אגם הגעגועים

1

סיסי לזאר והסיפורים שלה

אוקראינה, פברואר 1929

"הָרגו אותם! הרגו את כולם!"

איזבל הביטה מבעד לחלון וראתה את סיסי הקטנטונת על גבו של בויקו הכביר, דוהרת במעלה הגבעה התלולה. גבוה מעליה עפו עגורים אפורים בלהקה, צווארם ארוך וכנפיהם חזקות, ופנו לכיוונים שונים.

סיסי קפצה מעל גב הסוס עוד לפני שחדל לנוע, ורצה לתוך ביתה של איזבל. היא לא רק רצה אלא זינקה כאילו יש בפיה בשורה אדירה וחשובה שלא תוכל להמתין אפילו עוד רגע. איזבל רצתה לומר, תקשרי את הסוס של רומן, אבל עוד לפני שהספיקה לפתוח את פיה פתחה סיסי את הדלת לרווחה, השמיעה את הקריאה שלעיל ורכנה קדימה, מתנשפת.

איזבל הייתה כמעט בת עשרים ותשע, בעלת שיער בהיר, עיניים בהירות ועור בהיר. היא הייתה רזה וחזקה כדרכן של נשים שחיות בחווה ועובדות כל היום. הייתה בביתה רק מראה אחת, ולעיתים עברו שבועות בלי שהביטה בה. היא צחצחה את שיניה, שטפה פנים, החליקה את שערה וקלעה אותו לצמות, התלבשה, נעלה מגפיים והחלה את יומה בלי לתהות כלל איך היא נראית. היא ידעה. רק בימי ראשון התגנדרה קצת בשמלה יפה. לפעמים השאירה את שערה פזור, ובקיץ שזרה בו פרחים. אבל לעיתים תכופות לא שלחה אפילו מבט אל עצמה, אפילו לא ביום ראשון.

והיום לא היה יום ראשון של קיץ. היה זה יום שלישי באמצע חודש פברואר.

איזבל הניחה את כף העץ שלה. היא הייתה עסוקה בטיגון תפוחי אדמה וביצים. השעה הייתה שבע בבוקר. מיריק נכנס אחרי שהעמיס את מכלי החלב על עגלת המשא. בחורף עשו את המשלוחים מייד עם עלות השמש. האור עדיין עמד נמוך בשמיים האפורים והכבדים.

עד שהתפרצה סיסי פנימה היה הבית שקט. בניה הקולניים של איזבל היו באורווה עם אימה. העיוור מוליך את העיוור. אוקסנה הייתה מורה טובה, מעניינת ושקולה, אך חלבנית גרועה להחריד. אבל ילדיה של איזבל לא הורשו עוד ללכת לאורוות עם רומן, לא מאז שהניח להם לרכוב על שני סייחים לא מאולפים בלי אוכף! כעת רק הסבתא, שלא הועילה אך גם לא הזיקה, הורשתה לפקח עליהם.

בעלה של איזבל ניגש ועמד לצידה והם לטשו עיניים בסיסי המתנשפת. מיריק קובַלֶנקו היה מבוגר מאשתו בשבע שנים, והיה איש רציני בעל אף רציני, עיניים חומות חביבות ומזג מתון. הוא לא היה גבוה בהרבה מאיזבל, ומבנה גופו לא היה חסון הרבה יותר משלה. שערו החום הבהיר הלך והידלדל, והוא נזקק למשקפיים אבל לא הודה בכך.

סיסי עדיין התנשפה, אבל לא בגלל מאמץ גופני.

"הרגו את מי?" שאלה איזבל.

"ומי הרג?" שאל מיריק. "סיסי, דברי ברור."

"ויטָלי וסְטַן!" אמרה סיסי. ויטלי וסטן בַּאבּיץ' היו בני הדודים של סיסי.

"מישהו הרג את סטן ואת ויטלי?"

