אדם טוב קשה למצוא

אדם טוב קשה למצוא

הדרקון רובץ בצד הדרך, אורב לעוברים. הישמר פן יבלעך.

פנינו אל אבי הנשמות, אך הכרחי הוא לעבור על פני הדרקון.

קירילוּס הקדוש, איש ירושלים*

הסבתא לא רצתה לנסוע לפלורידה. היא רצתה לבקר כמה קרובים במזרח טנסי ונאחזה בכל הזדמנות כדי לשנות את דעתו של בֵּיילִי. בֵּיילִי היה הבן שהתגוררה עימו, בנה יחידה. הוא ישב על קצה כיסאו ליד השולחן, רכון מעל למדור הספורט הכתום של "המגזין". "הנה, בֵּיילִי, שים לב," אמרה. "רואה כאן, קרא את זה," והיא עמדה, ידה האחת על ירכה הרזה והשנייה מרשרשת בעיתון לעבר ראשו הקירח. "הנה הברנש הזה שקורא לעצמו 'החורג' שברח מהכלא הפדרלי ונמצא בדרכו לפלורידה, תקרא כאן מה אומרים שהוא עשה לאנשים האלה. רק תקרא. אני לא הייתי לוקחת את הילדים שלי לשום מקום שפושע כזה מסתובב בו חופשי. אני לא הייתי יכולה להתייצב מול מצפוני ולעשות את זה."

בֵּיילִי לא נשא את מבטו מן הדף ולפיכך שינתה כיוון ונעמדה בפניה אל אימם של הילדים, אישה צעירה במכנסיים, שפניה רחבות ותמימות כמו כרוב וקשורות סביב במטפחת ראש ירוקה, ששני חודים עומדים בקצותיה כאוזני ארנב. היא ישבה על הספה, מאכילה את התינוק במשמש שלו מתוך צנצנת. "הילדים כבר היו בפלורידה," אמרה הגברת הזקנה. "אתם כולכם צריכים לקחת אותם לאיזה מקום אחר לשם שינוי, כדי שיראו חלקים שונים של העולם ויהיו רחבי אופק. הם אף פעם לא היו במזרח טנסי."

אימם של הילדים לא נראתה כשומעת, אך הילד בן השמונה, ג'וֹן וֶסְלִי, ילד גוץ וממושקף, אמר, "אם את לא רוצה לנסוע לפלורידה, למ'את לא נשארת בבית?" הוא והילדה הקטנה, ג'וּן סְטַאר, עיינו בעיתונים המצוירים, על הרִצפה.

"היא לא תישאר בבית להיות מלכה ליום אחד," אמרה ג'וּן סְטַאר בלי להגביה את ראשה הצהוב.

"כן, ומה הייתם עושים אם הטיפוס הזה, 'החורג', היה תופס אתכם?" שאלה הסבתא.

"הייתי מכניס לו בפרצוף," אמר ג'וֹן וֶסְלִי.

"היא לא תישאר בבית גם לא בשביל מיליון דולר," אמרה ג'וּן סְטַאר. "מפחדת להפסיד משהו. מוכרחה לנסוע לכל מקום שאנחנו."

"בסדר, עלמתי," אמרה הזקנה, "רק תזכרי את זה בפעם הבאה כשתרצי שאסלסל לך את השערות."

ג'וּן סְטַאר אמרה שהשערות שלה מסולסלות באופן טבעי.

למחרת בבוקר הייתה הסבתא ראשונה במכונית, מוכנה לדרך. הייתה עימה, בפינה אחת, מזוודתה השחורה הגדולה, שנראתה כמו ראש של סוס יאור, ומתחתיה הסתירה סַל ופִּיטִי סִינְג, החתול, בתוכו. היא לא התכוונה לתת לחתול להישאר לבד בבית למשך שלושה ימים, גם מפני שהיא תחסר לו מדי וגם מהחשש שלה פן יתחכך שלא במתכוון באחד ממבערי הגז וייחנק. בנה, בֵּיילִי, לא אהב להגיע למוטל עם חתול.

היא ישבה באמצע המושב האחורי, ג'וֹן וֶסְלִי וג'וּן סְטַאר משני צדדיה. בֵּיילִי, אימם של הילדים והתינוק ישבו מלפנים. כך הם יצאו את אטלנטה. בשמונה ארבעים וחמש, כשמד המרחק מורה 55890. הסבתא רשמה זאת, מפני שחשבה שיהיה מעניין לדעת בשובם כמה מיילים נסעו. נדרשו להם עשרים דקות להגיע אל עיבורי העיר.

הגברת הזקנה התיישבה בנוחות, מסירה את כפפות הכותנה הלבנות שלה ומניחה אותן עם ארנקה למעלה, על המדף שלפני החלון האחורי. אימם של הילדים עדיין לבשה מכנסיים, וראשה עדיין היה קשור סביב במטפחת ראש ירוקה, אך הסבתא חבשה כובע מלחים מקש בכחול־צי, שצרור סיגליות לבנות בשוליו, ולבשה שמלה בכחול־צי, מנוקדת נקודות לבנות קטנות. צווארוניה וחפתיה היו מאורגנדין לבן מעוטר תחרה, ובמִפתח צווארונה ענדה אגד של סיגליות בד המכיל שקיק בושם. במקרה של תאונה, כל מי שיראה אותה מתה על הכביש המהיר ידע מייד שהייתה גברת.

היא אמרה שהיא חושבת שיהיה יום נאה לנהיגה, לא חם מדי ולא קר מדי, והזהירה את בֵּיילִי שהמהירות המותרת היא חמישים וחמישה מייל לשעה וכי שוטרי התנועה מסתתרים מאחורי לוחות המודעות וקבוצות עצים קטנות ודולקים בעקבותיך, בטרם יהיה סיפק בידך להאט. היא הצביעה על פרטי נוף מעניינים: "סְטוֹן מַאוּנְטֶן"*; אבן הגרניט הכחולה, אשר במקומות אחדים הגיעה עד לשני צידי הכביש המהיר; גדות החומר האדומות הזוהרות, המפוספסות משהו בארגמן, והיבולים השונים שיצרו שורות של מעשה תחרה ירוקה על גבי האדמה. העצים היו זרועי אור שמש כסוף־לבן, והזעיר שבהם התנוצץ. הילדים קראו בחוברות הקומיקס, ואימם חזרה לישון.

