אהבה עד קצה הזמן

"ג'סי, מה הבעיה שלך, לעזאזל?" בונגו קול רתח מזעם כשהטיח את הבוס שלו, שהיה במקרה גם חברו הוותיק ביותר ומנהיג הלהקה שלהם, בקיר הבטון של המנהרה שמאחורי הבמה. "יש לי משפחה, ובכל פעם שאתה חוזר לשתות, אתה פוגע במשפחה שלי. אין למשפחה כל משמעות בעיניך?"

ג'סי וינסלו, הזמר המוביל בלהקה שכיכבה בראש המצעדים, ניסה ללא הצלחה להשתחרר מאחיזתו של המתופף. איבריו של ג'סי לא תקשרו עם המסרים המוגבלים שהצליח לקבל ממוחו, שהורעל בחומרים משכרים.

"בחייך, קייסי," הוא פנה אל בונגו בשם שנתנו לו הוריו, "הם צלבו אותנו, גבר. מה הייתי אמור לעשות? פשוט לתת להם לעשות את זה?"

הרוקר הנאה מרח את המילים, מגונן בהתרסה על התנהגותו שעוררה את זעם הקהל.

"לך תזדיין, ג'סי. אולי אם לא היית כזה מחוק והיית מצליח לזכור את המילים המזדיינות ואת הריפים, הם לא היו צולבים אותנו. אני גמרתי איתך, בן־אדם."

בונגו התרחק מחברו, מבט של גועל מוחלט על פניו הארוכות, הרזות. הוא הסתלק משם בצעד מהיר וקרא מעבר לכתפו בלי לעצור, "הפעם גמרתי איתך."

וכך להקת 'וינסלו' סיימה את החלק האוסטרלי של הסיבוב העולמי שלה, חלק שרבים ניבאו לו גדולות ונצורות.

תוך זמן קצר מאוד הידיעה הגיעה לכל הרשתות החברתיות. העיתונות אהבה את זה. בחורים רעים שמופיעים על במה היו דבר שלא היה אפשר לעמוד בפניו. כמו ג'ים מוריסון או בילי ג'ו ארמסטרונג לפניו, לציבור אף פעם לא נמאס לשמוע על ג'סי וינסלו הכריזמטי, שלא היה מסוגל לקחת את עצמו בידיים. כשהוא איבד את זה, כפי שקרה לעיתים קרובות, האינטרנט, תוכניות הרכילות בטלוויזיה וברדיו ותשדירי החדשות התעוררו לחיים. כשעולל את התעלולים המוגזמים שלו, הוא היה הסיוט של אנשי יחסי הציבור וחלומם הרטוב של ציידי הרכילות.

אך יותר מכל דבר אחר, כמו הילדים הרעים האחרים של הרוק, ג'סי היה החומר שממנו עשויות המעריצות ומכירות המוזיקה. ולמרבה מזלו, התנהגות בעייתית ומראה חיצוני מעלף היו שניים מן המאפיינים החזקים ביותר שלו. חתיך, סקסי, מוכשר ודפוק על כל הראש. ג'סי וינסלו היה תאווה לעיניים, מסקרן ומלא קסם.

מה עוד אפשר היה לבקש אצל כוכב רוק?

הוא גילם את תפקיד הילד הרע ולקח את העניין שלב קדימה. המסיבות שערך מאחורי הקלעים אחרי ההופעות היו לשם דבר, אף שלו כנראה היו מעט מאוד זיכרונות מהן. ויסקי טנסי והסנפת קוקאין תוך כדי קבלת מציצה, זו הייתה הגרסה הלילית שלו לטכניקת הרפיה. מדיטציה של כוכב רוק, כך ציטטו אותו מכנה את זה.

כשהופיע על הבמה, התהלך עליה כמו חיה בכלוב, משחרר פרומונים בגלים מוחשיים שגרמו לנקבות שבקהל לנטוף תשוקה ולמעריצים הזכרים להרגיש כאילו הם כוכבים בעלי זין גדול כשהכו באגרופיהם באוויר איתו. כשהסתכל לעבר הקהל, כל אישה, עד לשורת המושבים האחרונה ממש והרחוקה ביותר מהבמה, נשבעה שהוא שר לה בנהמה הנמוכה והצרודה שלו. הוא התחנן בפניה ורק בפניה כששר את המילים,

תחזרי, בבקשה.

בייבי, בבקשה, תחזרי.

בבקשה, תחזרי אליי.

לא הייתה אישה אחת באצטדיון שלא רצתה לתקן אותו, לרפא את הכאב ששכן מאחורי המילים האלה, מאחורי עיניו הכחולות־אפורות הצלולות, הסקסיות.

כשג'סי היה מאופס, לא היה שום ספק למה לגבר הכריזמטי והמוכשר הזה היו המוני מעריצים נאמנים, גברים ונשים כאחד. גברים רצו להיות הוא, שאפו לחקות את המגניבות חסרת המאמץ שלו, את הסגנון שלו של גיבור מעמד הפועלים, אדם מן השורה, ונשים רצו להיות המאהבת ואשת הסוד שלו, לחקור את האפלה שבנשמתו ולהיות זאת שתצליח לתקן אותו.

