אדוארד היקר

12 ביוני 2013 07:45

נמל התעופה ניוארק נוצץ בעקבות שיפוץ שנערך בו לאחרונה. בכל צלע של התור לבדיקה הביטחונית ישנם עציצים שתפקידם למנוע מהנוסעים לשער כמה זמן ייאלצו להמתין. אנשים נשענים על קירות או יושבים על מזוודות. כולם התעוררו לפני הזריחה. הם נושפים בקול, מתיזים תשישות לכל עבר.

כשבני משפחת אדלר מגיעים לראש התור, הם מעמיסים את המחשבים ואת הנעליים על מגשים. ברוס אדלר מוריד את החגורה, מגלגל וממקם אותה בצורה מסודרת ליד נעליו החומות, במכל פלסטיק אפור. בניו מבולגנים יותר, משליכים נעלי ספורט מעל מחשבים ניידים וארנקים. שרוכים תלויים על צדי המגש המשותף שלהם וברוס לא מתאפק ומכניס פנימה את הקצוות הרפויים.

בשלט המלבני הגדול שלידם כתוב: כל הארנקים, המפתחות, הטלפונים, התכשיטים, המכשירים האלקטרוניים, המחשבים, הטאבלטים, חפצי המתכת, הנעליים, החגורות והאוכל צריכים להיכנס למגשי הבדיקה הביטחונית. יש להשליך לפח שתייה ופריטים אסורים אחרים.

ברוס וג'יין מאגפים את אדי, בנם בן השתים־עשרה, כשהם ניגשים למכונת השיקוף. ג'ורדן, בנם בן החמש־עשרה, נשאר מאחור עד שמשפחתו עוברת.

ג'ורדן אומר לקצין שמאייש את המכונה: "אני לא רוצה לעבור בדיקה."

הקצין שולח אליו מבט. "מה אמרת?"

הנער תוחב את ידיו לכיסים ואומר, "אני לא רוצה לעבור בדיקה במכונה."

הקצין צועק, כנראה אל האולם בכללותו: "יש לנו כאן זכר שמסרב לבדיקה!"

"ג'ורדן," אומר אביו מהצד המרוחק של המכונה. "מה אתה עושה?"

הנער מושך בכתפיו. "הדבר הזה מפזר קרינה על כל הגוף, אבא. זו מכונת השיקוף הכי מסוכנת והכי פחות יעילה בשוק. קראתי עליה, ואני לא עובר דרכה."

ברוס, שנמצא במרחק מטרים ספורים ויודע שלא יורשה לחזור דרך הגלאי כדי להצטרף אל בנו, סותם את הפה. הוא לא רוצה שג'ורדן יגיד מילה נוספת.

"זוז הצדה, ילד," אומר הקצין. "אתה מעכב את התנועה."

לאחר שהילד מציית, הקצין אומר, "תקשיב לי, הרבה יותר קל ונעים לעבור במכונה הזאת מאשר שהבחור הזה יערוך לך בדיקה גופנית. אלה בדיקות גופניות יסודיות, אם אתה מבין למה אני מתכוון."

הנער מסיט את השיער ממצחו. הוא גדל בחמישה־עשר סנטימטרים בשנה החולפת וגופו צנום כמקל. בדומה לאמו ולאָחיו, שערו מתולתל וגדל במהירות שלא מאפשרת לרסן אותו. שערו של אביו קצר ולבן. הלבן החל לצמוח כשברוס היה בן עשרים ושבע, בשנה שבה נולד ג'ורדן. ברוס נהנה להצביע על ראשו ולהגיד לבנו, תראה מה עשית לי. הנער מודע לכך שאביו שולח אליו מבט נוקב, כאילו מנסה להחדיר בו היגיון דרך האוויר.

ג'ורדן אומר, "יש ארבע סיבות שבגללן אני לא עובר במכונה הזאת. רוצה לשמוע?"

קצין הביטחון נראה משועשע. הוא לא היחיד ששם לב לנער עכשיו. כל הנוסעים סביבו מטים אוזן.

"אלוהים," אומר ברוס בלחש.

אדי אדלר משחיל את ידו לידה של אמו, לראשונה זה שנה לפחות. כשצפה בהוריו אורזים לקראת המעבר מניו יורק ללוס אנג'לס — המהפכה הגדולה, כפי שכינה זאת אביו — הוא קיבל כאב בטן. הוא מרגיש שקרביו רוטנים עכשיו ותוהה אם יש שירותים בקרבת מקום. הוא אומר, "היינו צריכים להישאר איתו."

"הוא יהיה בסדר," אומרת ג'יין, לעצמה לא פחות מאשר לבנה. מבטו של בעלה נעוץ בג'ורדן, אבל היא לא מסוגלת להסתכל עליו. במקום זאת היא מתמקדת בהנאה המוחשית מידו של בנה בידה. היא התגעגעה לזה. כמה דברים יכלו להיפתר, היא חושבת, לו רק היינו מחזיקים ידיים לעתים קרובות יותר.

הקצין מנפח את חזהו. "דבר אליי, ילד."

ג'ורדן מרים את אצבעותיו ומתחיל למנות. "אחת, אני מעדיף להגביל את החשיפה שלי לקרינה. שתיים, אני לא חושב שהטכנולוגיה הזאת מונעת טרור. שלוש, מגעיל אותי שהממשלה רוצה לצלם את הביצים שלי. וארבע" — הוא נושם עמוק — "אני חושב שהתנוחה שבה אדם נאלץ לעמוד בתוך המכונה — ידיים למעלה, כאילו הוא נשדד — נועדה לגרום לו תחושת חוסר אונים והשפלה."

