אגם העגורים

עשרות פלמינגו ורודים חונים באגם הגדול.ורדה, את יכולה לקחת אותנו לראות את האגם?" שואלים ילדי הגן של ורדה. ורדה תמיד מוכנה, "למה לא?" ורדה עומדת במים העמוקים. היא כל הזמן מחייכת ומספרת את סיפורה. אפילו שהיא כבר נושקת לתשעים, היא עדיין זקופה, ואני מנסה לדמיין אותה כנערה. אבל ורדה, היא מספרת לי על אותו בוקר שהמורה בכיתה א', בחרה בה לעלות על כיסא ולהראות לילדים שזה כלום חיסון נגד אבעבועות רוח. כלום ושום דבר. ורדה עשתה כבר והיא תיתן דוגמא. ורדה זוכרת את שמלת התכלת שלה. ושתי הצמות הקלועות בסרטים תכולים מאותו הבד. איך היא זוכרת? אני מהרהרת בתוכי. נו כבר ילדה גדולה, בת שש. ורדה ממשיכה להפליג בזיכרונה. היא נזכרת באהוב נעוריה עליו הייתה צריכה להגן מטפריה של עדה הקיבוצניקית מה"און" שפלרטטה אתו. וגם את הנסיעה שלהם לניגריה. גם על זה היא מספרת לי, היא לא פוסחת על כלום. היא מבקשת שאבוא אליה לביקור. יש לה מרפסת עם נוף לים,נהדרת ומוצלת. אפשר לשבת בכיף ולשתות קפה עם עוגת שמרים שהיא תכין.והיא שוב חוזרת לאגם הוורוד והיא נזכרת בגעגועים איך העגורים חנו שם וצבעו את האגם בוורוד.מהמם.' היא אומרת.והמטפלת שלה ההודית, יושבת על כיסא פלסטיק לבן, ומחכה לה שתסיים את הסיפור.