כשג'סי איבד את זה ואפשר לאהבת נעוריו הראשונה, הוויסקי, להיכנס דרך הדלת שטרק בפניה מיליון פעמים בעבר, נראה שלא נשאר כמעט אדם שלא רצה לשמוע כל פרט ופרט על הנפילה האחרונה שלו. הציבור לא שבע ממנו. ככל שההתנהגות הייתה גרועה יותר, כך אהבו אותו יותר, ואמצעי התקשורת השונים אהבו אותו בזכות זה.

הוא היה באמת ובתמים חלומם הרטוב של הצהובונים.

כשהרימה את ראשה מהרשימות שכתבה במהלך שיחת החירום שקיבלה מאוחר בלילה, קלייר סטודארד חשבה: ג'סי, ג'סי, ג'סי, איך אצליח להגיע אליך?

אחרי שיצא מגמילה בפעם השלישית תוך פחות מארבע שנים, היא תהתה אם המטופל הסקסי באופן חריג שלה, כוכב הרוק, יצליח להגיע ליום הולדתו השלושים. נחוש בדעתו לאפשר לכל השדים שלו לעשות בו כרצונם, ג'סי וינסלו היה נפש מעונה, בכך לא היה כל ספק. אבל למה?

זאת הייתה השאלה שלא חדלה להטריד את הפסיכיאטרית, ד"ר קלייר סטודארד, כשישבה עם הפסיכיאטר הממונה עליה, ד"ר מרשל ריד, ביום שני בשעות הבוקר המוקדמות.

"כמה זמן את כבר מטפלת בו?" מרשל דחף במעלה אפו את משקפיו.

"קצת יותר משנה," גבותיה של קלייר התקרבו זו לזו ויצרו צמד קשתות תואמות, שחלקן העליון והמעוגל זעק מתסכול.

"עשית איתו היפנוזת רגרסיה? חקרת טראומת ילדות שהוא אולי מדחיק?" מרשל המשיך לכתוב דברים בלי להביט בקלייר.

"דיברנו על זה, אבל הוא לא רצה להתחיל את התהליך לפני סיבוב ההופעות הנוכחי. הוא עומד לחזור בקרוב מהסיבוב באסיה ובאוסטרליה עם הלהקה. אני חושבת שהוא יהיה בבית, או לפחות בארצות הברית, במשך רוב השנה, ואני מקווה שזה נושא שנוכל לחזור ולדון בו."

"באופן פוטנציאלי, זה נותן לך זמן לעבוד איתו באופן מרוכז ומעמיק. נקווה שזה יאפשר לנו לבדוק אם תוכלי להבין מה המקור לחלק מבעיות ההרס העצמי שלו."

היא המשיכה לעיין ברשימות שלה. "אני כמעט מפחדת מהשדים שאמצא." היא נאנחה והנידה בראשה. "אין ספק שהוא נפש מעונה. אתה מכיר את המוזיקה שלו? המילים הן שירה אפלה, והלחנים פשוט בלתי נשכחים."

"הבן שלי מעריץ אותו," התוודה מרשל. הוא נעץ בקלייר מבט נוקב. "בואי נדבר עלייך, קלייר. ההתעניינות שלך במטופל כמעט אובססיבית. היו לך מטופלים מפורסמים בעבר, ואף פעם לא הבחנתי אצלך במשהו שחדר מעבר למקצוענות חסרת מעורבות. זה גורם לי לתהות אם בינך לבין ג'סי וינסלו מתקיימת העברה נגדית כלשהי."

"זה מגוחך," היא ענתה, עמוד השדרה שלה מזדקף וכתפיה מתיישרות, מוכנות לקרב. העברה נגדית. ברצינות? הוא באמת חשב שהיא הלכה והתאהבה במטופל שלה?

"זה באמת מגוחך?"

הטון של מרשל נשאר יציב ופניו לא הסגירו דבר כשריתק אותה למקומה במבטו הנחוש. לראשונה, ד"ר קלייר סטודארד ניצבה פנים אל פנים מול ההכרה שגרמה לה הלם, שכמו רוב הנשים על פני כדור הארץ, גם היא לא הייתה מחוסנת בפני הקסם המסתורי של הרוקר והילד הרע ג'סי וינסלו, והיא הייתה בעמדה שאפשרה לה לתקן אותו, משהו שרוב הנשים יכלו רק לחלום עליו.

אלא שאצלה, כמטפלת שלו, רגשות כאלה היו אסורים. קלייר סטודארד הייתה האישה היחידה שאסור היה לה להתאהב במלך שירי הנשמה כחול העיניים, ועם זאת, היא נאלצה להודות שמרשל צדק. היא הייתה יותר מקצת אובססיבית לגבי המטופל שלה.

פשוט היה בו משהו.

האם ייתכן שהיא הלכה והתאהבה בג'סי וינסלו?