אופק אבוד

ofek-1

פרולוג

סיגרים בערו לאיטם, ואנו התחלנו לטעום מההתפכחות שחשים חברים מימי בית הספר ששבים ונפגשים כמבוגרים ומגלים לדאבונם שהמשותף ביניהם מועט מכפי שסברו. רדרפורד היה סופר. ויילנד היה מזכיר בשגרירות, והוא שהזמין אותנו לארוחה במסעדה בנמל התעופה טמפלהוף בברלין, אמנם ללא התלהבות מיוחדת אבל בנימוס הדיפלומטי הכרוך בתפקידו. נראה שפרט לעובדת היותנו שלושה רווקים אנגלים בבירה נוכרית, לא היה דבר העשוי לחבר בינינו. נוכחתי שהשנים וגם אות הכבוד במסדר הוויקטוריאני שהוענק לוויילנד טרטיוס לא שינו במאום את נטייתו לצדקנות שאפיינה אותו עוד כנער. את רדרפורד חיבבתי יותר. הוא התפתח והבשיל מאותו ילד תינוקי צנום וחששן שלעיתים נהגתי להתעלל בו ולהתנשא מעליו. שיערתי שהוא מרוויח הרבה יותר ממני ומוויילנד, וזה העניק לשנינו את הרגש היחיד המשותף שיכולנו לחלוק בינינו – קנאה.

הערב, למרות זאת, כלל לא היה משעמם. התבוננו במטוסי לופטהנזה הנוחתים מכל קצווי אירופה המרכזית, ובדמדומים, כשהודלקו משואות המסלולים, הכול נדמה למחזה תיאטרלי מרהיב. אחד המטוסים היה אנגלי, והטייס, בסרבל וקסדה, חלף על פנינו והצדיע לוויילנד אשר תחילה לא זיהה אותו. אבל משהבין מי הוא, נערכו היכרויות בין כולם, והזר הוזמן להצטרף אלינו. הוא היה צעיר, עליז ונעים הליכות בשם סאנדרס. ויילנד העיר שקשה לזהות אנשים כשהם עטויים מכף רגל ועד ראש בסרבלי טיסה וחובשים קסדות, וסאנדרס צחק והגיב: "הו, בהחלט. אני יודע זאת היטב. אל תשכח שהייתי בבאסקול." ויילנד צחק אף הוא, אם כי לא בספונטניות, והשיחה פנתה לכיוונים אחרים.

סאנדרס היה תוספת נעימה לחבורה שלנו, ויחד שתינו כמות הגונה של בירה. בסביבות עשר בערב ויילנד קם מהשולחן לשוחח עם מישהו בשולחן סמוך, ורדרפורד, ברגע של הפוגה פתאומית בשיחה, העיר: "דרך אגב, הזכרת קודם את באסקול. אני קצת מכיר את המקום. למה בדיוק התכוונת שהתרחש שם?"

סאנדרס השיב בחיוך ביישני: "הו, מדובר רק באיזה אירוע יוצא דופן, כשהייתי שם, עדיין בשירות המדינה." אך הוא היה צעיר שלא הצליח להתאפק מלשתף בסיפור מסווג. "בעצם, אפגאני או אפרידי* אחד חטף את אחד ממטוסי התובלה שלנו, והמהומה הגיעה לשמיים, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם. הדבר החצוף ביותר שאי־פעם שמעתי. הבחור תקף את הטייס, המם אותו, סחב לו את הסרבל והקסדה וטיפס לתא הטייס בלי שאיש הבחין בו. הוא התניע את המטוס, סימן למכונאים את כל האותות הנכונים והמריא באופן מרשים. הבעיה הייתה שהוא מעולם לא שב."

רדרפורד הסתקרן. "מתי כל זה התרחש?"

"הו, אולי לפני כשנה. מאי 31'. היינו עסוקים בפינוי אזרחים מבאסקול לפשאוואר בגלל ההפיכה – אולי אתה זוכר את העניין. היה שם די בלגן, אחרת דבר כזה לא היה יכול לקרות. ובכל זאת, זה קרה, מה שמוכיח שהלבוש עושה את הבן־אדם, לא כן?"

רדרפורד המשיך להסתקרן. "הייתי מצפה שבמצב עניינים שכזה יהיה יותר מאחראי אחד על כל מטוס."

"זה אכן היה המצב בכל מטוסי התובלה הרגילים, אבל המטוס הזה היה משהו מיוחד. הוא נבנה במקור לאיזשהו מהראג'ה, ונעשה בו בעיקר שימוש לטיסות בגובה רב באזור קשמיר בשירות אנשי המיפוי ההודי."

