אהוד אולמרט בגוף ראשון

 פרק א אויב העם

שבת. אני יושב במועדון של אגף 10 בבית הסוהר "מעשיהו" שבין לוד לרמלה. מסביב, דממה מוחלטת. עוד כמה אסירים ספונים כמוני בחדרים, קוראים, חלקם מתפללים. רובם מורשעי פרשה שנודעה בציבור כ"פרשת הולילנד". אני נכלל ביניהם, אם כי בפרשה הזאת - שהסעירה את ישראל שנים אחדות והיתה נושא לאינספור מאמרים, ניתוחים וכמובן הכפשות אישיות - זוכיתי בבית המשפט העליון על ידי ארבעה שופטים.

יצאתי חף מפשע ממסע הייסורים של "הולילנד", מההתקפות, העלבונות והכזבים שהיו לכותרות ראשיות - אבל למי שרוצה לפגוע בי זה לא מפריע לסלף את האמת ולחבר אותי לפרשייה שנתפסה כסמל לשחיתות שלטונית. מדי כמה שבועות מתעוררת פרשה שזוכה לתואר "השחיתות הגדולה בתולדות המדינה". גם ההאשמות הכי איומות שטפלו עלי לא מתקרבות למה שנחקר ונחשף בשנים האחרונות.

כל אלה הם חלק מההרהורים שמלווים אותי היום, בתום הליך ארוך ומייסר של כמעט עשר שנים. אני שואל את עצמי שוב ושוב האם כל זה היה הכרחי. האם זה היה בלתי נמנע. האם שגיתי בשלב כלשהו בקריירה הציבורית שלי באופן כל כך מהותי, עד שהזמנתי לעצמי את הנפילה הגדולה הזו מתפקיד שאין נחשק ממנו בחיים הציבוריים, והפכתי לאסיר?

בשנים האחרונות היה לי זמן להרהר בסוגיה הזו, ולנסות לפענח מה גרם לכוחות אדירים כל כך להתקבץ יחד כדי להכריע ראש ממשלה. האם היתה פה יד מכוונת? האם יש קשר סמוי מאחורי אירועים שנראים מנותקים לחלוטין זה מזה, והוא שהוביל בסופו של דבר לתוצאה העקומה הזו? כמה מכל מה שאירע הוא אישי - וכמה מזה נעוץ ברבדים עמוקים ורגישים יותר, בדרך שבה החברה הישראלית מוכנה להתמודד עם המצוקות המעיבות על חיינו ועם האתגרים שמחייבים הכרעות קשות.

אין לי תשובה חד-משמעית, אך היום, יותר מאי-פעם בעשר השנים האחרונות, אני משוכנע שהדברים לא התגלגלו באופן מקרי, סתמי. לא היה כאן רק צירוף של נסיבות בלתי צפויות, אלא מאמץ אדיר, של גורמים שלא תמיד נראים קרובים או ידידותיים זה לזה, שהגיעו למסקנה, כל אחד מסיבותיו, כי "ממשלת אולמרט" מסכנת את מה שיקר להם. הפלת הממשלה וסילוקי מהמפה הפוליטית הפכו ליעד בעדיפות עליונה, שמצדיק נקיטת אמצעים יוצאי דופן וחסרי תקדים גם במדינה שהתנסתה כבר במאבקים פוליטיים נוטפי דם.

אי אפשר להסביר זאת, אלא בסקירת האירועים מאז היום הראשון שבו הוטל עלי למלא את מקומו של אריק שרון כראש הממשלה בפועל - ב-4 בינואר 2006, סמוך לשעה 23:00.

שעות אחדות קודם לכן שוחח אריק בטלפון עם הרמטכ"ל דן חלוץ.

חלוץ חש שראש הממשלה אינו צלול לגמרי בשיחה. היה זה יום לפני שאריק אמור היה לעבור טיפול בהרדמה בבית החולים "הדסה" בירושלים, בעקבות אירוע מוחי קל שעבר שבועיים קודם לכן. חלוץ התקשר לדובי ויסגלס, עוזרו הקרוב של שרון, ודיווח לו על השיחה המוזרה עם ראש הממשלה. ויסגלס צלצל מיד לביתו של שרון ב"חוות שקמים", והבין כי משהו רציני מתרחש. הוא המליץ לגלעד, בנו של שרון, להזעיק אמבולנס ולהעביר את אביו במהירות לבית חולים. במקביל הוזעק רופאו האישי של אריק, ד"ר שלמה שגב, מבית החולים "שיבא", שדהר כדי להצטרף לאמבולנס שעשה את דרכו ל"הדסה".

קיבלתי התרעה ראשונה על האירוע בעת שישבתי עם חברים במסעדה בירושלים. מזכיר הממשלה, ישראל מיימון, המליץ שאסע לביתי ואמתין להתפתחויות. בשעה 23:00 לערך הודיעו לי מיימון והיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי לאור חוות דעת רפואית מוסמכת נבצר משרון למלא את תפקידו ואני, כממלא מקומו, מקבל לידי לאלתר, על פי החוק, את כל סמכויות ראש הממשלה.

שמעתי את הדברים. החזרתי את שפופרת הטלפון למקומה, עדכנתי את עליזה, והלכתי לחדר העבודה להשיב לטלפונים שידעתי כי יגיעו ולעקוב אחר הדיווחים מבית החולים.

מאותו רגע ועד האחד באפריל 2009 כיהנתי בתפקיד ראש הממשלה.

מתישהו, ימים אחדים לאחר שהמערכת הפוליטית עיכלה את האירועים, כאשר היה ברור שאני אכן מכהן בפועל כראש הממשלה וגם אעמוד, בוודאות גבוהה, בראש רשימת "קדימה" בבחירות לכנסת ה-17 בעוד כחודשיים, החלה לפעול במסתרים מערכת שהלכה והתעצמה. היא הגיעה לשיא כוחה בשלהי 2008, והצליחה לערער את יציבות הממשלה ולהביא לסיום כהונתי כראש ממשלה.

רבים סבורים כי הייתי קורבן של חוסר נאמנות מצד כמה מעמיתי ושותפי בממשלה - חלקם חברי בתנועת קדימה, ששרון הכריז על הקמתה ואני הקמתי אותה בפועל, עם חברים לא מעטים, לאחר כניסתי לתפקיד ראש הממשלה. בין היתר הזכירו במפורש את מי שכיהנה כממלאת מקומי ושרת החוץ, ציפי לבני, שהפגינה בהזדמנויות שונות התנהגות לא עמיתנית. לא מעט עסקו במערכת יחסי עם אהוד ברק, שכיהן בתפקיד שר הביטחון במשך חלק מהתקופה. יש לי לא מעט לספר על לבני, על ברק ואולי על עוד שר או שניים. אעשה זאת בהמשך, אך תהיה זו הפרזה להטיל עליהם את מלוא האחריות.

ציפי לבני היתה שרת חוץ פעילה ושאפתנית מאוד.

היא חלמה ללא ספק להחליף אותי - אלא שהיה פער ניכר בין יכולותיה לבין שאפתנותה, ובשום שלב לבני לא היוותה איום שטרד את מנוחתי. זכיתי לתמיכה ברורה של חברי קדימה - גם בסיעה בכנסת וגם במועצת התנועה. לא חששתי לרגע מהאתגרים שלבני הציבה בפני, ואף אמרתי לה זאת במישרין. המגעים היומיומיים בינינו היו ענייניים, ולא נוצרה קִרבה אישית. לבני נעדרת יכולת החלטה וכושר מנהיגות, שהנם חיוניים כדי להוביל מהלך פוליטי מכריע. הכרתי אותה מספיק כדי להבין זאת, ומלבד פעם אחת, שבה הזהרתי אותה כי אם לא תחזור בה מהודעה שהפיצה אהיה נאלץ לפטרה, לא היו בינינו חיכוכים חריפים.

כאשר מיניתי אותה ליו"ר ועדת המו"מ עם הפלסטינים, היא היתה מאושרת. נדמה לי כי התפקיד הרגיע אותה מעט. יוזמתו של ראש הסגל במשרדי, ד"ר יורם טורבוביץ', למנות את לבני לראש ועדת המו"מ מול אבו עלא - היתה הברקה. לבני ואבו עלא התאימו זה לזה. שניהם רצו לקדם את המו"מ, ועשו זאת באופן שיטתי ומסודר. שניהם גם לא הצטיינו ביכולת לקבל החלטות בעניינים גדולים, ופינו את המרחב הקובע לשיחות שניהלתי במקביל עם ד"ר מחמוד עבאס (אבו מאזן). החלוקה הזו נשמרה לכל אורך המו"מ: לבני ואבו עלא עסקו בענייני איכות סביבה, כבישים, מים, המרחב האווירי והמרחב האלקטרו-מגנטי, בעוד שאבו מאזן ואני עסקנו בשאלות המכריעות של גבולות, ירושלים, פליטים והסדרי ביטחון.

לא מעט אנשים סבורים גם כיום כי הרשע האמיתי בסיפור הוא אהוד ברק.

לדבריהם, ברק לא היסס לתקוע סכין בגבי בימים המכריעים שבהם התמודדתי עם החקירות שנפתחו נגדי. אני חייב לציין, אולי במפתיע, כי מייחסים לברק יותר ממה שהיה ביכולתו לעשות. ברק הוא אדם אינטליגנטי מאוד, בעל ניסיון שיש למעטים בלבד, אם בכלל. אדם שעבר מסלול מרשים של שירות צבאי בסיירת מטכ"ל דרך תפקיד הרמטכ"ל ועד ראשות הממשלה. אך ככל שהתקדם, נחשפו לצד יכולותיו הנדירות גם חולשותיו הגדולות. ככל שעלה בדרגת הפיקוד והתקדם אחר כך בפוליטיקה, איבד אהדה וניתק מאנשים שהיו שוחרי טובתו. הם לא יכלו לשאת את התנהגותו, שגבלה לא פעם בגסות רוח וחוסר התחשבות מעוררי פליאה.

יחסיי עם ברק היו תערובת של כבוד הדדי והערכה ליכולותיו המוכחות (נדמה לי שזה היה הדדי), ובה בעת מתח. הוא נבע בראש ובראשונה מהעובדה שברק מעולם לא השלים עם העובדה שהוא שמט את תפקיד ראש הממשלה ונדחק לכמה שנים לשולי החיים הציבוריים. אומרים עליו כי הקדיש שנים אלה לביסוס מעמדו הכלכלי. ייתכן מאוד, אך ברור כי לשנייה אחת הוא לא הפסיק לחלום, לתכנן ולהכשיר את הדרך חזרה למשרד ראש הממשלה.

בשלב הראשון החליט ברק לשוב ולהתמודד על ראשות מפלגת העבודה. היה זה לאחר שביקש להצטרף לקדימה לקראת בחירות 2006. הוא פנה, ממש התחנן שאצרף אותו לרשימה, אפילו במקום ה-20. היה ברור שהוא מחפש בסיס חדש שממנו ינסה להמריא. שקלתי את פנייתו, אך התברר לי כי צירופו יפגע בתנועה החדשה בדעת הקהל, שלא שכחה לברק את כישלונו המדהים כראש ממשלה.

משקמה ממשלתי, הוא ביקש ממני לצרפו כשר בלי תיק, כמינוי אישי שלי. בכל המקרים הוא הציע להפקיד בידי מכתב שבו יתחייב כי לעולם לא יתחרה בי לשום תפקיד, ולא ינסה לדחוק אותי ממעמדי כראש ממשלה. הוא אף הלך אל חברי ועורך דיני אלי זהר, והציע שזהר ינסח את המכתב שהוא יחתום עליו, ובו התחייבות לנאמנות בלתי מסויגת.

לא ראיתי זאת כאופציה מעשית. בשלב כלשהו הוא הציע שאמנה אותו לשר הביטחון ואפטר את עמיר פרץ. אמרתי לו כי במקרה כזה אפסיד את השותפות עם העבודה, והקואליציה תתפרק. ברק אמר כי קיבל הבטחה משלום שמחון, שהיה אחד משרי העבודה בממשלתי, כי הוא, שמחון, יישאר בקואליציה גם אם העבודה תפרוש. הסברתי לו שמקואליציה של 78 חברי כנסת אשאר עם 60 בלבד, והכול כדי להפוך אותו לשר ביטחון. הוא הביט בי בתמיהה, ולא הבין מדוע זה מגוחך.

בתחילת 2007 גבר ברק על מתחריו והפך ליו"ר מפלגת העבודה.

הוא הזדרז לתפוס את מקומו של עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון. היה לי ברור שהוא שואף ליותר מכך, וכי יעשה הכול כדי לחזור לראשות הממשלה. ברק עצמו לא הסתיר זאת, ואף פלט באחת משיחותינו: "יש רק תפקיד אחד מעניין באמת". "מהו?" שאלתי, והוא השיב: "ראש הממשלה". אמרתי כי יכול להיות שהוא צודק, אך הרקורד שלו בתפקיד היה רע.

בעבר, סיפרתי לברק, כאשר שאלתי את עצמי אם אני מתאים להיות ראש ממשלה ואם אוכל למלא את התפקיד טוב יותר מאחרים, תמיד ראיתי בו מועמד ראוי ממני, בעיקר בגלל הרקע שלו כראש אמ"ן וכרמטכ"ל, אבל כשעקבתי אחרי תפקודו כראש הממשלה - התאכזבתי מאוד. הוספתי ואמרתי, כי חבל שהוא לא מפיק לקחים מהכישלון הזה, וחוזר על אותן טעויות כשר הביטחון.

ברק הופתע לשמוע כי ראיתי בו בעבר מועמד ראוי ממני, אך לא הסכים איתי לגבי סיכוייו בעתיד. היה ברור לי שהוא יעשה כל מאמץ, בלי שום נאמנות או הגינות בסיסית, לקדם את עצמו על חשבוני. לקחתי זאת בחשבון, אך לא חששתי מפניו. איני חושב שהוא אשם מרכזי בנסיבות שהובילו להתפטרותי, גם אם במקרים רבים הוא היה לא נאמן ולא הוגן, ונהג לא פעם בנוכלות מעוררת סלידה.

כך, למשל, ימים ספורים לפני מסירת עדותו המוקדמת של משה טלנסקי בבית המשפט המחוזי בירושלים - פרשה שעוד אשוב אליה בהרחבה - ישב ברק בחדר העבודה בבית ראש הממשלה, וביקש לקיים איתי שיחה אישית. הוא אמר לי, במילים אלה ממש, כי הוא מבין שאני במצוקה קשה, אך עד כמה שהדברים תלויים במפלגת העבודה אין לי מה לדאוג.

"אף אחד מהמפלגה שלי לא ייצא נגדך", אמר לי ברק באותו ערב.

העיקר, כך הוסיף, "דאג ש'קדימה' תעמוד מאחוריך". הודיתי לו על הרצון הטוב והחברות, אך אמרתי שאני מתקשה להאמין ששלי יחימוביץ' ואופיר פינס יסכימו לשתוק, ולא ינצלו את המצב כדי להשתלח בי. הוא השיב שזה אולי מפתיע, אבל הוא יודע שהם ישתפו פעולה.

שוב הודיתי לו, והזכרתי כי דיברנו בעבר על אפשרות של איחוד בין העבודה וקדימה, משום שהפער בין הגרעין המרכזי של העבודה לבין קדימה קטן מאוד. הוספתי אז, כי ברור לי שבשורה התחתונה השאלה תהיה מי ינהיג את המפלגה ויהיה מועמדה לראשות הממשלה. הצעתי שהמפלגות יתאחדו, ויודיעו על תקופה של חודשים אחדים שבהם יוכלו להצטרף לכל אחת מהן חברים חדשים. בתום התקופה יהוו כלל החברים הוותיקים והחדשים את חברי המפלגה המאוחדת, ולקראת הבחירות לכנסת תתקיים הצבעה שתקבע מי יהיה ראש המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. אם הוא ייבחר, הצעתי, אהיה מספר שתיים שלו, ואם אני אבחר - הוא יהיה מספר שתיים שלי.

ברק השיב כי זו הצעה סבירה. הצעתי לו לפתוח ערוץ חשאי של שיחות, שבהן ינוסח תקנון האיחוד ויגובשו הכללים שלפיהם תפעל המפלגה החדשה. המלצתי שהוא ימנה לשם כך את איש אמונו וגיסו לשעבר, עו"ד דורון כהן, ואני אמנה את אלי זהר. שניהם פעלו ממילא כצוות תחזוקה ליחסים בינינו, והיה מוסכם כי בכל פעם שתהיה לאחד מאיתנו טענה אל זולתו, כהן וזהר ילבנו את העניין לפני שיהפוך להתכתשות פומבית. ברק ענה שהוא מעדיף לעניין זה את שלום שמחון, והציע כי בר שיחו יהיה עוזרי הקרוב אז, עובד יחזקאל. הסכמתי מיד. בפועל לא חלה התקדמות של ממש בשיחות ביניהם, בעיקר משום ששמחון לא הצליח לקבל מברק הנחיות, ולא הרגיש חופשי לפעול בלעדיהן.

עתה, כשברק הביע רצון כה מרשים לתמוך בי ולסייע לי, חשבתי כי זו הזדמנות טובה להתניע את המהלך מחדש. האמנתי כי איחוד כזה ייצור מפלגת מרכז רחבה וחזקה, שתזכה בבחירות ביותר מ-40 מנדטים ותמנע כל סיכוי שהימין הקיצוני, ובכללו הליכוד, יגיע לעמדת בכורה. ברק אמר כי הוא מציע ששמחון ויחזקאל ייפגשו מיד ויתחילו לעבוד.

ימים ספורים אחר כך העיד טלנסקי בבית המשפט. העדות שלו היתה מהממת, וכפי שציינתי, אחזור אליה בהמשך. הדיבור שלו על מעטפות כסף ופרטים הזויים שמסר, ללא שום קשר למציאות, עוררו תהודה וקיבלו כיסוי רחב בתקשורת. נאלצתי לנהל אינספור שיחות טלפון עם עיתונאים, פרשנים ושדרנים כדי לנסות לצמצם את הנזק. ידידים שלי, שידעו את הפרטים האמיתיים, יצאו להגנתי.

זה היה יום קשה.

זמן קצר לאחר חצות צלצל הטלפון בביתי. טל זילברשטיין, שהיה ידיד נאמן, תומך ויועץ מתנדב, אמר שהוא חייב לדבר איתי. הוא נמצא במכוניתה של איילה חסון מהערוץ הראשון (אז), והיא שותפה לשיחה. לדבריו, הגיעה אליה ידיעה כי ברק מקיים בביתו דיון, שתכליתו לצאת למחרת בקריאה שאתפטר מתפקידי. אמרתי לו שזה נשמע לי לא סביר, שהרי לפני ימים אחדים ברק בא אלי ביוזמתו, ואמר שהעבודה תתמוך בי. זילברשטיין אמר כי רצוי שאשמע מחסון מה יש לה לומר. היא אמרה שברק הוא שקרן ונוכל.

