אונס לוקרציה

אונס לוקרציה – מבוא רעות ברזילי

הגשת "אונס לוקרציה" לקהל העברי לראשונה בעת הזו היא אתגר לא מבוטל. הפיכת סבלה של אישה שעברה חוויה קשה כל כך ובחרה לסיים את חייה בעקבות זאת ליצירת אמנות עלולה להוביל לרומנטיזציה של הסבל הזה (בדומה להיקסמותם של רבים מדמותה של אופליה בשגעונה ובאובדנותה). נוסף על כך, בחירתו של שיקספיר לספר את סיפור אונס לוקרציה דרך תודעתם של האנס (עד לרגע האונס עצמו) ושל הנאנסת (משם ואילך) מעלה בימינו את השאלה אם הוא מזמין סימפתיה לתהליכי החשיבה שלהם – כלומר נותן לגיטימציה לפשעו של האנס מחד גיסא, ולבחירתה של קורבן האונס לשים קץ לחייה מאידך גיסא. אעסוק בשאלות האלה בהרחבה בהמשך, אבל כבר כאן אציין שאיני סבורה שזהו המצב.

לסיפור אונס לוקרציה היסטוריה ארוכה מאוד. לו חייתה

באמת – ולפחות כמה מאלה שסיפרו את סיפורה ראו בה דמות היסטורית, ולא בדיה – הייתה לוקרציה בת המאה השישית לפני הספירה (לפי האגדה אונס לוקרציה הוא שהביא להדחתם של מלכי רומא). סיפורה הטרגי, שסופר שוב ושוב במגוון שפות וסוגות לפחות מאז המאה השלישית לפני הספירה, היה אחד המשפיעים והמפורסמים ביותר בתרבות המערבית בימי הביניים והרנסנס.

שיקספיר חיבר את הגרסה שלו לסיפורה של לוקרציה בשנת 1594. השיר "אונס לוקרציה" – שבמהדורות הראשונות שלו נקרא בפשטות רק "לוקרציה" – היה אחת היצירות הפופולריות ביותר שלו בימי חייו. היום, לעומת זאת, השיר כמעט ואינו נקרא מחוץ לכותלי האקדמיה. התרגום הנוכחי יסייע, אני מקווה, לתקן מעט את המצב הזה.

שורות אלו נכתבו כדי להציע לְקורא.ת העברית במאה העשרים ואחת רקע היסטורי וספרותי לגרסה של שיקספיר לסיפור שסופר שוב ושוב במהלך כמעט אלפיים שנים לפניו ולגשר, ככל שאפשר, על הפער התרבותי והערכי שבינינו לבין היצירה.

שיקספיר כמשורר, או על שירה ומגפה

נוסף על שלושים ושישה המחזות שעליהם עיקר תהילתו (ומחזה נוסף שאבד, "קרדניו" שמו), שיקספיר כתב גם שירה: מחזור של 154 סונטות ושני שירים סיפוריים ארוכים – "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה". 1

מחזור הסונטות של שיקספיר חובר ככל הנראה בעשור האחרון של המאה השש עשרה, כשהסונטות (שירים בני 14 שורות בחריזה סכמטית, ובאותה העת – בעיקר על אהבה) היו בשיא הפופולריות שלהן באנגליה. מתוך 154 הסונטות שחיבר, 126 מוקדשות לגבר אהוב (חלקן במפורש וחלקן במשתמע בשל מיקומן במחזור הסונטות, בין סונטות אחרות שמוקדשות לגבר אהוב), עשרים ושש לאהובה שתוויה שחרחרים, ושתי האחרונות לקופידון, אל האהבה.

זהותם של האהוב והאהובה המסתוריים לא התבררה מעולם. לא ברור כלל אם הסונטות מתארות רגש לאהוב או אהובה אמיתיים, או אם 126 הסונטות שעוסקות באהוב חוברו כולן למען אותו אדם. עם זאת, אחד המועמדים הסבירים שהוצעו לתפקיד האהוב המסתורי מן הסונטות הוא רוזן סאות'המפטון הנרי ריות'סלי, אותו אדם שלו הקדיש שיקספיר את שני השירים הארוכים שכתב. שתי סיבות עיקריות להצעה הזו הן, ראשית, האהבה ששיקספיר מדגיש בהקדשת "אונס לוקרציה" לרוזן ("אין קץ לאהבה שאני רוחש לרום מעלתך"), ושנית, תווי פניו הייחודיים של סאות'המפטון. סונטה מס' 20 מתארת את האהוב כבעל תווי פנים נשיים וכמי שיופיו האנדרוגני מושך אליו נשים וגברים כאחד, להלן בתרגום אבי הסנר וגיל הראבן:

פְּנֵי אִשָּׁה הַטֶּבַע בְּמוֹ

יָדָיו יָצַר לְךָ, אֲדוֹן־

אֲדוֹנִית תְּשׁוּקָתִי;

...

יָפְיְךָ נוֹהֵר, נוֹהִים אַחֲרָיו

גְּבָרִים בְּעֵינֵיהֶם וְנָשִׁים

בְּנִשְׁמָתָן.2

A woman's face with nature's own

hand painted Hast thou, the master-

mistress of my passion;

...

A man in hue all hues in his

controlling,

Which steals men's hearts and

women's souls amazeth.

מבט חטוף בדיוקן שמנציח את דמותו של סאות'המפטון בצעירותו יבהיר מדוע שמו עלה כמועמד הולם.

"הנרי ריות'סלי, רוזן סאות'המפטון השלישי (1573–1624)."

הדיוקן מתוארך לשנים 1590–1593 ומיוחס לצייר ג'ון דה קריץ3

נסיבות חיבורם, פרסומם והתקבלותם של "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה" מיוחדות למדי בקריירה של שיקספיר. שני השירים נכתבו בשנים 94–1593, כאשר התיאטרונים בלונדון היו סגורים בשל התפרצות של מגפת הדבר (שנודע גם בשם "המוות השחור"), ושיקספיר, שהיה אז בראשית הקריירה שלו, התפנה לכתיבת שירה.

מכל יצירותיו, "ונוס ואדוניס", שראה אור ב־1593, ו"אונס לוקרציה", שפורסם ב־1594, הם הטקסטים היחידים שנראה ששיקספיר פעל ישירות להדפסתם ולפרסומם. לשם כך הוא פנה לבעל מקצוע שככל הנראה הכיר כל חייו: ריצ'ארד פילד, בן עירו המבוגר ממנו בכמה שנים, שכמוהו עזב את סטרטפורד שעל הנהר אבון ובנה לעצמו קריירה משגשגת בלונדון. טיפולו המוקפד של שיקספיר בפרסום שני השירים האלה עומד בניגוד מוחלט לאופן שבו ראו אור שאר יצירותיו.

שלא כמו במקרה של "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה", אין כל ראיה ששיקספיר היה מעורב בהדפסת מחזותיו ובפרסומם, ולא ברור אפילו אם אישר זאת. למעשה, מחצית ממחזותיו לא ראו אור בדפוס במהלך חייו ונדפסו לראשונה רק כשבע שנים לאחר מותו. נסיבות פרסומם של המחזות שראו אור לוטות בערפל. הסונטות שלו, שהודפסו ופורסמו ב־1609, כעשור לאחר שנכתבו, פורסמו ככל הנראה בניגוד לרצונו, ללא אישורו, ועם הקדשה חידתית (למר ו"ה כלשהו שזהותו לא התבררה עד היום) שלא המשורר הוא החתום עליה, אלא המדפיס.

השירים הארוכים ראו אור, כאמור, לא רק תחת שמו של שיקספיר, אלא גם עם הקדשה מטעמו לרוזן סאות'המפטון, הנרי ריות'סלי, שהיה אז רק בן תשע עשרה אך כבר נודעה לו חשיבות בחצר המלכות. נראה שבשלב מוקדם זה בקריירה שלו, שיקספיר, שבסופו של דבר פרש מעסקי התיאטרון כאדם אמיד, היה מעוניין בפטרון שיממן את אומנותו. הקדשת יצירות לפטרון בתמורה למימון כלכלי הייתה עסקה ידועה ומקובלת במשך מאות שנים. באנגליה בת זמנו של שיקספיר היו אצילים בעלי אמצעים שהקיפו את עצמם במשוררים באופן זה, ונראה שלפחות עד שהסתבך בצרות כלכליות, רוזן סאות'המפטון היה אחד מהם: בין השנים 1593 ו־1597 הוקדשו לו גם יצירות ספרותיות מפרי עטם של מחברים אחרים, נוסף על שיקספיר. אולם נראה שהעניין הראשוני שגילה בספרות גווע מהר למדי, ולאחר מכן הקדיש סאות'המפטון את רוב מרצו לעניינים צבאיים ופוליטיים.