"ואתה אומר שהוא מעולם לא הגיע לפשאוואר?"

"לא הגיע לשם ולא נחת בשום מקום אחר עד כמה שיכולנו לבדוק. זה מה שהיה כל כך מוזר בעניין. כמובן, אם הבחור היה מאחד השבטים, ייתכן שטס לאזור ההררי מתוך כוונה לדרוש כופר תמורת הנוסעים החטופים. אני מניח שכולם נהרגו איכשהו. יש המון מקומות על הגבול האפגני שאפשר להתרסק בהם בלי להשאיר זכר."

"כן, אני מכיר אזורים כאלה. כמה נוסעים היו?"

"ארבעה, אני חושב. שלושה גברים ואיזו מיסיונרית אחת."

"האם לאחד הגברים קראו במקרה קוֹנְוֵוי?"

סאנדרס נראה מופתע. "נכון. 'גְלוֹרִי' קונווי – הכרת אותו?"

"הוא ואני למדנו באותו בית ספר," אמר רדרפורד במבוכה קלה, כי אכן זו הייתה האמת, אך הוא חש שאמירה זו עלולה להתפרש כהתרברבות שאינה הולמת אותו.

"אם להסיק ממה שהוא עשה שם בבאסקול, הוא היה בחור לעניין לכל הדעות," המשיך סאנדרס.

רדרפורד הנהן "כן, ללא ספק... אבל כמה מדהים... מדהים..." אחרי זמן־מה שבו נדדו מחשבותיו נראה היה שהתעשת, ואז אמר: "הדבר לא התפרסם בעיתונים, אחרת הייתי קורא על כך. איך זה יכול להיות?"

סאנדרס נראה לרגע נבוך ואפילו, חשבתי, על סף הסמקה. "בכנות," השיב "כנראה פלטתי יותר ממה שהייתי צריך. ואולי זה כבר לא חשוב – אלה בטח חדשות ישנות בכל הבסיסים, ודאי בכל מקום אחר. הדבר הושתק, אתה מבין – זאת אומרת, הדרך שבה זה התרחש. זה ממש לא נשמע טוב. הממשל פשוט דיווח שאחד המטוסים איננו, ונקב בשמות באופן שלא יעורר את סקרנותם של גורמים חיצוניים."

באותו הרגע ויילנד שב אלינו וסאנדרס פנה אליו בנימה מתנצלת. "שמע, ויילנד, הבחורים האלה דיברו על 'גלורי' קונווי. אני חושש שקשקשתי קצת יותר מדי על האירוע בבאסקול – אני מקווה שאתה לא מייחס לזה חשיבות יתרה."

ויילנד שתק לרגע בחומרה. היה ברור שהוא התלבט בין הפגנת נימוס כלפי בן ארצו לבין חובתו הרשמית. לבסוף השיב: "אני לא יכול להימנע מהתחושה שאין זה מן הראוי להפוך את האירוע הזה לעוד מעשייה. ואני תמיד חשבתי שאצלכם, אנשי צוות האוויר, יש מילה של כבוד ולא מוציאים סיפורים החוצה." אחרי שסיים לנזוף בצעיר, פנה ביתר רוך אל רדרפורד. "כמובן, במקרה שלך זה בסדר, ואני בטוח שאתה מבין שלפעמים נחוץ להשאיר אירועים שהתרחשו באזור הגבול במידה של ערפול."

"מצד שני," השיב רדרפורד ביובש, "הסקרנות מנקרת, ויש רצון לדעת את האמת."

"היא לא הוסתרה מאלה שהייתה להם סיבה לדעת אותה. אני הייתי בפשאוואר באותו זמן, ואני יכול להבטיח לך שכך היה. הכרת את קונווי היטב – אני מתכוון מאז ימי בית הספר?"

"רק קצת באוקספורד, ונפגשנו כמה פעמים באקראי לאחר מכן. נהגת להיפגש איתו לעיתים תכופות?"

"באנגורה, כשהוצבתי שם, נפגשנו פעם־פעמיים."

"וחיבבת אותו?"

"חשבתי שהוא נבון, אבל קצת פזיז."

רדרפורד חייך. "ללא ספק הוא היה נבון. הייתה לו קריירה אקדמית מזהירה – עד לפרוץ המלחמה. הוא הצטיין בחתירה ורטוריקה וזכה בשלל פרסים, וגם היה, לדעתי, הפסנתרן החובב הטוב ביותר ששמעתי בחיי. אדם מרשים ברבגוניותו. היה יכול להיות מועמד לראשות הממשלה. אבל העובדה היא שלא שמעו עליו לאחר אותם ימי אוקספורד. מובן שהמלחמה פגעה בקריירה שלו. הוא היה צעיר מאוד, ואני מבין ששירת במשך מרבית המלחמה."