תהיתי למה היא אומרת את זה. חסון השיבה כי בעקבות השמועה שהגיעה אליה על כוונתו של ברק לקרוא לי להתפטר, היא צלצלה אליו ודיברה איתו. הוא נדהם משאלתה והשיב באופן חד-משמעי כי אין לו שום כוונה כזו. אולם, לדבריה, הוא כנראה לא הניח את שפופרת הטלפון כהלכה בסיום שיחתם, והיא המשיכה לשמוע את הדיון שהתנהל בביתו. היא זיהתה את קולותיהם של ברק סרי, יועצו של שר הביטחון, ושל ראובן אדלר, איש הפרסום שהיה המקורב ביותר לאריק שרון (היו בינינו כמה אי-הסכמות, אך נשארתי בדעה שאדלר אדם מבריק, והייעוץ שלו, שסייע לשרון להיבחר לראשות הממשלה, היה מהלך גאוני). הם דנו בדיוק בנושא שברק הכחיש את קיומו, ועסקו בניסוח ההודעה שהוא ימסור למחרת.

חסון הוסיפה כי הקליטה את השיחה, והיא מתכוונת לנהל מערכה נגד ברק, שהוא לדבריה "שקרן, נוכל ומנוול". בסופו של דבר היא לא עשתה שימוש בהקלטה, כי הקלטת הדיון ללא ידיעתו של ברק היתה בלתי חוקית, אך היה ברור שההכחשה שלו היתה עוד שקר אופייני.

אני מודה שהופתעתי. הייתי מוכן לבוגדנות של ברק, אך סברתי שהוא לא ירחיק לכת עד כדי כך, חמישה ימים בלבד אחרי שבא ביוזמתו להשמיע לי הצהרת נאמנות. צלצלתי לאלי זהר, וביקשתי שיבדוק את העניין עם דורון כהן. אחר כך צלצלתי לעובד יחזקאל, וביקשתי שיברר עם שמחון אם תוכניתו של ברק מוכרת לו. אלי זהר חזר אלי כעבור כמה דקות, ואמר שדורון כהן דיבר עם ברק והוא הכחיש בפניו את כל הסיפור. עובד צלצל מיד אחר כך, ואמר שגם שמחון התקשר לברק, וקיבל את אותה תשובה.

למוד קטטות מן הסוג הזה עם ברק, לא הסתפקתי בכך. התקשרתי לחבר קרוב בניו יורק. הוא היה מקושר לברק, וידעתי שהוא יכול לשוחח איתו בכל זמן. החבר חזר אלי כעבור 15 דקות. לאחר שצלצל לכמה מספרים שונים של ברק, הוא השיג אותו במספר ששמור לבני המשפחה. ברק ידע שזהו חבר משותף, והבין שהוא מתקשר לבקשתי. "הוא מכחיש את הסיפור", אמר החבר, "אבל אני לא מאמין לו". בהכירי את החבר, ידעתי שאפשר לסמוך על חושיו.

למחרת בשבע וחצי בבוקר התקיים במשרדי דיון רגיש במיוחד בעניין ביטחוני-מבצעי.

ברק ישב מולי. כדרכו, זחוח. כתבתי לו פתק קצר, שאמר כי מהשמועות שהגיעו אלי אני מבין שהוא לא מתכוון לקיים את מה שהבטיח לי ביוזמתו לפני ימים אחדים. הוא השיב כי הדברים אינם מדויקים. הדיון היה חשוב יותר מהתחבולות של ברק, והתמקדתי בו.

בתום הישיבה, לקראת 11:00, אמרה לי המזכירה כי ברק מבקש להיכנס לחדרי לשוחח איתי בעניין דחוף, משום שהוא מכנס ב-12:00 מסיבת עיתונאים. אמרתי למזכירה שתבקש ממנו להמתין. מאחר שהוא לא קבע פגישה מראש, אהיה עסוק לפחות חצי שעה. מדי כמה דקות חזרה המזכירה ואמרה שהיא נאלצת לחסום בגופה את ברק, שרוצה לפרוץ לחדרי.

ב-11:45 אפשרתי לו להיכנס. ברק צעד באיטיות לכיוון השולחן, ואמר תוך כדי הליכה כי זו תהיה שיחה קשה "בגלל החברות". בטרם ישב, אמרתי לו: "אהוד, אין צורך שתשב, אני יודע מה רצונך לומר". הקראתי לו את נוסח הודעתו, המציעה לי לשקול התפטרות. היא שודרה כמה דקות קודם לכן בגלי צה"ל. "אין צורך שנשוחח", אמרתי, וכיוונתי אותו לדלת, "תאמר מה שעולה על דעתך. מבחינתי אתה יכול ללכת לכל הרוחות".

הוא לא התפטר. היתה לו תקווה לחולל מרד שיביא להפלתי, ומשנכשל הוא המשיך לכהן בממשלה כאילו לא קרה דבר.

אהוד ברק היה ונשאר חידה לרבים.

איש מבריק, משכיל, בעל כושר קבלת החלטות (אף כי במקרים רבים, שעוד יפורטו, הססן גדול), בעל יכולת ניתוח מרשימה. בצד התכונות הללו הוא היה אטום להבנת האנשים שלצידו, חסר כל רגישות לציפיות של אחרים, אנוכי במידה קיצונית ולא אמין בעניינים קטנים כגדולים. הסכסוך בינו לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי העסיק את הצבא, את רשויות אכיפת החוק ואת הציבור במשך שנים, אך לא הייתי זקוק לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה כדי לדעת שאשכנזי לא תכנן ולא חשב על פוטש נגד הממשלה ושר הביטחון. רק אוויל יכול לחשוד בכך באמת. מה שקרה שם הוא ששר הביטחון לא ידע להפעיל את סמכותו כראש המערכת, לא השכיל לקיים יחסי עבודה תקינים עם הרמטכ"ל ועם שורה ארוכה של אלופים, וסיים את כהונתו בריב גלוי, מכוער, מלווה בהשמצות והכפשות מעוררות סלידה, עם יותר ממחצית חברי המטה הכללי. כל היתר חשוב פחות.

עובדה זו, כמו רבות דומות שנחשפו בפני בעבודתנו המשותפת, הוכיחו לי מה שהרגשתי הרבה קודם לכן: ברק הוא איש נדיר לפי כל קנה מידה, אך מסוכן, לא אחראי ולא אמין במקום שבו צריכים לקבל החלטות מכריעות מתוך שיקול דעת ענייני ומפוכח. סדרה ארוכה של אירועים בתקופת כהונתו כראש ממשלה - המשא ומתן עם יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, תסבוכת המשא ומתן עם הסורים והחשש של ברק להגיע להסכם שלום (שפרטיו סוכמו על דעתו) - כל אלה מספקים הסבר מדוע נכשל כראש ממשלה ומדוע לא היה יכול לשוב לתפקיד. מבחינתי הוא היווה מטרד בלתי פוסק, אך האמת מחייבת אותי לומר כי לא הוא הביא להפלתי.

סיפור ההפלה שלי מורכב יותר.

הוא מתחיל כאמור בינואר 2006, כאשר הפכתי לראש הממשלה בפועל. עוד באותו לילה ידעתי כי אם שרון לא יתאושש אני אהיה מועמד קדימה לראשות הממשלה, ובסבירות גבוהה גם אבָּחר לתפקיד. לא היה לי מושג מה מסוגלים לעשות אנשים אחרים, שקראו גם הם את המפה.

המגלומן, הזייפן והצדקן

הגעתי לראשות הממשלה מוכן, ככל שאדם יכול בכלל להיות מוכן ובשל לתפקיד רגיש ומורכב כל כך. במשך 33 שנים, מאז 1973, הייתי חבר כנסת, כיהנתי בכל ועדה אפשרית, שימשתי שר במספר גדול של משרדים, הייתי ראש עיריית ירושלים כעשר שנים. ספק אם היתה לראש ממשלה כלשהו הכנה ממושכת כל כך בתפקידי ביצוע, בתחומים המרכזיים והרגישים ביותר, למעט שרון.

אמרתי פעם לבנימין נתניהו, בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, כי אילו שימש קודם ראש עיריית ירושלים (התפקיד שאותו מילאתי אז), הוא היה יכול להיות ראש ממשלה טוב. זו לא היתה התנשאות וגם לא קריאת תיגר. פשוט, מי שלא התנסה מימיו בתהליך המורכב של גיבוש קואליציה, של קבלת החלטות במצבי קיצון, של חיבור בין מפלגות שאינן מייצגות אותה אידיאולוגיה ואותם ציבורים, ימצא את עצמו במצוקה קשה כשלפתע הוא צריך לנהל ממשלה, שבה כל אמירה, כל החלטה, כל מהלך, מתפרסמים תוך שניות ברחבי העולם ומאיימים לזעזע גם את המערכות היציבות ביותר.

מבחינה זו הייתי מוכן. ידעתי שכל עוד אריק יהיה בחזקת נבצר אמלא את מקומו בפועל. כיוון שהבחירות לכנסת היו אמורות להתקיים ב-28 במרץ 2006, היה ברור כי אגיע אליהן כראש הממשלה. העובדה שאהיה מועמדה של קדימה לא היתה מוטלת בספק, כי לפי תקנון המפלגה החדשה יש לראש הממשלה המכהן סמכויות מוחלטות בהרכבת מוסדותיה ובגיבוש רשימתה לכנסת. מספר ימים היו דרושים כדי שכל אלה שחלמו לעקוף אותי ולזכות במועמדות לראשות הממשלה יבינו שאין לכך סיכוי, וכולם הזדרזו להציע עזרה ותמיכה. הם גם הציגו, כמובן, את ציפיותיהם לגבי התפקיד שיקבלו בממשלה עתידית.

היחיד שלא ביקש דבר היה רוני בר-און. רוני, חבר זה למעלה מ-30 שנה, עורך דין פלילי מצליח וחבר כנסת משפיע, שאל שאלה אחת בלבד: מה לדעתי כדאי שהוא יאמר בכלי התקשורת שעטו עליו. אמרתי שאין צורך להנחות אותו. הוא ידע מה לומר. ואכן, הוא ידע. רוני הופיע באינספור שידורים וראיונות, ובכולם הביע ביטחון מוחלט ביכולתי לנצח בבחירות. דבריו, כישרונותיו וניסיונו המוכחים היו לי לעזר בימים הראשונים - וגם בהמשך.

אבל באותם ימים עצמם, ימים ספורים לאחר שהתחלתי למלא בפועל את מקומו של ראש הממשלה, החלה, חרש חרש, לפעול מערכת אחרת. זו שזיהתה אותי כסכנה שחייבים להיפטר ממנה במהירות הגדולה ביותר.

מערכת שמועות מאורגנת, שעסקה בי ובניקיון כפַּי, החלה לפעפע לפתע.

מן הגורן ומן היקב יוחסו לי עניינים שונים ומשונים, שהפיצו ריח רע והטילו בי דופי. במערכות בחירות זו תופעה שכיחה. במקרה שלי זה כאילו התבקש. השינוי שחל במעמדי, מממלא מקום ראש הממשלה בתואר לראש הממשלה בפועל - היה עצום ומפתיע. אילו נערך סקר דעת קהל תקופה קצרה לפני כן, קרוב לוודאי שלא הייתי מופיע בין עשרת המועמדים המובילים.

לא הצלחתי בבחירות הפנימיות בליכוד ב-2003. חברי מרכז הליכוד לא אהבו אותי במיוחד. לא הייתי שייך לאף אחת מהקליקות שידעו לגלגל עניינים במרכז. שנותי בעיריית ירושלים חיזקו את מעמדי כסמכות בעניינים בינלאומיים וכנציג האתוס המקובל על כל חלקי העם בעניין ירושלים, אך הרחיקו אותי מההוויה המפלגתית. הכרתי מעט מאוד חברי מרכז, לא חיפשתי את קרבתם, לא אהבתי את תביעותיהם, ודחיתי באופן חד-משמעי ניסיונות שעשו כמה מעוזרי - להיכנס לתוך הביצה של מינוי חברי מפלגה לתפקידים שונים. העוזרים המודאגים הזהירו אותי שגישה כזו תרחיק אותי מתפקיד ראש הממשלה. אמרתי להם: אני מעדיף לא להיות ראש ממשלה אם זה המחיר.

ואכן, ב-2003 נדחקתי למקום נמוך ברשימה. לשרון זה לא שינה, והוא הפקיד בידי את תיק התמ"ת ומינה אותי לממלא מקומו. עתה, כשהייתי לפתע ראש ממשלה מכהן, ערב בחירות, היו רבים שסברו כי יוכלו להזיז אותי הצידה.

שבועות אחדים קודם לכן הליכוד התפצל. 14 חברי כנסת עזבו את המפלגה בנובמבר 2015 כדי ליצור את קדימה. מכה קלה בכנף מעילי, חשבו מי שחשבו, וקדימה כולה אולי תתרסק יחד איתי.

זה התחיל בעלילת כ"ט בנובמבר.

ימים ספורים בלבד עברו, וה"עיתונאי" יואב יצחק הגיש למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, תלונה בעניין מכירת ביתנו ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים לנדבן היהודי-אמריקאי המפורסם דניאל אברהם. התלונה כללה כל פרט אפשרי על הדירה, מחיר קנייתה, מחיר מכירתה, תנאי המכירה וכו'. גורם כלשהו עמל קשה על איסוף הפרטים - ולא יכלה להיות כתובת מתאימה יותר להגשת תלונה נגדי מאשר לינדנשטראוס.

לפני כן, כדי לטשטש את מקור התלונה ואת זהות אוספי החומר, היה צורך באיש ביניים. לא היה "ראוי" יותר למשימה מיואב יצחק, שהקים אתר אינטרנט בשם "1NEWS - מחלקה ראשונה", העוסק בהכפשת אישי ציבור ואילץ חלק מהם להגיע להסדרים מוזרים. יצחק היה הנתיב המהיר אל מבקר המדינה, ומכאן ועד לשערורייה ציבורית הדרך היתה קצרה.

מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, לא היה ראוי לתפקיד.

רבים משופטי ישראל הריעו כאשר הוא נבחר למבקר המדינה. כאשר נשאלו מדוע הם כה שמחים על כך שנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה עוזב, אמרו אותם שופטים כי הוא אדם בלתי נסבל, רודף פרסום וחסר מעצורים, שכהונתו כנשיא היתה מביכה ובלתי מכובדת. הצבעתי במליאת הכנסת נגד מינויו. כשנשאלתי מדוע, השבתי כי תפקיד מבקר המדינה חשוב ורגיש מכדי להפקידו בידי אדם כמוהו. לא העליתי בדעתי עד כמה נכונה היתה הערכתי המוקדמת. הוא, כנראה, לא שכח לי זאת.

ביום בו קיבל לינדנשטראוס את התלונה מידי יואב יצחק נפתחו כל מהדורות החדשות בתיאור מפורט של הגשת התלונה, פרטיה והחלטתו של המבקר לבדוק אותה במהירות ובנחישות. מובן שתלונה כזו, נגד ראש ממשלה שנמצא בתפקידו כשבוע, כובשת את השיח הציבורי. במיוחד אם מבקר המדינה דואג להדליף מדי יום פרטים ששופכים שמן על המדורה. כל זה עודד שאלות על הגינותו, כשירותו והתאמתו של מועמד קדימה לראשות הממשלה.

הפלא ופלא, בדיקת המבקר העלתה כי מכירת ביתי ברחוב כ"ט בנובמבר 29 נעשתה בדרך עניינית, הוגנת, ולפי כל הכללים והנהלים. מחיר הדירה נקבע על ידי שמאי מוסמך ומוסכם, לאחר ששמאים של שני הצדדים הציגו את המחיר הראוי לפי דעתם (בדיעבד התברר לי, כי אילו המתנתי כמה חודשים יכולתי למכור את הדירה במחיר כפול. "פלישה" של המוני עולים מצרפת, שהחלו לרכוש דירות בירושלים, גרמה לעליית מחירים מטאורית ב-2004).

במילים פשוטות: מכרתי בעת שמכרתי, קיבלתי מחיר ראוי והוגן, ואפילו מבקר המדינה, שמינה בודק מיוחד לעניין, מיהר להוציא דוח וניקה אותי מכל חשד.

ההמשך שינה כיוון וקיבל ממדים מטורפים.

חלפו רק ימים ספורים, ומבקר המדינה בישר כי הוגשה נגדי תלונה נוספת. הפעם התלונן יואב יצחק כי למרות שמכרתי את הדירה ברחוב כ"ט בנובמבר, אני ממשיך להתגורר בה. נכון, ידוע שאני משלם שכר דירה לקונה, אך המבקר יבדוק אם אין כאן תעלול שכרוך בהפרת חוק, והאם אנחנו משלמים שכר דירה ראוי.

שוב, ידיעה פותחת בכל מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ושוב כותרות ראשיות בעיתונים: המבקר מסתער על גילויים חדשים, כדי לחשוף שחיתות שמעורב בה ראש הממשלה המכהן. אולם, שוב, העובדות לא אפשרו להפליל אותי. שמאית שמונתה על ידי המבקר קבעה בדוח מיוחד כי שכר הדירה ששילמנו היה ראוי. נסתיימה חקירה שנייה רווית כותרות והשמצות, פחות משבועיים לאחר שהתמניתי לראש הממשלה בפועל.

עלילת כְּרֶמְיֶה.

לא עבר זמן רב, והתברר כי חקירה שלישית כבר נמצאת בעיצומה. שוב הדפוס הרגיל: מישהו מעביר מידע ליואב יצחק, יצחק מוסר אותו למבקר המדינה - וממנו העניין עולה לכותרות. הפעם היה מדובר בדירה שעליזה ואני החלטנו לרכוש ברחוב כְּרֶמְיֶה, במושבה הגרמנית בירושלים.

לאחר שמכרנו את ביתנו ברחוב כ"ט בנובמבר ושילמנו את כל חובותינו, כולל משכנתה שנגררה שנים רבות, התקשרנו עם קבלן צעיר שהתמחה בשיפוץ בתים. בתחילה רצינו לרכוש דירה ברחוב אחר, ואף סיכמנו עם הקבלן המשפץ על מחירה, אך במהלך ההכנות לחתימת החוזה הסתבר לנו כי ממש בסמוך לחזית הבית ייבנה מלון, במתחם "מכון הסיבים", ואגף השירות של המלון, לשם יגיעו משאיות ויפרקו את תכולתן, יהיה במרחק מטרים ספורים מדירתנו.