עובד רשות שדות התעופה מפסיק לחייך. הוא מביט סביבו. הוא לא בטוח אם הנער עושה ממנו צחוק.

קריספין קוקס יושב בכיסא גלגלים שחונה בסמוך ומחכה שאנשי הביטחון יבדקו שאין בכיסא שלו חומרי נפץ. הזקן רותח בגלל כל העניין. לחפש חומרי נפץ בכיסא הגלגלים שלו! אם היה נשאר בריאותיו אוויר מיותר לנשימה, הוא היה מסרב. מה המטומטמים האלה חושבים לעצמם? מי הם חושבים שהוא? לא מספיק גרוע שהוא נאלץ לשבת בכיסא הזה ולנסוע עם אחות? הוא נוהם, "תעשו לילד הזה כבר בדיקה גופנית."

הזקן מחלק פקודות כבר עשרות שנים וכמעט אף פעם לא ממרים את פיו. קול הטנור שלו מפרק את היסוסו של העובד כפי שיד של בעל חגורה שחורה מפרקת קרש. הוא מכוון את ג'ורדן אל קצין אחר, שאומר לו לפשק רגליים ולפרוש ידיים. המשפחה שלו צופה במורת רוח כשהאיש מזיז את ידו בנוקשות בין רגליו של הנער.

"בן כמה אתה?" שואל הקצין כשהוא עוצר ומסדר את כפפות הגומי שלו.

"חמש־עשרה."

הוא מחמיץ פנים. "ילדים בקושי מבקשים בדיקה גופנית."

"מי מבקש?"

"בעיקר הִיפים." הוא חושב לרגע. "או אנשים שהיו פעם הִיפים."

ג'ורדן נאלץ להכריח את גופו לא לזוז. העובד ממשש את כל רצועת המותניים של הג'ינס שלו וזה מדגדג. "אולי אהיה היפי כשאגדל."

"סיימתי, חמש־עשרה," אומר האיש. "עוף מכאן."

ג'ורדן מחייך ומצטרף לבני משפחתו. הוא נוטל מאחיו את נעלי הספורט. "בואו נזוז," אומר ג'ורדן. "אנחנו לא רוצים לפספס את הטיסה שלנו."

"נדבר על זה אחר כך," אומר ברוס.

שני הנערים מובילים במסדרון. יש בו חלונות, וגורדי השחקים של העיר ניו יורק נשקפים באופק — מגדלי פלדה וזכוכית מעשי ידי אדם שמפלחים שמים כחולים. ג'יין וברוס לא יכולים להימנע מלאתר את המקום שבו עמדו מגדלי התאומים, כמו לשון שמוצאת את החור במקום שבו נעקרה השן. בניהם, שהיו פעוטות כשנפלו המגדלים, מקבלים את קו הרקיע כמות שהוא.

"אדי," אומר ג'ורדן והנערים מחליפים מבט.

האחים יודעים לקרוא זה את זה ללא קושי. לעתים קרובות הוריהם נפעמים כשהם מגלים שג'ורדן ואדי ניהלו שיחה שלמה והגיעו להחלטה בלי מילים. הם תמיד תפקדו כיחידה אחת ועשו הכול יחד. אבל בשנה החולפת, ג'ורדן התרחק. נימת הקול שבה הוא הוגה את שם אחיו עכשיו מבטאת: אני עדיין כאן. אני תמיד חוזר.

אדי חובט בזרועו של אחיו ורץ קדימה.

ג'יין הולכת בזהירות. היד ששמט בנה הצעיר מעקצצת בצד גופה.

גם בשער ממתינים. לינדה סטולן, אישה צעירה לבושה כולה לבן, ממהרת לבית המרקחת. כפות ידיה מיוזעות ולבה הולם כאילו מקווה למצוא מוצא. הטיסה שלה משיקגו הגיעה בחצות והיא העבירה את השעות על ספסל, בניסיון לנמנם בישיבה עם הארנק מעורסל בחזהּ. היא הזמינה את הטיסה הכי זולה שיש — ולכן העיקוף דרך ניוארק — ובדרך לשדה התעופה הודיעה לאביה שלעולם לא תבקש ממנו שוב כסף. הוא פרץ בצחוק רם ואפילו טפח על ברכו, כאילו זה עתה סיפרה את הבדיחה המצחיקה ביותר ששמע מימיו. אבל היא דיברה ברצינות. ברגע זה היא יודעת שני דברים: האחד, היא לעולם לא תשוב לאינדיאנה; והשני, היא לעולם — אבל לעולם — לא תבקש מאביה ומאשתו השלישית שום דבר.

זה הביקור השני של לינדה בבית המרקחת בעשרים וארבע השעות האחרונות. היא מושיטה יד לתיק ונוגעת באריזה של בדיקת ההיריון שקנתה בסאות' בנד. הפעם היא בוחרת מגזין רכילות, שקית חטיפי שוקולד ומשקה מוגז דיאט ונושאת אותם לקופה.

קריספין קוקס נוחר בכיסא הגלגלים שלו, גופו אוריגמי כחוש של עור ועצמות. מדי פעם אצבעותיו מרפרפות, כמו ציפורים קטנות שנאבקות לשאת כנפיים. האחות המלווה אותו, אישה בגיל העמידה בעלת גבות עבותות, משייפת את ציפורניה במושב סמוך.

