אדם מהלך בעולם – שיחות עם אברהם יהושע השל

"חובת התימהון" שיחה עם אברהם חיים אלחנני

אלחנני:

פרופ' אברהם יהושע השל, אתה אומר כי כשם שמוטל עלינו להיות בני אדם, כך אנו חייבים להיות יהודים. וכי כל הפורש מן היהדות, מאבד את עצמו הרוחני לדעת.

השל:

כשם שאי־אפשר להחליף את הגוף, כך אי־אפשר להמיר את צלם האלוהים. יש אומות שקיבלו את דתן מידי אחרים. ואילו אנו העם היחידי, שהוא ותורתו אחד. כל חלקי האומה, לא רק יחידי סגולה, נעשו לנושאי האחדות הזאת. בעמדנו ביהדותנו אנו פועלים ויוצרים לטובת העולם, יותר מאשר על ידי הישגים מדעיים חשובים שאנו תורמים לתרבות הכללית. הבעיה העומדת לפני כל יחיד ויחיד בישראל היא: איך יחיה אדם בפני הפלא? איזו היא דרך ישרה שיָבור לו היהודי, דרך שהיא תפארת לקונו ותפארת לו, נאה ליהודי ונאה למסתורין?

אלחנני:

האם באת לישראל כדי להביע את דעתך באשר לדרכה של המדינה אל מול הפלא הזה?

השל:

מי אני שאבוא לפסוק הלכה? מי יאמר שהעלייה לישראל ובניינה אינם לב העשייה היהודית היום, ושכל איש החי בישראל אינו עדיף על פני מיטב האישים החיים עדיין במרחקים? רגליי דורכות על אדמת הקודש ואיני יודע מה לעשות עם עצמי. באמונה: מתאווה אני לנשק עפרה.

אלחנני:

האם הדבר נכון גם לגבי ישראלים שאינם מקיימים את מצוות התורה?

השל:

בוודאי. אם כי סבורני, כי גם שמירת השבת והנחת תפילין הם צורך נפשי לאדם מישראל, ממהות חייו.

אלחנני:

אתה הינך מן הדמויות הבודדות של הדור המחפש להחזיר לאיש ישראל את החוויה הדתית, אשר במרכזים רבים ומטעמים שונים נסתלפה דרכה.

השל:

חיפוש זה הוא הכרחי לידיעת טעם קיומנו וייעודנו בדור שאירעו לו שלושה דברים העומדים ברומו של העיון: השואה, הקמת המדינה ושידוד המערכות - שהם־הם גופי תורה, ובני אדם תוהים בהם. לפעמים אנו מרגישים כאילו נסוכה עלינו רוח תרדמה, ותהי לנו חזות הכול כדברי הספר החתום.

אלחנני:

אך בני אדם נותנים דופי בכול, ואומרים כי אין בבניין הארץ כל גדולה ופלא.

השל:

כל המפרש את תולדות ישראל על פי הפשט, עושה אותן פלסתר. מבחינה מעשית, על פי השכל וההיגיון, לא הייתה לציונות תקווה. השאיפה הציונית לא הייתה אלא אגדה או חלום, ולדעת אנשי השכל אין למדים מן האגדה, ודברי חלומות לא מעלים ולא מורידים. אלא מה שלא יעשה השכל, יעשה החזון.

אלחנני:

יהודים הבאים מארץ ישראל לאמריקה אינם רואים עניין להתקרב אל חכמי ישראל ואל סופריו שם, ואילו חכמי ישראל שבאמריקה מצויים בקשרי איגרות ומכתבים עם חכמי ישראל כאן. אולי סופרים ועיתונים וספרים, הבאים מן הארץ, תחליפים הם לגרש את הבדידות?