ההקדשה המוקפדת, שמדגישה את חלקו של סאות'המפטון במכלול יצירתו של המשורר – "מה שכבר עשיתי, לך הוא; מה שעוד אעשה, לך הוא; היות שלך יש חלק בכל מה שהקדשתי

לך" – היא אחת הסיבות העיקריות שבשלן מעלה החוקר ג'ון רו את האפשרות שבשלב מוקדם זה בקריירה שלו התעתד שיקספיר להיות משורר, ולא מחזאי.4 העובדה היא שעם הצטרפותו בקיץ 1594 ללהקת שחקני התיאטרון "אנשי הלורד צ'מברליין" כאחד מבעלי המניות בלהקה חדל שיקספיר לכתוב שירים סיפוריים ארוכים. האם חדל מפני שלא היה זקוק עוד לפטרון? האם כתב את "ונוס ואדוניס" ואת "אונס לוקרציה" כדי לזכות בחסותו של סאות'המפטון ולהתפרנס כך כשהתיאטרונים סגורים? איננו יודעים.

עם פרסומם זכו "ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה" לפופולריות רבה. במהלך חייו של שיקספיר נדפס "אונס לוקרציה" בחמש מהדורות – הראשונה ב־1594 והאחרונה ב־1616, שנת מותו של המשורר – מה שמעיד על ביקוש מתמשך ליצירה. ישנן התייחסויות כתובות רבות ל"אונס לוקרציה" של שיקספיר ביצירות אחרות בנות התקופה: משוררים אחרים, לדוגמה, חיקו או עיבדו קטעים מן השיר. יש גם עדויות להתקבלותו של השיר: ריצ'רד ברנפילד כתב בשנת 1605 ש"ונוס ואדוניס" ו"אונס לוקרציה" מבטיחים לשיקספיר תהילת עולם, וגבריאל הארווי, מלומד ומשורר בן התקופה, שמפורסם היום בעיקר בשל הערות השוליים הנרחבות שכתב בספריו, ציין באחת מהן כי "בעוד שהצעירים אוהבים את 'ונוס ואדוניס', קוראים חכמים יותר אוהבים בעיקר את 'אונס לוקרציה' ואת 'המלט'". 5

כיום, לעומת זאת, כמעט שאין לשירים הארוכים של שיקספיר קוראים בציבור הרחב, שלא כמו מחזותיו והסונטות שלו (שדווקא התקבלו באדישות כשראו אור לראשונה, כעשור לאחר שחוברו). בשנים האחרונות האקדמיה מקדישה ליצירתו השירית של שיקספיר תשומת לב רבה מבעבר, והיא עוסקת אף בקשרים שבין השירים והמחזות, שנקראו ונחקרו לעיתים קרובות בנפרד אלה מאלה: כפי שכותב החוקר פטריק צ'ני, 75% ממחזותיו של שיקספיר כתובים בצורת שירה (במשקל קבוע), ואילו לשירים יש איכות דרמטית לא מבוטלת. אולי רק דרך האינטגרציה של שירים דרמטיים עם מחזות פואטיים, הוא מציע, נוכל להעריך כראוי את מכלול יצירתו של שיקספיר. 6

לוקרציה – גלגוליו של סיפור

אם אומנם התרחש, אונס לוקרציה מתוארך לסביבות השנה 509 לפני הספירה, שבה גורשו מלכי רומא, הטרקווינים, וכוננה הרפובליקה הרומית. המעשה באונס לוקרציה הועלה על הכתב לראשונה במאה השלישית לפני הספירה כחלק מהמיתוס הרומאי על הקמת הרפובליקה, ומאז סופר שוב ושוב, במגוון שפות ותקופות. הנה עיקרי הסיפור, כפי שהם מופיעים באחת הגרסאות המוקדמות המשפיעות ביותר – זו של ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס (59 לפנה"ס – 17 לספירה), שחותם במעשה זה את הכרך הראשון של יצירתו המונומנטלית "ראשיתה של רומא". 7

בעת שמלך רומא היה לוקיוס טרקוויניוס, "שכונה גם 'הגאה' ו'היהיר'", צר הצבא הרומאי על העיר ארדֵאה. במהלך המצור היו "צעירי בית המלך מבלים... את זמנם החופשי במשתאות חשק", ובאחד הימים "כששתו את יינם במחנהו של סקסטוס טרקווינוס [אחד מבניו של המלך], התארח אצלם... קולטינוס... בעודם משוחחים על נשותיהם, התחרו זה בזה בדברי השבח והתהילה שהרעיפו על כל אחת מהן", עד שקולטינוס הציע שירכבו חזרה לרומא ויווכחו מה עושה בהיעדרם כל אחת מן הרעיות. בעוד שכלות המלך נמצאו כשהן מבלות "את זמנן בחברת צעירים בסעודות מפוארות," לוקרציה, רעייתו של קולטינוס, נמצאה כשהיא יושבת לאור הנר "על אף השעה המאוחרת" וטווה צמר עם נערותיה.

בראותו "את יופייה ואת תומתה" של לוקרציה טרקוויניוס נתקף "תשוקה מרושעת לאנוס אותה בכוח". כמה ימים לאחר מכן הוא חוזר לביתה, והיות שהוא מפקדו של בעלה וחברו הוא מתקבל בסבר פנים יפות. כשהוא נכנס לחדרה בלילה כדי לאונסה לוקרציה מנסה להתחנן ולהתנגד. איומים על חייה אינם גורמים לה להיעתר, אך לבסוף הוא מאיים לרצוח אותה ואת אחד מעבדיה, להניח אותם יחד במיטתה ולטעון שהרג את שניהם כשמצא אותה בוגדת בבעלה עם עבד. "נוכח סכנת החרפה הזאת נכנעה תומתה לתאוותו שבאה על סיפוקה. טרקוויניוס עזב את המקום ברוח מרוממת, לאחר שהצליח לחלל את כבודה של האישה".

לוקרציה מזעיקה את בעלה – ובהקשר של סיפורה "בעלות" היא מושג חשוב ביותר – ואת אביה, מספרת להם את שאירע, ומוודאת כי ינקמו את נקמתה. הם מנסים לנחם "את האישה הדואבת באומרם כי מי שפשע הוא התוקף ולא הקורבן. הנפש חטאה, לא הגוף, אמרו. וכאשר נעדרת הכוונה, אין אשמה." אך לוקרציה, מתוך מודעות למשמעות ההיסטורית של אסונה הפרטי, מכריזה: "אני מזכה את עצמי מכל חטא, אך איני פוטרת את עצמי מעונש. לא יהיה כדבר הזה שלעתיד לבוא תחיינה נשים בחרפתן כמו לוקרציה." אז היא נועצת בחזה פגיון שהסתירה תחת גלימתה.

בעוד אביה של לוקרציה ובעלה מקוננים מרה על מותה, חברו של קולטינוס, יוניוס ברוטוס, מתעשת. הוא שולף את הפגיון מגופתה של לוקרציה ונשבע כי דמה שנשפך יהיה הגורם לסילוקם של המלכים החמסנים מרומא. "לא אניח להם, ולא לאף אחד אחר, למלוך ברומא," הוא מכריז. מראה גופתה של לוקרציה מעורר ברומא מרד המוני שמסלק את משפחת הטרקווינים מהעיר ומהשלטון, ובכך שם קץ לשיטת הממשל המלוכנית ומכונן במקומה את הרפובליקה הרומית. האנס נמלט לעיר גַּבּיי, "ושם נרצח על ידי אלה שנטרו לו איבה משכבר הימים על מעשי רצח וביזה שביצע."

לטרגדיה האישית של לוקרציה יש, אם כך, משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. למעשה, המשמעויות הפוליטיות הן הסיבה לכך שטרגדיה זו תועדה.

גם המשורר הרומי הנודע אובידיוס (43 לפנה"ס – 17 לספירה) סיפר את סיפורה של לוקרציה כחלק מן האתוס הרומאי על כינון הרפובליקה, וזאת ביצירה ששמה "לוח השנה" המאורגנת על פי לוח השנה הרומי. סיפורה של לוקרציה, שמופיע בערך של 24 בפברואר, נפתח במילים "ועכשיו עליי לספר לכם על מנוסת המלך"; 8 לוקרציה אינה הסיפור עצמו. הסיפור הוא הרפובליקה הרומית, הקמתה והאתוס שלה: מלכים הם עריצים חמסנים, ושלטון העם עדיף. הטרגדיה של לוקרציה חשובה מפני שהיא הניצוץ שמצית את להבת המרד.