"בואו נעבור את ג'ורג'יה מהר, כדי שלא נצטרך להסתכל עליה יותר מדי," אמר ג'וֹן וֶסְלִי.

"לוּ אני הייתי ילד קטן," אמרה הסבתא, "לא הייתי מדברת על המדינה שלי בצורה כזאת. לטנסי ההרים ולג'ורג'יה הגבעות."

"טנסי היא סתם מזבלה של כפריים בורים," אמר ג'וֹן וֶסְלִי. "וג'ורג'יה היא מדינה מחורבנת גם."

"זה מה שאת אמרת," אמרה ג'וּן סְטַאר.

"בזמני," אמרה הסבתא, משלבת את אצבעותיה הגרומות, "ילדים רחשו יותר כבוד למולדתם, להוריהם ולכל דבר. אנשים התנהגו אז כיאות. הו, תראו את הכּוּשוּן הקטן המתוק הזה!" אמרה והצביעה על ילד שחור שעמד בפתחו של צריף. "נכון שזה נראה כמו ציור?" שאלה, וכולם נפנו והסתכלו מבעד לחלון האחורי בילד השחור הקטן. הוא נופף בידו.

"הוא לא לובש מכנסיים," אמרה ג'וּן סְטַאר.

"קרוב לוודאי שאין לו," הסבירה הסבתא. "לשחורים הקטנים בכפרים אין דברים כמו שיש לנו. אם הייתי יודעת לצייר, הייתי מציירת את המראה הזה," אמרה.

הילדים החליפו ביניהם חוברות קומיקס.

הסבתא הציעה להחזיק את התינוק, ואימם של הילדים העבירה אותו מעל למושב הקדמי אליה. היא הושיבה אותו על ברכה והקפיצה אותו וסיפרה לו על הדברים שהם חלפו על פניהם. היא גלגלה את עיניה ועיוותה את פיה ותקעה את פניה הצפודות הצנומות בתוך פניו החלקות הרכות. מדי פעם הוא חייך אליה חיוך מרוחק. הם חלפו על פני שדה כותנה ענק, שחמישה־שישה קברים מגודרים במרכזו, כמו אי קטן. "תסתכלו על בית הקברות!" אמרה הסבתא, מצביעה עליו. "זו חלקת הקבר הישנה של המשפחה. היא השתייכה למטע."

"איפה המטע?" שאל ג'וֹן וֶסְלִי.

"חלף עם הרוח," אמרה הסבתא. "חה, חה."

כשהילדים סיימו את כל חוברות הקומיקס שהביאו, הם הוציאו את ארוחת הצהריים ואכלו אותה. הסבתא אכלה כריך של חמאת בוטנים וזית ולא הניחה לילדים להשליך את הקופסה ואת מפיות הנייר מבעד לחלון. כשלא היה עוד מה לעשות הם שיחקו משחק, אחד בוחר ענן, ועל השניים האחרים לנחש איזו צורה הוא מזכיר. ג'וֹן וֶסְלִי בחר באחד בצורת פרה, וג'וּן סְטַאר ניחשה פרה וג'וֹן וֶסְלִי אמר, לא, מכונית, וג'וּן סְטַאר אמרה שהוא לא מְשחק מִשחק הוגן, והם החלו מכים זה את זה מעל לסבתא.

הסבתא אמרה שתספר להם סיפור אם יֵשבו בשקט. כשסיפרה סיפור, גלגלה את עיניה ונופפה בראשה והייתה דרמטית מאוד. היא אמרה שפעם, כשהייתה עלמה, חיזר אחריה אחד, מר אֶדְגַר אַטְקִינְס טִיגַרְדֶן מגַ'אספֶּר, ג'ורג'יה. היא אמרה שהיה גבר יפה תואר וג'נטלמן וכי מדי שבת אחר הצהריים נהג להביא לה אבטיח, וראשי התיבות של שמו חרוטים בתוכו. E.A.T! ובכן, שבת אחת, אמרה, מר טִיגַרְדֶן הביא את האבטיח ולא היה איש בבית, אז הוא השאיר אותו על המרפסת הקדמית וחזר בכרכרתו לגַ'אספֶּר, אך היא מעולם לא קיבלה את האבטיח, אמרה, מפני שילד כושי אכל אותו כשראה את ראשי התיבות E.A.T! סיפור זה הצחיק את ג'וֹן וֶסְלִי, והוא צחקק וצחקק. אך ג'וּן סְטַאר לא חשבה שהוא שווה משהו. היא אמרה שהיא לא הייתה מתחתנת עם אדם שרק מביא לה אבטיח בשבת. הסבתא אמרה שאילו נישאה למר טִיגַרְדֶן הייתה עושה טוב, מפני שהוא היה ג'נטלמן וקנה מניות של קוקה קולה כשרק יצאו לשוק. וכי כשמת לפני שנים אחדות, היה איש אמיד מאוד.

הם עצרו ליד "המגדל" בשביל כריכי ברביקיו. "המגדל" היה תחנת דלק עם אולם ריקודים, שחלקו טיח וחלקו עץ, שעמד באזור חשוף מחוץ לטִימוֹתִי. גבר שמן בשם רֶד סֶמִי בַּאטס ניהל אותו, ושלטים שפוזרו פה ושם על הבניין ובמרחק כמה מיילים במעלה ובמורד הכביש המהיר הכריזו "נסו את הברביקיו המפורסם של רֶד סֶמִי. אין כמו הברביקיו של רֶד סֶמִי! רֶד סֶם! הבחור השמן עם הצחוק המאושר. חייל משוחרר! רֶד סֶמִי הוא האיש שלך!"

