אהבה פצועה 1: אהבה פצועה

1

פרץ אדרנלין שוטף את גופי, שותל בו את המחשבה התזזיתית שהוא מוכרח לברוח. במאמץ עילאי לשמור על רוגע צעדתי לבדי לעבר המסעדה היוקרתית. מילי, החברה הכי טובה שלי, סיפרה לי הבוקר סיפור סוחט דמעות אחרי שיצאנו מחדר המעונות. היא פגשה בחור לוהט חדש שרוצה לצאת בדאבל־דייט הערב. התשובה הראשונית שלי היתה, בחיים לא.

בפעם האחרונה שהיא ניסתה לסדר לי מישהו, מצאתי את עצמי בדייט עם קלפטומן שסובל מעוויתות. בוא נגיד שזה לא הלך ממש טוב. הוא לקח אליו לידיים הכול חוץ מאשר את החשבון. פרק הזמן שלפני החשבון היה מבעית באותה מידה. כשלא הבנתי איזה רמז מילולי שלו, הדייט שלי סיים את הלילה בפָנים מלאות גז מדמיע.

טוב, אולי זאת היתה אשמתי. אולי אני נמהרת מדי, חשדנית מדי. אבל פשוט ברגע שמשהו רע קורה, אי־אפשר לבטל אותו. אין שום כפתור 'מְחק' על החיים. אני לא יכולה להקליק על "דיליט" ולהתחיל מהתחלה. לא משנה עם כמה בחורים אצא, המוח שלי תקוע על הלילה ההוא, מזמן. רוב הימים העבר שלי הולך אחרי לכל מקום כמו דוב במשקל חצי טון שמהלך על חוט ורוד דק, ופתאום הוא מגיח מקרוב ומטיל צל על כל מה שאני נוגעת בו. אבל מדי פעם החיה הזאת מתרוממת ומנפצת אותי. היא מטיחה אותי חזרה אל הלילה האיום ההוא, וזה כל מה שאני יכולה לעשות כדי לא לצעוק.

יציאה לדייטים מעוררת את העבר שלי. אני כמעט יכולה לשמוע את צעדיו של הדוב מהדהדים על המדרכה מאחורי. הלב שלי פועם בטירוף. כפות הידיים שלי לחות מזיעה. אני רוצה לעבור אותו. אני חייבת. עבר יותר מדי זמן. החיים שלי חיים אותי. אני מרגישה כאילו אני זאת שיש לה חוט ורוד סביב הצוואר. טעות אחת הפילה אותי על הברכיים. בגלל זה הגעתי לכאן הלילה. בגלל זה אני מנסה. אם לא אתקדם הלאה, אחליק שוב לאחור, ונמאס לי לחיות שוב את העבר. נמאס לי מהעול הכבד הזה בגודל של דוב.

אני רוצה להמשיך הלאה עם החיים שלי. אני רוצה להתגבר על הפחד שחונק אותי בכל פעם שאני מדברת עם בחור.

נחושה להשתנות, אני עומדת מול המסעדה ומנסה לגייס עוד אומץ כדי להעלות על פני חיוך מזויף. החיוך הזה מקונן איפשהו עמוק בתוכי. אני שולפת אותו החוצה ומדביקה אותו על פנַי. חיוך פלסטיק, נוקשה מחוסר שימוש. אני שונאת להיות מזויפת. אני שונאת את זה. הדופק שלי הולם מהר יותר. אני מושיטה יד אל הידית ולבסוף מישירה מבט אל הדלתות. הן עשויות נחושת יצוקה, עם ידיות פלדה גדולות. המתכת קרה תחת ידי. אני פותחת את הדלת המסיבית ונכנסת פנימה.

מולי ניצבת עמדת המארחת מעץ מגולף, ומאחוריה עומדת בלונדינית קורנת. היא מחייכת אלי. כמה אנשים מחכים על הספסלים המרופדים, אבל המקום לא ממש הומה כרגע.

