אהבה באיומי רובה

המשכנו להזמין אותו לכל החתונות שלנו, גם כשהוא נהיה מפורסם. שלחנו את ההזמנות לחברת התקליטים שלו, בגורד השחקים בניו יורק, כדי שהמעטפה המעוטרת תגיע אליו בסיור ההופעות שלו בהלסינקי, בטוקיו או בבֵּיירות - מקומות שהיו מעבר לתפיסתנו ומעבר למשאבינו המוגבלים. הוא מצדו המשיך לשלוח לנו מתנות יום הולדת בקופסאות קרטון חבוטות עם המון בולים זרים: בשמים או צעיפים עדינים לרעיות שלנו, או צעצועים ואביזרים קטנים ועדינים כשהילדים שלנו נולדו - רעשנים מיוהנסבורג, בובות מטריושקה ממוסקבה, נעלי משי קטנות מטאיפֵּיי. לפעמים הוא התקשר אלינו, אבל הקו היה מלא רעשים והדהודים, מקהלת בחורות מצחקקות נשמעה ברקע, וקולו אף פעם לא נשמע עליז כמו שציפינו.

חודשים עברו עד שראינו אותו שוב, ואז הוא הגיע הביתה, מזוקן וכחוש, ועיניו היו עייפות אבל מלאות הקלה. ראינו שהוא שמח לראות אותנו, להיות שוב איתנו. תמיד חיכינו בסבלנות שיתאושש, יתפכח ויחזור לחיות בינינו. ידענו שהוא זקוק לזמן כדי להתאקלם ולמצוא שוב את שיווי המשקל, ולכן נתנו לו לישון ולישון, ומדי פעם הבאנו לו תבשילים ולזניות, קערות סלטים ופשטידות טריות.

הוא אהב לנסוע בטרקטור בשטח האדמה הגדול שלו. שיערנו שהוא נהנה מהשמש החמה, מהאור והאוויר הצח על פניו החיוורים. מהקצב האטי של הג’וֹן דִיר הישן, הסבלני והאמין. מהאדמה שמתגלגלת לאחור מתחתיו. בשטח שלו לא היו יבולים, כמובן, אבל הוא הסיע את הטרקטור בשדות הבור, המלאים עשבי ערבה ופרחי בר, עם סיגריה או ג’וינט בין השפתיים. תמיד חייך כשישב על הטרקטור הזה, ושערו שהתנופף ברוח היה זהוב באור השמש, כמו ראשסבא של שן הארי.

על הבמה הוא קרא לעצמו בשם אחר, אבל אנחנו אף פעם לא השתמשנו בשם ההוא. אנחנו קראנו לו לילנד, או פשוט לִי, כי זה היה השם שלו. הבית שלו היה פעם בית ספר כפרי קטן; בית מבודד, במרחק שמונה קילומטרים בערך מהעיירה שלנו, ליטְל וינְג. על תיבת הדואר היה רשום: ל’ סאטון. באולם הספורט הקטן שבמבנה הישן הוא בנה אולפן הקלטות וריפד את הקירות בגומאוויר ובשטיחים עבים. על הקירות הוא תלה תקליטי פלטינה, וגם תצלומים שלו עם שחקניות ושחקנים מפורסמים, פוליטיקאים, שפים וסופרים. דרך הכורכר שמובילה מהכביש אל הבית היתה ארוכה ומלאה בורות, אבל אפילו זה לא הרתיע את הבחורות שחיפשו אותו. הן באו מכל העולם. והן תמיד היו יפהפיות.

ההצלחה של לי לא הפתיעה אותנו, כי במשך כל השנים הוא אף פעם לא ויתר על המוזיקה שלו. כשאנחנו למדנו במכללה או התגייסנו לצבא או נשארנו במשק המשפחתי, הוא התבודד באיזה לול תרנגולות נטוש וניגן בגיטרה החבוטה שלו בלב הדממה המוחלטת בעיצומו של החורף. הוא שר בקול פַלסֶט מוזר, שלפעמים העלה דמעות בעיניים כשישבנו סביב המדורה, בין הצללים המתעתעים של הלהבות הכתמתמות והעשן האפרפר.

הוא היה המוצלח מכולנו. הוא כתב שירים על המקום הזה שאנחנו חיים בו: שדות הדגן שנפרשים לכל עבר, היערות שמתחדשים בלי הרף, הגבעות המגובננות, הגֵיאיות העמוקים, הקור החד כמו סכין, הימים הקצרים מדי, והשלג, השלג, השלג. שיריו היו ההמנונים שלנו - ברמקולים, במיקרופונים ובמכונות התקליטים שלנו. הערצנו אותו. הרעיות שלנו העריצו אותו. ידענו את כל המילים של השירים שלו, ולפעמים גם היינו חלק מהשירים שלו.

קיפּ עמד להתחתן באוקטובר, באסם גדול שהוא שיפץ לכבוד המאורע. האסם היה חלק מחוות סוסים תחומה בגדרות תיל, לא רחוק מבית הקברות הקטן של העיירה, שבו אפשר לספור כל מצבה מכוסת חזזיות ולדעת כמה מתים נחים על משכבם מתחת לאדמת העשב הסמיכה. מין מפקד תושבים כזה.

כולם הוזמנו לחתונה. לי אפילו קיצר את סיור ההופעות שלו באוסטרליה כדי להגיע לחתונה, אם כי כולנו חשבנו תמיד שקיפ ולי פחות קרובים אחד לשני מכל החברים האחרים. למיטב ידיעתי, קיפ אף פעם לא קנה תקליטים של לי. בכל פעם שראינו אותו נוסע בעיירה היתה תקועה לו באוזן דיבורית אישית, והפה שלו עבד בלי הפסקה, כאילו הוא עדיין בזירת המסחר של הבורסה החקלאית.