רֶד סֶמִי שכב על האדמה החשופה מחוץ ל"מגדל", ראשו מתחת למשאית, בעוד קוף אפור שקומתו קטנה, הרתוק לעץ אזדרכת קטן, מפטפט בסמוך. הקוף, כשראה את הילדים קופצים מתוך המכונית ורצים לעברו, זינק בחזרה לעץ ועלה על הענף הגבוה ביותר.

מבפנים חלל "המגדל" היה ארוך וחשוך, בקצהו האחד דלפק ומצידו השני שולחנות ובאמצע רחבת ריקודים. כולם התיישבו אל שולחן עץ בסמוך לתיבת נגינה ולאשתו של רֶד סֶם. אישה גבוהה ושחומה, ששערה ועיניה בהירים מעורה, באה לקחת את ההזמנה. אימם של הילדים הכניסה מטבע לתוך התיבה והשמיעה את "הוואלס של טנסי", והסבתא אמרה שהמנגינה תמיד מעוררת בה חשק לרקוד. היא שאלה את בֵּיילִי אם היה רוצה לרקוד, אך הוא רק נתן בה מבט נוקב. לא היה לו מזג קליל כשלה, ומסעות עצבנו אותו. עיניה החומות של הסבתא זהרו. היא הנידה בראשה מצד לצד והעמידה פנים כרוקדת בכיסאה. ג'וּן סְטַאר אמרה שימו משהו לרקוד סְטֶפְּס, ואימם של הילדים הכניסה מטבע נוסף והשמיעה מקצב מהיר, וג'וּן סְטַאר פסעה לעבר רחבת הריקודים וביצעה את תרגילי הנקישות שלה.

"איזה חמודה היא," אמרה אשתו של רֶד סֶם, רוכנת מעל לדלפק. "אולי את רוצה להיות הילדה הקטנה שלי?"

"לא. ממש לא," אמרה ג'וּן סְטַאר. "לא הייתי גרה בחורבה הזאת גם לא בעד מיליון דולר!" והיא רצה בחזרה אל השולחן.

"איזה חמודה שהיא," חזרה האישה, מותחת את פיה בנימוס.

"את לא מתביישת?" היסתה הסבתא.

רֶד סֶם נכנס ואמר לאשתו שתפסיק להתבטל על הדלפק ותזדרז עם ההזמנה של האנשים האלה. מכנסי החאקי שלו הגיעו רק עד עצמות ירכיו, ובטנו הייתה תלויה מעליהם כמו שק קמח מתנודד מתחת לחולצתו. הוא בא והתיישב ליד שולחן בסמוך, פיזם ופלט אנחה. "קשה לחיות," אמר. "קשה לחיות." והוא מחה את פניו האדומות המזיעות בממחטה אפורה. "בימינו אתה לא יודע במי לבטוח," אמר. "נכון?"

"בני אדם ודאי שאינם נחמדים כמו פעם," אמרה הסבתא.

"נכנסו הנה בשבוע שעבר שניים," אמר רֶד סֶמִי, "נוהגים בקרייזלר. זאת הייתה מכונית ישנה וחבוטה אבל אחת טובה, והבחורים האלה נראו לי בסדר. אמרו שעובדים במנסרה. אתם חושבים שלקחתי מהם על הדלק שהם מילאו? עכשיו, למה עשיתי את זה?"

"כי אתה אדם טוב!" אמרה הסבתא מייד.

"כֵּ'גברת, ככה אני חושב," אמר רֶד סֶם כמו הלוּם מן התשובה הזו.

אשתו הביאה את ההזמנות, נושאת את חמש הצלחות בבת אחת בלא מגש. שתיים בכל יד ואחת מיוצבת על זרועה. "אין אף נשמה בעולם הזה של אלוהים שאפשר לבטוח בה," אמרה. "ואני לא מוציאה מהכלל אף אחד, שום איש," חזרה, מתבוננת ברֶד סֶמִי.

"קראת על הפושע ההוא, 'החורג', שנמלט?" שאלה הסבתא.

"לא הייתי מתפלאת אם הוא היה בא להתקיף תַ'מקום הזה, ממש כאן." אמרה האישה. "אם הוא רק שומע על כאן, בכלל לא אתפלא לראות אותו. אפילו אם הוא ישמע שכל הקופה זה שני סנט, לא אתפלא בכלל אם הוא..."

"זה מספיק," אמר רֶד סֶם. "לכי תביאי לאנשים האלה ת'קולה שלהם." והאישה יצאה להביא את שאר ההזמנה.

"אדם טוב קשה למצוא," אמר רֶד סֶמִי. "הכול הולך ונהיה נורא. אני זוכר את הימים שיכולת לצאת ולהשאיר את הדלת בלי מנעול. ככה."

הוא והסבתא שוחחו על זמנים טובים יותר. הגברת הזקנה אמרה שלדעתה אירופה אשמה לגמרי במצב העניינים הנוכחי. היא אמרה שעם איך שאירופה מתנהגת, אפשר לחשוב שאנחנו עשויים מכסף, ורֶד סֶם אמר שאין טעם לדבר על זה, היא צודקת לחלוטין. הילדים רצו החוצה אל תוך אור השמש הלבן והתבוננו בקוף שעל עץ האזדרכת המצויץ. הוא היה עסוק בפליית פרעושים מגופו ובפיצוחם בזה אחר זה בשיניו, כמו היו מעדן.