בגרסתו של אובידיוס, טרקווין הוא המפקפק בנאמנותן של הרעיות בעודו מארח את מפקדי הצבא במשתה מחוץ לחומות ארדאה. לוקרציה נמצאת לא רק טווה עם נערותיה, אלא גם בוכה מגעגועים לבעלה ומחרדה לשלומו. שלא כליוויוס התמציתי והענייני, אובידיוס מייצג גם את מחשבותיהן ורגשותיהן של הדמויות. הוא מבהיר כי טרקווין סונוור הן מיופיה הן ממעלתה של לוקרציה, וכמו שיקספיר אחריו הוא מתאר אותו כמי שזכר דיבורה, הילוכה, טווייתה ומראהּ רודף אותו ללא הרף. טרקווין, הבוער בתאווה חוטאת, אינו מוצא מנוח, ומחליט לפלס באלימות את דרכו אל תוך מיטת לוקרציה, הרעיה החסודה. הוא מגיע לביתה בדיוק כשהשמש שוקעת, וכשהוא חודר באישון לילה לחדרה היא רועדת בפחד כמו שה שנפרד בטעות מן העדר ונקלע לציפורניו של הזאב. דימויים אלו – השמש, השה והזאב – יחזרו גם אצל שיקספיר.

אובידיוס נותן לקורא.ת הצצה ללבטיה המבועתים: מה תעשה? האם תיאבק? הרי כל אישה תובס במאבק כזה. כשידו על חזה, טרקווין, "אויבה־אוהבה" של לוקרציה בלשונו של אובידיוס, מתחנן, מאיים, ומנסה לשחד את לוקרציה ללא הועיל. רק כשהוא מאיים שיפליל אותה בניאוף עם עבד, היא נכנעת. אובידיוס מתאר אותה עם בוא הבוקר "יושבת בשיער סתור, כאם שמוכרחה ללוות את גופתו של בנה." היא שולחת לקרוא לאביה ולבעלה, אך כשהם מגיעים היא ממררת בבכי ומסתירה את פניה בגלימתה. אביה ובעלה המבוהלים, הבוכים והרועדים מנסים לדובב אותה, אך רק בניסיון הרביעי לוקרציה מצליחה לספר להם את מאורעות הלילה, בהשמטת הסוף המר, שהם מסיקים בעצמם מן הסומק שעולה בלחייה.

אביה ובעלה "סולחים מייד על המעשה שנכפה עליה", אולם לוקרציה מכריזה: "איני יכולה לקבל את הסליחה שאתם נותנים", ונועצת פגיון בחזה. לוקרציה של אובידיוס אינה עסוקה בפרשנות שיעניקו לסיפורה נשים עתידיות. מחשבותיה האחרונות מוקדשות למאמץ לוודא שהיא נותרת צנועה וחסודה גם ברגעי חייה האחרונים, ואובידיוס מציין שכשהיא מתמוטטת לרגלי אביה, מתבוססת בדמה, היא מקפידה ליפול בצורה מכובדת. אביה ובעלה של לוקרציה נופלים על גופתה ומבכים את אובדנם המשותף. ברוטוס נוטל את הפגיון ונשבע להיפרע מטרקווין וממשפחתו. עיניה ושערה של לוקרציה המתה נראים כאילו הם נעים בהסכמה. בחירתה של לוקרציה לסיים את חייה ולא לחיות חיים שיש בהם (לתפיסתה) בושה מעמידה אותה בשורה אחת עם גיבורים רומיים (גברים) רבים שבחרו גם הם במוות על פני חיים שיש בהם בושה, לפי המסורת הסטואית.

גם הגרסה המפורסמת הבאה של סיפורה של לוקרציה, שחיבר המשורר האנגלי ג'פרי צ'וסר (1343–1400), קושרת את לוקרציה לדמויות מופת נערצות. צ'וסר, הידוע כאבי השירה האנגלית, עסק בסיפורה של לוקרציה בשירו הארוך "אגדת הנשים הטובות" (המונח "אגדה" שימש באותה העת לציון סיפור חייהם של אנשים נערצים ויוצאי דופן, כגון קדושים דתיים, ולא כדי לציין סיפור בדיוני כפי שהוא משמש היום). בכך שקרא ליצירתו "אגדת הנשים הטובות" רומם צ'וסר את מעמדן של הנשים שאת סיפוריהן סיפר ועשה אותן דמויות מופת ומודלים לחיקוי.

"אגדת הנשים הטובות" נפתחת בפרולוג שבו קופידון, אל האהבה, נוזף במשורר על כך שבשירו "טרוילוס וקרסידה" הוציא את דיבתן של הנשים רעה בכך שסיפר על אישה בוגדנית. כדי לכפר על חטאו זה, צ'וסר מתחייב לכתוב על נשים טובות ונאמנות שנפלו קורבן לבוגדנותם של גברים. מתשע הגיבורות שאת סיפוריהן הוא מספר, ארבע מסכנות את חייהן ובוגדות באביהן כדי לסייע לגברים שהן אוהבות; חמש, ובהן לוקרציה, מתאבדות בגין אכזריותם של גברים. את החלק העוסק בלוקרציה צ'וסר פותח בהתייחסות לגרסתו של אובידיוס: "עַכְשָׁו עָלַי לָשִׁיר עַל הַגְלָיַת / מַלְכֵי הָרוֹמָאִים מִן הַקִּרְיָה... / לְפִי אוֹבִידְיוּס וְגַם לִיוְיוּס," הוא כותב. "אַךְ לֹא כְּדֵי לִגְלֹל אֶת סִפּוּרָם," הוא ממשיך, "אֶלָּא כְּשֶׁבַח לְזִכְרָהּ הָרָם / שֶׁל רַעְיָה טוֹבָה וַחֲסוּדָה: / לוּקְרֶצְיָה, שֶׁאֶת נֶאֱמָנוּתָהּ / שִׁבְּחוּ לֹא רַק עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים /... / אֲפִלּוּ אוֹגוּסְטִינוּס הַגָּדוֹל / הוֹדִיעַ שֶׁעָלֶיהָ יֵשׁ לַחְמֹל." 9 סיפורה של לוקרציה אינו עוד פוליטי – הטרגדיה שלה אינה רק הגורם לשינוי המשטר הרומי (צ'וסר, יש לזכור, חי תחת משטר מלוכני באנגליה). עם זה, גם אין מדובר פה בטרגדיה האישית של אישה ספציפית. צ'וסר מציג את הרעיה הטובה והנאמנה, שנאנסה ובחרה במוות, כמודל לחיקוי ולהערצה שמקובל לא רק על הרומאים עובדי האלילים אלא גם על סמכויות נוצריות, כגון אוגוסטינוס הקדוש.

אוגוסטינוס (354–430), אחד התאולוגים הנוצרים המשפיעים ביותר, נגע בסיפורה של לוקרציה במסגרת דיון בסתירות בין ערכים רומיים אליליים לערכים נוצריים בספרו "עיר האלוהים". גישתו לסיפורה של לוקרציה הייתה מורכבת יותר מכפי שצ'וסר מציג אותה. בנצרות התאבדות נחשבת חטא, ואוגוסטינוס התחבט בשאלה מה דינה של אישה שמצד אחד היא דוגמה ומופת לרעיה חסודה (במיוחד מבחינת נאמנותה המינית המוחלטת לבעלה) ומן הצד האחר היא חוטאת בהתאבדות. את הפרדוקס הזה – שנובע מן הנסיון ליישב ערכים רומיים עם ערכים נוצריים – יישב אוגוסטינוס בכך שטען כי לוקרציה ראויה לגנאי בכל מקרה. 10

כמו ליוויוס, גם אוגוסטינוס טען שקורבן אונס חפה מכל אשמה, תוך שהוא מבחין בין הגוף, שטוּמא, לבין הנפש, שנותרה זכה וטהורה. מי שנפשה טהורה ומצפונה נקי, טען אוגוסטינוס, אינה חוששת מדבר, ולו הייתה לוקרציה חפה מכל חטא, לא היו לה כל סיבה או צורך להתאבד. בחירתה לסיים את חייה מעידה, לשיטתו, על מצפונה המיוסר, אם מפני שהסכימה להיאנס בידי טרקווין (ואז אין מדובר באונס אלא בניאוף) ואם מפני שחוותה הנאה כלשהי מן האקט. במקרה כזה, הרי שאינה מופת לצניעות כלל ואין לחקות אותה. אם, לעומת זאת, לוקרציה אומנם הייתה חפה מכל חטא, הרי שבמקרה כזה היא אשמה בכך שרצחה אדם חף מפשע – אותה עצמה.