אני צועדת לפנים ואומרת: "אני נפגשת כאן עם מישהו. אני יכולה לראות אם הוא כבר הגיע?"

המארחת מהנהנת לעברי, ואני חולפת על פניה. האור בחלל הפנימי מעומעם. לקירות הטיח הגס צבעים עשירים וחמים. וילונות כהים משתלשלים מעל פתחי הדלתות, ואח גדולה ניצבת במרכז. ארובת האבן שלה נמתחת גבוה אל תוך תקרת הנחושת.

לא הייתי כאן אף פעם. מילי אמרה שהיא תגיע אחרַי, אבל שהחבר של ברנט, דאסטין — הדייט שלי — כבר יהיה פה. אני מחפשת אחרי בחור בודד בערך בגילי שיושב ליד שולחן לארבעה. אני מתקדמת לאט ברחבי החלל, אבל אף אחד לא מתאים לתיאור. אני עומדת שם רגע קצר, תוהה אם הבריזו לי, ולפתע שֹער עורפי סומר. מישהו מסתכל עלי. אני מרגישה את המבט שלו בגב שלי. אני מסתובבת לאט וסורקת את החדר. זוג עיניים, כחולות כמו שתי אבני חן, זוהרות בחזרה לעברי. הבטן שלי מתהפכת. אוה, אלוהים, הוא הורס. אני מתקדמת לאט לעבר השולחן שלו ובקושי מצליחה לנשום.

העיניים שלו גולשות לאט במורד גופי והוא בולע את כולי. הוא עושה את זה בסקסיות כזאת, בחושניות כזאת, שהבטן שלי מתפתלת. פרפרים רוחשים בתוכה, הולכים וגדלים לגודל עטלף עם כל צעד שאני עושה. ככל שאני מתקרבת אליו, אני נלחצת יותר. יכול להיות שמילי סידרה לי בחור כזה מטריף? אני לא מאמינה. חיוך עדין עולה על שפתי. הוא כבר לא מזויף. העיניים שלנו מצטלבות וננעלות אלה על אלה, ואני לא יכולה עוד להסיר ממנו את המבט. עקבַי טופפים בקצב הלב שלי, ופתאום אני עומדת ממש מולו.

"היי." אני מצליחה להגיד, עדיין מסתכלת לתוך עיניו. הן כל כך מושלמות, כאילו מישהו צייר אותן. הוא בעצמו מושלם. אם הקול שלו מתאים למראה שלו, אני אֶמַס לשלולית על הרצפה. דאסטין פשוט הורס.

זוויות פיו מתרוממות, ואני זוכה לחיוך מערפל חושים. "היי גם לך." אוה, הקול שלו. עוד יותר מטריף ממה שחשבתי. יש בו עומק. בתוספת החיוך והגומה, הברכיים שלי הולכות לקרוס. אולי אני לא יכולה לעשות כלום איתו כרגע, אבל הוא בפירוש הסוכרייה הכי מתוקה לעיניים שקיבלתי זה הרבה זמן. הדרך שבה הוא מסתכל עלי מגרה אותי. אני מניחה את שתי ידי על הכיסא שמולו ומושכת אותו לאחור. העיניים שלו נשארות דבוקות לעיני בזמן שאני מתיישבת מולו.

אני לא יודעת מה להגיד, אז אני מחייכת אליו בחזרה ובורחת לקלישאה. "אתה בא לכאן הרבה?"

"ככה וככה," הוא אומר, ועדיין מסתכל עלי. כאילו קשה לו להאמין שאני יושבת מולו. המבט העז שלו הופך לי את הבטן. הבחור הזה הוא מעבר ליפהפה. שיער חום כהה פרוע להפליא מוסט על פניו, עם כמה קצוות ארוכים יותר ליד העיניים. אני נתקפת דחף מטורף לרכון לפנים ולגעת בשיער החלק והמשיי הזה, אבל הודפת את הדחף. הגבר שיושב מולי הוא לא מאלה שסתם מדברים בלי סוף. הוא עוד בקושי פצה את הפה, וכבר אני מוקסמת.