הם יצאו שוב לדרכם אל חום אחר הצהריים. הסבתא התנמנמה חטופות, ומדי דקות אחדות ניעורה מקול נחרותיה שלה. היא התעוררה מחוץ לטוּמְבְּסבּוֹרוֹ ונזכרה במטע ישן שביקרה בו פעם בסביבה זו, כשהייתה צעירה. היא אמרה שלבית שישה עמודים לבנים בחזית, וכי שדרת אלונים מוליכה אליו ושתי סוכות עץ קטנות, מעשה סבכה, בחזיתוֹ מזה ומזה, שבהן הייתְ יושבת עם מחזרך לאחר טיול בגן. היא זכרה בדיוק באיזה כביש יש לפנות כדי להגיע אליו. היא ידעה שבֵּיילִי לא ירצה לבזבז זמן להסתכל על בית ישן, אך ככל שדיברה על אודותיו, כן גבר בה הרצון לראותו שוב ולברר אם שתי הסוכות התאומות עודן עומדות על תילן. "היה לוח סודי בבית הזה," אמרה בעורמה. לא דוברת אמת אם כי מייחלת לכך, "ומספרים שכל אוצרות הכסף של המשפחה הוסתרו בתוכו כאשר שֶׁרְמָן* פלש. אלו מעולם לא נתגלו..."

"היי!" אמר ג'וֹן וֶסְלִי. "בואו ניסע לראות אותו! אנחנו נמצא אותו! נחטט בכל חיפוי העץ ונמצא אותו! מי גר שם? איפה פונים לשם? היי, אבא, אולי אפשר לנסוע לשם?"

"אף פעם לא ראינו בית עם לוח סודי!" צווחה ג'וּן סְטַאר. "בואו ניסע אל הבית עם הלוח הסודי! היי, אבא, למה שלא ניסע לראות את הבית עם הלוח הסודי!"

"זה לא רחוק מכאן, אני יודעת," אמרה הסבתא. "זה לא ייקח יותר מעשרים דקות."

בֵּיילִי ישב מתבונן היישר לפניו. לסתו הייתה נוקשה כפרסה. "לא," אמר.

הילדים החלו לצעוק ולצרוח שהם רוצים לראות את הבית עם הלוח הסודי. ג'וֹן וֶסְלִי בעט בגבו של המושב הקדמי וג'וּן סְטַאר נתלתה מעל כתף אימה וייללה נואשות אל תוך אוזנה, שאף פעם הם לא מכייפים אפילו לא בחופשה, שאף פעם הם אינם עושים מה שמתחשק להם. התינוק החל לצרוח, וג'וֹן וֶסְלִי בעט בגב המושב כל כך, שאביו ממש חש את המהלומות בכלייתו.

"בסדר!" צעק ובלם את המכונית בצד הכביש. "אולי תשתקו כולכם? אולי פשוט תשתקו כולכם לשנייה אחת? אם לא תשתקו, לא ניסע לשום מקום."

"זה יהיה מאוד חינוכי בשבילם," מלמלה הסבתא.

"בסדר," אמר בֵּיילִי, "אבל שיהיה ברור: זאת הפעם היחידה שנעצור למשהו כזה, הפעם היחידה."

"דרך העפר שאתה צריך לפנות בה נמצאת כמייל אחד לאחור," הנחתה הסבתא. "ציינתי אותה לעצמי כשעברנו."

"דרך העפר," רטן בֵּיילִי.

לאחר שהסתובבו ושמו פניהם לעבר דרך העפר, נזכרה הסבתא בפרטים אחרים בקשר לבית, בזגוגית היפהפייה שמעל לפתח הכניסה ובנברשת שבפרוזדור. ג'וֹן וֶסְלִי אמר שהלוח הסודי הוא בוודאי בתוך האח.

"לא תוכלו להיכנס לתוך הבית הזה," אמר בֵּיילִי. "אינכם יודעים מי מתגורר שם."

"בזמן שאתם כולכם תשוחחו עם האנשים מקדימה, אני אקיף בריצה את הבית ואיכנס דרך החלון מאחור," הציע ג'וֹן וֶסְלִי.

"כולנו נישאר במכונית," אמרה אימו.

הם נפנו לדרך העפר, והמכונית היטלטלה לדרכה במערבולת של אבק ורוד. הסבתא נזכרה בימים שלא היו דרכים סלולות ומסע בן שלושים מיילים ארך יום שלם. דרך העפר הייתה משובשת והיו בה לפתע שלוליות ופניות חדות ומסוכנות. לפתע פתאום היית מוצא עצמך על גבעה, משקיף מעל צמרות עצים כחולות למרחקים סביב, ורגע לאחר מכן היית בתוך שקע אדום, כשהעצים המאובקים משקיפים מעליך.

"רצוי שהמקום הזה יצוץ תכף ומייד," אמר בֵּיילִי, "אחרת אסתובב בחזרה."

הדרך נראתה כאילו איש לא נסע בה זה חודשים.

"זה כבר לא רחוק," אמרה הסבתא, ואך אמרה זאת, מחשבה נוראה עלתה בה. המחשבה הייתה כה מביכה עד שפניה האדימו. עיניה התרחבו וכפות רגליה ניתרו ממקומן, הופכות את המזוודה שבפינה. בה בשנייה שהמזוודה זעה, כיסוי העיתון שהניחה על הסל שמתחתיה התרומם בנהימה, ופִּיטִי סִינְג, החתול, זינק על כתפו של בֵּיילִי.

הילדים הוטחו אל הרצפה, ואימם, האוחזת בתינוק, הושלכה מבעד לדלת אל הקרקע; הגברת הזקנה הוטלה אל תוך המושב הקדמי. המכונית התהפכה פעם אחת ונחתה על צידה השמאלי בתוך גיא שמעבר לשולי הדרך. בֵּיילִי נשאר על מושב הנהג עם החתול האפור המפוספס, שפניו לבנות רחבות וחוטמו כתום, צמוד לצווארו כמו זחל.