ג'יין וברוס יושבים זה לצד זה בכיסאות שדה תעופה כחולים ומתווכחים, אבל איש מהסובבים לא היה חושד שכך קורה. פניהם שלוות וקולותיהם חרישיים. בניהם קוראים למריבה ההורית הזאת "רמת כוננות 4", והיא לא מדאיגה אותם. ההורים שלהם מתקוטטים אבל מדובר בעיקר בתקשורת ופחות בלוחמה. הם יוצרים מגע ראשוני, לא מנחיתים פצצות.

ברוס אומר, "זה היה מצב מסוכן."

ג'יין מנענעת קלות את ראשה. "ג'ורדן ילד. הם לא היו עושים לו כלום. הוא עומד על הזכויות שלו."

"את נאיבית. הוא פתח עליהם פה, והארץ הזאת לא מתייחסת לדברים כאלה בעין יפה, לא משנה מה טוענת החוקה."

"אתה לימדת אותו להביע את דעתו."

ברוס מכווץ את שפתיו. הוא רוצה להתווכח אבל אינו מסוגל. הוא מחנך את הבנים בחינוך ביתי, ובתוכנית הלימודים שלהם תמיד הדגיש חשיבה ביקורתית. הוא נזכר שלאחרונה הטיף לילדים על כך שחשוב לא להתייחס לכללים כפשוטם. תטילו ספק בַּכול, אמר. בכל דבר. הוא הקדיש שבועות לאובססיה על אווילותם של הרברבנים באוניברסיטת קולומביה ששללו ממנו את הקביעות כי לא הלך למסיבות הקוקטייל שלהם. הוא שאל את ראש המחלקה: מה לעזאזל הקשר בין דברי שנינה בשכרות למתמטיקה? הוא רוצה שגם הבנים שלו יטילו ספק ברברבנים, אבל לא כעת. הוא היה צריך לתקן את ההכרזה שלו ל: תטילו ספק בכל דבר, אחרי שתתבגרו ותשלטו ביכולות שלכם במלואן וכבר לא תגורו בבית, כדי שלא אצטרך לצפות מהצד בדאגה.

"תראה את האישה שם," אומרת ג'יין. "פעמונים תפורים לשולי החצאית שלה. אתה יכול לדמיין את עצמך לובש משהו שמצלצל בכל תזוזה?" היא מנענעת את ראשה בתנועה שאמורה לבטא לעג אבל מביעה התפעלות. היא מדמיינת את עצמה הולכת על רקע דנדון פעמונים קטנטנים. משמיעה מוזיקה ומושכת תשומת לב בכל צעד. המחשבה מעלה סומק בפניה. היא לובשת ג'ינס ומה שהיא מכנה "סוודר הכתיבה" שלה. היא בחרה את בגדיה הבוקר על פי הנוחות. על פי מה בחרה האישה הזאת את בגדיה?

הפחד והמבוכה שרחשו בגופו של ברוס ליד מכונת השיקוף מתחילים להתפוגג. הוא משפשף את רקותיו ונושא תפילת הודיה יהודית־אתאיסטית על העובדה שלא פיתח כאב ראש כזה שהיה גורם לכל עשרים ושתיים העצמות בגולגולתו לפעום. כשהרופא שלו שאל אם הוא יודע מה עורר את המיגרנות האלה, ברוס גיחך. התשובה הייתה ברורה ומובנת מאליה: הבנים שלו. האבהות עבורו היא סדרת פרצי אימה. כשהבנים היו תינוקות, ג'יין נהגה לומר שהוא נושא אותם כאילו היו רימוני יד. מבחינתו הם היו ונשארו כאלה. הסיבה המרכזית שהביאה אותו להסכים למעבר ללוס אנג'לס היא שאולפן הקולנוע שוכר עבורם בית עם חצר. ברוס מתכנן להניח את הרימונים שלו בתוך המתחם, ואם הם ירצו לנסוע למקום כלשהו, הם יצטרכו לבקש ממנו להסיע אותם. בניו יורק הם יכלו פשוט להיכנס למעלית ולהיעלם.

הוא בודק עכשיו מה שלומם. הם קוראים בפינה המרוחקת של האולם, מעין מפגן עצמאות מתון. בו־בזמן בנו הצעיר בודק מה שלומו. גם אדי דאגן. הם מחליפים מבט, שתי גרסאות שונות לאותן פנים. ברוס מכריח את עצמו לחייך חיוך רחב, לנסות לדלות מבנו תגובה זהה. הוא מרגיש כמיהה פתאומית לראות את בנו מאושר.

האישה עם החצאית הרעשנית פוסעת בין האב לבנו, מנתקת את הקשר ביניהם. פעמוניה מצלצלים בכל צעד. היא גבוהה, פיליפינית בעלת מבנה גוף מוצק. חרוזים זעירים מעטרים את שערה הכהה. היא מזמרת לעצמה. המילים חלושות אבל היא מפזרת אותן ברחבי אולם ההמתנה כמו עלי כותרת של פרחים: תהילה, חסד, הללויה, אהבה.

חייל שחור לבוש מדים עומד ליד החלון, גבו מופנה לאולם. גובהו מטר תשעים וחמישה ורוחבו כשל שידת מגירות. בנג'מין סטילמן תופס מקום גם בחדר שיש בו די והותר חלל. הוא מקשיב לזמרת; קולה מזכיר לו את סבתו. הוא יודע את זה — כמו מכונת השיקוף, סבתא שלו תדע הכול ברגע שעיניה ינוחו עליו בנמל התעופה בלוס אנג'לס. היא תבין מה קרה במהלך המריבה עם גווין; היא תראה את הקליע שפילח את צד גופו כעבור שבועיים ואת שקית הניקוז שחוסמת את החור עכשיו. אף שבנג'מין מיומן בהתחמקות והקדיש את כל חייו להסתרת אמיתות מכולם, לרבות מעצמו — עליה הוא לא יוכל לעבוד. אבל עכשיו הוא מוצא שלווה ברסיסי שיר.