הסברנו לקבלן כי לא נרכוש את הדירה הזאת, אך נשמח לרכוש דירה אחרת באזור. לאחר זמן קצר הוא הראה לנו בית טעון שיפוץ ברחוב כרמיה. הבית מצא חן בעיני עליזה, והחלטנו לרכוש אותו בכפוף לתוכנית שיפוץ מוסכמת. מאחר ששטח הדירות היה זהה, סיכמנו כי גם המחיר יהיה זהה למחירה של הדירה שלא קנינו. הקבלן הסביר לנו כי הוא זקוק להלוואת גישור כדי לרכוש את הזכויות בקרקע, וסיכמנו שניתן לו הלוואת גישור. לאחר מכן שילמנו לו גם את יתרת המחיר המוסכם.

למרבה הפליאה - או לא - מישהו הפיץ בתקשורת כי הקבלן נתן לנו הנחה של מאות אלפי דולרים, כדי שאעזור לו להשיג בעיריית ירושלים אישורים לתוכנית הבנייה. היתה זו טענת הבל חסרת שחר. בירור קצר העלה כי מבקר המדינה, שקיבל את התלונה מה"עיתונאי" יואב יצחק, העביר אותה מיד ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ, מני מזוז, סיפר לי כי לא ראה מקום לעסוק בתלונה, והחזיר אותה למבקר המדינה. המבקר הסתער עליה בהתלהבות, בהצהרות ובכותרות, על פי הנוהל הקבוע: הפצת שמועות על עסקאות מפוקפקות, שוחד, הלבנת הון, ואהוד אולמרט - מועמד קדימה לראשות הממשלה וראש הממשלה בפועל - במרכז החשדות.

בעלילת כרמיה הגדיל יואב יצחק לעשות, וביצע להטוטים שמדגימים את הדרך המעוותת והנבזית שבה הוא חיפש לפגוע בי, תוך המצאת בדיות ושקרים שאין בינם לבין המציאות ולא כלום. התברר לפתע כי חלק מהמתחם היה שייך למשפחת בן-צבי - משפחה ירושלמית מוכרת, שניהלה בית דפוס ידוע. בת המשפחה רונית - רונית קן לאחר נישואיה - גדלה ברחוב כרמיה, והיתה לימים האחראית על סחר החוץ במשרד התמ"ת. מדובר באישה חכמה, חרוצה, אהודה על כל מכיריה. התרשמתי ממנה מאוד בעת שהייתי ממונה עליה במשרד התמ"ת, וכשהתפנתה משרת הממונה על ההגבלים העסקיים, אחד התפקידים החשובים במשק הציבורי, רציתי מאוד למנות את רונית לתפקיד. היא אכן מונתה, ומילאה את התפקיד כדרכה - בהצלחה, בניקיון דעת, בניקיון כפיים ובתבונה רבה.

אתר ההשמצות של יואב יצחק ידע לספר כי מיניתי את קן לתפקיד כחלק מעסקה עם משפחתה בעניין זכויות הבנייה במתחם כרמיה. ביררתי איתה את העניין, והתברר לי כי משפחתה והיא אכן התגוררו ברחוב כרמיה, וחלק מהמתחם היה בבעלות משפחתה. היתה זו הפעם הראשונה שנודע לי על כך. הקישור בין העובדה הזו, שכלל לא היתה ידועה לי, לבין מינויה לממונה על ההגבלים העסקיים היה כזב אחד גדול. אך שוב, הדפוס של מידע שמעביר גורם עלום כלשהו ליואב יצחק, ופרסומו כדי להכפיש אותי, חזר על עצמו. היה ברור לי כי המהלך נגדי לא ייעצר.

בינתיים התקיימו הבחירות.

קדימה ניצחה וזכתה ב-29 מנדטים לעומת התרסקות ל-12 מנדטים בלבד של הליכוד בראשות נתניהו. הצלחתי להקים בתוך חודש קואליציה של 67 חברי כנסת עם העבודה, ש"ס ומפלגת הגמלאים, ונבחרתי ב-4 במאי 2006 לראש הממשלה. מיד לאחר מכן הוזמנתי על ידי הנשיא ג'ורג' בוש לביקור רשמי בארצות הברית. עם שובי נסעתי לצרפת ובריטניה, כדי להשלים סיבוב ראשון של מגעים עם ראשי המדינות החשובות והמקורבות לישראל. אנגלה מרקל הספיקה לקיים ביקור בישראל לפני הבחירות, במועד שתואם עוד עם אריק שרון. הכרנו קודם לכן, והביקור היה פתח למערכת יחסים אישית קרובה וחשובה.

ב-12 ביולי פרצה באופן פתאומי המערכה שתכונה לימים "מלחמת לבנון השנייה".

הלחימה נתמשכה 33 ימים, ועוד אתייחס אליה ואל תוצאותיה בהרחבה. בסיומה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה שנוסחה במשותף על ידי ישראל וארצות הברית. ב-48 השעות האחרונות שקדמו לכך החלטתי להרחיב את היקף הפעילות הצבאית בדרום לבנון, כדי להפעיל לחץ על מועצת הביטחון ולסיים את המערכה בתנאים נוחים לישראל.

ביום שישי, 11 באוגוסט, למחרת ההחלטה במועצת הביטחון, יצא העיתון "הארץ" עם כותרת שאמרה: "אולמרט חייב ללכת". העיתון הכתיר את המערכה בלבנון ככישלון מוחלט, ומתחת לכותרת הופיע מאמר מאת אחד הכותבים הבולטים של העיתון, ארי שביט. הוא בישר כי פרשת שחיתות מסעירה - חדשה - תביא לסילוקי מתפקיד ראש הממשלה, וניבא במפורש כי כאשר תחזור הכנסת לקיים את ישיבותיה הסדירות, באוקטובר, כבר לא אהיה ראש ממשלה. לימים התברר כי שביט התכוון לטענה שהמציא מי שהיה החשב הכללי של האוצר, ירון זליכה, ולפיה ניסיתי למכור את בנק לאומי לידידי האוסטרלי פרנק לואי. בירור קצר העלה כי שביט ישב עם מבקר המדינה, וזה תדרך אותו בפרטי התלונה. למיטב ידיעתי, גם היא הועברה אל לינדנשטראוס על ידי יואב יצחק.

העבירות הפליליות של מיכה לינדנשטראוס ראויות לקטע נפרד.

כדי למנוע ספק, אני כותב במפורש, בלי להחליק את הדברים: מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, הדליף לעיתונאים באופן אישי, במישרין, פרטים מחקירות שהוא ניהל. הדלפה כזו היא עבירה פלילית. החוק אוסר לפרסם כל פרט מחקירה שמנהל המבקר, ואף לא מטיוטת דוח שהוא מכין, אלא לאחר המועד שהמבקר קבע במפורש. בכל טיוטת דוח שהמבקר מוציא מופיעה בהבלטה אזהרה, הקובעת כי כל פרסום מתוך הטיוטה הוא בחזקת עבירה פלילית, ומי שיימצא אחראי לפרסום כזה יועמד לדין פלילי.

ובכן, מיכה לינדנשטראוס היה גדול המדליפים מחקירותיו - לא באמצעות שליח, דוור או עוזר. הוא עצמו ישב עם עיתונאים, ותדרך אותם לפרטי פרטים. זה היה דפוס פעולתו גם כשופט.

אין מנוס. אם חובתי, וזו חובתי, לכתוב את כל האמת הידועה לי ללא טשטוש, אני שב וקובע כי לינדנשטראוס הוא עבריין, שהיה חייב לעמוד לדין. בשיחה שבה הבעתי בפני מני מזוז את זעמי על התנכלותו של מבקר המדינה ועל הדלפותיו, אישר מזוז כי הוא מודע לכך שלינדנשטראוס מפיץ לכל עבר פרטים מחקירות שהוא מנהל, ואשר על פי חוק מוטל עליהן איפול. "מה אתה מצפה שאני אעשה?" אמר היועץ המשפטי לממשלה.

אני מסופק אם מזוז ירצה לזכור את ההערה הזו, אך הדברים נאמרו, נרשמו על ידי, והם מדויקים. מזוז אמר דברים כאלה ממש לא רק לי, אלא גם לאחרים. אחד מהם היה ד"ר יורם טורבוביץ'.

צריך להזכיר בהקשר זה כי טורבוביץ' היה סטודנט מצטיין למשפטים באוניברסיטה העברית, קיבל את הדוקטורט באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, ועבד כעורך דין במשרד ענק בארצות הברית ובבנק ההשקעות הגדול גולדמן-זקס. הוא נקרא לארץ לשמש יועץ משפטי של משרד התמ"ת בעת כהונתו של השר משה נסים, מונה לאחר מכן לממונה על ההגבלים העסקיים, והפך את התפקיד למרכזי ומשפיע. לדברי טורבוביץ', שלעולם איני מטיל ספק בדיוקם, מזוז אמר לו כי מיכה לינדנשטראוס הוא אדם לא ראוי, שמפר את כל הכללים המקובלים כמבקר המדינה. הוא הוסיף כי ברור שלינדנשטראוס מדליף ללא הרף מחקירות סמויות שהוא עורך, בגלל תאוות פרסום. אך, כך אמר לטורבוביץ', הוא אינו יכול לעשות דבר. גם לי וגם לטורבוביץ' הוא אמר: "אתם מיניתם אותו". אתם, כלומר הממשלה. טורבו רשם את הדברים בזמן אמת:

"אישיות בעייתית מאוד"

24.10.2006 - 19:09

הוצאתי לבקשתך את מני מזוז מן הישיבה שלו.

הוא מסביר שכבר שבועיים הוא מתעלם מפניות של יואב יצחק, שלחץ עליו להגיב על מידע בדבר חקירה של מכירת גרעין השליטה של בנק לאומי. היום התבקשה תגובה על כך שנודע כי החלה חקירה פלילית נגד ראש הממשלה בעניין זה... לדבריו, הוא אנוס להגיב על מנת לצמצם נזק, כי לא יכול להתעלם מהפנייה. ברור לו לגמרי שהמבקר הדליף מידע, לפיו החומר שהמבקר העביר אל היועץ בעניין מכירת השליטה בבנק לאומי עבר לחקירה פלילית.

קיבל פנייה מעיתון "הארץ" לפני זמן קצר, והוא יושב להגיב לעיתון בדרך שהכי תצמצם נזקים. זה משבש את כל סדרי העבודה התקינים. בהחלט בלתי נסבל. אבל מצד שני כל התעלמות תגרום נזק גדול.

אמרתי לו שחייבים לעשות משהו. אם צריך, אני אגיש תלונה על הדלפה.

מני אמר כי הוא לא יפתח בחקירה נגד המבקר על הדלפה. יש לכך אלף סיבות, אבל הוא קודם כול ראש מערכת, והוא מחליט מה הוא רוצה לפרסם... גם ראש הממשלה, אם מפרסם מידע שאסור לו, אפשר לקבול על שיקול הדעת שלו אבל לא על החלטתו לפרסם. בהגדרה, ראש מערכת לא מדליף.

מסכים. אכן צריך למצוא פתרון. מהו? גם הוא אינו יודע... מי שצריך לשאול את עצמו איך זה קרה הוא מי שבחר אותו. אין ספק, אישיות בעייתית מאוד... הוא רשות עצמאית נפרדת, ויש מגבלות למה שאני [מזוז] יכול לעשות מולו.

שאלתי אותו אולי יהיה נכון שאתה, ראש הממשלה, תשוחח איתו, כי הגיעו מים עד נפש. הוא אמר שהוא משוחח איתי, אבל שזה יהיה בלתי ראוי שהוא ישוחח איתך על עניינים מסוג זה.

עד כאן התרשומת.

ההשוואה שעשה מזוז שגויה, לדעתי.

ראש הממשלה אכן קובע מה סודי. אם יחליט לפרסם מידע שמישהו באמ"ן או במוסד הגדיר כסודי, הוא רשאי לעשות זאת. לעומת זאת, מבקר המדינה מנוע על פי חוק לפרסם מידע שנתון בחקירה, ועל כן פרסום כזה הוא עבירה פלילית. מזוז העדיף להשלים עם הפרת החוק השיטתית הזו על פני עימות עם המבקר המתלהם. בכך הוא בעצם אישר את הדפוס של הזרמת מידע שקרי דרך יואב יצחק, ממנו למבקר - וישירות ממנו לתקשורת. כך התנהלו הדברים. כך הפקיר היועץ המשפטי לממשלה את ראש הממשלה לעבריינים.

גם כאשר הצבעתי בכנסת נגד מינויו של לינדנשטראוס, כי ידעתי שמדובר באדם בלתי אחראי, חסר עמוד שדרה מוסרי ורודף כותרות אובססיבי, נראה שזלזלתי ביכולת ההרס שלו ובתאוותו הבלתי מרוסנת להצטייר כגיבור עממי הנלחם בשחיתות. זה אותו לינדנשטראוס שנמנע מלהרשיע את חבורת הנערים שאנסה והתעללה מינית בנערה בת 14 וחצי, ב"פרשת שמרת" המפורסמת, בשל "התנהגותה... במהלך תקופת התבגרותה, ניסיונה עם צעירים, מערכת היחסים הקרירה שבינה לבין אחותה וחוסר הפתיחות כלפי אמה ואביה החורג". אבל אין צורך להרחיק עד שם, זה אותו לינדנשטראוס שאמר עם בחירתו לתפקיד: "מיכה בשטח - כולם במתח". מספיק משפט כזה כדי להבין מה הניע את האיש - וכיצד פעל.

לא פחות מכך, הופתעתי מאיבוד הרסן של "הארץ".

במשך שנים היה לי עימות מתמשך עם המו"ל של העיתון, עמוס שוקן. כאשר דוד לנדאו מונה לתפקיד העורך הראשי הוא ניסה לסיים את הסכסוך, אך לא עלה בידו. שוקן המשיך לגלות עוינות בלתי מוסברת כלפי. לימים, סמוך לבחירות, ביקשו לנדאו ואורית שוחט, שהיתה מקורבת מאוד לשוקן וכתבה את המאמרים הראשיים של העיתון, לפגוש אותי. הם אמרו שמערכת העיתון הגיעה למסקנה שאני המועמד הטוב ביותר לראשות הממשלה, והחליטה להמליץ לקוראים להצביע בעד קדימה בראשותי. הם ביקשו לשוחח איתי על תוכניותי, והמפגש היה מרענן ומפתיע. ייחסתי זאת בעיקר לדוד לנדאו, שהיה חרדי ובעל דעות יוניות במיוחד בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא היה עיתונאי מזהיר, אדם הגון וידיד קרוב שלי. אהבתי אותו מאוד, הערכתי את נחישותו לתמוך בי למרות עמדתו של שוקן, וכשהעיתון קרא בכותרתו הראשית להדחתי, בעיצומה של המערכה בלבנון, וארי שביט קבע נחרצות שאסיים את תפקידי תוך שבועות ספורים, הייתי מופתע ומאוכזב.

כעבור זמן ביקש לנדאו להיפגש איתי באופן אישי. למרות שכעסתי עליו, נעניתי לפנייתו. הוא בא ואמר בפשטות: "באתי לבקש סליחה. עשינו טעות ענקית. אני מצטער ומתנצל בפניך". הוקרתי את הגינותו ואת יכולתו להתנצל. כמה אנשי תקשורת אתם מכירים שהיו עושים זאת? לצערי, לנדאו מת ממחלה ממארת בגיל צעיר.

גם ארי שביט ביקש שוב ושוב להיפגש עימי.

הוא הפעיל לשם כך כמה מחברי, ובמיוחד את יצחק לבני. לבני היה מידידי הקרובים ביותר מאז שהיה הבוס שלי, כאשר השלמתי דחיית שירות בצבא בעיתון "במחנה", שהוא היה עורכו הראשי. מעטים האנשים שהערכתי כך את שיקול דעתם, את תבונתם ואת ידענותם. הוא היה חבר נאמן בכל המעמדים הקשים שהייתי נתון בהם, ותמיד עמד לצידי. בעיקר התפעלתי מיכולתו להאזין. כל כך הרבה אנשים חכמים אוהבים להפגין את חוכמתם. לבני הפגין את עומק תבונתו ביכולתו להקשיב, ולקלוט את האוושות הדקות ביותר של הדובר אליו. איש מיוחד במינו.

למרות בקשותיו, סירבתי לפגוש את שביט. זכרתי לו לא רק את מאמרו, בעיצומה של המערכה בלבנון - אולי ביום הקריטי ביותר שלה - אלא גם מאמר אגרסיבי במיוחד כאשר סיימתי את תפקידי כראש עיריית ירושלים. היה זה מאמר שטנה, רווי עוינות אישית. תהיתי מנין היה לו כל כך הרבה רוע, ולמה היה לו חשוב כל כך לכתוב עלי בלי שדיבר איתי אי-פעם על העיר, על תפקידי כראש עיר ועל מה שעשיתי בעשר שנותי בתפקיד רגיש זה. בדיעבד הוא סיפר לי כי משפחתו גרה ברחוב רשב"א, בבית שבו התגורר טדי קולק. הוא כאב את הפסדו של קולק בבחירות ב-1993, ועשר שנים לאחר מכן בא איתי חשבון.

בסופו של דבר נקלעתי למפגש בלתי מתוכנן עם שביט, באחד ה"פרלמנטים" שמתכנסים בסופי שבוע. היה זה לאחר פרישתי. התפתחה בינינו שיחה ממושכת, לא באווירה עוינת. בערב צלצל הטלפון בביתי. "זה ארי שביט", הוא אמר, והוסיף: "היתה לי חוויה מהממת הבוקר. אני מלא התפעלות ממך, והייתי שמח להיפגש פעם נוספת".

בפני מחמאות כאלה אפילו אדם מנוסה כמוני התקשה לעמוד. נזכרתי במה שאמרה לי שנים רבות קודם לכן אמו החכמה של שמואל תמיר, בת-שבע כצנלסון. יום אחד, בעת שעבדתי עם תמיר והיא היתה כבר בשנות ה-80 לחייה, היא קראה לי. "איש צעיר, בוא אלי", אמרה. "אל תאמין למה שאומרים לך: חנופה עוזרת".

נפגשתי עם שביט במשרדי. שאלתי אותו אם הוא לא מתבייש במה שכתב נגדי בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. הוא השיב: "זה הכישלון הגדול ביותר שלי בחיי המקצועיים. אני מצטער ומתנצל". לא ביקשתי יותר, למרות שראוי כי התנצלות תופיע במקום שבו נכתבה ההתקפה, כלומר: בעמוד הראשון של העיתון. אך למדתי כבר שיש גבול למה אפשר לצפות.

