אדום החזה

1 מחסום האגרה באַָלנַבְּרוּ, 1 בנובמבר 1999

ציפור אפורה שייטה לתוך שדה הראייה של הארי ויצאה ממנו. הוא תופף על ההגה. הילוך אטי. מישהו דיבר אתמול בטלוויזיה על הילוך אטי. זה הילוך אטי. כמו הדקות בערב חג המולד לפני בואו של סנטה קלאוס. או בכיסא החשמלי לפני שלוחצים על המתג.

הוא תופף חזק יותר.

הם חנו ברחבה הפתוחה מאחורי ביתני הקוּפּות של מחסום האגרה. אלן הגבירה את עוצמת הרדיו במכונית. הכתב דיבר בחגיגיות ויראת כבוד נשמעה בקולו:

“המטוס נחת לפני חמישים דקות. בשעה 6:38 בדיוק דרכה כף רגלו של הנשיא על אדמת נורווגיה. ראש מועצת יֶבְנְאָקֶר קיבל את פניו. יום סתיו יפה כאן באוסלו, והוא מספק מסגרת נורווגית נאה לפגישת הפסגה הזאת. הבה נשמע שוב את דברי הנשיא כששוחח עם העיתונאים לפני חצי שעה.“

הקטע מושמע כבר בפעם השלישית. שוב ראה הארי לנגד עיניו את העיתונאים הצועקים שנדחקים מול המחסומים. מעברם האחר של המחסומים עומדים גברים בחליפות אפורות שלא מתאמצים במיוחד להסוות את היותם סוכנים של השירות החשאי, זוקפים את כתפיהם ושבים ושומטים אותן תוך שהם סורקים את ההמון, בודקים בפעם השתים–עשרה שהאוזנייה תחובה באוזן כמו שצריך, סורקים שנית את ההמון, מיישרים את משקפי השמש, סורקים את ההמון שוב, מבטם נח לכמה שניות על צלם עם עדשת טֶלֶה ארוכה מעט, והם מוסיפים לסרוק, בודקים בפעם השלוש–עשרה שהאוזנייה תחובה באוזן כראוי. מישהו אמר “ברוך הבא“ באנגלית, שקט השתרר ונשמע רחש, מעין חריקה, מאחד המיקרופונים.

“First, let me say I‘m delighted to be here…” אמר הנשיא בפעם הרביעית בקול צרוד ובמבטא אמריקאי מובהק.

“קראתי שפסיכולוג אמריקאי ידוע טוען שהנשיא סובל מ-MPD,“ אמרה אֶלֶן.

“אם–פּי–די?“

“הפרעת אישיות מרובת פנים. דוקטור ג‘קיל ומיסטר הייד. הפסיכולוג סבור שהאישיות הרגילה שלו לא מודעת לכך שהאישיות האחרת, חיית המין, קיימה יחסי מין עם הנשים האלה. ולכן אפילו ועדת ההדחה של בית הנבחרים לא יכולה לשפוט אותו על כך שהוא הכחיש זאת בשבועה.“

“בחיי,“ אמר הארי והעיף מבט אל המסוק שריחף גבוה מעליהם.

ברדיו שאל קול בעל מבטא נורווגי:

“אדוני הנשיא, זהו ביקור ראשון בנורווגיה של נשיא אמריקאי מכהן. איזה מין תחושה זאת?“

הפוגה.

“נחמד מאוד לשוב ולבקר כאן. והעובדה שמנהיגי מדינת ישראל והעם הפלסטיני יכולים להיפגש כאן חשובה בעיני אף יותר. המפתח ל...“

“האם אדוני הנשיא זוכר משהו מביקורו הקודם בנורווגיה?“

“כמובן. בשיחות שייערכו היום אני מקווה שנוכל...“

“מה חשיבותן של אוסלו ונורווגיה בקידום השלום העולמי, אדוני הנשיא?“

“נורווגיה מילאה תפקיד חשוב.“

קול ללא מבטא נורווגי:

“לדעת הנשיא, לאילו תוצאות ממשיות אפשר לשאוף מבחינה ריאלית?“

ההקלטה נקטעה וקול מהאולפן החל לשדר:

“הנה שמענו את זה! הנשיא סבור שנורווגיה מילאה תפקיד מכריע ב... אֶה, כינון שלום במזרח התיכון. ברגע זה עושה הנשיא את דרכו אל...“

הארי נאנח וכיבה את הרדיו. “מה הקטע עם המדינה הזאת, אלן?“

היא משכה בכתפיים.

“עָברו את נקודה 27,“ רחש הווֹקי–טוֹקי על לוח השעונים.