ברגע שהילדים הבינו שביכולתם להניע ידיהם ורגליהם, הם זחלו מתוך המכונית, צועקים, "הייתה לנו תאונה!" הסבתא הייתה מצונפת מתחת ללוח המחוונים, מקווה שנפצעה, כדי שזעמו של בֵּיילִי לא ינחת עליה בבת אחת. המחשבה הנוראה שעלתה בה לפני התאונה הייתה שהבית שזכרה כה בבהירות אינו בג'ורג'יה כי אם בטנסי.

בֵּיילִי סילק את החתול מצווארו בשתי ידיים והטיחו מבעד לחלון לעבר עץ אורן. אחר כך הוא יצא מהמכונית והחל מחפש אחר אימם של הילדים. היא ישבה שעונה על סוללת התעלה אדומת הקרביים, מחזיקה את התינוק הצורח, הכתף שלה שבורה, ורק חתך אחד נראה לאורך פניה. "הייתה לנו תאונה!" צרחו הילדים בבולמוס של חדווה.

"אבל אף אחד לא נהרג," אמרה ג'וּן סְטַאר באכזבה, שעה שהסבתא יצאה בצליעה מתוך המכונית, כובעה עודנו מוצמד לראשה בסיכה, אך שוליו הקדמיים השבורים זקורים בזווית עליזה, וממנה השתלשל לו הצידה אגד הסיגליות. כולם מלבד הילדים התיישבו בתעלה להתאושש מן ההלם. כולם רעדו.

"אולי איזו מכונית תעבור כאן," אמרה אימם של הילדים בקול צרוד.

"אני סבורה שנפגע לי איבר," אמרה הסבתא, מעסה את צידה, אך איש לא ענה לה. שיניו של בֵּיילִי נקשו. הוא לבש חולצת ספורט צהובה, שתוכיים מצוירים עליה בכחול עז, ופניו היו צהובות כחולצתו. הסבתא החליטה שלא תזכיר את העובדה שהבית נמצא בטנסי.

הדרך השתרעה כשני מטרים מעליהם, והם יכלו לראות רק את צמרות העצים שמעברה השני. מאחורי התעלה שישבו בתוכה השתרעו עוד יערות, גבוהים, אפלים ועבותים. תוך דקות אחדות ראו מכונית במרחק־מה בראש גבעה, נעה באיטיות, כאילו נוסעיה מתבוננים בהם. הסבתא קמה ונופפה בשתי זרועותיה בדרמטיות למשוך את תשומת ליבם. המכונית המשיכה להתקדם באיטיות, נעלמה מעבר לעיקול ושוב הופיעה, נעה עוד יותר לאט, על פסגת גבעה שהם חלפו עליה מקודם. הייתה זו מכונית שחורה גדולה חבוטה, דמוית עגלת מתים. היו בה שלושה גברים.

היא נעצרה מעליהם ממש, ובמשך דקות אחדות השקיף הנהג מטה אל מקום שבתם במבט קבוע, חסר מבע, ולא דיבר. אחר הפנה ראשו ומלמל דבר־מה לשניים האחרים והם יצאו. האחד היה נער שמן במכנסיים שחורים וחולצת טרנינג אדומה, שפר מוכסף מובלט על חזיתה. הוא הקיף את הדרך מימינם ועמד לוטש מבט. פיו פעור במקצת במין עוויה רפויה. האחר לבש מכנסי חאקי ומעיל עם פסים כחולים וכובע אפור, משוך היטב מטה, מסתיר את מרבית פניו. הוא הקיף לאיטו משמאל. איש משניהם לא דיבר.

הנהג יצא מתוך המכונית ונעמד לצידה, משקיף עליהם מלמעלה. הוא היה מבוגר מן השניים האחרים. שערו רק החל מאפיר, והוא הרכיב משקפיים כסופי מסגרת ששיוו לו מראה מלומד. היו לו פנים ארוכות קמוטות והוא לא לבש לא חולצה ולא גופייה לגופו. מכנסי הג'ינס הכחולים שלו היו הדוקים מדי, והוא אחז במגבעת שחורה ורובה. גם לשני הנערים היו רובים.

"הייתה לנו תאונה!" צרחו הילדים.

לסבתא הייתה הרגשה מוזרה שהאיש הממושקף מוכר לה. כאילו פניו היו ידועות לה כל חייה, אך היא לא יכלה להיזכר מי הוא. הוא התרחק מן המכונית והחל לרדת בתלולית, מניח את כפות רגליו בזהירות פן יחליק. הוא נעל נעליים בצבע שחום־לבן, ללא גרביים, וקרסוליו היו אדומים ורזים. "צהריים טובים," אמר. "אני רואה שהייתה לכם כולכם גלישה קטנה."

"התהפכנו פעמיים!" אמרה הסבתא.

"פעם אחד," תיקן. "ראינו את זה. תנסה את המכונית שלהם ותראה אם היא נוסעת, חִירָם," אמר בשקט לנער בעל הכובע האפור.

"בשביל מה יש לך את הרובה ההוא?" שאל ג'וֹן וֶסְלִי. "מה אתה הולך לעשות ברובה ההוא?"

"גברת," אמר האיש לאימם של הילדים, "אכפת לך לקרוא לילדים שישבו לידך? ילדים מעצבנים אותי. אני רוצה שאתם כולכם תשבו יפה ביחד שם איפה שאתם."

"מה פתאום אתה אומר לנו מה לעשות?" שאלה ג'וּן סְטַאר.

קו היערות מאחוריהם נפער כמו לוע אפל.

"בואו הנה," אמרה אימם.

"תראה," החל בֵּיילִי פתאום, "אנחנו בצרה. אנחנו ב..."

הסבתא פלטה צווחה. היא הזדקפה על רגליה ועמדה לוטשת עיניים. "אתה 'החורג'!" אמרה. "הכרתי אותך מייד!"

"כֵּנְגְבֶרֶת," אמר האיש, מחייך קלות כמרוצה להיות מוכר בעל כורחו. "אבל היה יותר עדיף בשביל כולכם, גברתי, אם לא הייתם מכירים אותי."