עובדת חברת תעופה נושאת מיקרופון מפלסת את דרכה אל פתח אולם ההמתנה. היא עומדת ומותניה בולטים לצד אחד. המדים נראים רחבים או צמודים מדי על שאר הדיילות שבשער, אבל המדים שלה מתאימים לה כאילו נתפרו לפי מידותיה. שערה מסורק לאחור בפקעת מסודרת והשפתון שלה מבריק ואדום.

מארק לאסיו, ששלח מסרוני הנחיות לשותפו העסקי, מרים את המבט. הוא בן שלושים ושתיים ובשלוש השנים האחרונות כבר כתבו עליו בפורבס שתי כתובת דיוקן. סנטרו נחוש, עיניו כחולות ומיומנות באמנות המבט הזועם ושערו קצר ומשוח בג'ל. החליפה שלו בגון אפור־מט, צבע שנראה מאופק אך יוקרתי. מארק אומד את האישה ומרגיש שהמוח שלו מתחיל להסתובב כמו גלגל משוטים שפועל מכוח חמיצות הוויסקי של אמש. הוא מזדקף בכיסאו ומקדיש לה את מלוא תשומת לבו.

"גבירותיי ורבותיי," היא אומרת, "ברוכים הבאים לטיסה 2977 ללוס אנג'לס. אנחנו מוכנים להתחיל בעלייה למטוס."

המטוס הוא איירבוס A321, לווייתן לבן עם פס כחול בצד. הוא יכול להכיל 187 נוסעים והמושבים מסודרים משני צדיו של מעבר מרכזי. במחלקה הראשונה יש שני מושבים מרווחים בכל צד של המעבר. במחלקת התיירים יש שלושה מושבים בכל צד. כל מושב בטיסה הזאת נמכר.

הנוסעים צועדים באטיות בזה אחר זה; בברכיהם נחבטים תיקים קטנים מלאים בפריטים יקרים או חיוניים מכדי להצטרף לכבודתם בבטן המטוס. הדבר הראשון שהם שמים לב אליו בכניסתם למטוס הוא הטמפרטורה. החלל קר כמו מקרר בשר ופתחי האוורור של המזגן פולטים ששש מתמשך ושיפוטי. זרועות שהגיעו חשופות מצטמררות ועוד מעט יכוסו בסוודרים.

האחות של קריספין מכרכרת סביבו כשהוא עובר מכיסא הגלגלים למושב המחלקה הראשונה. הוא ער עכשיו ורוגזו במלוא עוזו. אחד הדברים הגרועים ביותר במחלה הוא מתן הרשות המוחלטת לאנשים — זרים ארורים — לגעת בו. האחות מושיטה ידיים לעטוף את ירכו כדי לסדר את תנוחתו. הירך! פעם רגליו צעדו על פני חדרי ישיבות, גמאו את מגרש הסקווש במועדון וחצבו יהלומים שחורים בג'קסון הול. עכשיו אישה בינונית בעיניו במקרה הטוב חושבת שהיא יכולה למשש אותן בכפות ידיה. הוא מסלק אותה מעליו. "אני לא צריך עזרה," הוא אומר, "כדי להתיישב בכיסא מחורבן."

בנג'מין עולה למטוס בראש מורכן. הוא טס לניו יורק במטוס צבאי, וזו הטיסה המסחרית הראשונה שלו זה יותר משנה. אבל הוא יודע לְמה לצפות ולא מרגיש בנוח. ב־2002 הוא היה מקבל שדרוג אוטומטי ממחלקת תיירים למחלקה ראשונה וכל המטוס היה מוחא כפיים למראהו. עכשיו נוסע אחד מתחיל למחוא כפיים, עוד נוסע מצטרף ואז עוד כמה. מחיאות הכפיים מדלגות כמו אבן על פני אגם, נוחתות פה ושם ואז שוקעות מתחת למשטח השחור כדיו אל תוך השקט. הרעש, כל עוד נמשך, עצבני ונושא עמו רמז למבוכה. "תודה על השירות," לוחשת אישה צעירה. החייל מרים את ידו בהצדעה עדינה ומתיישב במושבו שבמחלקת התיירים.

משפחת אדלר מתפצלת ליד הדלת. ג'יין מנופפת לבניה ולבעלה, שעומדים לפניה, ובכתפיים שפופות ממהרת למחלקה הראשונה. ברוס מביט לרגע בעקבות אשתו ואז מכוון את איבריהם הצנומים והארוכים של ג'ורדן ושל אדי לירכתי המטוס. הוא מביט במספרי המושבים שהם חולפים על פניהם ומחשב שהם יהיו במרחק עשרים ותשע שורות מג'יין, שהבטיחה בעבר לשנות את הכרטיס שלה כך שתוכל לשבת איתם. ברוס למד להבין שבכל הקשור לעבודה, ההבטחות שלה כמעט חסרות משמעות. ובכל זאת הוא בוחר להאמין לה בכל פעם וכך בוחר להתאכזב.

"איזו שורה, אבא?" שואל אדי.

"שלושים ואחת."