"הוא נפצע או משהו," השיב ויילנד, "אבל לא באופן רציני. בסך הכול יצא לא רע, קיבל את אות הגבורה בצרפת. אחר כך אני מאמין ששב לאוקספורד כמרצה. אני יודע שהוא נסע למזרח ב־21'. הידע שלו בשפות המזרח אִפשר לו להתקבל לעבודה במשרד החוץ ללא בעיות. הוא הוצב במספר מקומות."

רדרפורד חייך חיוך רחב. "אם כך, זה מסביר הכול. קיימות אינסוף דוגמאות בהיסטוריה לכישרונות מזהירים שבוזבזו בשגרה של פענוח מסרים במשרד החוץ והגשת תה במסיבות תה רשמיות."

"הוא היה בשירות הקונסולרי, לא הדיפלומטי," אמר ויילנד בהתנשאות. היה ברור שהוא לא סבל הקנטות, ולא הביע כל מחאה כאשר לאחר התבדחות קלה נוספת מסוג זה רדרפורד קם ללכת. בכל מקרה השעה הייתה כבר מאוחרת ואמרתי שגם אני אלך. כאשר נפרדנו, ויילנד עוד הצליח לשמור על איפוק ונימוסין רשמיים, סאנדרס לעומתו שפע כולו חביבות והביע תקווה להיפגש בעתיד שוב.

היה עליי להגיע לרכבת הטרנס־יבשתית בשעת בוקר מוקדמת, ובעודנו מחכים למונית, רדרפורד הציע שאבלה את השעות שנותרו לי עד ליציאתה אצלו במלון. יש לו חדר אורחים, אמר, ונוכל לשוחח. אמרתי שזה מתאים לי ביותר, והוא הגיב: "מצוין. נוכל לשוחח על קונווי, אם תרצה, אלא אם ענייניו לגמרי משעממים אותך."

אמרתי שכלל לא, אף על פי שבקושי הכרתי אותו. "הוא עזב בסוף שנתי הראשונה ולא פגשתי אותו לאחר מכן. אבל הוא היה נחמד אליי מאוד בהזדמנות אחת. אני הייתי נער חדש ולא הייתה שום סיבה שהוא ינהג כלפיי כפי שנהג. זה היה אמנם דבר טריוויאלי, אך לעולם אזכור לו זאת."

רדרפורד הסכים. "כן, גם אני חיבבתי אותו מאוד, אם כי באופן מפתיע בהתחשב באורכן של פגישותינו, זכיתי להכירו רק מעט."

ואז השתרר מין שקט מוזר שבמהלכו היה ברור ששנינו חשבנו על מישהו שהיה חשוב לנו, מתברר, לאין ערוך יותר מכפי שניתן היה לצפות על בסיס סך המפגשים האקראיים שהיו לכל אחד מאיתנו איתו. לימים נוכחתי עוד פעמים רבות שגם אחרים שפגשו את קונווי, אפילו רק באופן פורמלי וחטוף, זכרו אותו בבהירות חדה. הוא ללא ספק היה צעיר יוצא דופן, ולגביי, שהכרתי אותו בגיל שבו מקובל להעריץ גיבורים, זיכרונו נצרב בי באופן מובחן ורומנטי. הוא היה גבוה ויפה תואר, ולא רק שהצטיין בספורט אלא גם זכה בכל הפרסים האקדמיים האפשריים. מחנך סנטימנטלי אחד כינה את הישגיו "מלאי הדר", ומכאן נגזר הכינוי שלו "גלורי". אולי רק הוא היה ראוי לשאת כינוי כזה. ביום שהיה מוקדש לנאומים הוא נאם ביוונית וגם הצטיין בהצגות בבית הספר. היה בו משהו אליזבתני – הרבגוניות, יופיו והחיוניות התוססת של פעילותו הפיזית והמנטלית. משהו דמוי פיליפ סידני, איש האשכולות האליזבתני. העולם שלנו כמעט אינו מייצר עוד אנשים כאלה בימינו. אמרתי משהו בסגנון זה לרדרפורד והוא השיב: "נכון, אמת, ויש לנו אפילו מילת גנאי לאנשים כאלה – אנחנו קוראים להם חובבנים. אני מניח שיש אנשים שכינו כך את קונווי, אנשים כמו ויילנד לדוגמה. אין לי חיבה גדולה לוויילנד. אני לא סובל טיפוסים מסוגו – כל הרהב ותחושת החשיבות העצמית. והגישה האדנותית של בעל השררה, שחש שהיא הולמת את מעמדו רק מתוקף העובדה שהוא נמנה כביכול עם איזו שכבה מיוחסת כמו של בוגרי איזה מוסד חינוכי, שמת לב? הערות קטנות כמו 'מילה של כבוד' ו'להוציא סיפורים החוצה', כאילו שכל האימפריה הבריטית היא כמו איזו כיתה י"א בבית ספר יוקרתי! אבל אני אף פעם לא הסתדרתי עם הדיפלומטים המתנשאים האלה."

