אהבה היא מלחמה 1: לשבור אותו

“נולדתי למען הסופה; והשלווה אינה הולמת אותי.”

אנדרו ג'קסון

סקארלט

היום

הוא היה כאן. הוא פאקינג היה כאן.

במטוס הזה. במטוס שלי. במחלקה שלי.

איך הוא העז?

אסור לו והוא פאקינג יודע את זה.

הטחתי בעצבנות את הדפים המגולגלים שאחזתי בכף ידי, כאילו סבלתי מעווית עצבנית, בלי יכולת להפסיק.

“אוי, אלוהים,” מלמלה ליאונה והציצה מבעד לווילון. “מה הוא עושה כאן?”

משפיל אותי, הייתה התשובה לשאלה הזאת, אך לא אמרתי אותה בקול.

המניאק הזה. חרקתי שיניים. בקול.

ליאונה הזדקפה ועיניה הטובות הצטמצמו כשבחנה אותי מקרוב. “אני אקח את המחלקה הפעם. את תישארי במטבח. אפילו לא תצטרכי לראות אותו."

ליאונה עבדה בצוות שלנו כדיילת במחלקת עסקים, והכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת עליו.

היא השלימה אותי. אני הייתי “ילדה רעה” והיא ילדה טובה, היא הייתה מתוקה לעומת החמיצות שלי, נחמדה מול הרוע שלי, ושוחרת שלום בניגוד ללוחמנות שלי.

היא הייתה כל מה שלעולם לא אהיה ואני אהבתי אותה בגלל זה. הערצתי את האדמה שעליה דרכה.

והיא ידעה עליי ועל דנטה. על ההיסטוריה שלנו. היא ידעה כמעט הכול, אם כי היא הייתה אחת הנפשות היחידות מלבדי שידעה.

הנעתי בראשי בחדות ולא אפשרתי לעצמי אפילו לשקול את העניין. הוא ידע שאני כאן, ברור שהוא ידע. מסיבה מעוותת כלשהי, הוא ישב במטוס הזה וקנה כרטיס רק כדי לראות אותי.

ואני לא התכוונתי להעניק לו את הסיפוק שבידיעה כמה קשה לי להתמודד איתו.

בכל הקשור לדנטה, גאווה תמיד הייתה כלי הנשק החזק ביותר שלי.

לפעמים היא גם הייתה כלי הנשק היחיד שלי, אז השחזתי אותו לכדי חדות קטלנית.

“אני יכולה להתמודד איתו,” אמרתי לליאונה, וזאת הייתה האמת. זה יכאב בטירוף, אבל הכאב היה מוכר לי.

היא נשכה את שפתה והנהנה. היא הייתה הכי מתוקה שאפשר. מתוקה כל-כך שהצטערתי שאני לא דומה לה קצת. לא הייתי מסוגלת להיות כמוה. ניסיתי פעם-פעמיים והתוצאות היו מגוחכות.

ליאונה גדלה עם זוג הורים מסורים שאהבו אותה, בעולם שבו להפגין טוב לב כלפי הזולת נחשב למעלה.

אני לא. אני עוצבתי על-ידי רוע קטנוני בעולם שניסה מלכתחילה להיפטר ממני, ושבו הדרך היחידה לשרוד הייתה להיות קשוח.

“הוא לבד?” שאלתי.

“אני חושבת. בינתיים.”

המילה בינתיים לא נאמרה סתם. בפעם האחרונה שהוא חיפש אותי, הוא לא היה לבד, המניאק.

למען ההגינות, אולי לא הייתי צריכה לקחת את זה באופן אישי כל-כך. לעיתים נדירות הוא היה לבד.

התגנבתי לתוך השירותים עם תיק האיפור שלי והתאפרתי במהירות.

באתי לעבודה עם שפתון בהיר, כמו תמיד, אבל למען המפגש הקטן הזה, שלפתי מהתיק את השפתון האדום האהוב עליי.

השפתון נקרא בשם ההולם: דם.

לא היה צבע מתאים יותר לעימות עם האקס שלי. משחתי אותו על שפתיי משום שהתכוונתי להקיז דם.

הבנתי שאני מצפה לעימות הזה וחוששת ממנו במידה שווה.