אוגוסטינוס חי, כמובן, בחברה פטריארכלית במאה החמישית, ואין טעם לשפוט אותו על פי ערכי המאה העשרים ואחת. עם זה, למרבה הצער, האופן שבו הוא מפרש את מעשה אונס לוקרציה אינו נחלת העבר. גם בראשית המאה העשרים ואחת עדיין יש מי שאינם מבחינים בפרדוקס (בעברית הוא גם פרדוקס מילולי) שב"הסכמה להיאנס": אונס, מעצם הגדרתו, נעשה בניגוד לרצון הקורבן וללא הסכמה. גם התפיסה שאישה יכולה ליהנות מאונס עדיין לא כלתה מן העולם. בשנת 2013, לדוגמה, טען שופט ישראלי שדן במקרה אונס של ילדה בת 13 את הטענה הזו בדיוק, וגרם לסערה ציבורית שהסתיימה בפרישתו.

צ'וסר, בגרסתו שלו לסיפורה של לוקרציה, שומט את הקרקע מתחת לטיעון של אוגוסטינוס שלפיו יש אפשרות, ולו הקלושה ביותר, שלוקרציה "הסכימה להיאנס" או נהנתה מכך. השינוי המשמעותי ביותר שצ'וסר מכניס בסיפורה של לוקרציה הוא שאיומו של טרקוין לרצוח אותה ולהפליל אותה בניאוף עם עבד מבעית אותה עד כדי כך שהיא מאבדת את הכרתה. צ'וסר מציין במפורש כי טרקווין אונס את לוקרציה כשהיא מחוסרת הכרה, נראית כמתה, ואינה חשה דבר. מכאן ברור שלא יכלה בשום אופן "להסכים להיאנס" או ליהנות מן האקט.

כשלוקרציה של צ'וסר מתעוררת מעלפונה, לאחר שטרקווין עזב את ביתה, היא מזמנת אליה את מקורביה, את אביה, את בעלה ואת אימה (זוהי הגרסה היחידה שבה מזכירים את אימה של לוקרציה, אף שגם כאן אין לה פתחון פה). הם מוצאים אותה כשהיא נראית כמי שעומדת לצאת להלוויית חבר.ה יקר.ה. לאחר שהיא מצליחה לגולל את שאירע לה כולם סולחים לה מייד פה אחד, אולם היא מסרבת לסלוח לעצמה. גם בגרסה הזאת אין לוקרציה עסוקה בשאלה איך יראו אותה נשים עתידיות, אלא בהבטחת צניעותה עד רגעיה האחרונים. כשהיא נופלת, מתבוססת בדמה, היא מוודאת שבגדיה עדיין מכסים אותה היטב וששום חלק מגופה (אפילו לא כף רגלה!) אינו נחשף חלילה. עד כדי כך, צ'וסר מציין, היא אהבה את הצניעות ואת הטוהרה.

לוקרציה של שיקספיר

שיקספיר חוזר לסיפורה של לוקרציה כמאתיים וחמישים שנים אחרי צ'וסר, אולם בפרק זמן זה לוקרציה לא נשכחה מלב. סיפורה של הרעיה הנאמנה שבחרה לשים קץ לחייה בעקבות האונס שעברה סופר שוב ושוב ברחבי אירופה בימי הביניים והרנסנס, והיא נותרה דוגמה ומופת לרעיה חסודה. שיקספיר מכניס בגרסה שלו לסיפור עתיק היומין של לוקרציה כמה שינויים משמעותיים מאוד, שמשרתים את העניין (התקדימי) שלו בהלכי הנפש של הדמויות, ובעיקר במחשבותיה ובתחושותיה של לוקרציה לאחר האונס.

בגרסאות הקודמות של מעשה אונס לוקרציה, מחשבותיו, רגשותיו ולבטיו של טרקווין מקבלים מקום מועט, ואילו תחושותיה של לוקרציה כמעט שאינן מתוארות כלל. בגרסה ההיסטורית של ליוויוס מצוין רק כי לוקרציה, "פגועה עד עמקי נשמתה, שיגרה אותה ידיעה עצמה לאביה ברומא ולבעלה בארדאה: אירע לה דבר מה נורא...". אובידיוס מסתפק בכך ש"אור הבוקר מצא את לוקרציה יושבת בשיער סתור, כאם שמוכרחה ללוות את גופתו של בנה. את אביה הזקן ואת בעלה הנאמן היא זימנה מן המחנה, ושניהם באו ללא דיחוי." אסונה של אישה שנפלה קורבן לאונס מובע בגרסאות אלו תוך שימת דגש על הגברים בחייה – בנה (התאורטי), אביה ובעלה. הדים מתיאורו של אובידיוס נשמעים היטב גם בגרסתו של צ'וסר: כשלוקרציה חוזרת להכרתה לאחר האונס, "הַגְּבֶרֶת מְזַמֶּנֶת אֶת רֵעֶיהָ / וְאֶת אִמָּהּ, אָבִיהָ, בַּעְלָהּ / סְתוּרַת שֵׂעָר וַעֲטוּפָה כֻּלָּהּ / בְּמַלְבּוּשִׁים שֶׁכָּל גְּבִירָה עוֹטָה / לְרֶגֶל הַלְוָיַת יְדִידָתָהּ."

בעוד שהרומאים מספרים את סיפורה של לוקרציה בעיקר בשל המשמעות הפוליטית שלו, ואילו צ'וסר עושה זאת כדי לזכור ולהזכיר את הרעיה שהיא מודל לחיקוי, נראה כי שיקספיר מתעניין בעיקר בייצוג הלכי הנפש והמחשבה של האנס ושל הנאנסת. בחלקו הראשון של השיר הוא מקדיש כמאתיים שורות לתיאור לבטיו, מחשבותיו, ורגשותיו של טרקווין לפני האונס, ועוד כמאתיים שורות לחילופי הדברים בין האנס לקורבנו שמתחננת שיניח לה. את עיקר השיר, כאלף שורות, הוא מקדיש – בפעם הראשונה לאחר כמעט אלפיים שנה שבהן סופר סיפורה הטרגי של לוקרציה – לתיאור רגשותיה של האישה האבלה, ההמומה והנואשת לאחר שנאנסה.

כחלק מתיאור הלכי הנפש של לוקרציה שיקספיר מוסיף לשיר גם סצנה שבה היא מביטה ארוכות בתמונה שמתארת את אירועי מלחמת טרויה. באמצעות סצנה זו, שאין לה כל מקבילה או רמז בגרסאות הקודמות, שיקספיר מציב את לוקרציה מול דמויות מיתולוגיות מפורסמות לא פחות ממנה: הלנה, שמלחמה עקובה מדם פרצה בשל מריבה בין גברים עליה, והֵקוּבָּה, רעייתו הנאמנה של פריאם מלך טרויה. עוד דמות נשית ששיקספיר מוסיף לסיפורה של לוקרציה היא של המשרתת, שמזדהה עם צערה ויגונה של גבירתה גם בלי להבין את הסיבה להם. לוקרציה שלו חורגת מן האופן שבו היא משרתת את הספֵרה הגברית, והיא נראית גם כשהיא בחברתן – הממשית או הרעיונית – של נשים אחרות.

גם תיאורם של בעלה ואביה של לוקרציה כמי שרבים מעל גופתה בשל השאלה צערו של מי גדול יותר הוא תוספת שיקספירית. נראה שהסצנה הזו הייתה חשובה לשיקספיר מאוד, משום שהוא חזר אליה והוסיף אותה גם לסיפור אחר, שעיבד כמה שנים לאחר "אונס לוקרציה". ב"המלט" הלווייתה של אופליה (שגם היא קורבן מובהק של תרבות פטריארכלית, וגם היא ככל הנראה שמה קץ לחייה) מחוּללת כשלארטס, אחיה, והמלט, שטוען כי היה מאוהב בה, מזנקים לתוך קברה הפתוח ומתגוששים, מעל גופתה ממש, כדי לקבוע מי מהם אבל יותר. בשני המקרים שיקספיר משתמש באיוולת הבוטה שבאקט שכזה – שמתחזה למעשה של אהבה ואבל, אך למעשה רק מחפיץ את האישה המתה ומקרבן אותה – כדי למסגר את חייה ומותה של אישה שמפנימה ומיישמת את ערכי החברה הפטריארכלית שבה היא חיה.