נסענו עוד כברת דרך בשקט ואז הוא המשיך: "בכל זאת, לא הייתי רוצה להחמיץ את הערב הזה. זו הייתה חוויה מיוחדת בשבילי, לשמוע את הסיפור של סאנדרס על האירוע בבאסקול. כי, תראה, שמעתי את הסיפור כבר קודם ולא בדיוק האמנתי לו. הוא היה חלק מסיפור יותר פנטסטי שלא הייתה לי סיבה להאמין לו בכלל, או אולי רק סיבה קלושה אחת. עכשיו יש שתי סיבות קלושות. אני מניח שאתה יכול לשער שאינני תמים במיוחד. חלק ניכר מחיי הסתובבתי ברחבי העולם, ויש בו הרבה דברים מוזרים – ואני מתכוון לאלו שראית במו עיניך, ולא רק הסתפקת בשמועות. ובכל זאת..."

נראה שפתאום הוא נוכח שכל מה שאמר לא היה יכול להיות מובן לי ופרץ בצחוק. "דבר אחד בטוח – אין סיכוי שאשתף את ויילנד בהגיגיי האישיים. זה יהיה כמו למכור פואמה אפית לשבועון זול. אני מעדיף לנסות את מזלי איתך."

"אולי אתה מחמיא לי לשווא," הערתי.

"הספר שלך לא מעיד עליך אחרת."

לא הזכרתי את הספר המאוד טכני (בכל זאת, אין בתחום שלי, נוירולוגיה, עניין רב לציבור) והופתעתי שרדרפורד בכלל שמע עליו. כך אמרתי והוא השיב: "כן, תבין, זה עניין אותי, כי אמנזיה הייתה הבעיה של קונווי בשלב מסוים."

הגענו למלון, והוא ניגש לקבלה לקחת את המפתח לחדר. בעודנו עולים לקומה החמישית אמר: "כל זה הוא פשוט ללכת סחור־סחור. העובדה היא שקונווי לא מת. לפחות זה היה המצב עד לפני מספר חודשים."

לא יכולתי להשיב במשך הזמן הקצר בדרך למעלה. בפרוזדור, לאחר כמה שניות, הגבתי: "אתה בטוח? איך אתה יודע?"