אני עוסק בארי שביט, כי נדמה לי שהוא השתייך (עד שהסתבך בהטרדה מינית, והודיע שהוא פורש מכתיבה לתקופה של תיקון אישי) לקבוצה קטנה יחסית של עיתונאים ישראלים, שהבולט והחשוב ביניהם הוא נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", אשר ידעו לטפח מעמד וקשרים בינלאומיים. הייתי מצפה שאיש אינטליגנטי ומשכיל כמוהו, בעל יכולת כתיבה מרשימה, לא יהיה שבוי בקסמן של דוֹגמות וקונספציות שהקשר שלהן למציאות לפעמים רופף.

התקשורת מצפה מאישי ציבור, בוודאי מאנשים שממלאים תפקידים מרכזיים בניהול המדינה, לקור רוח ואיפוק דווקא במצבים רגישים. זהו המבחן העליון של מנהיגות. זוהי ציפייה לגיטימית גם מאנשי תקשורת, שיש להם השפעה גדולה על סדר היום הציבורי ועל אופי השיח בעניינים הרגישים ביותר. איש תקשורת נהנה מפריבילגיה שאין לממלא תפקיד ציבורי: הוא יכול לכתוב היום מאמר דעה בכיוון מסוים, ומספר ימים לאחר מכן לכתוב באותה פסקנות דעה הפוכה. מי יטיף לו מוסר? לאיש ציבור, שר ובוודאי ראש ממשלה, אין זכות כזו.

"הפגנות אנשי המילואים" היו השלב הבא בניסיונות להפיל אותי.

חברו כאן לראשונה באופן כמעט גלוי הגורמים השונים שחתרו נגדי ונגד ממשלתי.

בעת המגעים להקמת הממשלה הזמנתי לשיחה את נתניהו, אף כי לא האמנתי שיסכים להצטרף לקואליציה עם סיעתו החבולה. (דרך אגב, העובדה שבבחירות 2006 קיבל הליכוד 12 מנדטים היא הוכחה ניצחת לכך שאין בלוק מצביעים יציב ובלתי מעורער לליכוד - וגם לא לנתניהו. בניגוד לדעה הרווחת, בנסיבות מסוימות יכול הליכוד לאבד חלק נכבד ממצביעיו. אבל, כדי להגיע לכך צריך שיעמוד מול נתניהו מועמד שהציבור רואה בו ראש ממשלה ראוי.) בתום שיחתנו, בטרם עזב נתניהו את משרדי, הוא אמר: "זכור דבר אחד - ראש ממשלה הוא תפקיד מאוד קשה. מאוד-מאוד קשה".

עד כמה הוא עצמו יקשה עלי, בכל דרך, הגונה יותר או פחות - למדתי די מהר. עכשיו, בעקבות המלחמה בלבנון, מאחר שיריבי הממשלה ידעו שאין סיכוי להפיל אותה בכנסת, הם קיוו לעשות זאת בדרך של הפגנות. המטרה היתה, ליצור אצל מרכיבי הקואליציה חשש שהמשך ישיבתם בממשלה יגרום להם נזק אלקטורלי.

הציבור הרחב עשוי היה להתרשם כי ההפגנות, השלטים הגדולים שפוזרו ברחבי המדינה, אוהלי המוחים שהוצבו בגבעה הצופה אל הכנסת, כולם היו פרי מחאה ספונטנית של חיילים אמיצים מתוסכלים, שחשו דחף עמוק למחות נגד מה שכונה "מחדלי הממשלה". לא אלה היו פני הדברים. מי שעמדו מאחורי ההפגנות היו הליכוד ואנשי הימין האגרסיבי. הכסף למימון הקמפיין נאסף מתורמים יהודים בחו"ל, הידועים בקרבתם לנתניהו, וממועצת יש"ע, שראשיה לא היססו להשתמש בכספי ציבור כדי לנהל מערכה פוליטית נגד הממשלה. מטה הפעולה הורכב מאנשי ליכוד, שהיו עוזריו ויועציו של נתניהו, ומאנשי ההתנחלויות. חולקו ביניהם תפקידים ונקבעו נהלים וסדרים. המטרה היתה לקומם את הרחוב נגד הממשלה.

בראש המטה הועמד לא אחר מאשר עוזי דיין, אלוף במילואים, בן נהלל, מפקד סיירת מטכ"ל, שהיה סגן הרמטכ"ל בתפקידו האחרון. דעותיו הפוליטיות היו רחוקות כרחוק מזרח ממערב מאלו של נתניהו, אלא שדיין, שחלק גדול מזמנו עסוק בגלגול עיניים מתחסד, רצה בכל מאודו להשתלב במערכת הפוליטית - כחבר כנסת ואולי כְּשר. כמו רבים מחבריו יוצאי הצבא, ויוצאי סיירת מטכ"ל בפרט, גם הוא היה משוכנע שהמערכת הפוליטית זקוקה לו נואשות, ולא היתה לו שום בעיה לשמש לשם כך כלי בידי נתניהו. הוא גויס כדי להציג את ההפגנות נגד הממשלה כאירוע ספונטני, ולא כמהלך מתוכנן הממומן על ידי גופים ציבוריים ואנשי ימין קיצונים.

השכר לא איחר להגיע. כשהמערכת הפוליטית נערכה לבחירות של פברואר 2009 היה לפתע עוזי דיין חבר תנועת הליכוד, מועמד בפריימריז. הוא אומנם נכשל, אך לא אלמן ישראל. חודשים ספורים לאחר הבחירות מינה נתניהו את דיין ליו"ר מפעל הפיס - תפקיד שהוא משאת נפשם של רבים שלצידו משכורת עתק (גבוהה בעשרות אחוזים ממשכורתו של ראש הממשלה).

"הביתה".

כך נקראה התוכנית הזדונית שהוכנה על ידי מועצת יש"ע, בנימין נתניהו וגורמי ימין קיצוניים נוספים. זו היתה תוכנית עבודה סדורה, שמטרתה "יצירת לחץ ציבורי ופוליטי להתפטרותו של ראש הממשלה".

מסמך שמצא את הדרך ללשכתי מלשכתו של נתניהו, לאחר שהוא התמנה לראש הממשלה ב-2009, חושף זאת בבירור:

עקרונות התוכנית:

• ביצוע מהלך מכין לדוח ועדת וינוגרד, יצירת עניין וציפייה לדוח.

• לחץ ציבורי מתמשך על המערכת הפוליטית, תוך התמקדות ביו"ר העבודה, אהוד ברק.

• פעולה מתואמת של הקואליציה הציבורית, בהשתתפות חיילי מילואים, משפחות שכולות, קבוצות צעירים וסטודנטים, חברי כנסת ופעילים ממפלגות העבודה, התנועה לאיכות השלטון, אומ"ץ וגופים ציבוריים נוספים, כגון: משפחות החטופים, מוטי אשכנזי.

• פעילות מתואמת עם גופים פוליטיים בעלי עמדה דומה: ליכוד, חלקים ממרצ, מפד"ל, מועצת יש"ע. (חשוב לשים לב: היה כאן שיתוף פעולה בין גורמי ימין קיצוניים לבין גורמי שמאל, אך לא ברור אם גורמי השמאל היו שותפים מלאים בתוכנית, והאם ידעו שאנשי ימין קיצוניים מממנים ודוחפים את הפעולה.)

• רתימת אנשים מתחומי הרוח, הביטחון והתקשורת למאבק, בדגש על אנשי שמאל.

• המסר העיקרי: אהוד, אל תברח מאחריות.

המסמך כלל גם תוכנית פעולה מפורטת:

• מפגש משפחות שכולות עם עוזי דיין.

• שילוב פוליטיקאים כמו אופיר פינס, איתן כבל וזהבה גלאון.

• הקמת אתר אינטרנט.

• הקמת חמ"ל טוקבקים.

• גיוס פעילי שטח.

• הפצת מייל ויראלי.

• משפט ציבורי.

• הקמת מטה "הוצאה מהממשלה" בתוך מפלגת העבודה.

• שימוש בעיתון "ישראל היום" לצורך ציטוטים ואזכורים פוגעים, באחריותו של ארז תדמור.

• אירועי שטח מסוג: "אולמרט תכיר, זה טנק".

• הענקת "אות המשתמט מאחריות" לבובות שלי ושל ברק.

• צעדת פצועים.

תקציב הפעולה היה אמור להיות 200 עד 300 אלף שקלים, בנוסף לקמפיין רשת שעלה 130 אלף שקלים חדשים, על חשבון מועצת יש"ע, ובנוסף לכספים ששולמו לעשרות פעילים שעסקו בהתססת השטח.

למרות כל האמצעים והמאמצים - המהלך כשל.

לקראת סוף 2006 אירע מהלך דרמטי, שהבטיח את יציבות הממשלה.

"ישראל ביתנו", מפלגתו של אביגדור ליברמן, ביקשה להצטרף לממשלה. אני מודה שכאשר ליברמן הגיע אלי, ואמר לי במפורש שהוא רוצה להצטרף לקואליציה - הופתעתי. שאלתי אותו מדוע אדם כמוהו, שדעותיו שונות לחלוטין מדעותי ומקווי היסוד של ממשלתי, רוצה להצטרף לממשלה.

ליברמן, אדם הגון, ישיר ונטול מניירות, השיב לי בקצרה: "בתקופה הקרובה תצטרך לקבל החלטות שיקבעו את גורלה של ישראל. אני רוצה להיות במקום שבו יתקבלו ההכרעות. אני יודע שאתה מחויב לנסות להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים. לא אפריע לך. אני משוכנע שלא תצליח. לי חשוב להיות מעורב בעניינים הביטחוניים".

בניגוד למנהיגי מפלגות אחרות, ליברמן היה צנוע בדרישותיו. הוא ביקש תפקיד של שר אחד בלבד למפלגתו, כלומר לו עצמו, ואמר שיסתפק בתפקיד שר בלי תיק. הוא הוסיף, כי אם בעתיד אשנה את הרכב הממשלה, יבקש לצרף שר נוסף. גם כך, זה היה הרבה פחות ממה שכל יתר המפלגות דרשו. אפשר לאהוב את ליברמן ואפשר להסתייג ממנו. אני שייך לקבוצה הולכת וגדלה שמכבדת אותו ומעריכה את יושרו ונחישותו. אינני מסכים עם דעותיו, והוא מודע לכך ואינו מסכים עם רבות מדעותי, אך הוא איש שאפשר לסמוך עליו ועל מילתו. כמה כאלה יש במערכת הפוליטית?

הצטרפותו של ליברמן לממשלה הבהירה כי אין כל סיכוי להביא להפלתה, ושחררה צפירת ארגעה, לפחות לזמן מה.

המערכת הפוליטית נרגעה, אך המערכה האישית נגדי לא חדלה.

מבקר המדינה המשיך לנפנף בדירה ברחוב כרמיה, ואמצעי התקשורת ליבו את הסקרנות. המשקע המצטבר של הפרסומים צבר מומנטום, וחייב אותי לבזבז זמן יקר בבדיקת טענות שונות ומשונות, שצצו כמעט מדי יום וחייבו תשובות שלא תמיד היו זמינות.

אחת מתוצאות הלוואי של הפרסום היתה התמוטטותו הכספית של הקבלן הצעיר, גיל מסטיי, שהיה אמור לבנות לנו את הדירה. לפתע מצא עצמו האיש הצעיר הזה בעין הסערה. מלוחם שייטת בסדיר ובמילואים הוא הפך לחשוד במתן שוחד במאות אלפי דולרים לראש ממשלה. גורמים שונים, לרבות בנקים שאיתם עבד, גילו לפתע קרירות וחשדנות. בסופו של דבר נכסיו עוקלו והועברו לניהול כונס נכסים. רק לאחר שנים הצליח הכונס לגבש הסדר, שהיה בו כדי להציל את ההשקעה הראשונית שלנו ושל עוד כמה קונים. גם הם, כמובן, נחקרו על ידי המשטרה כחשודים בתרמית המופרכת שיוחסה למסטיי ולי.

כך קרה עם סיפור נוסף שזכה מיד לתהודה בכל רחבי המדינה:

הסטודיו ברחוב שילה.

לפני שנים רבות רכשנו מבנה מט לנפול ברחוב שילה בשכונת נחלאות בירושלים. שיפצנו אותו בהשקעה קטנה, והוא שימש במשך שנים סטודיו לעליזה, שהשקיעה חלק ניכר מזמנה בציור. יחד איתה השתמשו במבנה ידידות שלה, שעסקו גם הן באמנות - אחדות בפיסול ואחרות בעיצוב תכשיטים.

כשעברנו לגור ברחוב כ"ט בנובמבר העתיקה עליזה את הסטודיו לדירתנו המרווחת, והמבנה במרכז העיר הפך חסר תועלת. באותה תקופה, סוף שנות התשעים ראשית שנות האלפיים, משקיעים רבים קנו דירות ישנות בנחלאות וב"זיכרונות", והפכו אותן לווילות מפוארות. מחירי הנכסים באזור נסקו. גם חבר שלי, אדם בעל אמצעים החי בלוס אנג'לס, חיפש מבנה טעון שיפוץ, שיהיה דירה להוריו. כשראה את הסטודיו, ביקש לקנות אותו.

המבנה נמכר במחיר סביר לאותה עת. ערכו עלה, כמובן, באופן משמעותי בהשוואה למחיר ששילמנו בעדו שנים רבות קודם לכן. כרגיל, כל פרטי העסקה - החל בקניית הנכס ועד סכום המכירה וזהות הקונה - מצאו דרכם לתקשורת על פי הדפוס המוכר: הפרטים הועברו ליואב יצחק, ממנו למבקר המדינה, ומהמבקר לכל כלי תקשורת אפשרי.

אין צורך להוסיף כי חקירת המקרה לא העלתה דבר. הכול היה חוקי, ראוי ומסודר. אבל העננה שהלכה והצטברה יצרה מועקה שהיה קשה להשתחרר ממנה.

כל אותה עת התנהלה חקירת משטרה ב"פרשת בנק לאומי".

אפשר לכתוב ספר עב כרס על התנהלות החקירה, על הזדון והרשע שהיו מעורבים בה, ובעיקר על המסמך שחובר על ידי החשב הכללי באוצר, ירון זליכה, והתחזה להיות פרוטוקול של דיון אצלי. אף אחד ממשתתפי אותו דיון לא הצליח לזהות את מה שכתוב ב"פרוטוקול", פרי עטו של זליכה, עם מה שהיה בדיון. אף על פי כן, הוא היה בסיס מרכזי לחקירה.

הפרשה כונתה חיש קל על ידי ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין, כפרשת השחיתות הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל. רבים סבורים שחשין היה שופט מרשים, אבל השופט הנכבד הזה, שהיה ידוע במזגו הסוער, עבר כל גבול סביר בתגובתו הפומבית על פרשה שלא הכיר כלל, ולא טרח לרדת לפרטיה. הוא הפך לקול בולט במקהלת הקולות שביקשה רק לתקוף אותי, תוך זריקת האשמות שווא, חסרות שחר, שהחשידו אותי במעשים פליליים שלא היו ולא נבראו. אני רוצה להאמין שבשבתו על כס המשפט היה חשין קצת יותר מאוזן ופחות היסטרי.

במקרה של בנק לאומי העלילה נגדי היתה נבזית במיוחד. הטענה היתה כי התכוונתי למכור, בהיותי שר האוצר, את מניות המדינה בבנק לאומי לפרנק לוֹאי, יהודי המתגורר באוסטרליה ונחשב לאחד מעשירי תבל.

פרנק לואי - אז עדיין פנחס לוי - עלה ארצה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, כפליט שואה.

הוא ואחיו גרו בחיפה, מבודדים ממשפחתם, ולחמו במלחמת השחרור כחיילים בחטיבת גולני. לאחר המלחמה הוא עבד בבנק לאומי, אך פוטר בתקופה שבה המצב הכלכלי בארץ היה קשה. אמו, אחותו ואחיו, שחיו באוסטרליה, האיצו בו ובאחיו להצטרף אליהם. כאן, הם הבטיחו, תצליחו בעסקים.

וכך היה. תוך שנים לא רבות הפך פרנק לואי לאחד מעשירי אוסטרליה. הוא בעליהם של מרכזי קניות, ויש הטוענים כי חברת "ווסטפילד" שבבעלותו היא הגדולה בעולם בתחום זה. לימים הוא הרחיב את עסקיו לכל קצוות עולם, ורואה בישראל בית. הוא מתגורר כאן כמה חודשים בשנה, וטיפח קבוצה גדולה של חברים. אנחנו ידידים זה 40 שנה, מאז ביקרתי לראשונה כחבר כנסת באוסטרליה, ב-1976.

באחת מארוחות הערב המשותפות שלנו בישראל סיפרתי ללואי כי המדינה עומדת למכור את מניותיה בבנק לאומי, במכרז שיתפרסם בקרוב. הוא אמר כי אין לו עניין בבנק, ובכל מקרה מי שעוסק בהשקעות של המשפחה הוא בנו דייוויד, שמנהל את הקרן המשפחתית.

זליכה ניהל באותו זמן מגעים עם "סיטי בנק" מניו יורק, שביקש לרכוש חמישה אחוזים ממניות בנק לאומי עבור לקוח. בשם המדינה, הוא נתן ל"סיטי בנק" ארכה של מספר שעות לקנות את המניות במחיר מוסכם, שהיה אטרקטיבי. בהיותי השר הממונה, הוא ביקש את הסכמתי. התייעצתי עם ראש הממשלה, אריק שרון, ועם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ושניהם אמרו שכדאי לנסות למכור את המניות בדרך זו. וכך, פעמיים ניתנה האופציה לקונה המסתורי, ופעמיים הודיע "סיטי בנק" לזליכה שהקונה חזר בו. בדיעבד הסתבר לי כי הקונה שלא קנה היה פרנק לואי. אני כלל לא ידעתי על כך. מי שכן ידע מה שמו היה ירון זליכה.

לימים, כשהוצאתי את המכרז למכירת הבנק, היה לי ויכוח נוקב עם אנשי החשב הכללי, וזליכה בראשם, על תנאיו. אני הצעתי למכור עשרה אחוזים מהבנק, מתוך ההחזקות שהיו בידי המדינה. כדי להבטיח הצעה גבוהה, הצעתי לתת לקונה אופציה לרכוש בעתיד עוד עשרה אחוזים מהבנק, בהנחה. זליכה התנגד לכך, ורצה לחלק את מניות בנק לאומי במתנה לכל אזרחי ישראל. זימנתי דיון רחב בנושא, בהשתתפות הנגיד פישר, מנכ"ל האוצר, ד"ר יוסי בכר, ראש אגף התקציבים, קובי הבר, ושורה של פקידים בכירים מבנק ישראל ומהאוצר, לרבות היועצת המשפטית של המשרד, ימימה מזוז, וכן נציגי היועץ המשפטי לממשלה ונציגים מפרקליטות המדינה. בסיכום הדיון החלטתי להעמיד את המניות למכרז, והנחיתי את אנשי האוצר ובנק ישראל כיצד לקיימו. זליכה התפרץ לעברי ואמר: "אתה פועל בניגוד להנחיה מקצועית של יועציך". הוא לא צדק. רוב משתתפי הדיון תמכו בעמדתי. השבתי לו כי תפקידו להמליץ - ותפקידי להחליט. זו החלטתי, הוספתי, ואין בלתה.