שיקספיר, בדומה לצ'וסר, אינו מותיר כל ספק בכך שלוקרציה לא "הסכימה להיאנס" ובוודאי לא נהנתה מכך. למעשה, המונולוג הארוך שהוא מעניק לה – כמו גם רמזים שהוא מפזר במהלך השיר, כגון ציון הטיפשות שבהתפארותו של קולטינוס בצניעותה של רעייתו והוויכוח המיותר שבין אביה לבעלה מעל גופתה המדממת עדיין – פותחים לקורא.ת צוהר למצבה של אישה שהפנימה את צו החברה הפטריארכלית שבה חיה: מצב שבו גופה, התנהגותה המינית (מרצונה או שלא מרצונה) ואפילו חייה מקבלים משמעות רק באמצעות הגברים אשר להם, על פי חוקי התקופה ומנהגיה, היא שייכת.

צורת השיר

שיקספיר הסתמך על צ'וסר לא רק כמקור לסיפורה של לוקרציה אלא גם כהשראה לצורה השירית שבה נכתב.

"אונס לוקרציה" מורכב מ־1855 שורות בעלות משקל זהה שמאורגנות בקבוצות של שבע שורות בבתים בעלי חריזה קבועה. גם המבנה של כל אחת מ־1855 משורות השיר קבוע. כל שורה מורכבת מעשר הברות, שמחולקות לחמישה זוגות הבנויים מהברה שאינה מודגשת ואחריה הברה מודגשת (da-Dum, da-Dum, da-Dum, da-Dum, da-Dum). כל זוג כזה נקרא יַמְבּ, ושורה המורכבת מחמישה זוגות כאלה נקראת פֶּנְטָמֵטֶר יַמְבִּי. המשקל הזה, שמזכיר מאוד פעימות לב, מקובל מאוד בשירה ובדרמה האנגלית, ושיקספיר הרבה להשתמש בו בשיריו ובמחזותיו.

שבע השורות שבכל אחד מ־265 בתי השיר מתחרזות בתבנית קבועה, אבאבבגג. במסגרת תבנית זו, בכל בית השורה הראשונה והשלישית חורזות זו בזו; השורה השנייה, הרביעית והחמישית חורזות זו בזו; והבית מסתיים בחריזה של השורות השישית והשביעית.

נִשָּׂא בִּיעָף עַל גַּב תְּשׁוּקַת כָּזָב

מִן הַמָּצוֹר שֶׁעַל הָעִיר אַרְדֵאָה,

עוֹזֵב טַרְקְוִין אֶת חֶבֶר מְרֵעָיו

וּלְקוֹלַטְיוּם מְמַהֵר, קוֹדֵחַ

בְּאֵשׁ שְׁחֹרָה, כְּדֵי לְהִתְוַדֵּעַ

לִיפִי מָתְנֵי לוּקְרֶצְיָה, הַיְּדוּעָה

כְּאֶשֶׁת קוֹלָטִינוּס הַצְּנוּעָה.

From the besieged Ardea all in post,

Borne by the trustless wings of false desire,

Lust-breathed Tarquin leaves the Roman host,

And to Collatium bears the lightless fire

Which, in pale embers hid, lurks to aspire,

And girdle with embracing flames the waist

Of Collatine's fair love, Lucrece the chaste.

בתים המתחרזים בתבנית זו, ושכל אחת משבע שורותיהם היא פנטמטר ימבי, נקראים "חרוז מלכותי" – צורה שהתגלגלה אל האנגלית דרך השירה הצרפתית. צ'וסר השתמש בבתים כאלה ב"טרוילוס וקרסידה", השיר שעליו הרגיש שעליו לכפר ב"אגדת הנשים הטובות". שיקספיר בחר במבנה מתוחכם ומדוקדק זה כתשתית שירית לסיפורה של לוקרציה מכיוון שהיה אופייני לשירים שתוכנם עצוב או טרגי (כמו קינות) ולשירים שנכתבו מנקודת מבטה של אישה. 11

סוגה

"אונס לוקרציה" הוא שיר נרטיבי, כלומר שיר שיש לו עלילה (בניגוד לשיר לירי, שעניינו בתיאור רגש או בהבעתו). במכלול כתיבתו, שיקספיר נטה לערבב מאפיינים ממגוון סוגות: ברוב הטרגדיות שלו, למשל, משולבים אלמנטים קומיים. את "אונס לוקרציה" בחר שיקספיר לכתוב באמצעות שילוב של שתי סוגות שהתאימו מאוד לנושא השיר: האפוס המינורי והקובלנה.

האפוס המינורי היה אחת הסוגות הפופולריות ביותר באנגליה בעת חיבורו של "אונס לוקרציה". אפוס זה הוא לרוב שיר בן

כ־500 עד כ־1500 שורות העוסק בנושאים מן המיתולוגיה היוונית־רומית (בעיקר מתוך ה"מטמורפוזות" של אובידיוס). הוא מתאפיין בקישוטים רטוריים מרובים, וקהל היעד שלו הוא הקורא המשכיל. 12

בסוגה הזאת שילב שיקספיר סוגה אחרת, הקובלנה, שהיא שיר לירי (שמתאר רגש) שהיה נפוץ מימי הביניים עד המאה השבע עשרה, ושבה הדובר.ת מתלוננ.ת על אכזריותו של מושא אהבה לא נאמן או על קושי אישי אחר, כגון עוני או גלות. 13 בהקשר הזה עלינו לקרוא את פניותיה הארוכות של לוקרציה אל "הלילה", אל "הזמן" ואל "הסיכוי" שנתנו יד לאנס – פניות שלמרות יופיין הפואטי עלולות להיראות מיותרות בעיני הקורא.ת המודרני.ת.

השילוב של שתי הסוגות האלה משרת את העניין של שיקספיר בחוויה הסובייקטיבית של הדמויות, ובעיקר בזו של לוקרציה לאחר האונס. נושא השיר לקוח מן המיתולוגיה הרומית ומיצירתו של אובידיוס, כפי שמקובל באפוס המינורי, אך שיקספיר שוזר בו מונולוגים פנימיים שמבטאים את מחשבותיהן של הדמויות – של טרקווין לפני האונס, ושל לוקרציה אחריו – האופייניים לשירת הקובלנה.

האישי, הפוליטי והטרויאני – לקרוא את לוקרציה במאה העשרים ואחת

שיקספיר, כפי שראינו, מצא את עיקרי סיפורה של לוקרציה אצל אחרים, ורבות מהתמות ששירו עוסק בהן מוּבְנות במקורות שהסתמך עליהם. אך שלושה מרכיבים של "אונס לוקרציה", שהם רלוונטיים במיוחד לקריאת שיר על אונס בעידן Me Too, ייחודיים לגרסתו: המונולוגים הפנימיים של הדמויות, הסצנה שבה אביה ובעלה של לוקרציה המתבוססת בדמה רבים בבקשם לקבוע צערו של מי גדול יותר, והסצנה שבה לוקרציה מביטה בתמונה של מפלת טרויה.

ישנם חוקרי שיקספיר שקוראים את "אונס לוקרציה" כיצירה פורנוגרפית, שמחפיצה את קורבן האונס (בין השאר בכך שהיא מתארת את לוקרציה דרך עיניו של האנס) ומזמינה אהדה להלכי נפשו של טרקווין (שרואה עצמו קורבן לדחפים שלו), ולמעשה מזכה אותו מאשמה.14 הפרשנות שאציע כאן שונה בתכלית, והיא מבוססת בעיקר על התוספות השיקספיריות לסיפורה עתיק היומין של לוקרציה. טענתי היא שגרסתו של שיקספיר לאסונה של לוקרציה מדגישה את פגיעותן של נשים בחברה פטריארכלית, אפילו – או בעצם בעיקר – אם הן מפנימות ערכים אלו ודוגלות בהם בעצמם. דווקא הצטיינותה של לוקרציה בתוך המערכת הפטריארכלית שבה היא חיה, שבה נשים (והתנהגותן המינית) הן משאב שהגברים מתחרים עליו, היא שמביאה עליה את אסונה. הצניעות הקיצונית שלה, שהיא רואה בה את משימת חייה, היא הסיבה הן לתשוקתו האלימה של טרקווין, הן למותה מידיה שלה. אפילו מחאותיהם של הגברים, הטוענים שאונס אינו מטיל בה דופי ("כְּאִישׁ אֶחָד הֵשִׁיבוּ כָּל שׁוֹמְעֶיהָ / שֶׁזֹּךְ נַפְשָׁהּ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ חַפָּה"), אינן מתיישבות עם הערכים הפטריארכליים שלהם הקדישה לוקרציה את חייה, ושאותם היא מקדשת במותה. שיקספיר אינו מחפיץ את לוקרציה, ובוודאי שאינו מצדיק את האנס. הוא מדגיש את ההקשר החברתי שבו מתקיימת הטרגדיה שלה.