המלצר ניגש לשאול מה נזמין. אני מבקשת כוס יין. כשהמלצר עוזב את השולחן, חולף רגע אחד בדממה מחשמלת. העיניים שלי ממשיכות לנדוד אל החזה הרחב שלו ואל השפתיים המלאות היפהפיות האלה. זה מדאיג אותי. ההשפעה שלו עלי היא כמו קסם. אני הופכת לרכיכה, והוא בקושי אמר שתי מילים. אני קוטעת את הדממה ומרימה אליו את המבט ומושכת את המפית לעברי. "תשמע, אתה בכלל לא כמו שחשבתי שתהיה."

"באמת?" הוא שואל בחיוך.

אני מהנהנת בביישנות, והמלצר חוזר עם כוס היין שהזמנתי. אני לוגמת ממנו, והוא אומר, "אז ספרי לי מה את חושבת עכשיו."

חיוך לבבי נמתח על שפתי. אני מרגישה כמו בת טיפש־עשרה, אבל היין נותן לי אומץ. אני מושכת בכתפי ומסתכלת עליו. "נראה לי שהולך להיות ערב נהדר."

"אין ספק שזה יהיה ערב מעניין." הוא מתנהג כל כך אחרת מרוב הבחורים פה בסביבה. בטוח בעצמו. הכתפיים שלו מעידות על זה, כמעט עד כדי יהירוּת. הוא נשען הצדה על השולחן ומסתכל עלי. העיניים המסחררות שלו נעוצות בי, והגבות שלו מתכווצות מדי פעם בזמן שאני מדברת.

מרוב לחץ אני לא מצליחה לשתוק. "כן, אתה צודק. זאת הפעם הראשונה שלי כאן. אני אף פעם לא מגיעה לחלק הזה של העיר, הוא כל כך רחוק. בַּמקום שאני באה ממנו אפשר לדחוס ארבע ערים במרחב הזה, אבל בטח זה מה שהופך את טקסס לְמה שהיא, טקסס, הארץ המשתרעת."

הוא מהנהן. "טקסס יכולה להיות כזאת. אני שומע מבטא קל אצלך... אה, אני מצטער, איך קוראים לך?"

אני צוחקת. מבטא קל זה בלשון המעטה. יש לי מבטא מובהק. "סידני."

הוא נרכן לפנים בתהייה. "את מאוסטרליה? אין מצב." חיוך מתפשט על פניו, ברור שהוא מקניט אותי. "חשבתי שהם מדברים ככה רק בניו ג'רזי." הוא קורץ אלי.

אני צוחקת. הוא הפתיע אותי. ציפיתי שהדייט שלי הערב יהיה אסון, אבל הבחור הזה נראה מושלם. בתוך תוכי אני תוהה איפה מילי, אבל גם שמחה שהיא מאחרת. אני נהנית לחייך אליו ולפלרטט איתו. המתח שלי הולך ומתפוגג. זה מדהים. הוא מקלף ממני שכבות שלמות ומשרטט מחדש את הנערה שפעם הייתי. "קוראים לי סידני. אני משֶרי היל בניו ג'רזי, מתחכם אחד."

"נעים מאוד להכיר אותך, סידני. הצלחת להאיר לילה שאחרת היה קודר מאוד." הוא מניף את הכוס שלו ומניד בראשו לפני שהוא לוגם ממנה. זה מחמיא לי, תנועת ה"נרים כוסית לחייך" הזאת שלו שגורמת לי לרצות לדעת עוד עליו. כלומר, מי עושה את זה? הוא כל כך שונה, ואני מעריכה את זה.