נוסעים מוציאים חטיפים וספרים ומכניסים אותם לכיסי המושב שלפניהם. החלק האחורי של המטוס מדיף ריח של אוכל הודי. הבשלנים הביתיים, לרבות ברוס, מרחרחים את האוויר וחושבים: כמון. ג'ורדן ואדי מתווכחים מי יֵשב במושב החלון — אבא שלהם תופס את מושב המעבר בגלל המקום לרגליים — עד שהבן הבכור מבין שהם מעכבים נוסעים אחרים בדרך למושביהם ונכנע באחת. הוא מתחרט על המעשה הבוגר ברגע שהוא מתיישב; עכשיו הוא מרגיש לכוד בין אחיו לאביו. ההתעלות והעוצמה שהרגיש אחרי הבדיקה הגופנית נרמסו. לכמה דקות הוא הרגיש שנכנס לחברת המבוגרים. עכשיו הוא מרגיש כמו ילד מטומטם שנחגר בכיסא גבוה. ג'ורדן מחליט לא לדבר עם אדי למשך שעה לפחות כדי להעניש אותו.

"אבא," שואל אדי, "כל החפצים יהיו בבית החדש שלנו כשנגיע לשם?"

ברוס תוהה מה מדאיג את אדי במיוחד: הפוף שלו, חוברות התווים לפסנתר, בובת הפיל שאיתה הוא עדיין ישן לפעמים? בניו גרו בַּדירה בניו יורק כל חייהם. עכשיו הדירה מושכרת. אם ג'יין תצליח והם יחליטו להישאר בחוף המערבי, היא תימכר. "הארגזים שלנו יגיעו בשבוע הבא," אומר ברוס. "אבל הבית מרוהט כך שנסתדר עד אז."

הנער, שנראה צעיר משתים־עשרה שנותיו, מהנהן אל החלון הסגלגל שלידו. קצות אצבעותיו נצמדים לפלסטיק השקוף.

לינדה סטולן רועדת בג'ינס הלבן ובחולצה הדקה. נראה שהאישה היושבת לימינה כבר ישנה, עד כמה שזה בלתי אפשרי. היא תלתה צעיף כחול על פניה וגופה שעון על החלון. לינדה נוברת בכיס שבגב המושב שלפניה ומקווה למצוא שמיכה, אבל אז האישה עם החצאית המתנגנת נכנסת לשורה שלה. האישה גדולה כל כך, שכאשר היא מתיישבת במושב המעבר, היא זולגת על ידית המושב אל המרחב האישי של לינדה.

"בוקר טוב, חמודה," אומרת האישה. "אני פלורידה."

לינדה מצמידה את מרפקיה לצדי גופה כדי להימנע ממגע. "כמו המדינה?"

"לא כמו המדינה. אני המדינה. אני פלורידה."

אלוהים, חושבת לינדה, הטיסה הזאת נמשכת שש שעות. אני אצטרך להעמיד פנים שאני ישנה כל הזמן.

"איך קוראים לך, יקירה?"

לינדה מהססת. זו הזדמנות שלא ציפתה לה להשיק את האני החדש שלה. היא מתכננת להציג את עצמה לפני זרים בקליפורניה בתור בלינדה. זהו חלק מההתחלה החדשה שלה: גרסה משופרת של עצמה, עם שם משופר. בלינדה, היא החליטה, היא אישה מושכת שמקרינה ביטחון. לינדה היא עקרת בית חסרת ביטחון עם קרסוליים עבים. לינדה מתכוננת, היא מעקלת את לשונה בפיה. ב־לינ־דה. אבל פיה לא הוגה את ההברות. היא משתעלת ושומעת את עצמה אומרת, "אני מתחתנת. אני נוסעת לקליפורניה כדי שהחבר שלי יוכל להציע לי נישואים. הוא יציע לי נישואים."

"וואו," אומרת פלורידה בנימה ניטרלית, "נשמע מבטיח."

"כן," אומרת לינדה. "כן. אני מניחה שכן." אז היא מבינה כמה היא עייפה וכמה מעט ישנה אמש. המילה "מניחה" נשמעת מגוחכת כשהיא יוצאת מפיה. היא תוהה אם זו הפעם הראשונה שאי־פעם השתמשה בה במשפט.

פלורידה מתכופפת ומסדרת מחדש את החפצים בתיק הבד הענקי. "אני עצמי התחתנתי כמה וכמה פעמים," היא אומרת. "אולי יותר מכמה וכמה."

אבא של לינדה התחתן שלוש פעמים ואמא שלה פעמיים. כמה וכמה נישואים נשמעים הגיוניים בעיניה, אף שהיא מתכוונת להתחתן רק פעם אחת. היא מתכוונת להיות שונה מבני שושלת סטולן האחרים. להיות טובה מהם.

"אם את רעבה, יקירתי, יש לי הרבה חטיפים. אני מסרבת לגעת באוכל הדוחה של חברת התעופה. אם אפשר בכלל לקרוא לזה אוכל."

הבטן של לינדה מקרקרת. מתי בפעם האחרונה היא אכלה ארוחה נורמלית? אתמול? היא מביטה בשקית חטיפי השוקולד שלה, שמציצה מכיס גב המושב. בבהילות שמפתיעה אותה, היא תופסת את השקית, פותחת אותה ומכניסה חטיף לפיה.

"לא אמרת לי איך קוראים לך," אומרת פלורידה.

היא עוצרת בין לעיסות. "לינדה."