הוא העיף בה מבט.

“כולם מוכנים בעמדות?“ שאל. היא הנהנה.

“אז זהו זה,“ אמר. היא גלגלה את עיניה. זו היתה הפעם החמישית שאמר זאת מאז יצאה השיירה משדה התעופה בגָרדֶרמוּאֶן. מהמקום שבו חנו יכלו לצפות על הכביש המהיר, שהשתרע, ריק, ממחסום האגרה ומעלה, לעבר טְרוֹסְטֶרוּד ופוּרוּסֶט. הפנס הכחול על גג המכונית הסתובב בעצלתיים. הארי פתח את החלון והוציא את ידו כדי לסלק עלה שלכת צהבהב שנתקע מתחת למגב.

“אדום החזה,“ אמרה אלן והצביעה. “נדיר לראות את הציפור הזאת בסוף הסתיו.“

“איפה?“

“שם. על גג ביתן האגרה.“

הארי התכופף והביט מבעד לשמשה הקדמית.

“באמת? אז ככה נראה אדום החזה?“

“כן. אבל אתה בטח לא רואה שום הבדל בינו לבין קיכלי לבֶן גַּבּות, נכון?“

“נכון.“ הארי האהיל על עיניו. האם הוא נעשה קצר רואי?

“זו ציפור נדירה, אדום החזה,“ אמרה אלן ופתחה שוב את מכסה התרמוס.

“אין לי שום ספק,“ אמר הארי.

“תשעים אחוזים מהן נודדות דרומה, ויש כמה שמסתכנות וכאילו נשארות.“

“כאילו נשארות?“

שוב בקע קול רחש ממכשיר הקשר:

“עמדה 62 למפקדה. מכונית לא מוכרת חונה בצד הדרך מאתיים מטר לפני היציאה ללורֶנסְקוּג.“

קול עמוק השיב מהמפקדה, בניב של העיר בֶּרגֶן:

“רק רגע, 62. אנחנו בודקים.“

דממה.

“בדקתם את בתי השימוש?“ שאל הארי והנהן לעבר תחנת הדלק “אֶסוֹ“.

“כן. התחנה ריקה מלקוחות ומעובדים. חוץ מהמנהל. נעלנו אותו במשרד.“

“וביתני האגרה?“

“נבדקו. תירגע, הארי, ערכנו את כל הבדיקות. וכן, אלה שנשארות מהמרות על זה שהחורף יהיה קל, נכון? ויכול להיות שכך יהיה, אבל אם הן טועות ־ הן מתות. אז אתה אולי תוהה למה לא לנדוד דרומה, ליתר ביטחון? מה, הן פשוט עצלניות, הציפורים האלה שנשארות?“

הארי העיף מבט בראי ואחַר בשומרים משני צדי גשר הרכבת. לבושי שחורים וחבושי קסדות, לכל אחד מהם מקלע אֶם–פי–5 תלוי על צווארו. אפילו מכאן יכול לקרוא את המתח בשפת הגוף שלהם.

“העניין הוא שאם מתברר שהחורף קל, הן יכולות לבחור את נחלות הקינון הטובות ביותר לפני שהאחרות שבות הביתה,“ אמרה אלן תוך שהיא מנסה לדחוף את התרמוס לתוך תא הכפפות העמוס לעייפה. “הן לוקחות סיכון מחושב, מבין? או שיחיו כמו מלכות או שיאכלו אותה, ובגדול. להמר או לא להמר? אם את מהמרת, לילה אחד את עלולה לצנוח קפואה כולך מהענף שלך ולא להפשיר עד האביב. אם את משתפנת, אולי לא תספיקי להזדיין כשאת חוזרת. דילמות נצחיות שתמיד עומדים בפניהן.“

“את לובשת את אפוד המגן, נכון?“ הארי סובב את ראשו והסתכל באלן.

אלן לא השיבה, רק בהתה בכביש המהיר והניעה לאט את ראשה מצד לצד.

“לבשת אותו או לא?“

היא חבטה על חזהּ בפרקי אצבעותיה במקום תשובה.

“את הקל?“

היא הנהנה.

“לעזאזל, אלן! נתתי פקודה ללבוש את אפודי העופרת. לא את האפוד המצ‘וקמק הזה.“

“אתה יודע בכלל במה משתמשים אנשי השירות החשאי פה?“

“תני לי לנחש. באפודים קלים?“

“בדיוק.“

“ואת יודעת על מה אני שם זין?“

“תן לי לנחש. על השירות החשאי?“

“בדיוק.“

היא צחקה. גם הארי חייך. מכשיר הקשר השמיע רחש חורק.