בֵּיילִי הפנה את ראשו חדות ואמר משהו לאימו שזעזע אפילו את הילדים. הזקנה החלה לבכות, והחורג הסמיק.

"גברת," אמר, "אל תיקחי ללב. לפעמים אדם אומר דברים שהוא לא מתכוון. אני לא חושב שהוא התכוון לדבר אלייך בצורה כזאתי."

"אתה לא תירה בגברת, נכון?" אמרה הסבתא ושלפה ממחטה נקייה משרוולה והחלה טופחת בה על עיניה.

'החורג' נעץ את חוד נעלו באדמה וכרה בור קטן ואחר חזר וכיסהו. "אני שונא כשאני מוכרח," אמר.

"שמע," כמעט צרחה הסבתא, "אני יודעת שאתה אדם טוב. אתה לא נראה כאילו יש בך טיפת דם פשוט. אני יודעת שאתה ודאי ממשפחה טובה!"

"כֵּנְגְבֶרֶת," אמר. "הכי טובה בעולם." כשחייך חשף טור שיניים לבנות חזקות. "האלוהים עוד לא ברא אישה יותר טובה מהאימא שלי, והלב של האבא שלי היה זהב טהור," אמר. הנער בחולצת הטרנינג האדומה הקיפם מאחור ועמד כשרובהו על ירכו. 'החורג' השתופף ארצה. "שים עין על הילדים, בּוֹבּי לִי," אמר. "אתה יודע שהם מעצבנים אותי." הוא התבונן בששתם המצופפים יחדיו מולו ונראה נבוך, כמי שאינו מצליח להעלות בדעתו מה לומר. "אף ענן בשמיים," העיר, נושא עיניו לעברם. "לא רואה שום שמש אבל גם לא רואה שום ענן."

"כן, זה יום יפהפה," אמרה הסבתא. "שמע," אמרה, "אסור לך לקרוא לעצמך 'החורג' מפני שאני יודעת שאתה אדם טוב בליבך פנימה. די לי להסתכל בך בשביל לדעת."

"שקט!" צעק בֵּיילִי. "שקט! תשתקו כולכם ותנו לי לטפל בזה!" הוא השתופף בתנוחה של רץ הקרוב לזנק קדימה אך לא זע.

"מַעריךְ את זה, גברת," אמר 'החורג' וצייר מעגל קטן באדמה בקת רובהו.

"ייקח חֵצי שעה לתקן את המכונית הזאתי," קרא חִירָם, מסתכל מעל למכסה המורם.

"טוב, אז קודם אתה ובּוֹבּי לִי תדאגו שהוא והילד הקטן ההוא יעברו איתכם לשמה," אמר 'החורג', מצביע על בֵּיילִי וג'וֹן וֶסְלִי. "הבחורים רוצים לִישׁוֹל אותך משהו," אמר לבֵּיילִי. "אכפת לך לעבור אחורה ליער ההוא שמה איתם?"

"שמע," פתח בֵּיילִי, "אנחנו בצרה נוראה! אי אפשר לתפוס את זה," וקולו נסדק. עיניו היו כחולות ועזות כתוכיים שבחולצתו, והוא נותר דומם לחלוטין.

הסבתא הגביהה ידה לתקן את שולי כובעה, כמו עמדה להילוות אליו היערה, אך השוליים נותרו בידה. היא עמדה נועצת עיניה בהם, וכעבור שנייה הניחה להם ליפול ארצה. חִירָם משך את בֵּיילִי בזרועו והקימו, כמו היה תומך בזקן. ג'וֹן וֶסְלִי תפס ביד אביו, ובּוֹבּי לִי הלך בעקבותיהם. הם יצאו לעבר היער, וכשהגיעו לשפתו האפלה, בֵּיילִי פנה לתמוך עצמו בגזעו האפור והעירום של אורן, ואז קרא, "אחזור בעוד רגע, אימא, חכי לי!"

"חזור בזה הרגע!" צרחה אימו, אך כולם נבלעו בתוך היער.

"בֵּיילִי בני!" קראה הסבתא בקול טראגי, אך גילתה שהיא מתבוננת ב'חורג' המשתופף על הארץ לפניה. "אני רק יודעת שאתה אדם טוב," אמרה נואשות. "אתה בכלל לא איש פשוט!"

"לאאא, גברֶת, אנ'לא אדם טוב," אמר 'החורג' כעבור שנייה, כמו שקל את קביעתה בזהירות. "אבל אני גם לא הכי גרוע בעולם. האבא שלי אמר שאני מגזע אחר של כלבים, לא כמו של האחים והאחיות שלי. 'אתה יודע,' אמר אבא, 'יש כאלה שיכולים לחיות את כל החיים שלהם בלי לשאול עליהם כלום, והאחרים צריכים לדעת בשביל מה כל זה, והילד הזה שייך לאחרים. הוא הולך להיות בכל דבר!'" הוא חבש את מגבעתו השחורה ונשא עיניו לפתע ואחר הסיטן הרחק אל לב היער כאילו נבוך שוב. "אני מצטער שאין לי חולצה עליי לפניכן, הגבירות," אמר. מגבנן את כתפיו משהו. "קברנו את הבגדים שלבשנו כשנמלטנו, ואנחנו פשוט מסתדרים ככה עד שנוכל להשיג יותר טובים. הלווינו את אלה מכמה אנשים שפגשנו," הסביר.

"זה בסדר גמור," אמרה הסבתא. "אולי לבֵּיילִי יש חולצה נוספת במזוודה שלו."

"תכף ומייד אסתכל ואבדוק," אמר 'החורג'.

"לאן הם לוקחים אותו?" צעקה אימם של הילדים.

"אבא בעצמו היה טיפוס," אמר 'החורג'. "לא יכולת לסדר אותו. אבל אף פעם הוא לא הסתבך עם השלטונות. פשוט היה לו חוש לטפל בהם."