השל:

אכן רוב התלמידים מישראל, השוהים באמריקה, מתרחקים מן הציבור היהודי. הם מבקשים יותר אחר "אמריקה", מאשר אחר "יהדות אמריקה". אני עצמי מרבה לרכוש ספרים עבריים המופיעים בישראל. אלא שאף בכך איני רואה נחמה של ממש. כך או כך, מן הסתם תשמח מאוד לשמוע שזיקת יהודי ארצות הברית לישראל עמוקה היא עד מאוד, יותר מכפי שאפשר לשער. נכס נפשי זה הוא מן השרידים שנותרו, המאחדים את כל שכבות העם.

אלחנני:

ומה הפלא? יהדות ארצות הברית מתערטלת מכול ערכי היהדות, ולא נותר לה עתה אלא להיאחז בישראל כבתקוותה האחרונה.

השל:

לזיקה זו משמעות עמוקה יותר. ישראל יקרה ליהודי ארצות הברית מאוד והם רואים בה ערך גורלי מקודש, להוציא אותם מעטים שהם שונאי ציון. תקומתה של מדינת ישראל, תקומת העם כולו היא. זוהי זיקה רגשית, אמוציונלית. אלא שלא על רגשות בלבד יחיה האדם. כשם שחובת ישראל להשפיע על הגולה, כך חובת יהודי הגולה להשפיע על המדינה. על יהודי הגולה לא רק לקבל, אלא אף לתת. לא ייכון בדק הבית בתפוצות בלי התקשרות בארץ ישראל, בלי "אווירה דארץ ישראל". וחובות היחיד בתפוצות הן לא רק לתת, אלא גם לקבל השראה מציון, אמונה מציון.

אלחנני:

מה המיוחד שאתה רואה במדינת ישראל?

השל:

הדת, הרעיון האלוהי, זהו הדבר שהיהודי המאמין מחשיב ביותר בעולמו. ואילו כיום, "הדת האוניברסלית" השלטת היא ההצלחה האישית, שהיא למעשה עבודת אלילים מודרנית, אלילות שאינה מנחילה לאדם לא אושר ולא שלווה פנימית. אדם רודף אחר האושר, והאושר בורח ממנו והלאה. לא כן מדינת ישראל ובניין הארץ. אירוע זה, המתרחש כאן, אינו מושתת על מושגי האלילות האמורים, שהרי ביסודו הונח הרעיון של הצלחת האומה כולה.

אלחנני:

והעלייה מארצות הברית לישראל?

השל:

כאדם הנאמן למסורת היהדות הייתי שקוע כל ימיי בעבר העשיר, ואילו בישראל אני רואה את בניין העתיד. אבל האלילות עניינה בהווה. מכאן שכל בעיית עלייתם של יהודים מאמריקה תלויה בשינוי ערכים, במהפכה רוחנית פנימית. אין גם להתעלם מעובדת המציאות, שעלייה לארץ ישראל משמעה ויתור על כמה וכמה דברים חשובים לאדם, ובייחוד מבחינת הסגידה לאלילות: ההצלחה האישית, הנוחות החומרית וכיוצא באלו.

אלחנני:

ובכל זאת, מה המאור שקורנת המדינה ורומזת לתפוצות?

השל:

זוהרה של המדינה גדול הוא כמימי ראשיתה. גאוותו של היהודי עליה, הוא נפעם מן הנס. אך שוב, ובל אחטא בשפתיי, התפעמות נפשית זו חיה בקרב המבוגרים, בני הדורות הקודמים. ואילו הדור החדש רואה את קיומה של מדינת ישראל כקיום טבעי, בדרך הטבע, מדינה ככל מדינה. לתנועה הציונית באמריקה לא נותר מה להגיד. ראש ממשלתנו, דוד בן־גוריון, שואל מדוע אין לומדים עברית באמריקה. ומדוע ילמדו? במה הוכשרו הלבבות, מה לדור הגדל ולעברית? נכשלנו במאמצינו להחדיר בנוער את האמונה בחינוך היהודי ובכוח החינוך בכלל, ולנטוע בלב התלמיד זיקה עמוקה לערכי רוח ומוסר. היה זה משגה טרגי לשכוח שיהדות אינה רק דרך של חיים, כי אם גם דרך של מחשבה. יהדות משמעה מכלול התשובות לבעיות הקיום האנושי.