“מפקדה לעמדה 62. מהשירות החשאי מוסרים שהמכונית שלהם היא זאת שחונה ליד היציאה ללורֶנְסְקוּג.“

“עמדה 62. קיבלתי.“

“את רואה,“ אמר הארי והלם בהגה ברוגז. “אין תקשורת, החבר‘ה בשירות החשאי עושים מה שבראש שלהם. מה עושה שם המכונית ההיא בלי שנדע על זה? הה?“

“בודקת שאנחנו עושים את העבודה שלנו,“ אמרה אלן.

“כמו שהם הנחו אותנו לעשות אותה.“

“בכל זאת מרשים לך להחליט קצת, אז תפסיק לקטר,“ אמרה. “ותפסיק לתופף ככה על ההגה.“

אצבעותיו של הארי דילגו בצייתנות לחיקו. היא חייכה. הוא נשף את האוויר מריאותיו בחרחור ממושך:

“כן, כן, כן.“

אצבעותיו מיששו את קת אקדח השירות שלו, סמית וֶסון בקוטר 38 עם שישה כדורים. בחגורה היו לו שתי מחסניות נוספות, קלות טעינה, עם שישה כדורים בכל אחת. הוא ליטף את האקדח בידיעה שבעצם אינו מורשה לשאת נשק. אולי הוא באמת נעשה קצר רואי, כי אחרי קורס של ארבעים שעות בחורף שעבר, הוא נכשל במבחן המטווח. זה אמנם די שכיח, אבל להארי זה קרה בפעם הראשונה, ובכלל לא מצא חן בעיניו. נכון, כל שהיה עליו לעשות הוא לגשת למבחן נוסף ־ רבים אחרים נזקקו לארבעה ואף לחמישה ניסיונות ־ אבל משום מה הוא רק דחה את המבחן עוד ועוד.

שוב רחשוש: “עברו את נקודה 28.“

“זאת הנקודה האחת לפני האחרונה של משטרת מחוז רוֹמֶרִיקֶה,“ אמר הארי. “הנקודה הבאה שיעברו היא קָארִיהַאוּגֶן, ואחר כך הם שלנו.“

“למה הם לא עושים מה שאנחנו עשינו בפעמים הקודמות, פשוט אומרים איפה השיירה נמצאת, במקום את המספרים המפגרים האלה?“ שאלה אלן בנימה קנטרנית.

“תנחשי.“

שניהם ענו במקהלה: “השירות החשאי!“ וצחקו.

“עברו את נקודה 29.“

הוא הציץ בשעון.

“אוקיי, אם כך הם יהיו כאן עוד שלוש דקות. אני מעביר לתדר של משטרת מחוז אוסלו בווקי–טוקי. תערכי בדיקה אחרונה.“

מכשיר הקשר חרק ושרק בשעה שאלן עצמה את עיניה כדי להתרכז באישורים שנשמעו בזה אחר זה. היא תלתה את המיקרופון במקומו. “כולם בעמדות ומוכנים.“

“תודה. תחבשי את הקסדה.“

“מה?? נו, באמת, הארי.“

“שמעת מה אמרתי.“

“תחבוש את הקסדה בעצמך!“

“שלי קטנה מדי.“

קול חדש: “עברו את נקודה 1.“

“לעזאזל, לפעמים אתה כל כך... לא מקצועי.“ אלן חבשה את הקסדה לראשה, הידקה את רצועת הסנטר ועשתה פרצופים למראת הצד.

“גם אני אוהב אותך,“ אמר הארי ובחן את הכביש מולם מבעד למשקפת. “אני רואה אותם.“

בראש הגבעה העולה לקָארִיהַאוּגֶן נראו הבהובי מתכת. בינתיים ראה הארי רק את המכונית הראשונה בשיירה, אבל הוא ידע את הסדר: שישה אופנועים עם שוטרים ממחלקת הליווי הנורווגית שעברו אימון מיוחד, שתי מכוניות ליווי נורווגיות, מכונית של השירות החשאי, ואחריה שתי קאדילק פְליטווּד זהות (מכוניות מיוחדות של השירות החשאי שהוטסו מארצות הברית) שבאחת מהן יושב הנשיא. באיזו מהן ־ זה נשמר בסוד. ואולי הוא יושב בשתיהן, חשב הארי. באחת ג‘קיל ובשנייה הייד. אחרי אלה באו המכוניות הגדולות יותר: אמבולנס, מכונית תקשורת ומכוניות נוספות של השירות החשאי.