כבר למחרת התקיים המכרז. השתתפו בו מספר גורמים מהארץ ומחוצה לה, ובהם נוחי דנקנר וחברת אַיי-די-בּי מישראל, וביל דייווידסון, מיליארדר יהודי מדטרויט.

באחת בלילה לערך צלצל אלי זליכה בהתלהבות.

הוא אמר כי המכרז הסתיים בהצלחה גדולה מהמשוער. יש קונה, והמחיר שבו נמכרו מניות הבנק מדהים בגובהו: החברה הזוכה מוכנה לשלם למעלה מ-54 אחוזים מעל שוויו של בנק לאומי בבורסה. הוא ביקש שאסכים לדבר עם הזוכה, בעל חברת השקעות גדולה מארצות הברית, ואברך אותו על הזכייה. כך עשיתי.

יומיים אחר כך התפרסם בעיתון "גלובס" ריאיון עם זליכה. היה זה מופת של התפעלות מאנשי החשב הכללי ומעצמו. המכרז, לדבריו, הוא יצירת פאר, שתשמש מודל לכל מכרז להפרטת רכוש ממשלתי בעתיד.

מי אחראי להישג, נשאל זליכה, המתקשט בתואר פרופסור שניתן לו במכללת קריית אונו. הוא נקב ללא היסוס בשמות אנשי החשב הכללי, בלי להזכיר את שמו שלו.

האם לא החסרת שם אחד, שאל הכתב.

"אין צורך", השיב זליכה, "כולם יודעים".

אנשי אגפים אחרים באוצר, שידעו כי המכרז נערך בניגוד לעמדתו של זליכה, וכמותם אנשי בנק ישראל, רתחו מזעם. 13 פקידים בכירים ביותר, ובראשם מנכ"ל האוצר, הודיעו לי בכתב כי אינם רוצים שום מגע עם זליכה, העסוק כל הזמן במניפולציות מכוערות שפוגעות בשם הטוב של האוצר. הם קראו לפיטוריו. החלטתי לאסור על זליכה להתראיין לעיתונות, והתניתי כל תגובה פומבית שלו באישור מנכ"ל האוצר.

זליכה, צעיר, חסר מנוחה, חסר איזון נפשי וחסר הגינות אלמנטרית, יצר הרבה בעיות.

בערך באותה תקופה הוא נתקל במסדרון הכנסת בפואד בן-אליעזר. פואד היה דודו. אחי אמו. הוא אמר לאחיינו כי הוא מגזים במלחמות שהוא מנהל נגד כל העולם, ובסוף עוד "יחסלו" אותו. פואד התכוון כמובן ל"חיסול" ציבורי, פוליטי. למחרת הגיש זליכה תלונה במשטרה נגד דודו על איום ברצח. את הסיפור שמעתי מפואד.

עם זאת, אני חייב לציין שזליכה הוא אדם מוכשר, ובצד התנהגויות בלתי נסבלות עשה דברים ראויים בחשבות הכללית, לרבות הוראה שלפיה משרדי הממשלה לא יורשו לעכב תשלומים יותר מ"שוטף פלוס שלושים". זו הוראה נכונה, ושיבחתי אותו עליה. ואולם, מערכת יחסיו בתוך המשרד יצרה מתח, אינטריגות, מריבות ורכילויות, ומנעה עבודה תקינה. כאשר התחוור לי מעל לכל ספק שהוא אינו מסוגל לשתף פעולה עם יתר בכירי האוצר, פניתי ליועץ המשפטי לממשלה והודעתי לו כי החלטתי לשחרר את זליכה מתפקידו. מזוז השיב כי האיש אכן אינו ראוי, אך בשל הבחירות הקרבות אין אפשרות לפטר פקידים בכירים בלי שהעניין יעלה לבג"ץ, ויש סכנה שהפיטורים יבוטלו מחשש שעומד מאחוריהם מניע פוליטי נסתר.

נאלצתי לוותר, אך זליכה שמע כנראה על כוונתי. הוא הכין פרוטוקול של ישיבת הסיכום ערב הוצאת המכרז למכירת בנק לאומי, ממנו השתמע כי ייתכן שהיה לי עניין באחד הקונים הפוטנציאליים, והגיש תלונה למבקר המדינה בנתיב המהיר של יואב יצחק. איש מהנוכחים בישיבה לא זיהה את מה שנכתב בפרוטוקול עם מה שהתרחש בדיון, פרנק לואי כלל לא הגיש הצעה - אבל המכרז המזהיר, שזליכה התפאר בו כל כך והילל את תוצאותיו, הפך למסמך פלילי נגדי.

כך התחילה החקירה ההזויה בעניין מכירת בנק לאומי.

בוקר בהיר אחד מתעורר פרנק לואי בסידני שבאוסטרליה, שם הוא מכהן כאחד מנגידי הבנק הממלכתי ויושב ראש ההתאחדות לכדורגל, וקורא בכותרת הראשית של העיתון המרכזי של סידני: "פרנק לואי חשוד ששיחד את ראש ממשלת ישראל במאות אלפי דולרים, כדי לזכות בבנק השני בגודלו בישראל". קל לשער את עוגמת הנפש של האיש היקר הזה, שתרם בישראל מיליוני דולרים בשלל תחומים - החל בהקמת אתר הזיכרון בצומת גולני דרך מוסדות רווחה, אוניברסיטת תל אביב וקרן היסוד ועד מכון המחקר I.N.S.S (המכון למחקרי ביטחון לאומי, מכון המחקר המרכזי לענייני ביטחון ישראל).

צוות מיוחד נשלח מהארץ לחקור את לואי באוסטרליה. טובי החוקרים של המשטרה לא ויתרו על הנסיעה. לואי נעזר בעורכי הדין יעקב ויינרוט ורמי כספי. בסיום החקירה קבעו החוקרים כי ההאשמות משוללות בסיס, ולואי אינו נחשד בדבר.

זו היתה אחת מתרומותיו של ירון זליכה ולהקת השקרנים שליוותה אותו, וכללה את הניצב בדימוס יעקב בורובסקי, יועצו הבכיר של מבקר המדינה, וכמובן המבקר עצמו, מיכה לינדנשטראוס, שהפיצו כזבים ושטנה - ללא כל שחר. לא מפתיע שבורובסקי היה מועמדו של בנימין נתניהו לתפקיד מנהל רשות המיסים ב-2009 ולתפקיד יו"ר רשות השידור ב-2010. בשתי הפעמים הוא לא נבחר.

בכל הקשור אלי, פרשת בנק לאומי, אף כי היתה ביצה שלא נולדה, לא תמה.

החקירה שלי החלה בראשית 2007, ואיני מסוגל לשכוח מעמד מיוחד, נדיר, שהיה קשור לכך: לקראת אמצע מרץ התקיימה בלשכתי התייעצות דרמטית בהשתתפות ראש המוסד מאיר דגן, סגנו (ולימים מחליפו) תמיר פרדו, וראש אגף המודיעין של המוסד דאז אמנון סופרין. הדיון עסק במודיעין מהימן במיוחד, שהושג במבצע נועז. הוא הבהיר לנו, בוודאות מוחלטת, כי הולכת ונשלמת בנייתו של כור אטומי פלוטוגני באזור דיר א-זור, בצפון-מזרח סוריה, מרחק כ-450 ק"מ מגבול ישראל.

אין צורך לפרט את תחושות הנוכחים. בזמן שאנחנו עסוקים בחשש שאיראן בונה יכולת גרעינית, מוקם ממש לפתחנו, בסוריה, כור שנועד לייצר פצצה גרעינית, במרחק שאינו מצריך שימוש בטיל בליסטי (בניגוד לכור המבוסס על אורניום, שיכול לשמש גם למטרות אזרחיות, כורים מבוססי פלוטוניום משמשים רק למטרות צבאיות).

בעודנו מנסים לעכל את המידע הדרמטי נכנס לחדר יעקב (ינקי) גלנטי, הממונה על ההסברה הלאומית, והודיע לי כי ערוץ 2 עומד לשדר בעוד דקות ספורות ידיעה, שלפיה פרקליט המדינה, ערן שנדר, הנחה את המשטרה לחקור אותי בפרשת בנק לאומי כחשוד. התבקשתי לתת תגובה. אמרתי לינקי להגיד לערוץ 2 ללכת לכל הרוחות. הנושא שדנו בו היה חשוב מדי. בנק לאומי יכול לחכות.

לא כך חשבו חוקרי המשטרה. בעודי עוסק באיום ממשי רציני ביותר על ישראל ובדרכים להתגבר עליו, נאלצתי למצוא את הזמן, האנרגיה הנפשית והאיפוק הדרושים כדי להיות מוכן לחקירת משטרה. היא לוותה כמובן בכותרות, פרשנויות, וקטעי ידיעות אשר רובן בדויות והזויות, על פרשה שכלל לא היתה. לא יכולתי לדחות את החקירה בטענה שאני עסוק בעניין גורלי. לא יכולתי להסגיר את הסוד הכמוס שעשינו כל מאמץ להסתירו. ממילא, מי היה מאמין לי. להקת השקרנים היתה קופצת מיד וזועקת שזו אמתלה להתחמק מחקירה.

החקירה נמשכה חודשים לא מעטים, כשבינתיים צצות פרשיות חדשות - והכול כדי להגיע למסקנה הברורה מראש שלא נפל שום פגם בהתנהלותי. לא היה צורך בנסיעה של שבועיים לאוסטרליה לשם כך, אבל גם לשוטרים מותר ליהנות לפעמים.

ב-27 בנובמבר 2007 עמד להיפתח באנאפוליס שליד בולטימור כינוס שלום.

נשיא ארצות הברית שיזם את הכינוס, נשיא הרשות הפלסטינית ד"ר מחמוד עבאס, שרי חוץ של מדינות רבות ובהם כל שרי החוץ של המדינות הערביות והמוסלמיות, הבטיחו את בואם. הייתי אמור לטוס לשם במוצאי שבת, 24 בנובמבר.

באותו ערב ממש פתחה את מהדורת החדשות ידיעה שלפיה למחרת בבוקר יתכנסו ראשי אגף החקירות במשטרה ונציגי הפרקליטות, כדי להחליט מה תהיה המלצתם בעניין פרשת בנק לאומי. במילים אחרות: בעוד ראש ממשלת ישראל עומד להמריא לאירוע בינלאומי שקשה להפריז בחשיבותו, בהשתתפות מנהיגים מעשרות מדינות בעולם, לרבות מדינות ערב, בראשות נשיא ארצות הברית, הוא צפוי אולי לשמוע עם נחיתתו בוושינגטון כי הוחלט להמליץ לפרקליטות להעמידו לדין בגין עלילה שפלה.

מוטי קירשנבאום אמר לי יותר מפעם: "אם הזייפן זליכה מאשים אותך - אתה צדיק". ואכן, זליכה כבר היה בעבר על סף עמידה לדין, בפרשה שקשורה בעבודתו במשרד ראש הממשלה. זה קרה כאשר הוא שימש עוזרו של אביגדור ליברמן, בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. התברר אז כי זויף פרוטוקול הנוגע לרשות השידור, וכי זליכה קשור בזיוף. לבסוף סוכם כי הוא לא יעמוד לדין אך ייאלץ להתפטר מתפקידו. אחרי שנים אחדות הוא חזר למשרד האוצר כפרופסור. עתה, לא נדרש יותר משבוע כדי לחקור את "פרשת בנק לאומי", לסגור אותה ולהעמיד לדין את החשב הכללי לשעבר, שבדה פרשה תוך זיוף מסמכים. זה לא נעשה.

אגב, זליכה המשיך בתקופת כהונתו כחשב הכללי להרצות במכללת קריית אונו, במשכורת שנתית של כמיליון שקלים. אין ספק, דוגמה לניקיון כפיים והיעדר ניגוד עניינים של פקיד בכיר ורב סמכויות, שמטיף לכל סביבותיו יושרה ויושר מה הם.

ואם הגענו עד הלום, קשה להתייחס לירון זליכה ולפסוח על הסיפור הבא.

הוא אינו קשור לחקירה, אך חשוב שהקוראים יבינו איך מנסים רגולטורים תאבי כוח לשלוט בראשי המדינה - ולאילו מצבים מגוחכים אנחנו מגיעים.

טסתי בסוף 2007 לפגישה סודית עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. הטיסה לא דווחה לציבור, והתבצעה במטוס מיוחד של חיל האוויר. היו איתי רק עוזרי הקרובים, בראשות ראש הסגל טורבוביץ', עובד יחזקאל, יועצי המדיני שלום תורג'מן, המזכיר הצבאי מאיר כליפי והדובר גלנטי. הנסיעה תוכננה ל-11:00 בבוקר, ובשל הבדלי השעות היינו אמורים לנחות במוסקבה ב-17:30. הפגישה נקבעה ל-19:00, למשך שעה אחת, ולא תוכננה אחריה ארוחת ערב משותפת.

לאחר שחישב את השעות, ולנוכח העובדה שהמטוס הצבאי יכול לספק לנוסעים רק מים, הנחה טורבוביץ' את שגרירתנו במוסקבה, אנה אזרי, להזמין לנו מקום במסעדה ל-20:30 שעון מוסקבה. הוא הניח שהטיסה חזרה תנחית אותנו קרוב ל-1:00 בלילה, ומתישהו אפילו ראש ממשלה ומשלחתו צריכים לאכול.

בטרם עלינו למטוס פנה אלי טורבו. הוא אמר שהשגרירה צלצלה ממוסקבה להודיע כי קיבלה מהחשב הכללי זליכה הוראה לבטל את ההזמנה למסעדה. מאחר שראש הממשלה טס וחוזר באותו יום, הוא ועוזריו אינם זכאים לאכול על חשבון המדינה. טורבו ביקש ממנה לא לבטל את ההזמנה. נסתדר עם הכסף, הוסיף בחיוך.

הפגישה עם פוטין התקיימה בארבע עיניים וארכה בסופו של דבר יותר משלוש שעות. בסיום השעה הראשונה, הוא הציע שנעבור מחדר האירוח לחדר סמוך, בו נשתה ונאכל פירושקי. להפתעתי, הוא גם הזמין אותי לשתות יין צרפתי משובח. אני דווקא ציפיתי לוודקה.

זה לא הסתיים שם. פוטין רצה להראות לי גם את חדר העבודה שלו. הוא הוליך אותי במעבר קצר, ופתח דלת לחדר עבודה גדול ומרשים. ארונות ספרים נשענו על הקירות, שטיח מרשים כיסה את הרצפה, והשולחן הכבד היה עמוס בטלפונים. "זה החדר שבו עבד סטלין", הוא אמר בחיוך. המהמתי משהו, וחשתי צמרמורת למחשבה שמהחדר הזה הִנחה הרודן האכזרי להרוג, להגלות ולאסור יהודים.

הפמליות חיכו בחדרים אחרים. הרעב גבר, ועימו חוסר הסבלנות. הרבה אחרי השעה עשר התחבקנו כמקובל, ונפרדנו. השיחה היתה חשובה מאוד, פורייה מאוד ומועילה מאוד. עכשיו הפלגנו בשיירה ארוכה, עם עשרות מכוניות ליווי של המשטרה החשאית הרוסית, למסעדה. בפתח קיבלו אותנו המנהל ועימו גנרל רוסי, הממונה על אבטחת אורחי הכבוד של המדינה. ניידות משטרה ואנשי ביטחון הקיפו את האזור. הוקצה לנו חדר מיוחד, ויתר חלקי המסעדה פונו מסועדים. כל השולחנות נתפסו על ידי אנשי ביטחון. הגנרל עמד בכניסה לחדר, ומאחוריו קבוצה גדולה של מאבטחים.

בסיום הארוחה ביקשנו את החשבון. כיוון שהחשב הכללי מחליט מתי יאכל ראש הממשלה, היכן ומה, הוריתי למנהל המסעדה לחלק את החשבון לשמונה חלקים שווים, בתוספת טיפ, וביקשתי מכל הסועדים להצטרף אלי, להוציא כרטיסי אשראי אישיים, ולשלם עבור הארוחה. לי, גם בהיותי ראש ממשלה, היה כרטיס אשראי פרטי.

הצצתי אחורה, וראיתי שהגנרל הרוסי מתבונן בנו בתדהמה. ראש הממשלה מוציא מכיסו כרטיס אשראי, וכך עושים שבעת עוזריו? זאת ישראל? מדינה מסודרת ומכובדת? מה קורה כאן? אך מה לעשות, החשב הכללי החליט...

שנים אחר כך שמעתי שהסיפור הפך נושא שיחה בקהילה הדיפלומטית במוסקבה, ולימים אמר לי מי שהיה שר החוץ הרוסי באותה עת, כי הוא לא שיער שמצבה הכספי של ישראל גרוע כל כך. מכל מקום, קשה לי להאמין שראש הממשלה שבא אחרי שילם אי-פעם עבור ארוחה בעת נסיעה רשמית.

ובכל זאת, ראוי לשאול כיצד ייתכן שפקיד במשרד האוצר, בכיר ככל שיהיה, יכתיב לראש הממשלה אם הוא יכול לאכול על חשבון המדינה בעת נסיעת עבודה מיוחדת. זה היה חלק מהבירוקרטיה הישראלית, ושיניתי זאת מאוחר יותר. קבעתי נהלים חדשים, בהוראה מפורשת לשוקי אורן, החשב הכללי שהחליף את זליכה. הטריגר היה תקלה אחרת, גם היא הזויה, שהיתה קשורה בכיסוי הוצאות נסיעה של טורבוביץ' ותורג'מן למשא ומתן הסודי עם סוריה, בתיווך טורקיה, ב-2008. אורן, שלא היה שותף סוד בעניין הנסיעה, סירב לאשר את ההוצאות. נאלצתי להתערב ולתת לו הנחיה מפורשת לאשר את ההחזר.

כדי למנוע ספק:

מעולם לא הגשתי קבלה לכיסוי הוצאה על ארוחה או בילוי פרטי בתקופה שהייתי ראש עיר או שר בממשלה. מיותר לציין שכראש ממשלה לא יצאתי לאכול במסעדות, ולא הבאתי לדירתי בתל אביב ארוחות שנקנו על ידי אנשי משק הבית בירושלים. כאשר הזמנתי ארוחה ממסעדה, שילמתי בכרטיס האשראי הפרטי שלי. אנשי האבטחה התעקשו לטעום את האוכל, ולוודא שלא הורעל.

