אדוני המפקד



1

הר שטוּרמבַּאנפיהרר ה' שוֹלֶנהאמר,

קרייסקומנדטור

הוטל דה פריז

שדרות מרשל פטן 10

אזור שיפוט אנדיניי, מחוז אר

וילה נמסיס,

4 בספטמבר 1942

אדוני המפקד,

את המכתב הזה שתקבל הערב, שנכתב בדיסקרטיות ובתמציתיות העולות מכורח הנסיבות, מוטב היה לי (הרשה נא לי להדגיש נקודה זו), ולו גם בעיירה פרובינציאלית שבה כולם או כמעט כולם מכירים זה את זה, לשגר אליך בעילום שם.

אלא שעילום שם, בדומה לשקר ולשגיאה, או למה שאני מחשיב כשקר או שגיאה, מאוס עלי ביותר, ובנושא זה לא אשנה את השקפתי בערוב ימי, וגם לא את אופיי.

אין בכך כדי להצדיק את תעוזתי להלאות אותך כך במשפטים, שוודאי יתארכו במהלך הכתיבה לכדי וידוי מַשמים; אבל מיום שהופעת באנדיניי, ומאז שיחתנו הראשונה, שנערכה בצרפתית, בין קצין במילואים לקצין בשירות פעיל, מצאת חן בעיני. חרף ההבדלים התרבותיים בינינו ופער הגילים (נדמה לי שאני מבוגר ממך בעשרים שנה), הרגשתי שמשותף לנו ריחוק בולט מבני אדם — אתה מתוקף נוכחותך כאן בזמן כיבוש, ואני בשל ריחוק פשוטו כמשמעו — עד כי הדבר מקרב בינינו.

מעולם לא הייתי שותף לתפיסה הרומנטית הנלעגת, השואפת שסופרים יהיו קדושים או גיבורים, ושהעם יישא כפיו אליהם; אדרבה, אני מאמין שטבען של תכונות חתרניות כמו הדמיון והרגישות עלול לאיים על ערכי המוסר. זו הסיבה שיש מעט סופרים שחייהם הם דוגמה ומופת.

אתמול הייתי בפריז וביקרתי את הזוֹנדֶרפיהרר גֶרהארד הֶלֶר, מהפרופגנדה־שטאפֶל. ביקשתי לראותו בלא דיחוי. כשיצאתי מהפגישה, היה עלי לכבוש את יצרי (אף כי די היה שאחצה את הסן ואצעד קילומטר אחד בלבד בשדרות שוממות), ולא לסור אל מי שמעסיקה את מחשבותי תדיר, ושבשעה זו ודאי היתה עדיין במשרדה שבמזכירות בית האופרה.

בבשורה כתוב: השׂם ידו על המחרשה ומביט לאחור לא יכשר למלכות האלוהים.

הברית החדשה מדברת כמובן על המסירות לאל, שכפי שאני מבין אותה היא מוחלטת ואינה מתירה כל היסוס או סירוב. על כן זהו לוח חלק, הכול או לא־כלום! ומאחר שזה הכול, שזה צריך להיות הכול, שומה עלי לגדוע בתוכי כל היאחזות בדברים שבהם חשקתי לפני כן. כשאדם מקריב את עצמו לאלוהים, עליו להקריב את עצמו במלואו. הוא הדין לגבי כל פעולה בחייו. גם הפעם היה עלי לבחור.

ובכן, בחרתי.

נסעתי לבדי הביתה באימפריה שלי, שחלפה על פני גדות הסן במהירות. במרחק יכולתי לראות את שפת הנהר ברוֹלֶבּואז. מנומנם בתרדמת הקיץ שלו, האזור הכפרי התנוצץ במלוא הדרו לצד הנהר השקט, המנומר סירות דיג שטוחות וכלונסאות של בקתות עץ לבנות מוגפות תריסים. לשמאלי, הגבעות הכבדות המיוערות בצפיפות הטילו על הכביש צל שהזכיר לי את פרעות הימים האחרונים. כשהסתכלתי לכיוון זה, חשבתי על כלתי. מן העבר האחר, הנוף השלֵו ושטוף האור הזכיר לי את שורותיו של קלודל:

לא השפֵלה העולזת, לא הרמוניית מילים זו ולא הירקוּת החביבה השורה על הקציר הסמוק תשׂבענה את העין, הדורשת את האור בעצמו. שם, בעומק הבור הרבוע שההר מקיפו בחומה של פרא, האוויר והמים בוערים באש נעלמה. אני רואה זהב כה יפה, שהטבע כולו מידמה לגוש מת, ואל מול הזיו, אפילו האור המופץ ממנו אובד בעלטה הגמורה. שיקוי נחשק, באיזו דרך טמירה אוכל להישטף בקילוחך הדק?