ראשית, כפי שכבר ראינו, שיקספיר, שלא כקודמיו, מקדיש את עיקר גרסתו למונולוג הפנימי של לוקרציה: להלכי רוחה, למחשבותיה, ללבטיה, לרגשותיה. כאן בוודאי אין החפצה. לוקרציה בעיני שיקספיר, שלא כמו בעיני האנס, אינה אובייקט אלא סובייקט.

שנית, יש מתח של ממש בין תודעתו של האנס לבין תיאורו בפי הדובר בשיר. טרקווין חש עצמו כמי ש"נִקְרָע בֵּין חֵשֶׁק לַחֲשָׁשׁ" ולבסוף כמי שנופל קורבן לדחפיו בניגוד לרצונו, אך שיקספיר אינו משאיר מקום לספק בכך שטרקוין בוחר להיענות לדחפיו (החשק) ולא לשיקולים נגד הפשע, הן המוסריים הן התועלתניים, שלהם הוא מודע היטב (החשש): "אַךְ הַחֲשָׁשׁ לַחֵשֶׁק מְוַתֵּר, / נוֹפֵל בִּשְׁבִי קִסְמוֹ הַמְּסֹאָב / וְנַעֲנֶה לְכָל מַאֲוָיָיו." כפי שמציינת החוקרת קתרין בלסי, הדובר בשיר מדמה את טרקווין שוב ושוב לא למאהב אלא לחיית טרף אורבת – נחש, זאב, מפלצת, קוקטריס – ובכך מדגיש שטרקווין מונע מתאוות כוח הרסנית ולא מאהבה. 15 יתר על כן, שיקספיר משתמש שש עשרה פעמים בתואר "כוזב" (false) כדי לתאר את טרקווין ואת תשוקתו, שכבר בתחילת השיר הוא מבהיר כי אינה אלא "תְּשׁוּקַת כָּזָב". המונולוג הפנימי של טרקווין אינו מעורר אהדה לאנס, אלא מייצג את התהליך שעובר אדם שפושע במודע ואת ההונאה העצמית הנדרשת לביצוע פשע כזה.

שלישית, שיקספיר מיטיב לתאר את הקשר שמודגש שוב ושוב בתאוריה הפמיניסטית בין האישי לבין הפוליטי. כפי שראינו, הטרגדיה האישית של לוקרציה הייתה קשורה מאז ומתמיד בנסיבות הפוליטיות של רומא, אבל לא לכך כוונתי כאן. למעשה, שיקספיר משאיר את ההשלכות של אונס לוקרציה על השלטון ברומא מחוץ לגוף השיר. אונס לוקרציה קשור קשר הדוק למאפיינים של חברה פטריארכלית, שבה גברים מתחרים זה בזה על נשים כאילו הן חפצים (או "אוצרות"), ובה אונס של אישה הוא ביטוי למאבק בין גברים. התחרות בין הגברים שמתפארים זה באזני זה במעלתן של רעיותיהם החסודות והנאמנות, תחרות שבה קולטינוס מביס את מפקדו ומלכו לעתיד, היא – ולא יופיה של לוקרציה, כפי שהאנס רוצה להאמין – משמשת זרז למעשה האונס. טרקווין אונס את לוקרציה לא כדי להרוס אותה ולהשפילה (למרות שהוא ודאי עושה זאת), אלא כדי לפגוע בבעלה. הדובר בשיר מציע זאת באופן מפורש:

וְקוֹלָטִין, מַדּוּעַ הוּא מַכְרִיז

בְּקוֹל עַל אוֹצָרוֹ הַנֶּהֱדָר

בִּמְקוֹם לְהַצְפִּינוֹ מֵאֹזֶן זָר?

אוּלַי הָיְתָה זוֹ הִתְפָּאֲרוּתוֹ

שֶׁלַּנָּסִיךְ הֵצִיקָה בִּמְיֻחָד;

...

אוּלַי קִנֵּא בּוֹ עַל תַּכְשִׁיט נֶחְמָד

אֲשֶׁר כָּזֶה, וְהוּא אֲשֶׁר טָרַד

אֶת הִרְהוּרָיו; נָתִין וְלוֹ אוֹצָר

שֶׁמִּן הַמֶּלֶךְ, אֲדוֹנָיו, נִבְצַר.

התחרות בין הגברים (ויתר על כן, בין מלך לעתיד לבין נתין) על נאמנותן של רעיות כאילו היו אוצרות ותכשיטים – שהיא אופיינית לחברה פטריארכלית, שבה נשים הן רכושם של גברים (אבות, בעלים, אחים), והתנהגותן המינית משפיעה ישירות על המוניטין של הגברים שלהם הן שייכות – היא אחד הגורמים לאסונה של לוקרציה. שיקספיר מדגיש את התחרות הפטריארכלית הזאת בסצנה נוספת שהיא ייחודית לגרסתו למעשה אונס לוקרציה – הוויכוח בין אביה ובעלה של לוקרציה בשאלה למי זכות גדולה יותר להתאבל על אובדנה. אסונה מתחיל בתחרות בין גברים, ומותה מלבה את אותה תחרות ממש.

לוקרציה מפנימה באופן מוחלט את הערכים של החברה שבה היא חיה, והיא מצטיינת בתחום היחיד שבו יש לחייה משמעות – כרעיה חסודה ומסורה לקולטינוס. מן התפקיד הזה נגזרים כל תפקידיה האחרים: עקרת בית, שמנהלת את משק ביתה ביעילות, ואם לילדיו של קולטינוס, שהתנהלותה הצנועה מוכיחה לכול שהם אומנם ילדיו. דווקא הצטיינותה של לוקרציה בתוך המערכת הפטריארכלית שבה היא חיה, כלומר נאמנותה הקיצונית לבעלה, היא שמביאה עליה את אויבה. הצניעות הקיצונית שלה, שהיא רואה בה את משימת חייה, היא שמביאה עליה גם את מותה מידיה שלה. מחאותיהם של הגברים הטוענים שאונס אינו מטיל בה דופי אינן מתיישבות עם הערכים שלהם הקדישה את חייה, ושאותם היא מקדשת במותה.

לוקרציה מתה בנזיפה המיועדת לנשים עתידיות שלא תהיינה מחויבות כמוה לערכים הפטריארכליים שלהם הקדישה את חייה. לניסיונם של הגברים לזכּותה היא משיבה: "לֹא... זֹאת אֵינֶנִּי מַתִּירָה: / לֹא אֲשַׁמֵּשׁ תֵּרוּץ לְשׁוּם גְּבִירָה." כפי שראינו, הגערה הזאת בנשים עתידיות מופיעה בגרסתו של ליוויוס למעשה אונס לוקרציה, אך לא בגרסאותיהם של אובידיוס וצ'וסר, שמחליפים אותה בדאגתה של לוקרציה הגוססת לכך שתתמוטט שותתת דם באופן חסוד ובלי שיחשף ולו טפח מגופה. שיקספיר בוחר להשיב את הגערה הזאת לסיפורה של לוקרציה, ובכך מציג אותה כמי שמטרתה האחרונה היא למשטר את התנהגותן המינית של נשים אחרות. המסגור הזה של בחירתה של לוקרציה לשים קץ לחייה מדגיש שוב את ההקשר החברתי הפטריארכלי שבו מתרחשת הטרגדיה שלה. אחת העוולות המצערות ביותר שמבנים פטריארכליים אחראים להן היא שהם גורמים לנשים למשטר את התנהגותן המינית של נשים אחרות בהתאם לערכים פטריארכליים. הכרזתה של לוקרציה שאפילו לאחר מותה לא תיתן גושפנקא למי שאינן עומדות בסטנדרטים שלה היא אקט ממשטר מן הסוג הזה.