"לא!" קראה סיסי. "ויטְיָה וסטן טמנו מארב ליחידה סובייטית שהתקדמה בכביש וירו בהם. אני לא יודעת אם הם היו חברי מועצה או מהאו־ג־פ־או. סטן משוכנע שהם צֶ'קיסטים." האו־ג־פ־או היה המשטרה החשאית הסובייטית, וכינויים העממי היה זה מהתקופה שאחרי המהפכה, "צ'קיסטים", שכן אז נקראה המשטרה החשאית צֶ'ה־קָה. "אבל בכל מקרה, הם הרגו אותם. איזה חמישים חיילים."

איזבל ומיריק נרגעו מעט. סיסי הייתה ידועה בכפרם, אִיסְפַּס, כמי שאוהבת לקשט את העובדות בהגזמות מהגזמות שונות. וסטן וויטלי לא היו בדיוק ידועים ביזמות צבאית נועזת. הם היו איכרים שגידלו תפוחי אדמה, אהבו לשתות והסתבכו בצרות טיפשיות.

"סטן וּויטיה שלנו ירו בחמישים חיילים?" שאל מיריק בקול נמוך וספקני מאוד.

"נכון מאוד, מיריק." סיסי הייתה נחרצת.

"וחמישים החיילים האלה באו ברגל?" שאל מיריק. "לא נסעו במשאיות של הצבא עם רובים טעונים?"

"הם באו ברגל, כן."

"באמצע הלילה." זאת לא הייתה שאלה.

"כן!" אמרה סיסי. "אני עדה."

"היית ערה באמצע הלילה, באמצע היער, וראית את סטן וויטיה יורים בחיילים סובייטים?" כעת היה תורה של איזבל להישמע ספקנית.

"לא! עד ששמעתי על זה והגעתי ליער, הכול כבר נגמר."

"אה," אמר מיריק.

"ראיתי את החייל הסובייטי האחרון מושלך לקבר אחים," אמרה סיסי.

איזבל ומיריק החליפו ביניהם מבטים, נינוחים פחות אך עדיין ספקניים.

"מה זאת אומרת, 'עד ששמעת על זה'?" שאלה איזבל. "איך יכולת לשמוע על זה? לא היית בבית עם רומן, לא ישנתם יחד כמו בעל ואישה? בדיוק עכשיו פגשתי את רומן באורווה. הוא לא אמר כלום על כל זה."

סיסי נופפה לעבר איזבל בביטול, כאומרת אל תטרידי אותי בשטויות. "רומן ישן בבית, אם את מוכרחה לדעת הכול, ואני הייתי אצל תמרה."

"למה?"

"למה, למה. למי אכפת. רבנו."

"על זה?"

"איזָה, לא שמעת את מה שסיפרתי לך עכשיו?"

"שמעתי, שמעתי." איזבל קיוותה בכנות שסיסי מגזימה, משום שאם לא, חייהם הפשוטים עומדים להסתבך. כשראתה את סיסי דוהרת במעלה הגבעה, האישה הצעירה נראתה כאילו בשורות טובות בפיה! איזבל חשבה שאולי היא בהיריון. כעת ידעה איזבל את האמת – לא רק שאינה בהיריון, מתברר שהיא קוברת קומוניסטים בשוחה ביער.

"סיסי, הסיפור שלך הולך ונהיה מופלא," אמר מיריק. הוא תמיד היה רגוע. "אנא – ספרי לנו עוד," אמר. "יש לנו כל הזמן שבעולם. הרי אין לנו עבודה, או משלוחי חלב."

איזבל תקעה מרפק במותן בעלה. היא לא הייתה רגועה תמיד, אבל כעת נשארה רגועה כי לא רצתה להאמין לסיסי.

"זה בסדר, איזה," אמר מיריק. "זה לא קרה, אז אין סיבה לדאגה. האוכל שלי מוכן?"