“הכול נראה רגוע,“ אמר הארי. המשקפת שלו נעה לאט מימין לשמאל. האוויר מעל האספלט רטט למרות הצינה של בוקר נובמבר.

אלן ראתה את קווי המתאר של המכונית הראשונה. תוך חצי דקה יחלפו על פני מחסום האגרה, וחצי העבודה כבר תהיה מאחוריהם. ובעוד יומיים, כשאותן מכוניות יחלפו על פני המחסום בכיוון הנגדי, יוכלו היא והארי לחזור למשימות המשטרתיות הרגילות שלהם. היא העדיפה להתעסק עם אנשים מתים באגף הרציחות מאשר להשכים בשלוש לפנות בוקר כדי לשבת בתוך ווֹלבו קרה ביחד עם הארי הרגזן, שניכר בו כי נטל האחריות הרובץ על כתפיו מכביד עליו מאוד.

חוץ מנשימותיו הקצובות של הארי שרר שקט מוחלט במכונית. היא וידאה שנורות הבקרה בשני מכשירי הקשר מאירות. שיירת המכוניות הגיעה כמעט לרגלי הגבעה. היא החליטה ללכת ל“טוֹרְשְט“ אחרי העבודה ולשתות לשוכרה. היה שם איזה טיפוס שהחליפה איתו מבטים. תלתלים שחורים, עיניים חומות, קצת מסוכנות. רזה. הוא נראה קצת בוהמייני, מין אינטלקטואל. אולי...

“מה לכל ה...“

הארי כבר חטף לידיו את המיקרופון. “אדם עומד בביתן השלישי משמאל. מישהו יכול לזהות את האיש?“

מכשיר הקשר השיב בדממה חורקת בעוד מבטה של אלן מתרוצץ על פני שורת הביתנים. שם! היא ראתה גב של גבר מאחורי הזכוכית החומה של הביתן ־ במרחק ארבעים–חמישים מטרים מהם, לא יותר. באור הנגדי נראו בבירור קווי המתאר של הדמות. וכמוהם גם הקנה הקצר עם כוונת הלהב שהזדקרה מעל כתפו.

“נשק!“ קראה. “יש לו תת–מקלע!“

“קיבינימט!“ הארי בעט בדלת המכונית, שתי ידיו אחזו בחלק המסגרת העליון והוא הניף את עצמו החוצה. מבטה של אלן היה נעוץ בשיירת המכוניות. היא במרחק כמה מאות מטרים מהם, לא יותר. הארי תחב את ראשו לתוך המכונית.

“זה לא אחד משלנו, אבל יכול להיות שזה מישהו מהשירות החשאי,“ אמר. “תתקשרי למפקדה.“ הוא כבר החזיק את האקדח בידו.

“הארי...“

“עכשיו! ותיתני צפירה אם במפקדה אומרים שהוא אחד משלהם.“

הארי פתח בריצה לעבר ביתן האגרה והגב עוטה החליפה. הקנה הבולט נראה כמו קנה של עוזי. אוויר הבוקר הקר צרב את ריאותיו.

“משטרה!“ צעק הארי. “פּוֹליס!“

שום תגובה, הזכוכית העבה של הביתנים נועדה לחסום את רעש התנועה. האיש הסב עכשיו את ראשו לעבר השיירה והארי הבחין במשקפי השמש הכהות מתוצרת רייבּאן. השירות החשאי. או אחד שרוצה להיראות כמו איש השירות החשאי.

נותרו עוד עשרים מטרים.

איך הצליח להיכנס לביתן הנעול אם הוא לא אחד משלהם? לכל הרוחות! הארי שמע עכשיו את האופנועים. הוא לא יספיק להגיע לביתן.

הוא שחרר את הנצרה וכיוון, בעודו מתפלל שצופר המכונית יפלח את דממת הבוקר המוזר הזה בכביש המהיר שנסגר לתנועה עכשיו ושאליו לא היה רוצה להיקלע בשום זמן. ההוראות היו ברורות, אבל הוא לא הצליח לסלק את המחשבות: אפוד קל. אין תקשורת. תירה, זאת לא אשמתך. יש לו משפחה?

היישר מאחורי הביתן הופיעה השיירה והתקרבה במהירות. בעוד שתי שניות יהיו הקאדילקים בגובה הביתנים. מתוך זווית עינו השמאלית הבחין בתנועה, ציפור קטנה שהמריאה מהגג.

להמר או לא להמר... דילמות נצחיות מהסוג הזה.

הוא חשב על מפתח הצוואר הנמוך של האפוד, והנמיך את האקדח כסנטימטר. שאגת האופנועים היתה מחרישת אוזניים.