הדיילת — אותה אישה שקידמה את פניהם בשער — עוברת במעבר המרכזי ובודקת את התאים העליונים ואת חגורות הבטיחות. נדמה שהיא מתנועעת לצלילי פסקול פנימי. היא מאטה, מחייכת ומשנה קצב. הגברים והנשים צופים בה, ההליכה השרקנית שלה ממגנטת. הדיילת כנראה מורגלת בתשומת הלב. היא חורצת את לשונה אל תינוק שיושב בחיק אמו, והפעוט מגרגר. היא עוצרת ליד מושב המעבר של בנג'מין סטילמן, מתכופפת ולוחשת באוזנו: "אני מודעת לבעיה הרפואית שלך, כי אני הדיילת הראשית בטיסה הזאת. אם אתה צריך עזרה בזמן הטיסה, אל תהסס לבקש."

החייל מבוהל. הוא מביט בחלון אל שילוב גוני האפור באופק. מטוסים, מסלולי המראה ונחיתה, העיר המשוננת שבמרחק, כביש מהיר, מכוניות שועטות. הוא מביט בעיניה — מבין תוך כדי כך שהוא נמנע מכל קשר עין לאורך ימים שלמים, אולי אפילו שבועות. עיניה בצבע הדבש; הן עמוקות ונעים להתבונן לתוכן. בנג'מין מהנהן, נסער, ומכריח את עצמו להסתובב. "תודה רבה."

במחלקה הראשונה, מארק לאסיו סידר את אזור המושב שלו בדיוק מופתי. המחשב הנייד, רומן מתח ובקבוק מים מאוחסנים בכיס גב המושב שלפניו. הטלפון שלו בידו. הוא חלץ את נעליו והן תחובות מתחת למושב. תיק המסמכים שלו פרוש בתא שמעליו, ובתוכו ניירת משרדית, שלושת העטים המשובחים ביותר שברשותו, גלולות קפאין ושקית שקדים. הוא בדרכו לקליפורניה כדי לסגור עסקה חשובה, שהוא עמל עליה כבר חודשים. הוא מביט לאחור ומנסה להיראות נינוח. אבל הוא אף פעם לא מצליח להיראות נינוח. הוא גבר שנראה במיטבו בחליפה בשווי שלושת אלפים דולר. הוא מביט בווילון שמפריד בין המחלקה הראשונה למחלקת התיירים באותה עוצמה שהוא מביא לאימוני הכושר שלו, לארוחות הערב הרומנטיות ולמצגות העסקיות. הכינוי שלו במשרד הוא "הפטיש".

הדיילת מושכת את תשומת לבו מסיבות מובנות מאליהן, אבל לא מדובר אך ורק ביופי. היא בגיל הקסום והנוצץ — הוא מנחש שהיא בת עשרים ושבע — שבו כף רגלה האחת נטועה בנעוריה והאחרת בבגרותה. באותו רגע אינסופי ופורח, היא איכשהו נערה בת שש־עשרה חלקת עור ואישה ידענית בת ארבעים בעת ובעונה אחת. והאישה המסוימת הזאת חיה כמו בית העולה באש. מארק לא ראה מישהו עמוס בתאים ובגנים ובביולוגיה כבר הרבה מאוד זמן, אולי בעצם אף פעם. יש בה בדיוק את מה שיש לכולם, אבל היא מדליקה הכול.

כשהדיילת נכנסת לבסוף למחלקה הראשונה, מארק מרגיש דחף להתיר את חגורת הבטיחות שלו, לתפוס את ידה השמאלית בידו הימנית, לכרוך את זרועו האחרת סביב מותניה ולהתחיל לרקוד איתה סלסה. הוא לא יודע לרקוד סלסה, אבל הוא בטוח שמגע גופני איתה יפתור את העניין. היא מחזמר בברודווי שקרם עור וגידים, ואילו הוא, הוא מבין פתאום, פועל אך ורק מכוח אדי אלכוהול וכעכים. הוא משפיל מבט אל ידיו וכל הרוח יוצאת ממפרשיו באחת. המחשבה לתפוס את מותניה ולהתחיל לרקוד איתה בלתי אפשרית בעיניו. הוא עשה דברים כאלה בעבר; המטפל שלו קורא להם "הידלקויות". אבל לא הייתה לו הידלקות כבר חודשים. הוא ויתר עליהן לחלוטין.

כשהוא מרים את מבטו, הדיילת בקדמת המטוס, מוכנה לדקלם את הוראות הבטיחות. רק כדי שתישאר בשדה הראייה שלהם, נוסעים רבים רוכנים לתוך המעבר, מופתעים לגלות שהם שמים לב להוראות לראשונה זה שנים.

"גבירותיי ורבותיי," קולה מסתלסל באוויר, "קוראים לי ורוניקה ואני הדיילת הראשית. תוכלו למצוא אותי במחלקה הראשונה ואת עמיתיי אלן ולואיס" — היא מצביעה אל גרסה מעומעמת שלה (שיער חום בהיר יותר, עור חיוור יותר) ואל גבר נמוך וקירח — "במחלקת התיירים. בשם הקברניט וכל הצוות, ברוכים הבאים. כעת אבקש מכם לוודא שגב המושב ישר ושהמגש מקופל. כמו כן, מרגע זה ואילך יש לכבות כל ציוד אלקטרוני. אנחנו מודים לכם מאוד על שיתוף הפעולה."

מארק מכבה בצייתנות את הטלפון שלו. בדרך כלל הוא רק מכניס אותו לכיס. הוא מרגיש בחזהו את ההצפה המהדהדת שמתלווה לעשיית מעשה למען אדם אחר.

ג'יין אדלר, שיושבת לצדו, צופה בשעשוע בנוסעים המרותקים. היא חושבת שהיא עצמה הייתה חמודה ביותר במשך כמה שנים, לאורך שנות העשרים של חייה, בתקופה שבה פגשה את ברוס, אך היא מעולם לא התקרבה לסקס־אפיל המובהק שמקרינה ורוניקה. הדיילת מראה לנוסעים כיצד חוגרים חגורת בטיחות והבחור מוול־סטריט מתנהג כאילו מעולם לא שמע על קיומה של חגורת בטיחות ועל אחת כמה וכמה אין לו מושג כיצד לתפעל אותה.