אלחנני:

ואחרי השואה?

השל:

בכבשני השואה נאבד לא רק עם שלם, אלא אבדו גם רובם של נושאי מסורת ועמם מעיינות חוכמה ובינה, מאורות אמונה, השגות עליונות ומדרגות נשמה, תורשת דורות עולמים ופרי תקופות שלמות. אנחנו השרידים, תפקידנו גדול מנשוא, יש דעה ש"עתידה תורה שתשתכח מישראל"... לא הסתיימה השואה במישור הרוחני, ולא נגמר האסון. מספרם של המורים, החכמים והסופרים, שזכו לשתות מן המעיינות שנחרבו בשואה, הולך ומתמעט משנה לשנה. עם פטירתו של כל אחד מהם, נהרס היכל בזיכרון האומה. בני דור זה רובם המכריע פרי סביבה חדשה, מעטים בהם האמונים לשמוע את לב האומה, את בת קול הדממה הדקה, את המורשת שבלב.

אלחנני:

פרופ' השל, אמרת שאתה סבור כי מנהיגי היהודים בארצות הברית עתידים ליתן את הדין על שמחמיצים את השעה, על האדישות ועל חוסר ההבנה.

השל:

היום כולנו, כלומר יהודי אמריקה, מתוודים מתוך חיל ורעדה ואומרים "על חטא שחטאנו" שלא הרעשנו את העולמות בשנות הארבעים, שנות השואה. מה נגיד בשנות השבעים והשמונים? וכלום למען יהדות רוסיה עשינו דיינו? כלום ראויים נהיה לרחוץ את ידינו ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"? המציאות ההיסטורית נשגבה היא. ומנהיגי הרוח, עסקנים, רבנים ומנהיגי הדור, מורים ומלומדים, אינם תופסים את השגב. אין המחשבה הולמת את המציאות. אולי מותר להגיד: ראויה השעה שתשרה עלינו שכינה, אלא שאין מנהיגי הדור ראויים לכך. מתעלמים אנחנו מן העיקר: אין שמים לב ליגון, לייאוש, לסכנה, לבת הקול. במקום להילחם בוולגריזציה של חיי ישראל מטילים עסקני הציבור שלנו זוהמה בנשמת היהודי ופרסומת זולה. במקום לצרף חינוך להתעלות, הם מוסיפים גסות לבערות ומחללים בזה את קודשי ישראל.

•

אלחנני:

פרופ' השל, אתה יליד ורשה, קנית תורה בבתי מדרש שבעיר מולדתך ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין. חיבוריך, שנתפרסמו בעברית, אנגלית, יידיש וגרמנית, מקיפים י"ג ספרים והרבה מחקרים שלך פורסמו בכתבי־עת. ראש וראשון למחקריך: "חיי הרמב"ם ותורתו", שבו אתה מפריך דעה מקובלת, המיוחסת ל"מורה נבוכים", לגבי שלטון השכל. אדרבה, אתה טוען, הרמב"ם הרגיש במגבלות המחשבה ונסמך יותר על האינטואיציה.

אחד מסודות חייו של הרמב"ם הוא האמונה בהשראה נבואית. מכאן נתבקש כאילו מאליו החיבור שני שלך, על הנבואה ומהותה, תוך חיפוש אחר המשותף והמיוחד שבתופעות שונות בחיי האדם. בפעם הראשונה עשה איש ישראל מאמץ לקבוע את תודעת הנביא כפי שהיא משתקפת במקרא, ובניגוד לדעות חוקרים, המוצאים סימוכין בין נביאי ישראל לתופעות זהות אצל אומות העולם, אתה קובע שהנבואה הישראלית אין לה אח ודמיון אצל שום אומה ולשון.

מחקרים רבים אחרים אתה מייחד לפילוסופיה של ימי הביניים, ל"מקור חיים", לאבן גבירול, לתורת ההוויה של סעדיה גאון. על יהדות מזרח אירופה פרסמת ספר בשם "לה' הארץ", שבו ניסית למצות את דמותה הרוחנית של היהדות בתקופה של אלף שנים.