תבינו, זאת לא הייתה הפעם הראשונה. זה קרה מדי פעם. דנטה חיפש אותי, התעמת איתי, כל אחד הצליח לשלוח את המהלומות שלו, ונפרדנו חבולים זה מזה.

בדרך כלל, אני ירקתי את המילה האחרונה לעבר גבו המתרחק.

חלק ממני חי בשביל זה.

ליבי השסוע והמרוסק היה עטוף בזדון כל-כך הרבה זמן, כל-כך חזק, שהוא נחנק, וזאת הייתה כמעט הקלה לתת לו מדי פעם לשחרר קיטור.

אבל כמה מהחיים שלך אפשר להקדיש לזדון?

חשבתי על כך הרבה.

במקרה שלי, התשובה הייתה עצובה: יותר מדי.

נתחים גדולים ועקובים מדם. חלקים גדולים ונחוצים.

והכול היה בגללו. דנטה המניאק.

שחררתי את העניבה שלי ופרמתי את שלושת הכפתורים העליונים בחולצה שלי. הפכתי את המדים שלי ממקצועיים לקצת יותר סקסיים.

היו לי קימורים שערורייתיים. מותניים זעירות, ירכיים מעוררות תאווה, תחת מדהים, רגליים אינסופיות ושדיים מלאים.

היה לי בדיוק את סוג הגוף שמשך אותו, כמו טייס קמיקזה להתאבדות, אז ברור שיכולתי להשתמש בגופי נגדו.

הוא אף פעם לא הצליח לעמוד בפני הגוף הזה, אף לא פעם אחת בכל חייו.

הדפתי למעלה את שדיי וצבטתי את פטמותיי עד שהן הזדקרו בשובבות מבעד לשכבות החולצה והווסט שלבשתי.

לכי על זה, נמרה.

חייכתי חיוך צמא דם להשתקפות שלי במראה וחזרתי למטבח.

הווילון עדיין היה מורד, אבל ליאונה הייתה בחוץ, במחלקת הנוסעים. הנחתי שהיא מוזגת את סבב השמפניה הראשון שלפני ההמראה.

לקחתי את חוברת ההדרכה שלי והודעתי הודעה מהירה בכריזה. הנמכתי את קולי והפכתי אותו לנהמה מפתה.

עשיתי זאת מסיבה אחת. ידעתי שזה ישפיע עליו.

רציתי לזקוף נקודה לזכותי עוד לפני שאהיה חייבת להסתכל עליו.

הייתה לו החוצפה לחדור לטריטוריה שלי.

זה יעלה לו ביוקר.

תמיד נסעתי עם שני זוגות נעליים. זוג אחד על רגליי וזוג אחד בתיק. נעלי עקב לעבודה ונעלי עקב קטלניות. עקבים לעבודה היו לעבודה, כלומר כדי שאוכל לבצע את כל העבודה השחורה במטוס ולשמור על שיווי משקל בגובה שלושים וחמישה אלף רגל. עקבים קטלניים היו בשביל ההליכה הזוהרת בשדה התעופה עם צוות הבנות היפהפיות שלי.

טוב, בסדר, זה לא היה זוהר. לא היה שום דבר זוהר בעבודתה של דיילת. אבל גרמנו לזה להיראות זוהר, וזה היה מספיק טוב מבחינתי.

משכתי את תיקי ממקומו בתא הקטן שמאחורי המושב שלי ושלפתי את העקבים הקטלניים.

שלא תבינו אותי לא נכון. עקבי העבודה שלי לא היו נוראיים. אין מצב שתתפסו אותי עם נעליים איומות. הן היו נעליים מעור שחור מבריק, עם עקבי פלטפורמה בגובה יותר משבעה סנטימטרים ופפיון קטן וחמוד באזור האצבעות.

אבל זה לא היה הזמן למשהו חמוד.

החלפתי נעליים במהירות הבזק ונעלתי נעליים אדומות עם עקבי פלטפורמה בגובה עשרה סנטימטרים ופתח קטן מקדימה לאצבעות.

המדים שלי היו פשוטים ואלגנטיים. חצאית צרה שחורה, חולצת כפתורים לבנה, וסט שחור ועניבה. דאגתי שכל פריט ייתפר על-פי מידותיי וידגיש את גזרתי המושלמת.

בתוספת זוג נעלי עקב אדום וסקסי, ידעתי שאני נראית כמו מיליון דולר.

החזרתי את התיק למקום בדיוק כשליאונה חזרה למטבח.