"במטוס זה קיימות כמה וכמה יציאות חירום," מסבירה להם ורוניקה. "אנא הקדישו כמה רגעים לאתר את היציאה הקרובה אליכם. אם נצטרך לפנות את המטוס, תאורה בגובה הרצפה תידלק ותנחה אתכם אל היציאות. אפשר לפתוח את הדלתות על ידי הזזת הידית בכיוון החץ. כל דלת מצוידת במגלשה מתנפחת שאפשר גם לנתק ולהשתמש בה בתור סירת הצלה."

ג'יין יודעת שבעלה, במקום כלשהו מאחוריה, כבר מיפה את היציאות ובחר לאיזו מהן ידחף את הבנים במקרה חירום. היא גם מרגישה את גלגול העיניים המזלזל שלו במהלך אזכור המגלשה המתנפחת. ברוס מעבד את העולם — ומחליט מה נכון — לפי מספרים ולפי הסטטיסטיקה, איש מעולם לא שרד התרסקות מטוס בזכות שימוש במגלשה מתנפחת. זו פשוט אגדה שנועדה להעניק לנוסעים תחושת שליטה מזויפת. לברוס אין צורך באגדות, אבל נדמה שהן לרוחן של רוב האנשים.

קריספין תוהה מדוע מעולם לא התחתן עם אישה בעלת גוף כמו של הדיילת הזאת. לאף אחת מנשותיו לא היה תחת ראוי לשמו. אולי רזות הן חומר לבחור צעיר, הוא חושב, וצריך שנים כדי לעמוד על ערכה של כרית במיטה. הוא לא נמשך לאישה הזאת. היא בגילם של כמה מנכדיו, והאש בחלציו כבתה מזמן. עצם הרעיון של שני אנשים מתפתלים יחד במיטה נראה בעיניו כמו בדיחה סרת טעם. בדיחה שכמובן הוא עצמו הקדיש זמן רב לספֵּר כשהיה צעיר יותר. כשהוא לופת את ידיות המושב בשעה שכאב לוהט מהבהב באמצע גופו, הוא מבין שכל הפרקים החשובים בחייו האישיים התחילו והסתיימו על מצעים מקומטים. כל הרעיות, הרעיות לעתיד, הרעיות לשעבר, ניהלו בחדר המיטות את המשא ומתן על התנאים שהציבו.

אני אקבל את הילדים.

נתחתן ביוני בקאנטרי קלאב.

בית הקיץ יישאר אצלי.

שלם את החשבונות שלי או שאספר לאשתך.

הוא מביט בוורוניקה, שעכשיו מסבירה איך מנפחים אפוד הצלה על ידי נשיפה בקשית. אולי אם הייתי בוחר נשים עם מעט יותר כובד, הוא חושב, הן היו נשארות לאורך זמן.

"ברצוני להזכירכם," אומרת הדיילת בחיוך אטי, "שזו טיסה ללא עישון. אם יש לכם שאלות, אל תהססו לפנות לאחד מאנשי הצוות שלנו. בשם טריניטי איירליינס, אני" — היא מתעכבת על המילה ומשלחת אותה לאוויר כמו בועת סבון — "מאחלת לכם טיסה מהנה."

ורוניקה נעלמת מעין כול וללא משהו להתמקד בו, הנוסעים לוקחים ספרים או מגזינים. יש כאלה שעוצמים עיניים. פתחי האוורור רוחשים בעוצמת קול מוגברת. הרחש מעורר בנוסעים אי־נוחות, הן מפני שהקול מגיע מלמעלה והן מפני שהוא משולב בפרצי אוויר מקפיא.

ג'יין אדלר מהדקת את הסוודר כדי להדוף את הקור ומתכרבלת בתוך רגשות אשמה על שלא סיימה את התסריט לפני הטיסה הזאת. היא שונאת לטוס, ועכשיו עליה לטוס בנפרד מבני משפחתה. זה עונש, היא חושבת. על העצלנות שלי, על ההתחמקות, על שנטלתי על עצמי את המשימה המטורפת הזאת מלכתחילה. בניו יורק היא כתבה תסריטים לסדרת טלוויזיה במשך תקופה ארוכה, בין השאר מפני שהמשרה לא הייתה כרוכה בנסיעות. אבל הנה היא כאן, קופצת על עוד הזדמנות, על עוד עבודה ועל עוד טיסה.

היא מתלווה אל מחשבותיה בנתיב מוכר. כשהיא לחוצה, היא משחזרת רגעים מחייה, אולי כדי לשכנע את עצמה שיש לה עבר. היא יצרה זיכרונות, וזה אומר שהיא תיצור עוד. היא ואחותה רצות על חוף שטוח בקנדה; היא חולקת את העיתון בשקט ובחיבה עם אביה ליד שולחן המטבח; היא משתינה במקום ציבורי אחרי ששתתה יותר מדי שמפניה בנשף באוניברסיטה; היא צופה בברוס, פניו מקומטות במחשבות בפינת רחוב בווסט וילג'; היא יולדת את בנה הצעיר בלי תרופות אלחוש, באמבט חם, מתפעלת מגעיית ריאותיה. היא חושבת גם על הערֵמה של שבעת הספרים האהובים עליה שאצרה מאז הילדות, על חברתה הטובה טילי ועל השמלה שהיא לובשת לכל הפגישות החשובות כי היא מרגישה בה אסופה ורזה. שרבוב השפתיים של סבתא, כשהפריחה נשיקות באוויר וזימרה: שלום, שלום!