השל:

אספר לך מעשה בבעש"ט ובתלמידיו, שבאו לראות את ר' ליבר הגדול מברדיצ'ב ולא מצאוהו בביתו. הלכו לשוק ומצאו את ר' ליבר משוחח עם גוי. אמר הבעש"ט לתלמידיו: גוי זה אליהו הנביא הוא. תמהו התלמידים. אמר להם: כסבורים אתם שר' ליבר זוכה לגילוי אליהו? ולא היא. אליהו זוכה לגילוי ר' ליבר. כן אומר אני בספרי: במעמד הר סיני זכו היהודים לגילוי השכינה, ואילו בתקופת אשכנז זכתה השכינה לגילוי ישראל.

אלחנני:

על שני עיקרים, אומר אתה, עומדת היהדות: על ההלכה ועל האגדה, או על הקבע ועל הכוונה. לא ייכון זה בלא זה.

השל:

אכן, פרישה מן ההלכה, או מן האגדה, כמוה ככפירה. אגדה בלי הלכה, כוונה בלא קבע - כפנימיות בלא מעשה, נשמה בלא גוף. התחייה הרוחנית של ישראל תבוא מתוך יחסי גומלין שבין ההלכה לאגדה, ו"אגדה" משמעה לא רק ספרות אלא גם השראה, חיי נשמות שבכל דור ודור.

שתי מסילות למחשבה האנושית: דרך הביטוי ותגובת היחיד לחיי המציאות; ודרך אחרת - האמפתיה, כלומר, החדירה לתוך המציאות, אל מהות הדברים, אל מעבר למה שנראה לעין. כן צריך להיות יחס המחשבה היהודית ליהדות: ביטוי עצמי וחדירה אל המקורות כדי להגיע להבנה הפנימית.

אלחנני:

עד כמה תלוי הקשר אל הדת בקיום ההלכה?

השל:

האמונה והמורשה הרוחנית נתפסות לא אחת בגינוניהן החיצוניים יותר מאשר בחדירה למעמקים. מאידך גיסא, מצאתי גם רבים, אפילו לא מבין העוסקים בספרות או בהוראה, הנושאים נפשם אל מעבר למקובלות. רווחת, כנראה, אי־הבנה לגבי משמעותה של הדת, כאילו כולה נוטה כלפי ההלכה.

אסביר דעתי: מצינו בפרקי אבות, "כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו - חוכמתו מתקיימת, וכל שמעשיו מרובים מחוכמתו - חוכמתו מתקיימת". ובגמרא במסכת שבת: "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמיים דומה לגזבר, שמסרו לו המפתחות הפנימיות והמפתחות החיצוניות לא מסרו לו".

מקורות הדת במעמקי המחשבה הם, בהסתכלות שאין לה ביטוי, בתימהון בפני הפלא והמסתורין שהם למעלה מכול השגה והבעה. תחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית, על ידי ייסורי המחשבה העומדת בפני הטמיר והנעלם שבכל דבר ודבר לרבות הטמיר והנעלם שבמחשבה עצמה.

החינוך היהודי אינו עומד על הצד הכמותי שבאדם. יכול אחד ללמוד כל המלאכות, ולהיות פרא אדם. במעלות טובות ובמידות טובות לא סגי, אם לא פועמת איתן זיקת האדם למסתורין. אלו דברים המסורים למוח וללב. ידעו חכמים שאפשר להיות "נבל ברשות התורה", כלומר, יכול אדם לעשות כל מעשי אלימות ולמצוא לכך היתר בהלכה. השאלה אינה אם שומרים מצוות או אין שומרים מצוות. אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא על... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין". מה שלפנים משורת הדין אינו קצוב, אלא תלוי בשיקול הדעת המסור ללב.

אלחנני:

בספרך אמרת שהדת אינה באה רק לשם קיומה של ההלכה, אלא לעורר באדם את תחושת הנַּעֲלֶה.