אני מביטה לעברו. אני אוהבת את הדרך שבה הוא מסתכל עלי. אני אוהבת את הדרך שבה הוא אומר את השם שלי. אני מחבבת אותו. "אני שמחה שיכולתי לעזור. תמיד הייתי אצילה." האצבעות שלי מחלצות את הסכו"ם מתוך המפית המגולגלת, ואני מניחה אותה בחיקי.

הוא צוחק. "אני רואה."

הקול של מילי מהדהד מאחורי. "סידני? הנה את! אנחנו יושבים בצד השני של המסעדה. התקשרתי אלייך." מילי לובשת שמלונת קטנה חמודה עם חצאית מתנופפת. היא נועצת בי מבט ונעמדת לידינו כשידיה על ירכיה, כאילו התנהגתי לא יפה.

אני מחייכת לעבר הדייט שלי ואז בחזרה אל מילי, מבולבלת לגמרי. אני תוהה למה היא לא מתיישבת לידי. "כיביתי את הטלפון שלי כשנכנסתי למסעדה," אני אומרת לה. "לא רציתי לקחת סיכון שהוא יצלצל בזמן שאני מדברת עם הבחור הנאה הזה. קדימה, מילי, בואי שבי. אני בטוחה שברנט יגיע בכל רגע." אני מסתכלת מעבר לכתפי כדי לראות אם הוא כבר מתקרב לעברנו.

מילי מנענעת את ראשה לעברי. על פניה מרוח חיוך של תדהמה. היא רוכנת קרוב לאוזני. "ברנט כבר כאן, גולם. עכשיו בואי איתי ותעזבי את הבחור הנחמד הזה בשקט." היא מסתכלת עליו ואז בחזרה אלי.

החיוך נעלם משפתי. אני מסתכלת על מילי, הדופק שלי משתולל, ואז אני מפנה את מבטי חזרה אל הגבר היפהפה שיושב מעבר לשולחן. אימה משתלטת עלי באחת ומכסה אותי כמו סדין קר, ואני מתאבנת במקומי. אני מסתכלת על הכתף שלו. אני לא יכולה להצליב מבט עם עיניו. "אז אתה לא הדייט שלי, מה?" הוא מנענע את ראשו ועדיין מחייך לעברי. פני מתלקחות באדום ועיני נפערות. משום מה נעלבתי ממנו. כלומר ישבתי פה איתו במשך לא מעט זמן והוא לא טרח להגיד לי שהתבלבלתי בינו לבין מישהו אחר?

אני מרימה את קולי בנזיפה. "ומתי בדיוק התכוונת להגיד לי את זה?"

הוא מושך בכתפיו בשעשוע, ואז משפשף את קצה לסתו המסותתת. "חשבתי שאת מנסה להתחיל איתי." הפה שלי נפער ואני בוהה בו לשנייה, לא מסוגלת למצמץ אפילו. ואז אני מכסה את פני בשתי ידיים ומתחילה למלמל, "אוה, אלוהים, אלוהים, אלוהים," בשקט לעצמי. כשאני מרימה את המבט אני שומעת את קולו ורואה את החיוך שלו. "עשית עבודה מצוינת. הייתי שמח להזמין אותך לארוחת ערב."

זה לא משפר את המצב.

מילי מסתכלת עלי כאילו השתגעתי. ידה נכרכת סביב מפרק כף היד שלי ומושכת אותי. אני קמה והולכת אחריה הרחק מהשולחן, מסמיקה לגמרי. אני לא מצליחה להיפטר מההרגשה המטומטמת שחונקת אותי. אני רוצה לזחול אל מתחת לשולחן ולהתחבא. אני מרגישה את העיניים של הבחור הלוהט נעוצות בי כשאני מתרחקת מהשולחן. אני לא מביטה מעבר לכתפי. אני לא יכולה, אבל אלוהים, כמה שאני רוצה. הוא כל כך מושלם. למה לעזאזל הדברים האלה קורים לי?