במקרה אחר הייתי נבוך אף יותר מנפלאות הבירוקרטיה שקמה על יוצריה.

מקובל בעת ביקורים ממלכתיים להביא מתנה למארח או לאורח. בביקור הראשון שלי בוושינגטון הבאתי מתנה שמחלקת הנסיעות של משרד ראש הממשלה רכשה וארזה בקופסה. על פי המסורת, בשלב כלשהו של הביקור מחליפים מתנות. ג'ורג' בוש העניק לי מכשיר iPod נפלא, עם זיכרון שמאפשר לאגור בו למעלה מ-25 אלף קטעי מוזיקה. הוא צירף 20 דיסקים של מוזיקה שאנשיו בדקו מראש ומצאו שאני מחבב. היו שם סימפוניות של מאהלר, קטעים של מוזיקת בארוק וכמובן באך. נפלא.

הגשתי לו גם אני את המתנה. הוא פתח את הקופסה וראיתי את עיניו נפקחות לרווחה. לרגע הוא חייך, ואחר כך אמר לי: "What am I going to do with this Shofar?t". מסתבר, שהוא קיבל כבר כמה שופרות מישראל, כנראה משרון לפני ומעשרות רבנים וראשי קהילות. הייתי די מבויש.

בשובי, ביררתי מה הנוהל לגבי קניית מתנות לנשיא של מדינה זרה. הסבירו לי כי החשב הכללי קבע סכום של 750 שקלים כתעריף גג. שיניתי זאת. נכון, מצווה עלינו להיות צנועים, אבל מדינת ישראל, שההכנסה הממוצעת לנפש בה מתקרבת ל-41 אלף דולר בשנה, יכולה לתת לנשיא ארצות הברית שי שעולה קצת יותר ממתנה לברית מילה או בר-מצווה.

"הפקיד הרי בן עוולה הוא מטבע ברייתו"

אביא כאן - עם הקיצורים המתבקשים - מכתב שכתב יורם טורבוביץ' לחשב משרד ראש הממשלה בעניין אחר. מי שירצה, ייהנה מההומור החד ומהציניות הסרקסטית. כך או כך, זו דוגמה נהדרת כיצד בירוקרטיה קטנונית, צרת אופקים, מסוגלת לשבש סדרי עולם ולהשפיע על עניינים חשובים, לעיתים גורליים.

ירושלים, ג' אב, תשס"ז. 18 יולי 2007

לכבוד

חשב המשרד

משרד ראש הממשלה

כאן

נכבדי שלום וברכה,

הנדון: הודעתך בדבר גמירות דעתך שלא לאשר עלות שינוי במסלול טיסה

אני מאשר בתודה רבה קבלת מכתבך מיום 16 ביולי השנה. הואיל ואלה למעשה חילופי דברים ראשונים בינינו מאז נכנסת לתפקידך... מעין "דברי ביכורים", אבקש לנצל ההזדמנות... ובראשית דברי אאחל לך הצלחה בתפקידך החדש והמאתגר...

1. במכתבך אתה מודיעני כי אין בדעתך לאשר תוספת עלות טיסה בחזרה מוושינגטון בסך 312.55 דולר, טרם קבלת הסבר.

2. אקדים, אפתח, אדגיש ואף אציין - שְטוחה בפניך בקשתי כי לא תאשר את התוספת המתבקשת בגין השינוי בעלות הטיסה, שעשיתי בה במסגרת ועקב עבודתי... זה מכבר קצה נפשי והרמתי ידי מן המאבק המתיש והמחליש הכרוך בניווט בנבכי הבירוקרטיה... בירוקרטיה זו, הבאה לכאורה לשרת את אזרחי המדינה ואת עובדיה, קנתה לה מזמן חיים משל עצמה ולעצמה.

3. אשר על כן, אני מבקש כי ממשכורתי ינוכה הסכום האמור. עוד אבקש לנכות ממשכורתי גם את סכום ההוצאה שחויב בו אוצר המדינה בגין טיסתו של עמיתי, היועץ המדיני לראש הממשלה, מר שלום תורג'מן. ברי כי ההחלטה בדבר נתיב הטיסה נלקחה על ידי, וראוי שאשא במלוא האחריות גם לתוצאותיה וגם להוצאותיה...

4. יכולתי לסיים דברי עתה ולראות את הפרשה כסגורה. יחד עם זאת... מפאת הכבוד שאני חש אליך ואל תפקידך... אבקש להפיס דעתך מדוע ההוצאה דנן לא רק שלא היתה מיותרת, אלא נכונה והכרחית. הסבר זה כל כולו לצורכי שמים, שהרי משמעות מעשית לא יכול שתהיה לו...

5. מטבע הדברים, בתפקידי אני נדרש לקבל החלטות רבות. יש שהן בעלות משמעויות לאומיות חשובות, ויש שהן שגרתיות ונקודתיות. באלה כבאלה, אני משתדל להחליט בחלופה הטובה ביותר...

6. מטרת נסיעתנו לוושינגטון... היתה לדון עם הצוות הבכיר ביותר של הנשיא בשורה של עניינים מורכבים וחיוניים הניצבים בפני ממשלת ישראל. נושאים אלה כוללים בין היתר... את חבילת הסיוע הביטחוני למדינת ישראל, במסגרת כוללת העשויה להגיע כדי סך של 30,000,000,000.00 דולר במשך עשר שנים...

7. ביום שני, 9 ביולי, טסנו כמתוכנן בטיסת לילה בחברת Delta (טיסה משותפת עם חברת "אל על")... דרך אטלנטה לוושינגטון. בבוקר יום שלישי נחתנו בוושינגטון הבירה, והתחלנו בסדרה ארוכה של פגישות כמתוכנן, ומעבר לכך. ביום המחרת, יום רביעי, השכמנו קום והתחלנו בפגישות בשעה 07:30, על מנת לוודא שנספיק לצאת מוושינגטון בטיסה היוצאת בשעה 18:50 לאטלנטה. זאת ידענו - וכעת תדע זאת אף אתה - שצווינו על ידי ראש הממשלה להתייצב אצלו, בלשכתו שבתל אביב, ביום המחרת, יום חמישי, בשעה 19:00. הדבר חייב לנחות בנתב"ג עד השעה 17:30, ולצאת היישר לפגישה האמורה... לעדכן אותו בתוצאות דיונינו, על מנת שראש הממשלה יהיה מצויד בכל המידע לקראת החלטותיו... עוד באותו יום.

8. ביום רביעי בצהרים התקדרו שמי וושינגטון עבים, וגשם קיץ ניתך על הבירה האמריקנית. חום היום התמזג עם רקיע קודר, כאילו היו יושבי מרום מרוקנים על העיר דליים מן הרטיבות המגעילה הזאת. נוכח ניסיון העבר, ידענו שמן הסתם עשוי לחול עיכוב בכל המראות המטוסים מוושינגטון... וביקשנו מגב' גילי מימון ממשרדנו, האמונה על ניהול הטיסות, לבדוק כיצד נוכל להגיע ארצה במועד...

9. בצאתנו מן הישיבה האחרונה והמכרעת בבית הלבן, בשעה 17:30, עדכנה אותנו גב' מימון כי אשר יגורנו בא לנו - כל הטיסות מוושינגטון are signifcantly delayed. לאחר בירור קצר החלטנו לשים פעמינו לתחנת הרכבת Union, על מנת לעלות על הרכבת הראשונה שתצא לניו יורק. השעה בארץ היתה כבר לאחר חצות הליל...

10. משיחתנו עם גב' מימון למדנו כי שתי טיסות באות בחשבון באותו לילה מניו יורק רבתי. האחת, טיסת "קונטיננטל" הממריאה מנמל התעופה בניוארק, המתוכננת להמראה בשעה 23:30. הטיסה האחרת, זו של חברת "אל על" מנמל התעופה "קנדי", מתוכננת להמראה בשעה 24:00.

11. הרכבת שנסענו בה לניו יורק מגיעה בתום מסעה לתחנת Penn במנהטן, תוך שהיא עוצרת בדרכה בשדה התעופה ב-Newark. חישבתי, כי אם ניסע עד ניו יורק, נצא מן התחנה וניקח מונית שתוביל אותנו לשדה התעופה "קנדי", אנו עשויים אולי להגיע במועד לטיסה, אך גדולים יותר הסיכויים שנאחר אותה... לעומת זאת, הרכבת עוצרת בוודאות ממש בבטן שדה התעופה בניוארק, ועל כן לא היה ספק בליבי שנגיע בזמן לטיסת "קונטיננטל".

12. נוכח החשיבות בהמראה במועד, החלטתי לבקש שתוזמן בעבורנו טיסת "קונטיננטל" הנ"ל. כל החלטה אחרת, בחוכמה שלפני מעשה, ובבחינה שלאחר מעשה ולאחר מכתבך, היתה נגועה בטעות יסודית. תוספת העלות בסך 300 דולר, דהיינו 14% תוספת למחיר הכרטיס, שווה בעליל את הוודאות שבהגעה לארץ במועד הנדרש. הרי לימדונו חכמינו: ברי ושמא - ברי עדיף. ובכלל, אין מחליפים סוסים בעיצומה של חציית נהר או בעיבורו של מנהטן הכרך.

13. אפילו הייתי נוקט בגישתך... שכל עניינה מיצוי הטיסה בדרך הזולה ביותר... עדיין היתה מביאה איש סביר בנעלי (הרטובות משהו) לבכר את טיסת "קונטיננטל" על פני טיסת "אל על"... מונית מניו יורק לשדה התעופה קנדי כרוכה בעלות של 80 עד 100 דולר, תלוי במצב התנועה...

14. במידה ומחמיצים היינו את הטיסה... נדרשים היינו ללון לילה נוסף בניו יורק, בעלות משוערת של 300-400 דולר לאדם. נדרשים היינו גם למונית חזרה לעיר, ומן העיר לשדה התעופה, בעלות משוערת של 160-200 דולר. בנוסף, היינו מזוכים (אחרי דין ודברים, כי בלי זה אי אפשר) בדמי אש"ל יומי בסך 60 דולר לאדם. דומה כי נכון יהיה אף להוסיף עלות יום עבודה ללא עבודה, שבהיעדר כלי הערכה מדויק יותר ניתן לחשבו במונחי שכר, בהיקף ממוצע של כ-1,000 שקלים ליום... צא וראה, שדווקא הטיסה הנחזית כיקרה ב-14% מרעותה, היא למעשה, בחישוב נכון, כנראה הזולה יותר, ובאופן משמעותי.

אין צורך לומר שהשיקול שעייפים עד מאוד היינו, ונסיעה דרך מנהטן כרוכה היתה בתוספת מאמץ, לא באה בגדר שיקולינו. שיקול זר אשר כזה אסור שייכנס בד' אמות מחשבתו של הפקיד...

16. ואולי לא יהיה זה למותר להביע בשולי הדברים תמיהת מה, תמיהונת כזו, אדווה של תרעומת... במכתבך אתה מציין כי "כמי שעקב תפקידם טסים לא מעט, אני מניח שנוהלי העבודה מוכרים לכם, לפיכך אין בדעתי לאשר עלויות אלה לפני קבלת הסבר"...

17. וכאן יכול וישאל השואל לאן אצה הדרך ומה פשר הליך זה, שבו אדם משים עצמו הן גזבר, הן תובע והן פוסק מיידי. מדוע לא יפסע אדם בדרך המלך, ישאל ויברר, יעמיד העובד בפני השאלה הטמירה, ייתן לו הזדמנות להסביר את דברו, ורק אז יגבש עמדתו ויוציאה אל הפועל. הרי הפקיד מדי חודש בחודשו יקבל משכורתו, ואין חשש כי יבולע לאוצר המדינה... ההולך בדרך המוצעת יעניק לפקיד, בכיר כזוטר, תחושה כי המערכת נוהגת בו בכבוד, בדרך ארץ, בסובלנות ומתוך חזקה לכאורה שמעשי הפקיד טובים ומועילים הם כל עוד לא נקבע דבר שונה. בדרך האחרת, תחושת חמיצות ומרירות עלולה לקנן בליבו של אותו פקיד. הנה עומד הוא בפני כוחות עלומים, אשר במחי יד כמו מענישים אותו, קונסים אותו, אולי ללא עוול בכפו, באופן שרירותי נוטלים מעות ממשכורתו, ומעמידים אותו בפינה בוש ונכלם.

18. עם חלוף הזמנים התחלפו החזקות, והנה הולכת וקונה לה שביתה החזקה שכל מעשי הפקיד רעים המה... ממילא ברור מראש כי הפקיד חטא... הרי בן עוולה הוא מטבע ברייתו...

סוף טוב, הכול טוב. הגענו בזמן לישראל, הגענו במועד לפגישתנו עם ראש הממשלה, העניינים שבעטיים נסענו מתקדמים לפי שעה על הצד הטוב ביותר...

בברכה,

ד"ר יורם טורבוביץ'

ראש סגל ראש הממשלה

"ועידת אנאפוליס" עמדה להיפתח בעוד ארבעה ימים.

הייתי עסוק בשיחות טלפון עם הנשיא בוש ועם שרת החוץ קונדוליסה רייס בעת שפורסמה הידיעה על ישיבת חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות בעניין בנק לאומי. בימים אלה, בהם מותקפת ישראל מעל כל במה בעולם ונציגינו נמצאים בהתגוננות מתמדת, קשה לזכור מה היה מעמדה של ישראל אז, כאשר כל מנהיג שהחשיב את עצמו נאבק על הזכות להגיע לאנאפוליס ולשמוע על תהליך השלום שאנחנו היינו במרכזו.

כמה קהות חושים, כמה רוע לב, כמה חוצפה וחוסר שיקול דעת היו צריכים להניע את בכירי המשטרה והפרקליטות כדי להתכנס דווקא באותו ערב לדון בשאלה אם להעמיד לדין את ראש הממשלה? מדובר בחקירה שהחלה שמונה חודשים קודם לכן. אי אפשר היה להמתין שבוע? שבועיים? מדובר במשטרה ובפרקליטות שיודעות לעכב החלטות שנים רבות, תוך עינוי בלתי נסבל לאנשים שחייהם מתערערים לחלוטין.

האם מישהו יאמין שבמשטרה ובפרקליטות לא שמעו על נסיעתו הצפויה של ראש הממשלה לכינוס שלום, שיהפוך לאירוע המרכזי בזירה העולמית בדיוק כשהם ישבו לדון בהמלצה בעניינו? האם זו היתה סתם שכחה? חוסר תשומת לב? אילו דובר בתיק של "בוזגלו" (או כהן, או יעקובוביץ') אפשר היה להגיד שזו רשלנות, אך בתיקו של ראש ממשלה מכהן? קשה להניח. במיוחד קשה להניח זאת כשמדובר במי שהיה באותה עת פרקליט המדינה, משה לדור.

חמישה ימים מאוחר יותר, כאשר שבתי מארצות הברית והעולם כולו עסק עדיין ב"ועידת אנאפוליס" ובסיכויים להסדר שלום בין ישראל לפלסטינים, התכנס אותו פורום של שוטרים ומשפטנים לישיבה נוספת, והמליץ פה אחד... לא להעמיד אותי לדין.

אי אפשר לא להתייחס פה למשה לדור, ולעימות החריף שהתלווה לבחירתו לפרקליט המדינה.

כאשר התפוצצה פרשת בנק לאומי טען ירון זליכה כי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, אינו יכול לפסוק בעניין, מאחר שאחותו, ימימה, היא היועצת המשפטית של משרד האוצר והיתה שותפה לכל הדיונים בעניין תנאי המכרז למכירת מניות המדינה בבנק. מזוז הכריז כי הוא פוסל את עצמו מלדון בנושא, ומעביר את סמכותו לפרקליט המדינה.

לכאורה, אין בכך שום דבר חריג, אלא שעל פי סעיף 25א לחוק יסוד: הממשלה, "לא תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, ולא יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה". לאור הפסילה של מזוז את עצמו, עלתה השאלה אם יש לו בכלל סמכות להאציל את הסמכות שהחוק העניק רק לו.

בראשית 2007 הודיע פרקליט המדינה, ערן שנדר, כי החליט להתפטר מתפקידו. בחירת מחליפו עלתה מיד לסדר היום של משרד המשפטים. שר המשפטים היה פרופ' דניאל פרידמן.

דני פרידמן הוא איש מיוחד במינו.

לא הכרתי אותו טרם מינויו, למעט פגישה אחת כשנה קודם לכן, לא בארבע עיניים. אותה פגישה לא עסקה באפשרות מינויו לשר המשפטים, ולמען האמת התכוונתי למנות לתפקיד, לאחר התפטרותו של חיים רמון (שגם אליה עוד אגיע), את פרופ' אמנון רובינשטיין.

רובינשטיין היה בראשית דרכנו הפוליטית יריב מובהק. ככל שהשתנתה גישתי בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני התקרבנו גם ביחסים האישיים. בעת שכיהנתי כראש עיריית ירושלים היה אמנון שר החינוך. הוא היה שר חינוך מצוין. ראש הממשלה, יצחק רבין, הִקצה תקציב מוגדל למערכת החינוך, ורובינשטיין פעל בתבונה והִקצה אמצעים רבים למערכת החינוך בירושלים.

עתה הוא היה פוליטיקאי בדימוס, שנהנה מהערכה רבה גם במערכת המשפט וגם בציבור הרחב כאיש ישר דרך. לא היה מתאים ממנו לתפקיד, לא רק משום שהוא מומחה בעל שם עולמי בתחום המשפט הקונסטיטוציוני, אלא גם משום ניסיונו הפוליטי העשיר. אלא שהוא לא רצה בתפקיד. שלחתי אליו את אלי זהר, שניסה לדבר על ליבו - ללא הועיל. דיברתי איתו גם במישרין, אך הוא הסביר לי כי אינו רוצה לחזור לחיים פוליטיים. תפקיד שר המשפטים, שפעם היה משאת נפשו, יחייב אותו לשקוע מחדש במה שנחלץ ממנו בקושי. הוא סיפר גם שיש לו חוזה חתום עם אוניברסיטת קולומביה בניו יורק להרצות שם שנה, ועליו למלא את התחייבותו. בנוסף לכל אלה, הוא הפך לסופר, ספריו זכו להערכה, ובדעתו להמשיך בכתיבה.

סוף דבר, מועמדותו של אמנון רובינשטיין נפלה. הוא אמר לי כי אינו מבין מדוע אני לוחץ עליו לקבל את התפקיד כאשר ישנו מועמד ראוי ממנו, פרופ' דני פרידמן. הוא המליץ בפני, בהתלהבות, לפנות אליו, והעריך כי פרידמן ייעתר לפנייה. התייעצתי עם יודעי דבר, וכולם גמרו את ההלל על המועמד הבלתי צפוי.