כשהיא נועצת פגיון בחזה, לוקרציה מבצעת בעצמה אקט המקביל לאונס שביצע בה טרקוין. לתפיסתה, הוא חדר לגופה וזיהם אותו, והסכין שהיא נועצת בעצמה מטהרת את שמה הטוב ומשחררת את נפשה הטהורה מכלא גופה המחולל. כך לוקרציה קונה שליטה על גורלה, ואף מבטיחה את הדרך שבה תיזכר לעד. היא מתה כדי להישאר הרעיה הנאמנה ביותר, כפי שהתפאר בה בעלה (ובכך זרע מבלי משים את זרע הפורענות). היא בוחרת למות כדי לקיים את משמעות חייה.

זהו הסיפור ששיקספיר ירש. הוא לא שינה אותו. לא היה אפשר לשנות אגדה היסטורית רבת משמעות והשפעה כזו ולהעניק ללוקרציה סוף אחר. אבל שיקספיר בחר לשלב בסיפור הקיים סצנה אומנותית יפהפייה, שמעניקה לגיבורה הטרגית שלו מעט חסד. כוונתי לתיאור בן כמאתיים השורות של לוקרציה המביטה בתמונה של מפלת טרויה בזמן שהיא ממתינה לבואו של קולטינוס. תיאור מילולי של יצירת אומנות אמיתית או דמיונית (בדרך כלל חזותית, כמו ציור או פסל) בתוך יצירת אומנות אחרת (שיר, ספר, מחזה) נקרא אֶקְפְרָאסִיס; ומן האקפראסיס ששיקספיר הוסיף לסיפורה של לוקרציה אפשר ללמוד רבות על האופן שבו בחר לייצג את הרעיה הרומית שסיפורה סופר שוב ושוב במשך כמעט אלפיים שנה. זוהי הנקודה הרביעית והאחרונה שאציע כאן.

מפלתה של טרויה מזוהה עם שני אפוסים מכוננים בתרבות המערב – ה"איליאדה" היוונית של הומרוס, שחוברה בין המאה התשיעית למאה השישית לפני הספירה, ו"אינאיס" של וֶרגיליוס, שחוברה במאה הראשונה לפני הספירה. ישנן הקבלות רבות בין האקפראסיס ב"אונס לוקרציה" לבין ה"אינאיס" של וֶרגיליוס (יצירה ששיקספיר מרבה לאזכר בטקסטים שלו). איניאס, נסיך טרויאני ובנה של האלה ונוס, נמלט מטרויה הבוערת בדרכו לייסד באיטליה את התרבות שממנה יצאו לבסוף מייסדי רומא. בנדודיו הוא מגיע לקרתגו, עירה של המלכה דידו (שגם את סיפורה הטרגי ישוב צ'וסר ויספר ב"אגדת הנשים הטובות"). במקדש שבו הוא פוגש את המלכה, איניאס חוזה בציורים המתעדים סצנות ממלחמת טרויה כפי שסיפרן הומרוס ב"איליאדה", ובכמה מהם מופיעה גם דמותו של איניאס עצמו. כששיקספיר מתאר את לוקרציה המביטה בתמונה של אותם אירועים הוא משלב את האפוסים המכוננים האלה בסיפורה (שהוא עצמו, כפי שכבר ראינו, אפוס מינורי) ואף משווה את מעמדה ההירואי לזה של איניאס, אחד האבות המייסדים של רומא. כפי שהחוקרת קופליה קאהן מציינת, הוא עושה זאת במידה רבה של צדק; אם איניאס ייסד את התרבות הרומית, לוקרציה ייסדה את הרפובליקה הרומית.16

שתי דמויות מושכות את עיקר תשומת ליבה של לוקרציה בהתבוננה בתמונה. האחת היא של הֵקוּבָּה, רעייתו הנאמנה של פריאם מלך טרויה ואם ילדיו, דמות טרגית בפני עצמה שנאלצה לחזות ברצח בעלה, במות ילדיה ובחורבן עירה. לוקרציה, שמזדהה עם הקובה הזועקת בדממה בתמונה כשחייה נהרסים לנגד עיניה, מחליטה להיות לה לפה:

הַדְּמוּת אַחַת רוֹצָה – לִזְעֹק מָרָה

וְאֶת צָרֶיהָ לְגַנּוֹת בְּקוֹל;

אַךְ הַצַּיָּר אֵינֶנּוּ כֹּל יָכוֹל;

וְעָוֶל הוּא, לוּקְרֶצְיָה מַצְהִירָה,

לְהוֹתִירָהּ בְּלִי קוֹל בְּצַעֲרָהּ.

"הָהּ, כְּלִי אִלֵּם," הִיא סָחָה, "אֶת אֶבְלֵךְ

אָבוֹא וַאֲדוֹבֵב בִּלְשׁוֹנִי;

צֳרִי אֶצֹּק עַל פֶּצַע בַּעֲלֵךְ

וַאֲחָרֵף אֶת פִּירוּס הַזְּדוֹנִי;

עַל תַּבְעֵרַת עִירֵךְ תִּדְמַע עֵינִי,

וּמִן הַבַּד אֶמְחֶה בְּלַהֲבִי

אֶת פְּנֵי הַיְּוָנִים הַנַּעֲוִים.

"אֶת דְּמוּת הַנַּפְקָנִית שֶׁבִּגְלָלָהּ

הֵחֵל כָּל זֶה אֶשְׂרֹט וַאֲרַטֵּשׁ.

מִלַּהַט תְּשׁוּקָתְךָּ, פָּרִיס, עָלָה

הַזַּעַם הַבּוֹעֵר וְהַגּוֹעֵשׁ;

בְּמַבָּטְךָ הִדְלַקְתָּ אֶת הָאֵשׁ;

וְכָאן בָּעִיר, בְּגִין אוֹתוֹ מַבָּט,

מֵתִים הָאָב, הָאֵם, הַבֵּן, הַבַּת.

כמה דברים חשובים קורים בבתי שיר אלו. ראשית, בניגוד ליחס הנוקשה שלוקרציה מפגינה כלפי גבירות עתידיות שאינן מתעלות למעלת הצניעות שלה, כאן אנו רואים אותה עושה חסד (ולו כמחווה בלבד) עם אישה אחרת בצערה כשהיא מתמללת את זעקתה האילמת של הקובה. כמו אמתה של לוקרציה, שחשה את צערה ויגונה של גבירתה ומזדהה איתם מייד גם בלי להבינם, לוקרציה מגלה סולידריות עם אישה סובלת אחרת.

לוקרציה מזהה גם את האשמים באסונה של הקובה: ראשית הלנה, "הַנַּפְקָנִית שֶׁבִּגְלָלָהּ / הֵחֵל כָּל זֶה", ומייד לאחר מכן פריס, הנסיך הטרויאני שחטף את הלנה מבעלה היווני מנלאוס בלהט תשוקתו ובכך הביא על טרויה את "הַזַּעַם הַבּוֹעֵר וְהַגּוֹעֵשׁ" שבו כילו אותה היוונים. למעשה, סיפורם של פריס והלנה רלוונטי לזה של לוקרציה הרבה יותר ממה שאולי נדמה בתחילה. כך מתחיל האקפראסיס ששיקספיר מוסיף לסיפורה:

לִבְסוֹף הִיא מִתְקָרֶבֶת אֶל תְּמוּנָה

רַבַּת הָדָר שֶׁל טְרוֹיָה הַדְּגוּלָה,

שֶׁכָּל חֵילוֹת יָוָן וּגְאוֹנָהּ

עַל שֹׁד הֵלֵנָה מִתְקַבְּצִים מוּלָהּ

וּמְאַיְּמִים לִנְתֹּץ אֶת הֵיכָלָהּ;

At last she calls to mind where hangs a piece

Of skilful painting, made for Priam's Troy:

Before the which is drawn the power of Greece.

For Helen's rape the city to destroy,

Threatening cloud-kissing Ilion with annoy;

התיאור כאן, במיוחד במקור האנגלי שמשתמש בפירוש במילה אונס (rape), אינו משאיר מקום לספק בכך שלהלנה לא הייתה כל בחירה כשנסיך טרויה פריס חמס אותה מבעלה היווני מנלאוס. כמו לוקרציה עצמה, גם היא נאנסה. אבל לוקרציה לא חשה כל חמלה או הזדהות איתה. להיפך, היא נמלאת חימה נקמנית: "אֶת דְּמוּת הַנַּפְקָנִית שֶׁבִּגְלָלָהּ / הֵחֵל כָּל זֶה אֶשְׂרֹט וַאֲרַטֵּשׁ", היא חושבת. לוקרציוס וקולטינוס אינם מטילים דופי בלוקרציה שנאנסה בידי טרקווין, אך לוקרציה עצמה רואה בקורבן אונס פרוצה שאשמה בהרס עיר שלמה.