"אתם לא מאמינים לי?" שאלה סיסי. "לכו לראות בעצמכם. בצד השני של איספּס, בדרך לקמיאנץ, אחרי הסלע האפור."

קמיאנץ הייתה העיר הקרובה ביותר לכפרם הקטן.

"ולמה שכל הסובייטים האלה יבואו פתאום לאיספס?" שאל מיריק.

"אתה יודע למה," אמרה סיסי ברוב כוונה. כבר היה קשה להתעלם מהשמועות שפשטו בכפרים. היחידות הסובייטיות שתפקידן להשיג מזון נשלחו לכפרים אוקראיניים החל מדצמבר. בערים לא היה די אוכל. הקיץ היה צחיח, והחורף – ריק.

"תשמעו, בואו נירגע," אמרה איזבל. "אנחנו לא יודעים מי הם היו..."

"וגם לא אם הם היו," אמר מיריק.

"אנחנו לא יודעים מה הם היו – חיילים או בוזזים או פשוט פרופגנדיסטים," אמרה איזבל. "אנחנו לא יודעים אם היו שם ארבעים איש או שלושה."

"היו אפס," אמר מיריק.

"היו חמישים!" אמרה סיסי. "אתם חושבים שאני לא יודעת את ההבדל בין שלושה חיילים לחמישים? ראיתי את הגופות במו עיניי!"

"סיסי צודקת בדבר אחד, מיריק," אמרה איזבל. "מי שהם לא היו, וכמה שהם לא היו, אם הם הלכו בכביש בחושך, לפני עלות השחר, זה לא סימן טוב. אף אחד לא מתגנב לכפר באמצע הלילה מתוך כוונות טובות." אבל איזבל ידעה ולא רצתה לומר שאם סיסי דוברת אמת, וסטן וּויטיה באמת הרגו חיילים סובייטים, המצב גרוע עוד יותר.

"האוקראינים אוהבים סיפורים טובים," אמר מיריק. "איזבל, ארוחת הבוקר שלי נשרפת? כי יש עבודה. החלב יחמיץ עד שסיסי תגמור לדבר."

"בבקשה תגידי שאת ממציאה את זה, סיסי," אמרה איזבל והציצה מחלון המטבח שלה כדי לראות... היא לא ידעה מה.

"אני לא ממציאה! נכון שלפעמים אני מספרת סיפורים, אבל תאמיני לי, איזה, לא הפעם. תסתכלי עליי. את יודעת שאני אומרת את האמת." סיסי, ששערה ועיניה שחורים כעורב, הייתה אישה קטנטונת, עגלגלה, אבל נשאה את עצמה בהדרת כבוד כאילו היא ניצבת על כן מוגבה. סיסי תמיד הייתה סוערת. היא הייתה ממוצא רומני בחלקו וליבה היה כל כולו צועני, לוהב ואימפולסיבי. "את עדיין לא מאמינה לי? תשאלי את בעלי. הוא יודע."

"אה, פתאום הוא בעלך," אמרה איזבל. "לפני רגע אפילו לא ישנתם באותה מיטה."

"אל תעודדי אותה, איזה," אמר מיריק שעמד ליד הכיריים והעביר את תפוחי האדמה שלו מהמחבת אל צלחת מתכת.

סיסי נופפה באגרופיה. "שניכם – תוציאו את הראש מהחול!"

"הייתי עושה את זה," אמרה איזבל, "אבל שמעתי שהסובייטים נמצאים שם למטה, נרקבים בקבר רדוד."

"מי אמר שהוא רדוד?" שאלה סיסי. "הבחורים שלנו חפרו כמעט עד אוסטרליה! הם חפרו כאילו זה הבור הכי חשוב בחיים שלהם!"

"והאדמה נראית הפוכה, כמו מעל קבר טרי?" שאלה איזבל.

"הם לא טיפשים. הם כיסו אותה בזרדים ובעלים."

"לא, כמובן," אמר מיריק. "לא טיפשים." הוא טרף את תפוחי האדמה שלו.