"גם אתה יכולת להיות ישר לו רק ניסית," אמרה הסבתא. "תחשוב כמה נפלא יהיה להתיישב ולחיות חיים נוחים ולא להצטרך לחשוב על מישהו שרודף אחריך כל הזמן." 'החורג' המשיך לשרוט את האדמה בקת רובהו כמו היה שוקל את הדבר. "כֵּן, גברת, מישהו תמיד בעקבותיך," מלמל.

הסבתא הבחינה כמה רזים חודי כתפיו מאחורי מגבעתו ממש, שכן עמדה משקיפה מעליו. "אתה מתפלל לפעמים?" שאלה.

הוא הניד בראשו. כל שראתה הייתה המגבעת השחורה המתנודדת בין חודי כתפיו. "לא, גברת," אמר.

יריית אקדח נשמעה מן היער ומייד לאחריה עוד אחת. אחר כך דממה. ראשה של הגברת הזקנה ניתר לאחור. היא יכלה לשמוע את הרוח נעה מבעד לצמרות העצים כשאיפה ארוכה של אוויר שהוּשׂבעה. "בֵּיילִי בני," היא קראה.

"הייתי זמר גוספל כמה זמן," אמר 'החורג'. "הייתי כמעט כל דבר. הייתי בשירות צבא, ים ויבשה, בארץ ובחוץ, הייתי נשוי שני פעמים, הייתי קברן. עבדתי במסילת ברזל, חרשתי את אימא אדמה, הייתי בטורנדו, פעם ראיתי אדם נשרף חי," והוא נשא מבטו אל אימם של הילדים ואל הילדה הקטנה שישבו צמודות זו לזו, פניהן לבנות ועיניהן זגוגיות. "ראיתי אפילו אישה שהלקו אותה," אמר.

"התפלל, התפלל," החלה הסבתא, "התפלל, התפלל."

"אף פעם לא הייתי ילד רע, עד כמה שאני זוכר," אמר 'החורג' בקול חולמני כמעט. "אבל איפשהו בדרך עשיתי משהו לא נכון ונשלחתי לבית סוהר. נקברתי בחיים," הוא נשא עיניו וריתק אליו את תשומת ליבה במבט קבוע.

"אז היית צריך להתחיל להתפלל," אמרה. "מה עשית שבגללו שלחו אותך למאסר באותה פעם ראשונה?"

"פונה ימינה – יש קיר," אמר 'החורג', חוזר ונושא מבט אל השמיים הנקיים מענן. "פונה שמאלה – יש קיר. מסתכל למעלה – יש תקרה. מסתכל למטה – יש רצפה. שכחתי מה שעשיתי, גברת. ישבתי שם וישבתי, מנסה להיזכר מַזֶה שעשיתי ולא נזכרתי עד היום הזה. לפעמים חושב, הנה זה בא לי, אבל לא בא."

"אולי הכניסו אותך בטעות," אמרה הגברת הזקנה מעורפלוֹת.

"לאאא, גברת," אמר. "זאת לא הייתה שום טעות. מצאו את הניירות עליי."

"ודאי גנבת דבר־מה," אמרה.

'החורג' עיווה את שפתיו בבוז קל. "לאף אחד לא היה אף דבר שרציתי," אמר. "זה הרופא־ראשי בבית כלא אמר שמה שעשיתי זה הרגתי את האבא שלי, אבל אני ידעתי שזה שקר. האבא שלי מת ב־1909 בבית הקברות הבפטיסטי במַאוּנט הוֹפּווֶל, ואת יכולה ללכת שמה ולראות בעצמך."

"אם היית מתפלל," אמרה הגברת הזקנה, "ישו היה עוזר לך."

"זה נכון," אמר 'החורג'.

"אם כך, מדוע אינך מתפלל?" שאלה רועדת לפתע מחדווה.

"לא רוצה שום עזרה," אמר. "מסתדר טוב בעצמי."

בּוֹבּי לִי וחִירָם חזרו בטפיפה מן היער. בּוֹבּי לִי גרר חולצה צהובה ובה תוכיים בכחול עז.

"תַּרֶה לי את החולצה, בּוֹבּי לִי," אמר 'החורג'. החולצה התעופפה לעברו ונחתה על כתפו והוא לבש אותה. הסבתא לא יכלה לומר מה בדיוק מזכירה לה החולצה. "לא, גברתי," אמר 'החורג' בעודו רוכס את הכפתורים. "גיליתי שהפשע לא משנה. אתה יכול לעשות דבר כזה או דבר אחר, להרוג אדם או להוריד צמיג מהמכונית שלו, במוקדם או במאוחר אתה הולך לשכוח מַזֶה שעשית ופשוט לקבל על זה עונש."

אימם של הילדים החלה להתנשף כמתקשה לנשום. "גברת," שאל, "אכפת לך ולילדה הקטנה ההיא לעבור לשמה ביחד עם בּוֹבּי לִי וחִירָם ולהצטרף לבעלך?"

"כן, תודה," אמרה האם חלושות. הזרוע השמאלית שלה הידלדלה חסרת ישע, והיא החזיקה את התינוק, אשר נרדם, בזרועה השנייה. "תַזוֹר לגברת לקום, חִירָם," אמר 'החורג', בעודה מתאמצת לעלות מתוך התעלה. "ואתה, בּוֹבּי לִי, תחזיק את היד של הילדה הקטנה."

"לא רוצה לתת לו יד," אמרה ג'וּן סְטַאר. "הוא מזכיר לי חזיר."

הנער השמן הסמיק וצחק ותפס אותה ומשך אותה אל תוך היער בעקבות חִירָם ואימה.

משנותרה לבדה עם 'החורג' גילתה הסבתא שאיבדה את קולה. לא היה ענן בשמיים ולא שמש. דבר לא היה סביבה מלבד יערות. היא רצתה לומר לו שעליו להתפלל. היא פתחה וסגרה את פיה מספר פעמים לפני שנפלט ממנו דבר־מה. לבסוף מצאה עצמה אומרת, "ישו, ישו," כשכוונתה, ישו יהיה בעזרך, אך באופן שאמרה זאת זה נשמע כמו קללה.