“חילקתי תפריטים אבל צריך למזוג עוד קצת שמפניה,” היא הודיעה לי ומיהרה בחזרה למטבח כדי להתכונן להמראה.

בסדר גמור. הייתי מוכנה.

לקחתי את בקבוק השמפניה הפתוח ויצאתי בהליכה סקסית לעבר המחלקה.

זמזמתי בשקט את השיר Seven Nation Army.

המנון הקרב שלי.

כי זאת הייתה מלחמה.

היססתי לרגע כשראיתי אותו, אבל התאוששתי והמשכתי לפסוע בביטחון. פניו היו מושפלות, עיניו מופנות ממני, תודה לאל, אז לפחות הוא לא ראה את זה.

המראה שלו תמיד הרס אותי.

הייתי יצור נבוב עם חולשה לשטחיות. גם עכשיו, אחרי כל מה שגרמנו זה לזה, פניו היפהפיות ריגשו אותי.

הוא היה בדיוק כפי שזכרתי אותו. כל סנטימטר כואב וקורע לב.

הוא תמיד נראה לי כמו נבל נאה. היה לו יופי מרושע, עם שיער זהוב, עיני אוקיינוס ולסת מכוסה תמיד בזיפים. הצבעים שלו היו מעניינים ומשכו תשומת לב, והגבות שלו היו כהות בכמה גוונים משערו. תווי פניו היו סימטריים וחדים עם עיניים מלוכסנות ופה עסיסי. אי אפשר היה להסתכל עליו בלי שמילים כגון “מאיים” או “נבזי” יקפצו לך לראש.

או שאולי רק אני חשבתי כך.

הוא היה גבוה מאוד, עד כדי כך שזה היה ניכר גם כשהוא ישב. כשהוא עמד, הוא התנשא מעליי, גם כשנעלתי את העקבים הקטלניים.

כתפיו היו רחבות ושריריות, אבל הודות לרזונו הוא נראה אלגנטי בחליפות היקרות בטירוף שלבש תמיד.

מבחינה פיזית, הוא היה בדיוק הטיפוס שלי. השתגעתי על גברים בעלי מראה מאיים.

זה היה דבר נוסף שזקפתי לחובתו.

“דנטה,” המהמתי בחיוך כשהגעתי אליו. “איזה כבוד נפל בחלקי שאני צריכה לשאת את הנוכחות הלא נעימה והלא רצויה שלך?”

הוא בדיוק הביט בטלפון שלו כשניגשתי אליו, ולמשמע קולי שאף אוויר בחדות.

הוא עצר את נשימתו לרגע ארוך לפני ששחרר אותה, וחיכה עוד רגע לפני שעיני האוקיינוס הכחולות שלו שוטטו למעלה ופגשו בעיניי.

אה, עינוי מתוק.

זה היה החלק שהכי חששתי ממנו.

כשעינינו נפגשו, הכול חזר אליי. כל חלק איום, נפלא, כואב, מכוער, יפהפה, מענה, הורס ועקוב מדם.

זה היה גרוע מספיק כשלא הייתי צריכה להסתכל עליו.

אבל כשהסתכלתי עליו... זה היה עינוי מתוק מהול בטיפת עונג מרוכזת כל-כך, טהורה באופן אכזרי כל-כך, שזה הרס את חיי.

שבר את ליבי.

שיסע את נשמתי. גירדתי מתוכי את שאריות הנשמה הפתטית ההיא, ריסקתי אותה לחתיכות קטנות, והשארתי אותה אי שם, הרחק מאחור.

מה שאתם רואים זה מה שנשאר.

“שלום, סקארלט,” הוא ענה בקולו היפהפה שתיעבתי בכל ליבי. הוא היה עמוק ביותר ומשכנע באופן יוצא דופן.

משכנע על גבול השולט.

כשקולו התחמם, גם אני התחממתי. כשקולו התקרר, גם אני התקררתי.

הקול שלו היה תכסיס מלוכלך.

כלי נשק לא הוגן.

רציתי לכרוך את ידיי סביב צווארו כדי לפרוק אותו מקולו.

טוב, למען האמת, רציתי לחנוק אותו מסיבות שונות. חשבתי על כמה סיבות, גם משום שהמחשבה גירתה אותי.