"מיריק, שמעת מה סיפר לנו הקְראמאר ההוא משַׁאטָבָה, זה שעבר פה בשבוע שעבר," אמרה סיסי. "הסובייטים הגיעו בלי הזמנה ובלי הודעה מוקדמת, הפכו לו את החנות ולקחו לו כמעט את כל המצרכים. הוא נאלץ לנטוש את הכפר ולברוח! לכן סטן וויטיה הגיבו כמו שהגיבו."

"אם ככה, מה התוכנית שלהם?" שאל מיריק. "לארוב כל לילה לעוד סובייטים שיבואו? זאת הבעיה עם איספס. אנשים שחיים במקום נידח כל כך ומרוחק, הְלוּחי דוֹקי, אין להם שכל. יש לנו כפר מלא ליצנים קלי דעת, עם מעט רובים ועוד פחות קליעים. אנחנו לא יכולים להילחם באו־ג־פ־או וגם לא בצבא האדום, סיסי. לא יכולנו להביס אותם לפני עשר שנים, כשהיינו מאורגנים היטב וחמושים, ולא נביס אותם עכשיו. ניתן להם קצת חלב – זאת לא תהיה הפעם הראשונה – והם ילכו לדרכם."

סיסי התרגזה. "מיריק, הפעם הם לא רוצים רק את החלב," אמרה. "הם רוצים את הפרה שלך. הם רוצים את הסוס של רומן."

"בהצלחה להם," מלמלה איזבל.

מיריק, שלא התרגז לעיתים קרובות, האדים. הוא נופף בכף המלוכלכת לעבר שתי הנשים. "אז מה אתן מתכוונות לעשות, ללכת בעקבות סטן וויטלי?"

"הם רוצים לבוא לכאן? שיבואו," אמרה איזבל. "זאת אדמה של משפחת לזאר. שלושת האחים שלי כאן, יאנה כאן – וגם עכשיו, כשהיא מצפה לילד, היא שווה עשרה גברים – אני כאן, ואפילו אתה כאן, מיריק."

"תודה רבה לך, אשתי."

"וגם אני," אמרה סיסי.

יאנה הייתה לוחמת. סיסי הייתה רוצה להיות לוחמת. "אישה שמתחתנת עם בן משפחת לזאר שוכבת באותה מיטה עם בעלה," אמרה איזבל, והוסיפה, "אבל בסדר. גם את." היא נפנתה אל מיריק. "יש לנו רובים, יש לנו אקדחים, יש לנו סוסים. אנחנו ממש חיל פרשים, בעלי. ורומן אפילו שמר כמה רימונים מהמלחמה למזכרת." המלחמה הייתה מלחמת האזרחים של 1918-1921 בין רוסיה הבולשביקית לאוקראינה.

"כן, ואת יודעת מי עוד נמצא כאן?" שאל מיריק וניגב את פיו. "כי נראה ששכחת. שני הבנים הקטנים שלנו, והאימהות החלשות שלנו. אנחנו לא יכולים להתחיל עוד מלחמה עם הסובייטים."

"למי אתה קורא חלשה?" שאלה אוקסנה, אימה של איזבל, שנכנסה זה עתה.

"ולמי אתה קורא קטן?" קרא סלבה בן התשע, בנה בכורה של איזבל, שהיו לו תלתלים שחורים ופנים עגולות. סלבה באוקראינית פירושו תהילה. כמו בביטוי סְלָבָה בּוֹהוּּ, התהילה לאל.

"כן, אבא, למי?" שאל מקסים, בנה השני של איזבל, שכמו אימו דמה לגבעול דשא מוארך. הם כינו אותו מקס. הוא היה בן שמונה.

"רימונים בני עשר ושני ילדים ענקיים," אמר מיריק, והניח את ידיו על ראשיהם הפעוטים של בניו. "כן, אימא, אף אחד לא יוכל לנצח אותנו."