"כֵּנגברת," אמר 'החורג' כמסכים. "ישו עִירֵר את השיווי משקל של הכול. זה היה אותו המקרה אצלו כמו אצלי, רק שהוא לא עשה שום פשע, ואצלי יכלו להוכיח שאני כן כי מצאו את הניירות עליי. כמובן," אמר, "אף פעם לא הראו לי את הניירות שלי. לכן אני כעת חותם בעצמי. מזמן אמרתי, אתה תשיג לך חתימה ותחתום על כל דבר שאתה עושה ותשמור לך העתק מזה. אז תדע מָ'עשיתָ ותוכל להשוות את החטא עם העונש ולראות אם זה מתאים, ובסוף יהיה לך איזה הוכחה שלא עשו לך צדק. אני קורא לעצמי 'החורג'," אמר, "כי אני לא מצליח להתאים את כל מה שעשיתי בעבירה לכל מה שעברתי בעונש."

צווחה נוקבת עלתה מן היער ומייד לאחריה נפץ אקדח. "זה נראה לך צודק, גברת, שאחד נענש המון ואחר לא נענש בכלל?"

"ישו!" קראה הגברת הזקנה. "יש בך דם טוב! אני יודעת שלא תירה בגברת! אני יודעת שאתה ממשפחה טובה! התפלל! ישו, אסור לך לירות בגברת. אתן לך את כל הכסף שיש לי!"

"גברת," אמר 'החורג', משקיף מעבר לה הרחק אל תוך היער, "עוד לא היה אדם שנתן לקברן שלו תשר."

נשמעו עוד שתי יריות אקדח, והסבתא הגביהה את ראשה כתרנגולת הודו זקנה ומצומקת ומתחננת למים וקראה, "בֵּיילִי בני, בֵּיילִי בני!" וליבה חישב להישבר.

"ישו היה היחיד שהחיה פעם את המתים," המשיך 'החורג', "והוא לא היה צריך לעשות את זה. הוא עִירֵר את השיווי משקל של הכול. אם הוא עשה מה שאמר, אז אין לך מה לעשות חוץ מלזרוק הכול וללכת אחריו, ואם לא, אז אין לך מה לעשות חוץ מליהנות מהכמה רגעים שנשארו לך הכי טוב שאתה יכול – בלהרוג מישהו או לשרוף את הבית שלו או לעשות לו איזה דבר נבזי אחר. שום תענוג מחוץ לנבזות," אמר וקולו הפך כמעט רוטן.

"אולי הוא לא החיה את המתים," מלמלה הגברת הזקנה, בלי דעת את אשר היא אומרת וחשה סחרחורת כזו שצנחה בתעלה כשרגליה מתעוותות תחתיה.

"אני לא הייתי שם אז אני לא יכול להגיד שלא," אמר 'החורג'. "ואַלְווַאי שהייתי לי שם," אמר, מכה את האדמה באגרופו. "זה לא צודק שלא הייתי שם, כי אם הייתי לי שם, הייתי יודע. שמעי, גברת," אמר בקול גבוה, "אם הייתי לי שם הייתי יודע ולא הייתי כמו שאני עכשיו." קולו נדמה כקרוב להיסדק, וראשה של הסבתא הצטלל לרגע. היא ראתה את פניו של האיש בסמוך לשלה מעוותות כמו עמד לפרוץ בבכי, והיא מלמלה, "הרי אתה אחד מהתינוקות שלי. אתה אחד מהילדים שלי עצמי!" היא פשטה את ידה ונגעה בו בכתפו. 'החורג' ניתר לאחור כנשוך נחש וירה בה שלוש פעמים בחזה. אחר הניח את רובהו על הארץ והסיר את משקפיו והחל מנקה אותם.

חִירָם ובּוֹבּי לִי חזרו מן היער ועמדו מעל לתעלה מתבוננים בסבתא אשר ספק ישבה ספק שכבה בשלולית של דם, כשרגליה מצולבות תחתיה כרגלי ילד ופניה מחייכות אל השמיים הנקיים מענן.

בלא משקפיו נראו עיניו של 'החורג' מוקפות עיגולים אדומים וחיוורות וחסרות מגן. "קחו אותה משם ותזרקוּ אותה לאן שזרקתם ת'אחרים," אמר, מרים את החתול שעמד מתחכך ברגלו.

"זאת דברנית זאת," אמר בּוֹבּי לִי, מחליק אל התעלה בקולות יִדְלוּל.

"יכלה להיות אישה טובה," אמר 'החורג', "אם היה מישהו שיירה בה כל רגע מהחיים שלה."

"חתיכת בידור!" אמר בּוֹבּי לִי.

"סתום, בּוֹבּי לִי," אמר החורג. "אין תענוג אמיתי בחיים."

* קירילוּס הקדוש, יליד ירושלים, נודע בין השאר בשמונה־עשרה דרשותיו על עיקרי הנצרות, אשר נשא אל הנטבלים החדשים. קירילוס חי בשנים 386-315 לספירה ושימש כבישוף ירושלים (כל ההערות הן מאת המתרגמת).

* Stone Mountain – הר גרניט בצפון ג'ורג'יה, ליד אטלנטה, שבצלעו חקוקות דמויות גיבורי הקונפדרציה.

* הכוונה היא לגנרל ויליאם טֶקוּמְסֶה שרמן (1891-1820), אשר במלחמת האזרחים פיקד על הארמיה של טנסי (1863) ועל החטיבה הצבאית של מיסיסיפי. נודע במסעו בן 300 המיילים על פני ג'ורג'יה עד לים. פלישתו אל תוך שתי הקרוליינות, ב־1863 הסתיימה בתבוסתו של הגנרל ג'ונסטוֹן, שהביאה לסיום המלחמה.