אהבה בדרך

ahaava_baderech-5

אני לא צריכה הגדרות, כשכיף כיף

יתיר, 42

הכירה את שלומי כשהיתה בת 36, יש להם ילד בן שנה

הסיפור שלי הוא סיפור הצלחה לא מובן מאליו.

אני מאמינה באמונה. היה לי קשה להאמין שאמצא את מה שאני רוצה ועדיין היה בי קול פנימי שאמר שאני לא אתפשר על זוגיות כי אני יודעת שמגיע לי "דה בסט" — וזה יגיע. האמונה הזאת היא כמו עוגת שכבות — ספק ומתחת ביטחון ועוד פעם ספק ועוד פעם ביטחון וכך הלאה. בפנים, עמוק מאוד, האמנתי שלא יכול להיות שלא אפגוש את אהוב ליבי, שזה חייב לקרות.

לא היו לי מערכות יחסים ארוכות, כשהייתי בת 24 היה לי בן זוג במשך שנתיים ומאז לא היה לי קשר לטווח ארוך. זה תחום שהיה אצלי ברגישות יתר.

עד שלומי היו רק דייטים, השתוללות וכיף, אבל לא משהו יציב וקבוע. היו שתהו באוזנַי אם יש לי בעיה. זה עצבן אותי כי זאת נקודת הנחה שזה לא תקין שאני לא בזוגיות, אבל החיים דינמיים, אז למה זה לא בסדר?

כיום אני מבינה למה במשך שנים לא מגנטתי אלי אנשים שטובים לי. חשבתי שאני טובה עד גבול מסוים. לא האמנתי שמגיע לי משהו לטווח ארוך, אז זה מה שהגיע אלי. לא היתה לי בשלות לגעת איפה שכואב, לפתוח ולבדוק.

היו זמנים שאמרתי לעצמי שנמאס לי לחשוב על זה, לחכות לזה ולהתעסק בזה כל היום. בשלב מסוים הסבתי את המחשבה על מי הגבר שאני רוצה שיגיע, למחשבה ששאלה מי האישה שאני רוצה להיות כשהוא יבוא. במידה מסוימת הצלחתי להפנות את תשומת הלב אלי. זה לא שהפסקתי לחפש, אבל סיימתי לשים על זה את כל כובד המשקל ובאותה נשימה השלמתי עם זה שאני צריכה ורוצה זוגיות. הודיתי בפני עצמי שאני יכולה להיות מאושרת בלי זוגיות, אבל זה תמיד יחסר לי. הפסקתי לאחוז בתדמית שאני לא חייבת אף אחד או שלהיות לבד זה הכי טוב.

באותה תקופה היתה בי ערימה של ביקורת עצמית, וזה היה מתיש מאוד. היו לי לופים של מחשבות בסגנון של "מה עשית?", "יצאת מפגרת", "איך טעית". חייתי על אישורים של אחרים, כל דבר שעשיתי היה כדי להוכיח שאני בסדר.

לשמחתי הכתיבה עזרה לי. נהגתי לשפוך את ליבי בכתב ולהעלות פוסטים בפייסבוק. זה עשה לי סדר ברגשות וגם גרם לי להבין שיש עוד שמרגישים כמוני. בסופו של דבר, זה מה שהפגיש אותי עם שלומי.

הייתי חברה בקהילה של כותבים בפייסבוק שיום אחד החליטו לצאת מהמרחב הווירטואלי למפגש פיזי. באותו מפגש שלומי הבחין בי והציע לי חברות בפייסבוק. לא ראיתי אותו באירוע, אבל נוצרה בינינו תקשורת ברשת והתחלנו להגיב אחד לשנייה על פוסטים. היו לו פאנצ'ים חמודים, ואחרי כמה פינג־פונגים, בדקתי בעמוד שלו בן כמה הוא, והיה שם תאריך לידה ללא שנה, אז כתבתי לו בפרטי, "שושואיסט, מה אתה מסתיר את הגיל שלך?" והוא ענה: "27!"

הייתי בת דקה ל־36. ניחשתי שהוא גוזל, אבל לא הייתי בטוחה וכבר התחיל פלרטוטון. עצרתי את זה מהר מאוד. הבהרתי לו שאני רוצה חתונה וילדים, ככה שאין לזה עתיד, ובאותה נשימה אמרתי לו שזה יהיה בזבוז לא לשמור על קשר, כי אהבנו את הראש אחד של השנייה. היה ברור לשנינו שזה הדבר הנכון לעשות, והמשכנו להיות בקשר ידידותי רחוק בפייסבוק.