פרופ' פרידמן הוא מומחה בעל שם בעולם המשפט ובעולם האקדמי. הדיקן לשעבר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, האיש שהקים את הפקולטה למשפטים במכללה למינהל, מומחה בעל שם עולם בדיני חוזים ובסדר הדין האזרחי, חתן פרס ישראל למשפטים, מועמד שסירב לכהן בבית המשפט העליון אף שהתפקיד הוצע לו. במילים אחרות, לפרידמן היו כל הכישורים - אך מסתבר שלא כל הקשרים. הוא נשא מטען של כעס נגד חבריו לשעבר, פרופ' אהרן ברק ומישאל חשין, שחסמו את דרכה של פרופ' נילי כהן לבית המשפט העליון. פרופ' כהן, רקטורית אוניברסיטת תל אביב ופרופסורית מוערכת במשפטים, עשתה את הדוקטורט בהנחייתו של פרידמן, ערכה איתו כמה מחקרים וכתבה איתו סדרת ספרים בתחום המשפט. פסילתה הטוטלית היתה תמוהה. פרידמן חש שהיא נועדה לפגוע גם בו.

עד כמה תעיב העננה הזו על כהונתו במשרד המשפטים אלמד מאוחר יותר. בינתיים התרשמתי ממנו מאוד. שוחחנו שעות אחדות, שאלתי אם יסכים לכהן כשר המשפטים - ולשמחתי הוא השיב בחיוב. לא שאלתי אותו על דעותיו הפוליטיות, וגם לא ביקשתי שום התחייבות בעניינים אלה. התרשמתי מדרך דיבורו הישירה, מהרצינות, מהידע ומשיקול הדעת, והייתי משוכנע שהוא ראוי לתפקיד.

דניאל פרידמן היה המינוי המוצלח ביותר בממשלתי.

אני יכול להגיד זאת היום מתוך ניסיון וגם בפרספקטיבה של כמעט עשר שנים. דני הוא איש נקי דעת, נקי כפיים, חכם, אמיץ וחסר פניות. היתה לו לא מעט ביקורת על התנהלותו של בית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של אהרן ברק, הוא לא נחשב למעריץ גדול של יורשתו של ברק, דורית ביניש, אך בעניינים אלה הוא לא היה יחיד. אני, שהערכתי מאוד ועדיין מעריך את מורי ברק, וחושב אותו למשפטן ושופט בחסד עליון, סבור כי במספר נושאים, ובעיקר באקטיביזם השיפוטי, הוא הפריז באופן מרחיק לכת. בית המשפט העליון הפך בהדרגה לגורם המכריע בעניינים ציבוריים שהיו צריכים להישאר בסמכות הממשלה, החליש את השלטון הנבחר והפך שרים למשרתם של פקידיהם.

לא חשבתי שהבדלי הגישה האלה, והעננה שהעיבה על היחסים האישיים, תוביל למלחמת גוג ומגוג. כאשר שמעתי את מישאל חשין אומר בפומבי כי יגדע את ידו של מי שיאיים על ביתו, הייתי בהלם. לגדוע את ידו של דני פרידמן? וממתי בית המשפט העליון של מדינת ישראל הוא ביתו הפרטי של חשין? ברק וגם מאיר שמגר הצטרפו לחגיגה, אם כי עשו זאת בדרכם הנינוחה ובלשון נקייה.

וכך, מינויו של פרופ' פרידמן הפך למהלך מכונן, שהשפיע על היחס כלפי הממשלה וכלפי, והפך את הפרקליטות וחלק מהשופטים לגורם לעומתי מול שר המשפטים והממשלה. הפערים בין הצדדים הפכו עד מהרה למלחמה שהכול כמעט מותר בה. רעיון, הצעה, או הרהור של פרידמן, זכו מיד בתגובה עוינת של מקהלה מאורגנת שאינני זוכר כמוה בעשרות השנים בהן כיהנתי בתפקידים מרכזיים.

התקשורת הפכה לכוח החוד בחזית זו. "הארץ" התייצב ברשעות, זדון ותוקפנות חסרת מעצורים לרסק את מעמדו הציבורי של פרידמן, ועל הדרך, למה לא, גם את מעמדי. ערוצי הטלוויזיה התייחסו לאירועים בהבלטה ניכרת. גם אם לא תמיד נקטו עמדה חד-משמעית, עצם העיסוק היומיומי בחילוקי הדעות בין השופטים לשר המשפטים הגביר את ווליום וחידד ניגודים, והם האפילו על נושאים הרבה יותר חשובים.

כאן מגיע מינויו של משה לדור לעין הסערה.

בשיחות בין היועץ המשפטי מזוז לשר המשפטים, האיש שמוסמך להביא את המועמד לתפקיד פרקליט המדינה לאישור הממשלה, אמר פרידמן כי ועדת האיתור, שבראשה צפוי היה לעמוד מזוז, צריכה להציג בפניו שלושה מועמדים ראויים, והוא זה שימליץ לממשלה על המועמד הראוי ביותר מבין שלושתם.

למעשה, פרידמן גרס שוועדת האיתור היא גוף מיותר. כפי ששר הביטחון מוסמך להמליץ על המועמד הראוי ביותר לתפקיד הרמטכ"ל, שר המשפטים מוסמך להמליץ על המועמד הראוי ביותר למשרת פרקליט המדינה בפני ראש הממשלה, שיביא את המלצת השר לממשלה. סברתי כמוהו, אך באותה עת נהגה מסורת של ועדות איתור, מסורת שהונהגה מאז נבחר רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה.

לדעתי, רוני היה יכול להיות יועץ מצוין, שכן הוא איש חכם, מנוסה, ממושמע, לא שונא ממשלות וגם לא משועבד להן. אדם בעל חוט שדרה מוסרי, שלימים היה שר פנים ושר אוצר מצוין. לאחר שמינויו של בר-און ליועץ המשפטי לממשלה הפך ל"פרשת חברון-בר-און" ולשערורייה לאומית, הציע נתניהו, אבי השערורייה, להקים ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס, שתמליץ על שלושה מועמדים ראויים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וכי ועדת איתור דומה, בראשות היועץ המשפטי לממשלה, תמליץ על מועמד ראוי לתפקיד פרקליט המדינה.

לא הייתי בסוד הדיונים בין מזוז לפרידמן. הייתי עסוק באותה עת באיום הגרעיני שנשקף לישראל מצפון, וסמכתי על תבונתו של שר המשפטים. אבל אז פנה אלי מזוז וביקש פגישה דחופה. שאלתי באיזה נושא, והוא אמר לי בטלפון שלפרידמן יש רעיון מטורף: לכפות על ועדת האיתור להציג בפניו שלושה מועמדים ראויים לתפקיד פרקליט המדינה, והוא זה שיבחר ביניהם. אמרתי שהרעיון דווקא נשמע לי ראוי, ואיני מוצא בו פסול. מזוז השיב בבוטות. הוא אמר שכל אחד יבין שעשיתי עם פרידמן הסדר, אשר יאפשר לי לבחור באמצעותו מי יהיה פרקליט המדינה שיכריע בשאלה אם להעמיד אותי לדין בפרשת בנק לאומי.

אמרתי לו שזו טענת שווא. הוא הרי עומד בראש ועדת האיתור, ואין חשש שימליץ על מועמד סמוי שלי. אף על פי כן נקבע מועד לפגישה. הזמנתי אליה, כמתחייב, את שר המשפטים. צירפתי גם את יורם טורבוביץ' שהוא משפטן מזהיר, ואת מזכיר הממשלה, ישראל מיימון.

השאלה הראשונה של מזוז היתה: מה עושה פה שר המשפטים? השבתי לו כי שר המשפטים הוא הממונה עליו מבחינה פרלמנטרית, ולא יעלה על הדעת שאדון במהלך שהוא יוזם מאחורי גבו. מזוז נאלץ לקבל את החלטתי. הוא אמר כי מה שמציע פרידמן הוא תרגיל פוליטי מכוער, שמטרתו לבחור פרקליט המדינה שיהיה נוח לי. פרידמן שאל איך מזוז יודע מראש מי יהיו השלושה שיומלצו, מה יהיו דעותיהם - ואיך הוא הגיע למסקנה שזו מניפולציה שלנו, כאשר הסמכות לקבוע מי יהיו שלושת המומלצים לא נתונה בידיו או בידי, אלא בידי ועדה שמזוז עצמו יעמוד בראשה.

מזוז הגיב שוב בכעס. אם תחליט הממשלה לאשר את הצעת פרידמן, אמר, יהיה עליו לצאת למאבק ציבורי נגד ההחלטה.

דבריו של מזוז היו איום עלי כראש הממשלה ועל הממשלה כולה.

הוויכוח לא נסב סביב סוגיה משפטית מהותית, שבה הסמכות העליונה (לפני בג"ץ) היא היועץ המשפטי לממשלה, אלא סביב עניין פרוצדורלי שבו סמכות היועץ לא גוברת על סמכות השר, על סמכות ראש הממשלה או על סמכות הממשלה. להפך. בתנאים רגילים היה עלי להודיע כי הדיון תם, ולהביא לישיבת הממשלה הצעה לשחרר את היועץ המשפטי מתפקידו. שום פקיד מדינה, גם בכיר שבבכירים, אינו יכול לאיים על ראש הממשלה במאבק ציבורי נגדו, אם הממשלה תאמץ עמדה שפשוט אינה מקובלת עליו.

גמרתי אומר לנהוג כך, ובתום הישיבה סיפרתי זאת לפרידמן וטורבוביץ'. הם ציננו את התלהבותי. לגופו של עניין אתה צודק, אמרו, אך מזוז יסיט את המאבק ויציג אותך כמי שמנהל קרב הישרדות על התפקיד. הוא יגמד את האיום שלו על הממשלה, וברור שבג"ץ בהנהגת דורית ביניש לא יפקיר אותו.

נאלצנו לנהל קרב חפירות. ראשית, מזוז הודיע לי כי אני פסול מלתמוך בהצעת פרידמן בהיותי בניגוד עניינים. הוא שאל אם אתמוך בעמדתו. השבתי, כי מהיותי בניגוד עניינים אני מושך את ידי לחלוטין מטיפול בעניין. הרי לא מתקבל על הדעת שאני בניגוד עניינים רק כשאני תומך בפרידמן, ואילו תמיכה בעמדתו של מזוז כשרה.

כשעלה הנושא להכרעה בממשלה, הודיע אהוד ברק כי סיעת העבודה תתמוך בעמדת היועץ המשפטי. בשיחות אישיות שקיים ברק קודם לכן עם פרידמן, הוא אמר לו במפורש כי הוא תומך בעמדתו הכללית לגבי מערכת המשפט ומדיניות הפרקליטות, אך ברק הוא ברק: לא חשוב הרעיון, העיקר החשבון. כבר אז הוא דאג להיות חביבם של הטהרנים, והפגין זאת בשורה של מהלכים. כל זה, מעבר לעובדה שהזוג ביניש, היריב הארסי ביותר של פרידמן, היה מוזמן לביתו של שר הביטחון לארוחות של חברים.

מזוז לא הסתפק בכך. הוא שוחח עם השרים רוחמה אברהם ויעקב אדרי והזכיר להם כי תלויים ועומדים נגדם תיקי חקירה. גם לאחד משרי העבודה הוא הזכיר שמתנהלת נגדו חקירה. "אבל אני תומך בעמדתך", אמר השר. אם כך, השיב מזוז, אתה רשאי להצביע. לא הייתי נוכח בשיחה, אך אותו שר סיפר לי עליה.

מדהים? אולי. אך זה קרה. במדינת ישראל. ומני מזוז מכהן עתה כשופט בבית המשפט העליון.

מזוז עשה את דרכו אל כס השיפוט על גופתי הפוליטית.

את כישוריו כשופט אינני מוסמך לשפוט. הוועדה לבחירת שופטים מצאה אותו מתאים. אני כן מוסמך להעיד כי דרכו לשם היתה רצופה הדלפות, השמצות לא ראויות ובעיקר פופוליזם זול, שאינו מתאים ליועץ המשפטי לממשלה ובוודאי לא לשופט בית המשפט העליון. הוא קנה את "תהילתו" כתליין של אנשי ציבור, בשליחותה של הקליקה המשפטית שהכתיבה את סדר היום הציבורי.

השאלה היא מה גרם למזוז, שהכתיר את מינויו של פרופ' דניאל פרידמן לשר המשפטים כמינוי "לתפארת מדינת ישראל", להתנהג כלפי "תפארת מדינת ישראל" כאילו הוא אויב שלטון החוק. שיקולים לאומיים, מוסריים, משפטיים - לא היו כאן. שיקולים אישיים? סלילת הדרך לבית המשפט העליון? ייתכן מאוד. עובדה, הוא שם. פרידמן בביתו. אני בבית סוהר.

אגב, הכעס שלי על מזוז והאכזבה מאישיותו ומהתנהלותו לא השפיעו עלי ביומיום. הוא עצמו העיד בריאיון פומבי, לאחר פרישתו, כי למרות החקירות שהתנהלו נגדי, באישורו, מעולם לא חש שום שינוי ביחסי אליו, ותמיד נהגתי בו בכבוד ובדרך ראויה. ואכן, כך היה. את אכזבתי שמרתי בליבי, ומעולם לא נתתי לה ביטוי.

כל מי שהאשים אותי אי-פעם במלחמה בשלטון החוק עשה זאת ברשעות ובנבזות. מעולם לא פגעתי בשופט, ברשויות אכיפת החוק או בבית המשפט. אני עושה זאת כאן בפעם הראשונה, על סמך ניסיוני, מראה עיני והכוויות שנכוויתי.

איך כל זה מתקשר עם משה לדור?

ובכן, הוא היה זה שנבחר על ידי ועדת האיתור כמועמד היחיד לתפקיד פרקליט המדינה. מזוז הציע לממשלה רק מועמד אחד. הצעתו של פרידמן, שוועדת האיתור תציג שלושה מועמדים, לא זכתה לרוב בממשלה.

לדור היה קודם לכן פרקליט מחוז ירושלים. הוא לא הצטיין במיוחד בתפקיד ונודע כדברן אובססיבי. הישיבות במשרדו ארכו שעות, בעיקר משום שהוא הִרבה לדבר גם במקום שבו ניתן לסכם דברים בקצרה. הוא לא היווה סמכות משפטית, אך קשריו עם העיתונות, במיוחד עם התחקירן מוטי גילת (שעבר מהעיתון "ידיעות אחרונות" לעלון "ישראל היום", של איש הימין שלדון אדלסון), הקנו לו חסינות וגיבוי. הוא סיפק בתמורה הדלפות.

ב-2004, כאשר סיים את תפקידו כפרקליט מחוז ירושלים ולא מונה לפרקליט המדינה, ניסה לדור להתקבל למספר משרדי עורכי דין, עד שלבסוף הצטרף למשרדו של אפי אברמסון, עורך דין ירושלמי מוערך ומצליח. לפני כן הוא ניהל משא ומתן עם אלי זהר, כדי להתקבל כשותף במשרדו. המשא ומתן נכשל, בין היתר משום דרישותיו של לדור. אחת מהן היתה מוזרה במיוחד: הוא ביקש לייצג... רק זכאים. מישהו שמע על הסדר כזה? עורך דין רוצה להיות שותף במשרד, בתנאי שעורכי הדין האחרים ייצגו עבריינים, והוא ישתתף ברווחים אבל יהיה פרקליטם של צדיקים?

מובן שהמשא ומתן נכשל. עובדה זו בלבד מספיקה כדי לפסול את לדור מלהיות הפוסק בתיק שאלי זהר - אשר סירב לקבלו למשרדו - היה הפרקליט הראשי של הנאשם ולדור הוא התובע. בהזדמנות שבה נפגשו אנשי הצוות שלי, ובהם אלי זהר ורועי בלכר, עם נציגי הפרקליטות, כולל לדור, העיר בלכר ללדור כי עוד עלולים לטעון שהוא מצוי בניגוד עניינים מול זהר. לדור הגיב בבהלה קיצונית, ואמר שהוא מקווה שאף אחד לא יזכור או יזכיר זאת. זהר ובלכר, אנשים הגונים במיוחד, לא ביקשו לפסול את מעורבותו של לדור בנושא, אך אין זה משנה את העובדה שהוא היה נתון בניגוד עניינים. לפחות לפי ההגדרות שלו.

אילו המצב היה הפוך, לדור היה מגיש תביעה נגד עורך דין שתבע לקוח של עורך דין אשר סירב לקבלו כשותף. אבל לדור כמו לדור - פוזה של צדקן, נפש של שקרן; פוזה של ייסורים נוכח הצורך למסור את נפשך על מאבק נגד עבריינים, ומאחורי הפוזה יצר של נקמה, התחסדות ורשעות.

עו"ד אברמסון הסכים לקבל את לדור כשותף זוטר.

אברמסון ייצג, בין השאר, את המיליארדר האמריקאי שהתמודד על רכישת בנק לאומי - ביל דייווידסון, הבעלים של יצרנית הזכוכית הענקית "Guardian" וגם של קבוצת ה-NBA דטרויט פיסטונס. כאשר הוא ראה את תנאי המכרז המוקדמים שפרסם ירון זליכה - אברמסון היה נסער. הוא סבר שהתנאים מטורפים, ולא יאפשרו לשום קונה להיכנס למכרז. היה רושם שזליכה מנסה לתמרן את המכרז למצב הזה, על מנת שתעלה מחדש יוזמתו לחלק את המניות בחינם לכל תושבי ישראל, אחרי שנדחתה על ידי הממשלה.

אברמסון כתב מכתב מפורט, שיועד לי, וביקש מידידה קרובה של שנינו, עו"ד תמר בן-דוד, מי שהיתה מנהלת רשות החברות הממשלתיות ועסקה בהפרטת חברות, להעביר אותו אלי עם בקשה להיפגש איתי.

לאחר שקראתי את מכתבו של אברמסון, אמרתי לבן-דוד כי דעתי כדעתו ואין צורך שייפגש איתי. הוא התעקש על קיום הפגישה, ולא סירבתי לקבלו, כשם שלא סירבתי להיפגש עם כל מי שביקש לשוחח איתי בעניין מכירת המניות של בנק לאומי. עשיתי זאת גם עם נציגי הבנק שנפגשו כמובן גם עם זליכה, ועם נוחי דנקנר שנפגש עם זליכה ערב המכרז (זליכה לא דיווח לי על כך). אמרתי לאברמסון בפגישה כי אין טעם שייכנס ללחץ. אני סבור שהתנאים של זליכה למכרז אינם ראויים, ובדעתי לשנותם.