“מאוד מחניף לי שאתה מוכן לטוס במחלקת תיירים רק כדי להרוס לי את היום.” קולי נטף ארס.

“מאוד מחניף לי שהשתמשת בשפתון האדום האהוב עלייך במיוחד בשבילי,” הוא השיב בחיוך צמא דם משלו.

פאק.

נקודה לזכותו של המניאק. כנראה הוא ראה אותי לפני שמרחתי את השפתון האדום ולכן הבחין בשינוי.

עיניו ירדו לרגליי ורמז לחיוך עלה על שפתיו. “והנעליים. עכשיו אני עוד יותר מוחנף. אני תמיד מעריך את המאמצים שלך, מלאך שלי.”

נקודה נוספת.

אבל למען האמת, מדובר היה בשתי נקודות.

כי... מלאך שלי. המניאק הזה.

בקושי הצלחתי לשמור על החיוך שלי, ששידר, “תאכל חרא ותמות.”

הוא לא קרא לי כך משום שהייתי מלאכית.

מן הסתם, זאת הייתה אמירה אירונית.

הוא חשב שאני השטן, ומבחינתו בהחלט הייתי.

אבל לא בגלל זה הכינוי צרב לי. הוא צרב משום שזה היה שם חיבה ישן, מהימים שהיינו שני ילדים טיפשים ומאוהבים, והוא באמת התכוון לזה.

פעם מזמן, הייתי המלאך שלו. התזכורת הזו הייתה סיבה נוספת שבגללה רציתי לחתוך לו את הצוואר.

“עוד שמפניה?” שאלתי והרמתי את הבקבוק. תהיתי אם שאר הנוסעים ישימו לב אם אשפוך בשקט את הבקבוק על ראשו.

הוא הסיט את מבטו וראיתי את שפתו מתעוותת בבוז.

זה גרם לי להדק את שיניי.

זאת הייתה שמפניה מחורבנת, זולה מזו שאליה היה רגיל, והוא לא הצליח להסתיר את סלידתו.

אלוהים, הוא היה סנוב. זה היה אחד הדברים שהכי שנאתי אצלו, בראש רשימה ארוכה מאוד.

“אוי. המותג הזה נחות מדי בשבילך? מסכן. אולי תציין את זה בבלוג שלך: יומנו של ילד שמנת עשיר ומפונק."

זה היה הרגע שבו הוא היה אמור ללעוג לעובדה שגדלתי בפארק קרוואנים, או לציין לאיזה שפל הגעתי שאני מגישה משקאות במטוס, או לשאול בעוקצנות איך מתקדמת קריירת המשחק הכושלת שלי.

ככה המשחק הקטן הזה התנהל.

אבל זה לא מה שהוא עשה.

הוא רק הרים אליי עיניים עייפות ועצובות ואמר, “אנחנו חייבים לדבר, סקארלט.”

זה עצבן אותי. הוא ישב כאן, בזבז את הזמן שלי, והוא אפילו לא נתן לי את התגובה שרציתי.

קבלו ביטול.

את התגובה שהייתי זקוקה לה.

“כן, בטח,” אמרתי בזלזול. כדי להראות לו שהוא לא שווה את תשומת הלב שלי, העמדתי פנים שדעתי מוסחת והנחתי לעיניי לשוטט בנינוחות על פני המחלקה. “קדימה. דבר.” נקשתי באצבעותיי. “אבל תזדרז. יש לך עדיין זמן להוריד את התחת המפונק שלך מהמטוס שלי לפני שהדלתות ייסגרו.” הקול שלי היה מזלזל ומשועמם.

“לא פה,” הוא סינן. קולו המתוח סימן לי שהצלחתי להרגיז אותו.

יפה - נקודה נוספת לי ולנונשלנטיות המעושה שלי.

ידעתי איך ללחוץ על כל הכפתורים שלו.

אמשיך ללחוץ עליהן עד שהאצבעות שלי ייפלו או עד שהוא ילך.

ראיתי את אחת הדיילות, דמי, נועצת בי מבט משונה ממחלקת התיירים.

לעזאזל, שכחתי לרגע שאני עובדת. היו לי לפחות מאה דברים לעשות בחמש הדקות הבאות. לא היה לי זמן להתענג על חגיגת השנאה הזאת.

“סליחה,” אמרתי בקור לדנטה, ובלי להביט בו שוב הלכתי משם.