אבל הרצון לנקום בקורבן האונס מתחלף מייד בהטלת האשמה על הגבר הפוגע, פריס, שלהט תשוקתו, שלא רוסן בידי אביו המלך, גרם למות המשפחה כולה ולחורבן העיר. גם טרקווין, האנס שלה, הוא בן המלך, וגם הוא לא ריסן את תשוקתו ההרסנית. ההשוואה ששיקספיר עורך פה מדגישה את מעלתה של לוקרציה מחד גיסא, ואת נוקשות האידיאלים שלה מאידך גיסא. מצד אחד, להט תשוקתו של פריס להלנה החריב את עירו וגרם למותם של בני משפחתו, אך לוקרציה מצילה את משפחתה מקלון ואת עירה משלטונם החמסני של המלכים בכך שהיא מפרסמת ברבים את העוול שנעשה לה. מן הצד השני, לוקרציה, שלא כמו הגברים בני משפחתה, אינה מסוגלת לחמול על אישה שנאנסה או לזכות אותה.

עם זאת, בניגוד לכוונתה הראשונית, לוקרציה לא פוגעת בדמותה של הנאנסת, אלא בדמות שהיא מזהה עם האנס. בנוסף להקבלה בינו לבין פריס, טרקווין משתקף ביתר שאת בדמות השנייה שמושכת את תשומת ליבה של לוקרציה המתבוננת בתמונה: דמותו של סינון, היווני הערמומי שהעמיד פנים שעמיתיו נטשו אותו מאחור, התחנן לרחמיהם של הטרויאנים, קיבל מקלט בעירם, ואז הפיל אותה מבפנים. שיקספיר אינו מזכיר את האפיזודה הזאת בעברו של טרקווין ב"אונס לוקרציה", אבל הגרסאות ההיסטוריות של הסיפור מציינות כי טרקווין עצמו פעל בדרך דומה מאוד כדי להכניע עיר אחרת לפני המצור על ארדאה. הוא העמיד פנים שמשפחתו מתנכרת לו, זכה לרחמי מנהיגי העיר שקיבלו אותו אליהם, ואז בגד בהם והפיל את עירם מבפנים. אנשי העיר הזאת, גַּבּיי, הם אלה שרוצחים את טרקווין לבסוף לאחר שהוא ומשפחתו מגורשים מרומא.

בסצנה שהוסיף לסיפורה, לוקרציה שורטת בציפורניה לא את הלנה, קורבן האונס, אלא את סינון, הבוגד המזוהה עם טרקווין:

הִיא מִתְמַלֵּאת בְּכַעַס וְאֵיבָה.

שׁוּב לֹא תּוּכַל לָשֵׂאת אֶת הַכְּאֵב;

אֶת סִינוֹן הִיא שׂוֹרֶטֶת, וּמַשְׁוָה

אוֹתוֹ לַמְּנֻוָּל שֶׁהִתְגַנֵּב

וְאֶת עַצְמָהּ גָּרַם לָהּ לְתַעֵב.

לוקרציה של שיקספיר זוכה לנקמה כפולה. מעבר לכך שהיא מפרסמת את דבר האונס ומבטיחה כי תהיה נקמה על העוול שנעשה לה, לוקרציה של שיקספיר נוקמת, גם אם מטפורית בלבד, באנס שלה בעצמה כשהיא שורטת את דמותו בכעס ואיבה, ואולי אף מצליחה למחוק את אותו מן הבד. יתר על כן, ברגע של חמלה – של המשורר כלפיה ושלה כלפי עצמה – היא מחייכת מתוך הבנה של הנאיביות התמימה של הנקמה המטפורית הזו: "לִבְסוֹף הִיא מְחַיֶּכֶת בְּוִתּוּר: / "טִפְּשָׁה! זֶה לֹא כּוֹאֵב לוֹ, לַצִּיּוּר." לוקרציה מחייכת. גם זו נחמה.

1. עוד שלושה שירים – The Lover's Complaint, The Phoenix and the Turtle, The Passionate Pilgrim – מיוחסים לשיקספיר, בדרגות שונות של ודאות. לא אעסוק בהם כאן.

2. שיקספיר, ויליאם, הסונטות: מהדורה דו־לשונית. מאנגלית: אבי הסנר וגיל הראבן. עריכה: חיים פסח. כנרת, זמורה־ביתן, דביר, אור יהודה 2011.

3. (Attributed to) De Critz, John. "Henry Wriothesley, 3rd Earl of Southampton (1573–1624)". Cobbe Collection, National Trust, Hatchlands, 1590-1593.

4. William Shakespeare, The Poems: Venus and Adonis, The Rape of 4 Lucrece, The Phoenix and the Turtle, The Passionate Pilgrim, A Lover's Complaint, ed. John Roe, 2nd ed., The New Cambridge Shakespeare (Cambridge: Cambridge University Press, 2006), 1.

5. Peter Hyland, An Introduction to Shakespeare's Poems, 2nd edition 5 (New York: Red Globe Press, 2002), 101.

6. Patrick Cheney, "Introduction: Shakespeare's Poetry in the Twenty – First Century," in The Cambridge Companion to Shakespeare's Poetry, ed. Patrick Cheney, (Cambridge: Cambridge University Press, 2007), 1, 7.

7. כל המובאות הן מתוך טיטוס ליויוס, "ראשיתה של רומא: מייסודה של העיר: ספרים 1–5"; תרגם, הוסיף הערות ומפתח: משה ליפשיץ; מבוא: יונתן פרייס; עריכה לשונית: אלי שקדי; תרגום המבוא: עודד פלד )ירושלים: כרמל, 2022(, 94–98.

8. לא מצאתי תרגום עברי ליצירה זו. התרגום למעלה, כמו גם ההדגשה, שלי )ר"ב(.

9. התרגום מצ'וסר, כאן ובהמשך, הוא של יותם בנשלום

10. תקציר טיעוניו של אוגוסטינוס מובא פה מתוך ההקדמה של ג'ון רו למהדורת השירים של שיקספיר ומתוך מאמר של לין שאטרס: Shakespeare, The Poems, the Medieval Lucretia," Medieval Feminist Forum: A Journal of Gender and Sexuality 45, no. 2 (2009): 67. 23; Lynn Shutters, "Marital Affection and

11. השם rhyme royal ניתן לבתים האלה מכיוון שהמלך ג'יימס הראשון חיקה אותם בשירים שכתב. השיר הארוך השני של שיקספיר "ונוס ואדוניס" בנוי מבתים בני שש שורות, הסונטות הן שירים בני ארבע עשרה שורות עם תבנית חריזה משלהן, והמחזות של שיקספיר כתובים בפנטמטר ימבי שבדרך כלל אינו מחורז. למידע נוסף על בחירתו של שיקספיר בצורה שירית זאת, ראו: Elizabeth Scott-Baumann and Ben Burton, "Shakespearean Stanzas? Venus and Adonis, Lucrece, andComplaint," English Literary History 88, no. 1 (2021): 1–26.

12. Daniel Moss, "Minor Epic," in The Oxford History of Poetry in English: Volume 4. Sixteenth-Century British Poetry, ed. Catherine Bates and Patrick Cheney (Oxford University Press, 2022), 286.

13. Chris Baldick, "Complaint," in The Oxford Dictionary of Literary Terms (Oxford: Oxford University Press, 2015).

14. ראו למשל: Victoria Burns, "'What Did He Note but Strongly He Desir'd?': Reading Shakespeare's The Rape of Lucrece as a Pornographic Possession," Iowa Journal of Cultural Studies 19, no..)2019( 1 Peter J. Smith, "Exonerating Rape: Pornography as Exculpation in Shakespeare's The Rape of Lucrece," Shakespeare 5, no. 4 (2009):

.22–407

15. Catherine Belsey, "The Rape of Lucrece," in The Cambridge 15 Companion to Shakespeare's Poetry, ed. Patrick Cheney (Cambridge: Cambridge University Press, 2007), 99.

16. Coppélia Kahn, "Publishing Shame: The Rape of Lucrece," in A Companion to Shakespeare's Works, Volume IV: The Poems, Problem Comedies, Late Plays, ed. Richard Dutton and Jean E.Howard (Hoboken, United Kingdom: John Wiley, 2003), 269–71.