באיזשהו שלב שלומי התחיל סדנת התפתחות עצמית של חמישה ימים אינטנסיביים. בלילה הראשון הוא התקשר אלי וסיפר לי בדמעות שהוא עבר משהו עוצמתי מאוד. עד אותה נקודה לא ראיתי אותו פיזית אף פעם, הרי באירוע לא הבחנתי בו, אז מצד אחד זה היה משונה, כי אנחנו לא באמת מכירים, ומצד שני זה ממש החמיא לי שהוא הרגיש בנוח לשתף אותי. בדיעבד, הבנתי שהוא היה צריך לדבר עם מישהו והוא ידע שאני ערה כי נהגתי לעבוד בלילות. 

אחרי כמה שבועות הוא שינה את הסטטוס בפייסבוק ל־In a Relationship. הרגשתי צביטונת בלב, אבל המשכתי הלאה. לא חשבתי על זה יותר מדי. עברו עוד כמה שבועות והוא הגיב לתמונה של עוגיות שאפיתי. הוא הביע עניין בטעם שלהן, אז זרמתי איתו והזמנתי אותו אלי. מבחינתי לא היה עניין מעבר לזה, ידעתי שהוא יוצא עם מישהי ושהוא צעיר. הוא בא אלי הביתה, ובפעם הראשונה ראיתי אותו מחוץ לפייסבוק. ציפיתי לפגוש בחור צנום והגיע גבר. מסה. הוא נשאר אצלי עד חמש בבוקר. היה לנו כל כך כיף, ושאלתי אותו אם זה בסדר מצידו ומצד החברה שלו. הוא ענה בנונשלנטיות שברור, ושאין לו מחשבות עלינו מעבר.

אחרי כמה ימים נפגשנו שוב. הייתי בהכחשה טוטלית. שיתפתי אותו שחברה שאלה אם קורה בינינו משהו, והוא אמר שגם החברה שלו שאלה אם יש לה מה לדאוג. שנינו ידענו שפער הגיל לא יאפשר קשר, ככה שאפשר להיות ידידים בלי דאגות.

חלפו חודשיים, הם נפרדו, ואז הרגשנו שאפשר להיפגש ללא רגשות אשם.

הוא בא אלי וישבנו עם כמה חברים. לאט־לאט הם התפזרו ונשארנו שנינו. פטפטנו במשך שעות וברגע מסוים הושטתי שתי אצבעות כדי להסיר שערה של הכלב שלי מהסוודר שלו. מאוחר יותר הוא סיפר לי שזה היה הסימן שלו, האישור שהוא יכול לעשות מוב. הוא הסתכל עלי במבט אחר, הבנתי שהולך לקרות משהו, והוא נישק אותי.

התחלנו לצאת, ואחרי כמה שבועות הוא נלחץ.

הייתי כל כך מבסוטה מזה שאני עושה סקס אחרי הרבה זמן שלא עשיתי. כתבתי על זה פוסטים בפייסבוק — "בוא נשחק במורה למתמטיקה במשוואה גיאומטרית, תפרק אותי לגורמים". הוא אמר לי שזה נשמע כאילו יש לי חבר חדש והבהיר שאנחנו לא זוג. נאלמתי דום. היה כל כך כיף, מה זה משנה לאן זה הולך?

באיזשהו שלב אמרתי לו: "כיף לי איתך, בא לי ליהנות, הרבה זמן לא היה לי מישהו, שחרר אותי מלחץ של חתונה וילדים, וסמוך עלי שאגיד לך כשהלחץ הזה יופיע אצלי". הצעתי לו שנזרום, נתפנן, ניהנה ממה שיש עכשיו, כי אולי עוד חודש אגלה שהוא מעפן. מבחינתי לא היה טעם להכניס לחצים בשלב הזה. לא בניתי עליו לחתונה. לא הייתי בקשר כל כך הרבה זמן, וחשבתי שאני רוצה ליהנות גם אם זה ייגמר עוד חודשיים־שלושה. זה שכנע אותו.

המשכנו לצאת, אבל אחרי חודשיים הוא שוב נכנס ללחץ ואמר שהוא לא רוצה להשלות אותי ושהוא לא מוכן לקשר רציני. נפרדנו.