לימים סיפר לי אברמסון כי שיתף את שותפו החדש לדור בכל הפרטים הללו - כלומר, בעמדתו לגבי הדרישות של זליכה, בפגישתו איתי, ובדעתי על המכרז - וכי הוא פעל בידיעתו ובהסכמתו של לדור. במילים אחרות, בעת שנתמנה לפרקליט המדינה והיה אמור לקבל החלטה בנושא החקירה נגדי, כבר ידע לדור כל פרט על הנושא הזה, ואף היה שותף למהלכים שהיו באופן ברור חלק מנושאי החלטתו הצפויה. שוב הוא לא החיל על עצמו מה שהוא נאה דורש מאחרים. בהיותו שותף של אברמסון, אשר ייצג מתמודד שהפסיד, לדור היה חייב לפסול את עצמו מפסיקה בעניין, שכן היה נתון בניגוד עניינים מובהק. קל וחומר משום ששמע על פרטי המכרז וקיבל עליהם דיווח משותפו הבכיר. הרי אילו הלקוח של אברמסון היה זוכה במכרז, לדור היה זוכה בסכום כסף נאה. האם זה לא ניגוד עניינים?

מדוע הוא לא פסל את עצמו? פשוט, לדור כנראה סבור שמותר לפרקליט המדינה לעבור עבירות אם ראשו של ראש הממשלה נמצא על הכוונת. מה שעמד בדרכו היתה ההמלצה פה אחד של חוקרי המשטרה ושל מנהלת היחידה הכלכלית בפרקליטות המדינה, אביה אלף, שצידדו בסגירת התיק. במקום לעשות זאת, כפי שמתבקש מבחינה מקצועית, לדור החזיק את התיק פתוח כאקדח על רקתי. הוא לא הכריע בעניין למעלה משנה - מסוף נובמבר 2007 עד דצמבר 2008.

חשוב להדגיש זאת.

במשך שנה לא התפנה פרקליט המדינה לטפל בעניין שהיה תלוי כחרב מעל ראשו של ראש הממשלה. בימים שעסקתי בעניינים גורליים, אשר לא עמדו בפני ראשי ממשלה עשרות שנים, כאשר ניהלתי מערכה סמויה, רגישה, מורכבת וטעונה בשורה של נושאים, שכל אחד מהם היה טעון חומר נפץ, לעיתים גרעיני, הייתי צריך לשכב בלילות ולשאול את עצמי למה לא מתקבלת החלטה בעניין שיש בו הסכמה בין המשטרה לנציגת הפרקליטות. השאלות העובדתיות הרי אינן מורכבות, במיוחד לאחר שהחוקרים הבהירו כי פרנק לואי לא חשוד בעניין ולא מעורב בו.

אין הסבר אחר להשהיה של לדור, לבד מרצונו להשאיר אותי בחזקת חשוד.

המצב שבו ראש הממשלה תלוי בין שמים לארץ היה לו נוח.

הוא קיווה להרתיע אותי באמצעות השוט הזה מפני מהלכים שאני, או אולי דניאל פרידמן, זוממים כדי לערער את מעמדה של הפרקליטות. הרי הוכרזנו - לא רק אני, אלא גם פרופסור מהולל וחתן פרס ישראל למשפטים - כאויביה הגדולים ביותר של מערכת אכיפת החוק.

לדור מרבה לציין, גם בעבר וגם בימים אלה, כי יחסי איתו היו ידידותיים, והוא אפילו שומר מכתב ידידותי ממני. לי לא זכורים שום יחסים איתו למעֵט מפגש זניח כלשהו. ובדרך כלל זיכרוני די מפורט. לעומת זאת, זכור לי ריאיון שלדור נתן לגידי וייץ מ"הארץ" בעיצומם של ההליכים המשפטיים נגדי, בעת שכיהן כפרקליט המדינה וכאשר כתבי האישום - שהוא אישית היה חתום עליהם - נדונו בבית המשפט.

הוא לא קיבל אפילו ופל.

בריאיון, שהתפרסם ב-11 בפברואר 2011, אמר לדור, בין היתר, כי קיבלתי הלוואה מחבר שלי, ד"ר יוסי אלמליח, ולא החזרתי אותה 17 שנה. הוא, לעומתי, נציג הצנועים והסגפנים, לא קיבל מהחברים שלו "אפילו ופל במתנה".

לדור לא ציין, כי ההלוואה שבה דובר הופיעה בכל הצהרות המס שלי ובכל ההצהרות שנתבקשתי לתת למבקר המדינה - ומעולם לא הוסתרה. אלמלא הצהרתי עליה, הוא לא היה יודע עליה כלל. זאת אף זאת - מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, ביקש שנים קודם לכן הסבר לעובדה שלא החזרתי את ההלוואה במועד. הסברתי כי כשניתנה לי ההלוואה עבדתי כעורך דין, והכנסתי יכלה להבטיח את החזר ההלוואה בזמן. משנבחרתי לראש עיר ואחר כך לשר, והכנסתי ירדה באופן דרמטי, הגעתי להסדר עם אלמליח, כי אחזיר את ההלוואה כשאתבקש על ידו, בתוספת ריבית והצמדה, והוא הסכים להמתין. הדגשתי בפני המבקר כי לא הייתי שר כאשר קיבלתי את ההלוואה, ולכן לא היתה עלי חובה לדווח עליה בעת קבלתה. גולדברג ביקש לקבוע מועד להחזרת ההלוואה. המועד נקבע, וההלוואה הוחזרה במלואה בתוספת ריבית והצמדה, בטרם עמדתי לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים.

לדור היה התובע במשפט. הוא היה חתום על כתב האישום, וההלוואה היתה חלק ממנו. בית המשפט קיבל דיווח כי היא הוחזרה במלואה. כל זה לא הפריע לפרקליט המדינה לומר לווייץ שלקחתי הלוואה ולא החזרתי אותה, בשעה שידע כי העובדות הפוכות. אמירה כזו, ועצם ההתייחסות להלוואה בעיצומו של משפט, מפיו של הסמכות העליונה בתביעה, האם אינן שיבוש הליכי משפט?

כדרכו של צדקן מתחסד, לדור טען וממשיך לטעון כי הגשתי נגדו תביעת דיבה כדי לנטרל את האפשרות שימשיך להיות התובע נגדי. זו היתה, לדבריו, מניפולציה שלי. האפשרות שהריאיון שנתן וההתקפה האישית עלי בעיצומו של משפט הם חריגות חמורות, פליליות, מכללי היסוד של סדר הדין הפלילי, כלל לא עלתה על דעתו של הצדיק הידוע. על דעתי היא כן עלתה, והגשתי נגדו תביעת דיבה. הפרקליט האמיץ ורב העזוז דרש מבית המשפט לקבל חסינות על דבריו, בטענה שהריאיון היה חלק מתפקידו, אך בית משפט השלום, ואחריו המחוזי, סירבו להכיר בחסינות שהומצאה בתרגילים משפטיים מגוחכים כדי לחלצו בדרכים עקומות מהתביעה.

לא נותר לו אלא להתנצל בפני. בחוצפתו הוא כתב "אני מביע צער על כי מר אולמרט חש נפגע מהדברים", במקום "אני מביע צער על כי פגעתי ללא הצדקה במר אולמרט", אך אפשר לשער כמה עוגמת נפש נגרמה לו מכותרות העיתונים, שהבליטו את ההתנצלות. עד היום הוא ממשיך לזלזל בהתנצלותו ובסטייה החמורה שלו מהכללים הבסיסיים של סדר הדין הפלילי. הוא לא שכח דבר ולא למד דבר.

העוצמה הנתונה בידי פרקליט המדינה והיועץ המשפטי מוגזמת - ומובילה לשחיתות.

כן, שחיתות. אותה שחיתות שבה מואשמים אנשי השלטון היא הבסיס שעליו נשען כוחם של אנשי הפרקליטות וגורמי אכיפת החוק. היא שמעניקה להם את האפשרות להחזיק שוט מאיים על השלטון הנבחר, ולהחליש את יכולתו לקבל החלטות. המצב המעוות הזה הופך את המדינה לתלויה בשורה של רגולטורים, המשוכנעים כי תפקידם להציל את ישראל מידי המנהיגות הנבחרת המושחתת שלה.

למה מושחתת? כי כך הם החליטו. 98 אחוזים מהנאשמים בישראל מורשעים על ידי בתי המשפט. בשנת 2005 הגיע שיעור ההרשעות ל-99.9 אחוז! כלומר, אם מתבררת בבית משפט תביעה פלילית נגדך, הסיכוי שלך לצאת זכאי הוא פרומיל אחד קטן. שואף לאפס.

חומרה מיוחדת נעוצה בעובדה שהפרקליטות מסרבת להיות נתונה לפיקוח יעיל של גורם חיצוני. המלחמה שניהל פרקליט המדינה, שי ניצן, נגד השופטת הילה גרסטל, הנשיאה לשעבר המוערכת מאוד של בית המשפט המחוזי מרכז, שהתמנתה לנציבה הראשונה של "נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות", הצטיירה כניסיון להגן על כישלונות פרקליטיו. במקרים רבים הוא מגן כך גם על עבירות, כולל עבירות פליליות, שחלק מפרקליטי המדינה מרשים לעצמם לבצע.

נשיא המדינה מבוקר, ראש הממשלה, משרדי הממשלה והשרים, הכנסת, המוסד, השב"כ, אמ"ן, הוועדה לאנרגיה אטומית - כולם נתונים לביקורת. הפרקליטות - לא!

תופרים תיק גם לשופט.

דוגמה לחומרת המצב אפשר לשאוב מדיון טלוויזיוני שנערך ב-19 באפריל 2016, לאחר שגרסטל הודיעה על התפטרותה, עקב המאבק היצרי והגס שניהלה נגדה הפרקליטות. אחד המשתתפים בדיון, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס שלי טימן, אמר שם: "הפרקליטות תפרה לי תיק". הוא הוסיף: "ישנם [בפרקליטות] אנשים שלא יודעים את נפשם מרוב יהירות וכוח... הכוח שלהם לפעמים יותר גדול משל בית המשפט".

כדאי לשים לב. הדובר לא היה פוליטיקאי, לא פרשן ולא נאשם לשעבר. שופט מחוזי אמר בשידור, קבל עם ועולם, שהפרקליטות תפרה לו תיק.

הנורא מכל הוא שהשמים לא נפלו. הארץ לא הזדעזעה. טימן לא התבקש להתנצל ולא חזר בו מדבריו. מצד שני, הוא לא התבקש למסור עדות במשטרה על ההאשמה החמורה שהשמיע. מה עוד צריך להיאמר, כדי להבהיר שהדברים שאני חוויתי לא היו מקרה בודד. מה עוד צריך להיכתב, כדי שתחלחל ההבנה שפרקליטות המדינה מסמנת מטרות, ורק אז מקוששת נגדם האשמות מן הגורן, מן היקב או מן היואב יצחק.

אך פרשת לדור לא מסתיימת בכך.

העובדה שהוא החליט לסגור את התיק נגדי בעניין בנק לאומי, אחרי למעלה משנה, אינה משחררת אותו מעבירה של ניגוד עניינים. עו"ד אברמסון אישר בפני מפורשות כי במהלך הדיונים על תנאי המכרז, לרבות הוויכוח ביני לבין ירון זליכה והוויכוח בין אברמסון לזליכה, הוא התייעץ עם לדור. לדבריו, לדור ידע כל פרט, כולל השינוי שהכנסתי בתנאי המכרז. כל זה לא הניע אותו לפסול את עצמו מלפסוק בעניין.

בהחלטתו לסגור את התיק בסופו של דבר ניתח לדור את העבירה של ניגוד עניינים, תוך שהוא מתייחס ליחסי עם תמי בן-דוד. תמי, שהיא ידידה קרובה שלי, שימשה באותה עת יועצת במשרד עורכי הדין גרוס קלינהנדלר חודק, המשרד שייצג את פרנק לואי. לדור רק "שכח" שהלקוח שלה, לואי, כלל לא השתתף במכרז. תמי נחקרה ארוכות, ניסו להלביש דרכה את האישום נגדי, אך החוקרים ואנשי הפרקליטות הגיעו למסקנה המתבקשת שאין לכך בסיס. לבד מן העובדה שהם הכפישו את עו"ד בן-דוד, פסקו שאינה ראויה לעבוד בחברה ציבורית לתקופת מה, ושיבשו את חייה, הם גם דרדרו את מצבה של אמה החולה שתמי היא בתה היחידה. האם נפטרה משברון לב. תמי אושפזה בבית חולים, לאחר שניצלה בנס מתאונה קשה בביתה, אשר כמעט הביאה למותה. בסוף לא הוגש גם נגדה כתב אישום. אבל התאכזרות, רדיפה חסרת תוחלת, למה לא?

אני מאשים את לדור בביצוע עבירה פלילית של ניגוד עניינים בעצם העובדה שפסק בעניין שבו היה לו אינטרס כפול והיה עשוי לצמוח לו ממנו רווח כספי. הוא חייב לעמוד לדין, או שייאלץ לתבוע אותי על הוצאת דיבתו. אני קובע שהוא עבריין.

אינני היחיד הסבור שמשה לדוֹר הוא עבריין. עבריין ושקרן.

ב-14 בנובמבר 2007 קיבלתי מכתב מאחד מעורכי הדין המיוחדים והחשובים בארץ: ארנולד שפאר. אפשר לכתוב על שפאר ספרים. איש לא גבוה, לבוש תמיד בקפידה, יֶקה במובן הכי יֶקי של המילה, ששפם דקיק ומטופח עיטר את פניו. כסטודנט צעיר למשפטים נדהמתי מהתקדימים בפסיקת בית המשפט העליון ששפאר גרם להם. הוא עשה זאת לאו דווקא במהלך רגיל של משפט, אלא כתוצאה מכך שזיהה לקוּנה, ויזם הליכים שהכריחו את בית המשפט העליון לקבוע הלכות.

והנה, האיש המיוחד הזה כותב מכתב לראש הממשלה, ומביא לידיעתי כי בטרם תשקול הממשלה אם למנות לפרקליט המדינה את משה לדור, עליה לדעת כי הוא, עו"ד שפאר, הגיש התנגדות למינויו.

לדבריו, לדור העמיד למשפט פלילי את שותפו, עו"ד חגי סיטון, באשמת עדות שקר (למען השקיפות: חגי חבר שלי, איש נפלא, סמל של הגינות, צניעות ויושר. רעייתו קרן, עולה מארצות הברית, היתה הספרנית הראשית בבניין קפלן בגבעת רם, ואני זוכר אותה עוד מאותם ימים, לפני יובל שנים). במהלך המשפט לדור העיד. עדותו הופסקה על ידי השופטת, דליה דורנר, שקבעה כי העדות אינה אמת. את סיטון ייצג במשפט עו"ד דן אבי-יצחק, מגדולי עורכי הדין שהופיעו אי-פעם בבית משפט ישראלי. עו"ד שפאר ציין במכתבו כי אבי-יצחק מוכן להעיד שהטענות כלפי לדור על עדות שאין בה אמת בבית משפט - הן טענות נכונות.

מכתב כזה, בנוסח הזה, מאת עורך דין מהשורה הראשונה בארץ, בעל מוניטין שאין בו רבב, זהיר ומאופק באופן קיצוני, והסתמכותו לא רק על פרוטוקול בית משפט אלא גם על עו"ד אבי-יצחק - הם אירוע מכונן. אני זוכר שנדהמתי למקרא המכתב, אך מני מזוז אסר עלי להיות מעורב בתהליך הבחירה של פרקליט מדינה, בשל הטענה המופרכת לניגוד עניינים. מזכיר הממשלה, עובד יחזקאל, השיב לשפאר כי אין בכוונתי להתייחס לעניין.

אבל הסיפור של סיטון מטלטל ומזעזע.

למעשה, כבר כשלדור היה מועמד לתפקיד פרקליט מחוז ירושלים, בראשית 1994, פנו שפאר וסיטון לכל הגורמים, כולל מבקר המדינה, כדי להזהיר מפני המינוי. לשווא. כעת הם שלחו מכתב דומה שהגיע לכל חברי הממשלה. הם חזרו על הטיעונים נגד לדור, אבל איש לא מצא לנכון להסיק את המסקנה המתבקשת. היום אין לי שום מחויבות פורמלית, ואני סבור כי חיוני לציין את עיקרי טענותיהם של עורכי הדין שפאר וסיטון - בין היתר משום שהם הפיצו טענות אלה ברבים וממש הזמינו את לדור להגיש תביעת דיבה.

ארנולד שפאר פירט את השתלשלות האירועים כבר ב-1987, במכתב ליועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, וכתב בין השאר:

...משה לדור הופיע בהתנדבות כעד במשפט, אך עדותו התבררה כבלתי רלוונטית. במקרה הטוב (לתביעה) הוא היה עד שמיעה. עדותו הופסקה, והשופטת דורנר התרתה בלדור כי אם לא ירד מדוכן העדים היא תקרא למשטרה להורידו. אחרי חילופי צעקות הוא נאלץ לרדת מהדוכן.

למותר לציין כי עו"ד סיטון זוכָּה לחלוטין, משום שהמשפט התבסס על עדות שקר של עד מדינה. התברר כי לדור היה להוט למצוא כל סדק שיאפשר לו לחדור לתוך קרביו של סיטון, ולמצוא צידוק להגיש נגדו כתב אישום...

בהמשך... אמר עו"ד אבי-יצחק על לדור, שנסוג מעדותו הראשית באמצעיתה: "הנסיגה הזאת נובעת מן העובדה שבידינו פרטים ספציפיים, עם סכומים, מספרים ותאריכים, על קבלות שעליהן העיד פרקליט מלומד שהוא בדק, ולא היה ולא נברא"...

אגב, לדור היה מתמחה במשרד שפאר תוסיה כהן. לכאורה, פרט קוריוזי. ואולי לא. אולי גם זה נכנס להגדרה של ניגוד עניינים, נוכח העובדה שלדור לא הוזמן להישאר במשרד היוקרתי, שבראשו עמדו שניים מגדולי הפרקליטים בישראל. שלמה תוסיה כהן סירב לאפשר ללדור להישאר במשרד בתום ההתמחות, והוא עבר לשמש כעורך דינו של המלונאי חיים שיף.

כל הסיפור הזה היה אולי מיותר, אלמלא העיד על גישה. הלהט האובססיבי של לדור, חוסר המעצורים שלו, יכולתו להפר את הכללים ואת סדרי הדין, והחשש הסביר שהוא פעל בגלל חשבון אישי נוכח העובדה שמשרדו של שפאר לא רצה בו - כל אלה מצטרפים למה שכבר נכתב. כבר שניים טוענים שלדור עבריין: עו"ד חגי סיטון ואני. למה שלא יתבע את שנינו?