קיפ חזר לוויסקונסין אחרי תשע שנות עבודה בבורסה של שיקגו, ואנחנו הרגשנו כאילו העולם נהיה שוב קטן. במשך שנים - כל החיים שלנו, בעצם - הקשבנו לחדשות החקלאות ברדיו שבטנדרים שלנו. לפעמים אפילו שמענו את הקול של קיפ בשידורים האלה, כשהוא התראיין מהמשרד שלו בשיקגו, ובבריטון מוּכּר ומלא ביטחון סיפר על כל מיני תנודות שבגללן נוכל או לא נוכל לממן יישור שיניים לילדים, חופשות חורף או נעליים חדשות; הוא סיפר לנו דברים שלא לגמרי הבנו, ובכל זאת כבר ידענו. העתיד שלנו נשזר בדיווחים האלה על מחירי החלב והתירס, החיטה והסויה, בשר חזיר ובשר בקר. הרחק מהחוות ומהממגורות שלנו, קיפ שיחק בפירות עמלנו וקצר הצלחה. ובכל זאת הערכנו אותו. קודם כול, הוא היה פיקח כמו שד, ועיניו הבריקו כשהקשיב בתשומת לב לתלונות שלנו על מוכרי זרעים, חומרי הדברה, מחירי דשנים, כלים חקלאיים ומזג אוויר הפכפך. בכיס האחורי של מכנסיו הוא החזיק תמיד את לוח השנה לחקלאי, והוא הבין טוב מאוד למה אנחנו עוקבים בכפייתיות כזאת אחרי הגשם. אם הוא לא היה עוזב את העיירה, יכול להיות שהוא היה חקלאי מצליח. לוח השנה לחקלאי כבר כמעט היה חסר שימוש, הוא אמר לי פעם, ובכל זאת הוא אהב להסתובב איתו בכיס. “נוסטלגיה,” הוא הסביר.

כשהוא חזר לעיירה, הוא קנה את הממגורה הישנה במרכז המסחרי, שהיתה המבנה הכי גבוה אצלנו - מחסני תבואה בגובה שש קומות, מגדלים שתמיד התנשאו מעלינו והטילו צל ארוך, כאילו הם שעון השמש של חיינו. בילדותנו, המקום הזה שקק פעילות. לכאן הביאו את הדגן כדי שיחכה לרכבות שעוברות, ולכאן באו החקלאים לקנות דלק, זרעים וחומרים אחרים. אבל בסוף שנות השמונים הידרדר מצבו של הבניין, והבעלים ניסו למכור אותו בתקופה שאף אחד לא רצה לקנות. אחרי כמה חודשים התחילו תיכוניסטים לזרוק אבנים על החלונות ולרסס כתובות על מגדלי הממגורה, וכך, רוב חיינו, היה הבניין הזה רק מבצר קודר ליד פסי רכבת, שהחליד והתמלא עשבים. הרצפה התכסתה בשכבה עבה של לשלשת יונים וגללי עטלפים, ובמרתף האבן הישן נוצר אגם מים עומדים. חולדות ועכברים התרוצצו בממגורה ואכלו את הגרעינים שנשארו, ובנעורינו פרצנו לפעמים פנימה וירינו בהם ברובי אוויר, והקליעים הקטנים ניתזו מהקירות הגבוהים. בעזרת פנסים איתרנו את העיניים הקטנות והמבריקות שלהם, ופעם רוני אפילו גנב נור תאורה מתא המטען במכונית של אמא שלו וזרק אותו לתוך אחד המגדלים. הנור הפיץ אור ורוד זוהר בחשיכה הגופריתית, ואנחנו ירינו.

בתוך עשרה חודשים קיפ שיקם את רוב הממגורה. הוא שילם לבעלי מלאכה מקומיים שיעשו את העבודה, ופיקח על כל פרט. בכל בוקר הוא הגיע לאתר לפני כולם, ולא היסס לקחת פטיש ביד או לרדת על הברכיים כדי ליישר אריח או כל דבר אחר. ניסינו לשער איזה סכום הוא שפך על הבניין הזה: מאות אלפי דולרים, בלי שום ספק. אולי אפילו מיליונים.

כשפגשנו אותו בדואר או בסופרמרקט הוא דיבר בהתרגשות על התוכניות שלו. “כל המבנה הזה,” הוא אמר, “רק תחשבו כמה מקום יש בו. נוכל לעשות שם כל מה שנרצה. משרדים. תעשייה קלה. מסעדות, פאבים, בתי קפה. אני רוצה שיהיה שם בית קפה, זה ברור לי לגמרי.” השתדלנו מאוד להשתתף בחלום שלו. כילדים הכרנו את הממגורה כמקום שבו האמהות קנו לנו אוברולים, גרביים עבים וערדליים; מקום שיש בו ריחות של מזון כלבים, אבק דגנים ומוצרי עור חדשים, וגם הבל פה מצחין ומי קולון זולים של גברים זקנים. אבל הזיכרונות האלה היו רחוקים מאוד.

“אתה באמת חושב שאנשים ירצו לאכול ארוחת ערב בתוך ממגורה ישנה?” שאלנו אותו.

“תחשבו מחוץ לקופסה, חבר’ה,” הוא דחק בנו. “החשיבה המרובעת הזאת - זה מה שהורג את העיירה הזאת. תחשבו בגדול.”