זה היה נורא. שבועיים לאחר מכן דיברנו ואמרתי לו שמבאס לי בלעדיו, והוא אמר שגם לו קשה מאוד. שאלתי אותו למה אי אפשר ליהנות וכשנגיע לרגע שבו צריך להחליט חתונה או פרידה, נחליט מה עושים. לא חשבתי שזה נכון לחשוב על הדברים האלה בשלב כל כך מוקדם, אפילו להפך, זה הרגיש לי עם פוטנציאל נמוך. גם אם הייתי מכירה גבר בן 49 מבוסס, הייתי רוצה קודם כול להכיר אותו, בלי לחץ. היה לי ברור שכשמגיע משהו טוב, אין צורך לנתח אותו. אני לא צריכה הגדרות, כשכיף־כיף. הלייבלים לא יעזרו לי. אתה רוצה לראות אותי עוד פעם? זה מה שחשוב, כל היתר זה סיפורים. אני בקושי יכולה לדעת מה יקרה היום, איך אני יכולה לדעת מה יקרה עוד יומיים? אולי ניפרד? מי יודע?

שלומי נרגע וחזרנו להיות יחד.

רוב הזמן היינו אצלי, אז זה היה טבעי שאחרי כמה חודשים הוא עבר לגור איתי. אחרי חצי שנה הבנתי שאני רוצה להתחתן איתו. הייתי בת 37, היינו משהו כמו עשרה חודשים יחד, ואמרתי לו שאני בעניין ל"לונג ראן". הוא אמר לי שהוא מת עלי, אבל שהוא לא מצליח לראות עכשיו חתונה ובטח לא ילדים. חשבתי שאין לי זמן לחכות לו. רציתי לדעת כאן ועכשיו. הרגשתי שאני לא יכולה להציע שנחכה שנתיים ונראה. בדיעבד, זה מה שקרה.

הבנו שאין מנוס ושניאלץ להיפרד. לא רציתי לזרז אותו והוא לא רצה לעכב אותי, ומהמקום הזה, בהמון אהבה וכאב, שחררנו אחד את השנייה. זה היה מקסים ושובר לב בו־זמנית. אם הייתי כועסת עליו או שונאת אותו זה היה מקל עלי.

במשך תקופה לא יכולתי לנשום. הנוכחות שלו היתה חסרה בכל פינה בבית. חשבתי שזה לא הגיוני שאלוהים הביא את הבן אדם הזה עד אלי בשביל לקחת אותו. אם יש דבר כזה "אחד" ו"מנט טו בי" וכל זה, איך זה יכול להיות?

בכל הזמן שהיינו יחד הוא שיתף אותי בתהליך שעבר בסדנה שהוא התקשר אלי ממנה באמצע הלילה, אז נרשמתי אליה בהשראתו. יצא שהיא התחילה כמה ימים אחרי שנפרדנו. עברתי שם תהליך היכרות עם עצמי. נברתי בתוכי והבנתי דפוסים שלי — נפלו לי אסימונים לגבי ההתנהלות שלי. קלטתי שאני יכולה להיות שיפוטית מאוד, אולי אפילו יהירה, שיש בי משהו אליטיסטי ובודד. אם אתמצת את השיעור שלמדתי שם: מותר לי לעשות טעויות ואני אחלה כפי שאני.

מדי פעם הוא ואני היינו בודקים דופק. מדברים אחד עם השנייה, בודקים מה ניתן לעשות, אבל נשארנו באותו מקום. אני רציתי להתקדם, והוא עדיין היה צריך זמן. באיזשהו שלב הוא ביקש שנתנתק אחד מהשנייה כי זה לא יעבוד. אמרתי לו שהוא אידיוט, שאנחנו אמורים להיות יחד ושעד שהוא לא יבין את זה נמשיך להתבחבש בקושי הזה. רק בזכות התהליך שעברתי בסדנה היה לי אומץ לומר את זה.

ידעתי שיש לנו פערים ועבודה לעשות אבל גם ידעתי שזה נועד לקרות. הבהרתי לו שזה לא הגיוני שהוא מוותר עלינו כי אין טוב יותר מזה. ברגע שנסכים ששנינו רוצים להיות יחד, נפתור את הדברים ונצליח להתמודד עם הכול. הוא לא ראה את זה ככה. הנאום שלי רק זרע אצלו זרע, שעוד לא נבט.