את האור אין משיגים בבת אחת.

מגיעים אליו דרך החשכה.

העובדה הזו הוכחה בשלוש שנות מלחמה, החל ב־3 בספטמבר 1939, עת יצאו הצרפתים להילחם באפס התלהבות למען מטרה שנראתה לנו בלתי ודאית.

למעֵט כמה מדינות, אירופה כולה נכנסה מאז לזירת האיבה. מאוחדת על ידי הכיבוש והחזון של עולם חדש, היא עומדת שכם אחד מול הצר מהמזרח. ארבעה־עשר חודשים חלפו מאז עַמך, שהקדים מתקפה סובייטית ממשמשת ובאה, שיגר בלא חת את צבאו והסתער על מישורי הענק הסלאביים. בתוך שבועות בודדים חדרתם את קווי האויב, התקדמתם בלא מעצור עד שערי מוסקבה, ובחזית הפרושׂה על פני אלפי קילומטרים יכולתם לבסס את עמדותיכם לפני בוא החורף, חורף שאיש לא ידע כמותו זה שנים. המתקפה שלכם התחדשה באביב האחרון. קֶרץ' נפלה ב־15 במאי, וסבסטופול — המבצר החזק ביותר בעולם — החזיקה מעמד לשווא במצור אימים עד 1 ביולי. חצי האי קרים נכבש. הוורמאכט האמיץ השתלט על קרקוב ב־24 במאי, הגיע לנהר דון בווֹרוֹנֶז', כבש את ווֹרוֹשילוֹבגרד וב־24 ביולי את רוֹסטוֹב, והשתלט על נפתול הדוֹן בשלמותו בטרם יסתער על סטלינגרד, והקווקז!

מעולם לא היה סטלין מאוים יותר, ותחנוניו להסחה אנגלו־אמריקנית — אותה "חזית שנייה" מפורסמת — מעולם לא היו בהולים יותר. אולם כפי שציינת בצדק ביום ראשון באוזניו של דוקטור הִילְד, בתום משחק השחמט שלנו בגני בֶּלווּ, הבריטים כבר החלו לטבוע בחזית השנייה בצפון אפריקה, שם קורפוס השריון של רומל הדף את הארמיה השמינית של ריצ'י וחצה את גבול מצרים.

אבל הבה נניח לכך, שהרי אי־אפשר, וזאת אתה מיטיב לדעת כמוני, לחזות את משכו של קרב הנפילים המשסה לפי שעה את מחצית העולם במחציתו השנייה.

ובכן, חשבתי על כל זה כשנסעתי באותו כביש בנורמנדי, שאני מכיר בו כל עיקול, חורשה, יער, ערוץ, גיא, כנסייה ועיירה... הטיתי אוזן להמהום המנוע הסדיר, לשריקת הרוח מבעד לחלונות המכונית, שאפתי לקרבי את ריח הדלק המהול בניחוח הפרא של שדה שזה עתה נקצר, ספוג חום ואור, טובל בהתרפקות יוקדת וחולמנית בדומה לאישה אחרי מעשה האהבה. חלפתי על פני שיירת מפרשיות ששטה בעצלתיים במעלה הנהר, מזכירה לי ניצוצות של שמש, שהאוויר והמים בערו בה באש מסתורית. ניצלתי את הקווים הישרים הארוכים וסחטתי את דוושת הגז עד תום. דם פראי התלהט ברקותי והלם בוורידים המאומצים. חשבתי על אילזֶה. שוב!

והידיעה הכתה בי, אכזרית ומסמאת עיניים כאורו של הקיץ.

הייתי חייב לשים לזה קץ.

השׂם ידו על המחרשה ומביט לאחור לא יכשר למלכות האלוהים.

זה היה האסון שלנו, הפשע שלנו, ומקור תבוסתנו.