ג'יין מפלסת דרך בין השטותי למשמעותי, מנסה להסיח את דעתה ממיקומה הנוכחי ומהמקום שאליו היא נוסעת. אצבעותיה מוצאות אוטומטית את המקום מתחת לעצם הבריח שבו נמצא כתם הלידה בצורת שביט, ולוחצות עליו. זה הרגל שלה מילדות. היא לוחצת כאילו היא מבקשת ליצור קשר עם האני האמיתי והממשי שלה. היא לוחצת על המקום עד שהיא מרגישה כאב.

קריספין קוקס מביט אל מחוץ לחלון. הרופאים הטובים ביותר בניו יורק — כלומר בעולם כולו בעצם, לא? — הבטיחו שכדאי לו לעבור טיפול בבית חולים ייעודי בלוס אנג'לס. הם מכירים את הסרטן הזה לפני ולפנים, אמרו לו הרופאים בניו יורק. נכניס אותך לניסוי בתרופה. אור ניצת בעיני הרופאים וקריספין זיהה אותו. הם לא רוצים שימות, שיובס, כי זה אומר שיום אחד גם הם יובסו. כשאתה גדול, אתה נלחם. אתה לא נופל. אתה בוער כמו פאקינג אש. קריספין הנהן, כי ברור שהוא יביס את המחלה המגוחכת הזאת. ברור שזה לא יפיל אותו. אבל לפני חודש הוא חטף וירוס ששאב ממנו את כל כוחותיו והפיל עליו דאגה. קול חדש חלחל לראשו, קול שחזה אבדון וגרם לו להטיל ספק בביטחון העצמי שננסך בו קודם לכן. הווירוס עבר אבל לא הדאגה. הוא בקושי יצא מהדירה שלו מאז. כשהרופא התקשר לקבוע תור אחרון לפני הטיסה כדי לעשות עוד בדיקת דם, קריספין אמר שהוא עסוק מדי.

האמת הייתה שהוא חשש שבדיקת הדם תשקף את תחושותיו הנוכחיות. הפשרה היחידה עם אי־הנוחות החדשה והלא־רצויה הזאת הייתה העסקת אחות לטיסה. המחשבה שיהיה לבד בשמים לא נעמה לו.

ברוס אדלר מביט בבניו. פניהם חתומות. מחשבה מוכרת עולה בראשו — הוא מבוגר ומנותק מכדי לפענח אותם. לפני כמה ימים, כשחיכו לשולחן במסעדה הסינית האהובה עליהם, ברוס צפה בג'ורדן כשהבחין בנערה בת גילו נכנסת עם בני משפחתה. שני הצעירים זיהו את זה לרגע, ראשיהם נטו הצדה ואז פניו של ג'ורדן נפתחו — כאילו נבקעו לשניים — בחיוך. היה נדמה שהוא מציע לאותה זרה הכול: אושר, אהבה, שכל ותשומת לב מלאה. הוא שלח אל הנערה מבט שברוס, שהתבונן בבנו מדי יום ביומו כל חייו, מעולם לא ראה. אפילו לא ידע על קיומו.

בנג'מין זע במושב הצפוף. הוא מצטער שאינו בתא הטייס, מאחורי הדלת האטומה. טייסים מדברים כמו אנשי צבא, בצופן מתוסרט ובדיוק קצר רוח. אם היה מקשיב במשך כמה דקות להכנותיהם להמראה, החזה שלו היה משתחרר. הוא לא אוהב את השילוב שמתרחש סביבו, בין שיחות החולין לנחירות. בהתנהגות אזרחית יש אי־סדר שמטריד אותו. האישה הלבנה שלידו מדיפה ריח של ביצים, והיא שאלה אותו כבר פעמיים אם הוצב בעירק או "במקום ההוא".

לינדה מתמסרת לפעילות בטן מוזרה ומתישה בניסיונה להתרחק מהגוש הרחב של פלורידה בלי לגעת בנוסעת הישנה מעברה האחר. היא מרגישה כמו מגדל פיזה הנטוי. היא מצטערת — בזווית אלכסונית — שלא קנתה עוד שוקולד. היא חושבת, בקליפורניה, עם גארי, אוכל עוד, והמחשבה מעודדת אותה. היא בדיאטה מאז הייתה בת שתים־עשרה, היא מעולם לא הסירה מעליה את העול הזה עד אותו רגע. רזון תמיד היה חיוני לה, אבל אולי לא? היא מנסה לדמיין את עצמה כדמות חושנית וסקסית.

פלורידה שוב שרה, אבל ממקום עמוק כל כך בחזה ובעוצמת קול נמוכה, עד שהרעש בוקע כמו זמזום. סביבה, כאילו הקול נתן את האות, מנוע המטוס מתעורר לחיים. דלת הכניסה נסגרת בוואקום. המטוס נרעד ומיטלטל בשעה שפלורידה ממלמלת. היא כמעיין המתגבר של מנגינות שמתיז על כל הסובבים אותה. לינדה לופתת את ידיה בחיקה. ג'ורדן ואדי, למרות המריבה האילמת ביניהם, משיקים כתפיים לשם הנוחות כשהמטוס מגביר מהירות. הנוסעים שבידיהם ספרים או מגזינים לא קוראים עוד. עצומי העיניים אינם ישנים. כולם ערניים כשהמטוס מתרומם מהקרקע.