אחרי עוד כמה שיחות טלפון, קבענו להיפגש. מכרה משותפת שאלה אותי אם אני אוהבת אותו ואם אני מוכנה לחכות לו עוד שנה. עניתי שאני מוכנה לחכות גם שנתיים אם צריך. באותו זמן הבנתי שאף אחד לא מבטיח לי שאפגוש מחר גבר נהדר שאוהב כפי שאני אוהבת אותו. אם חיכיתי 37 שנה, לא אחכה לו עוד שנה?

נפגשנו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאפשר למצוא זמן שיהיה טוב לשנינו. אני אחכה לו והוא יזרז את עצמו אלי. וזהו, חזרנו.

בדיעבד, שלומי סיפר לי שהוא היה בדאון רציני והבוס שלו היה גוער בו לצאת מזה כי יאללה, זה כולה בחורה. אבל באחת השיחות ביניהם, הבוס זרק לו: אלא אם אתה חושב שזאת הבחורה שלך ואז תתחתן איתה. זאת היתה נקודת מפנה עבורו, פעם ראשונה שחשב על האופציה שאני "הבחורה". לא הסתדר לו בראש שהוא יהיה עם מישהי שמבוגרת ממנו בשמונה שנים ורוצה חתונה וילדים. ברגע שהבין שזאת אופציה, משהו בו נפתח. שנה אחרי שחזרנו הוא הציע לי נישואים.

בגיל 30 חשבתי לעצמי שאם עד גיל 35 לא אהיה בזוגיות, אעשה ילד לבד, אבל כשהייתי בת 34, הטכנולוגיה כבר התקדמה ולא הייתי כזאת זקנה, הביציות לא התייבשו, והבנתי שאני יכולה לחכות עד לגיל 41. הפתרון במקרה שלנו היה להיפגש באמצע. הסכמנו שכשהוא יגיע לגיל 30, נתחיל להתקדם לעבר שלב ההורות. היינו יחד כשנתיים, ואז התחלנו לעבוד על ההיריון. אחרי שנה של ניסיונות עשינו בדיקות והרופא דחף אותנו להפריות.

היתה לי אמונה חד־משמעית שזה יקרה. היה ברור לי שלחץ לא יועיל פה. רציתי לשמור על השפיות שלי. כל תשובה שלילית הפילה אותי כמובן, אבל חשבתי שלא יכול להיות שעברנו את כל הדרך הזאת כדי לגלות שלא נתרבה. היינו ערוכים לאופציה שנמשיך לנסות, ואם זה לא יקרה, נמצא פתרון. בסוף, אחרי שבעה טיפולים במשך שנתיים, הגיע התינוק המושלם בגלקסיה.

אני רוצה שתהיה לנו גם ילדה ואני מקווה שנספיק לעשות אותה. נפתור את הפרקטיקה בהפריות או באימוץ, רק צריך להסכים ששנינו רוצים למצוא פתרון ולהמשיך להישאר יחד. אם התשובה היא חיובית — הכול פתיר.

שנינו היינו צריכים להיות אמיצים מאוד כדי ללכת על זה. אנחנו מאוהבים ובוחרים אחד בשנייה גם שבע שנים אחרי ההיכרות הראשונית. מי יודע מה יהיה עוד שנה? זה תמיד דורש אומץ.

הייתי המון שנים לבד וכמהתי לאהבה. לא הבנתי מה לא בסדר איתי ותהיתי אם זה עניין של פוקס או מזל. כיום אני מאמינה שאדם יוצר לעצמו את המציאות שלו. לא היה לי סיכוי עד שהסכמתי לעשות את העבודה ביני לביני — לפרק את הביקורת העצמית, לראות את הטוב, להרשות לעצמי להיות אנושית ולא לתת לזה לפגום בכך שאני ראויה. עברתי דרך ארוכה מאוד כדי להגיע לשם. כולם אמרו לי שאני מהממת ולא ראיתי את זה. ראיתי איפה אני לא מספיק ואיפה אני יכולה יותר. תמיד אפשר יותר, אבל זה לא אומר שמה שיש עכשיו הוא לא טוב. אני לא מופתעת שלא הייתי בזוגיות. היו לי כל כך הרבה שלבים בחיים שלא אהבתי את עצמי מספיק. אם אני לא מאמינה שאני ראויה לאהבה — איך אוכל לקבל אותה ממישהו אחר?