והוא, בעודו פותח את הדלת, השיב: "כי נסעתי איתו משנגחאי להונולולו באוניית נוסעים יפנית בחודש נובמבר האחרון." הוא לא המשיך עד שהתיישבנו על הכורסאות והתכבדנו בסיגרים ובמשקאות. "אתה מבין, הייתי בסין בסתיו בחופשה. אני תמיד נודד אנה ואנה. שנים שלא ראיתי את קונווי. אף פעם לא התכתבנו ואני לא יכול להגיד שהוא היה במחשבותיי לעיתים קרובות, אם כי פניו היו כאלה שהייתי יכול להעלות בקלות לנגד עיניי לו רק רציתי. ביקרתי חבר בהאנקאו וחזרתי ברכבת מהירה לפקין. ברכבת גלגלתי שיחה עם נזירה ראשית מקסימה ממסדר צדקה צרפתי. היא הייתה בדרך לצ'ונג קיאנג, מקום המנזר שלה, ומאחר שידעתי קצת צרפתית, היא נהנתה לשוחח איתי על עבודתה ועל שאר עניינים. למעשה, ככלל אין לי הרבה סימפתיה לפעילות מיסיונרית, אבל אני מוכן להודות, כמו הרבה אחרים היום, שהקתולים הם קטגוריה בפני עצמה, כי לפחות הם עובדים קשה ולא מתיימרים להציג את עצמם כמפקדים בעולם שמלא חיילים פשוטים. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שהאישה הזאת, בעת ששוחחה על בית החולים של המסדר בצ'ונג קיאנג, הזכירה מקרה של קדחת שהגיע אליהם כמה שבועות לפני כן. גבר שחשבו שהוא ללא ספק אירופאי, אף על פי שלא היה מסוגל להזדהות ולא נשא כל מסמכי זיהוי. בגדיו היו של מקומיים ופשוטים ביותר, וכשהתקבל על ידי הנזירות הוא היה חולה מאוד. הוא דיבר סינית שוטפת וגם צרפתית לא רעה, וחברתי למסע הדגישה בפניי שעוד לפני שהתברר לו לאוֹם הנזירות, הוא פנה אליהן באנגלית רהוטה עם היגוי של המעמד העליון. אמרתי לה שקשה לי לדמיין מצב כזה, והקנטתי אותה בעדינות על יכולתה להבחין בהיגוי מיוחס בשפה זרה לה. התבדחנו על כך ועל דברים אחרים, והיא הזמינה אותי לבקר במיסיון אם אזדמן לאזור. זה, כמובן, נראה לי אפשרי באותה מידה כמו טיפוס על האוורסט, וכשהרכבת הגיעה לצ'ונג קיאנג לחצתי את ידיה בצער כן על שהמפגש האקראי שלנו הגיע לקיצו. אלא שמצאתי את עצמי שוב בצ'ונג קיאנג לאחר מספר שעות. הרכבת התקלקלה כמה קילומטרים בהמשך הדרך. בקושי הוחזרנו לתחנה, ונודע לנו שקטר חלופי יגיע רק בעוד שתים־עשרה שעות. זה קורה לעיתים תכופות ברכבות הסיניות. כך היה לי חצי יום לבלות בצ'ונג קיאנג והחלטתי לקבל את ההזמנה של האישה החביבה ולבקר במיסיון.

"עשיתי זאת והתקבלתי בחום, מלֻווה, כמובן, במידה קלה של תמיהה. אני מניח שאחד הדברים שקשה ללא־קתולי לתפוס הוא איך קתולי יכול בקלות לשלב רשמיות נוקשה עם סובלנות לא רשמית. האם זה מסובך מדי? בכל אופן, לא משנה. צוות המיסיון התגלה כחברה מאוד מענגת. עוד לפני שחלפה שעה מצאתי שארוחה הוכנה לי, ורופא סיני נוצרי צעיר התיישב לידי וניהל שיחה מהנה בבליל של צרפתית ואנגלית. לאחר מכן הוא והנזירה הראשית הובילו אותי לבית החולים שעליו הייתה גאוותם. סיפרתי להם שאני סופר, והם בפשטותם התלהבו מהרעיון שיופיעו בספר. הלכנו לאורך שורת המיטות, והרופא נתן הסברים על המחלות. המקום היה נקי להפליא ומתוחזק ביעילות. אני לגמרי שכחתי את אותו חולה מסתורי בעל המבטא האנגלי המיוחס, עד שהנזירה הזכירה לי שמייד נגיע למיטתו. כל מה שיכולתי לראות היה את גבו של האיש שכנראה ישן. המליצו לי לפנות אליו באנגלית, ואני אמרתי 'ערב טוב,' שהיה הדבר הראשון הלא־מאוד מקורי שעלה בדעתי. האיש הביט לפתע והשיב 'ערב טוב.' אכן המבטא שלו היה מלומד. אבל לא היה לי זמן להיות מופתע, כי כבר זיהיתי אותו למרות הזקן, החזות שהשתנתה והעובדה שלא נפגשנו תקופה כה ממושכת. זה היה קונווי. הייתי משוכנע שזה הוא, אבל לו הרהרתי בעניין, הייתי גם יכול בקלות להגיע למסקנה שלא ייתכן שזה הוא. למזלי, באותו רגע פעלתי על פי חוש. קראתי בשמו ובשמי, ואף על פי שהוא התבונן בי בלי סימן ודאי של היכרות, הייתי משוכנע שלא טעיתי. הייתה לו עווית קלה בשרירי הפנים שזכרתי, וצבע עיניו היה כחול, שמתאים יותר לקיימברידג' מאשר לאוקספורד. אבל פרט לכל אלה, הוא היה אדם שפשוט אי אפשר לטעות בזהותו – לראותו פעם אחת פירושו לא לשכוח אותו לעולם. מובן שהרופא והנזירה הראשית היו מלאי התרגשות. אמרתי להם שאני מכיר את האיש, שהוא אנגלי, וחבר שלי, ואם נראה שלא זיהה אותי, זה יכול להיות רק כי איבד את זיכרונו לחלוטין. הם הסכימו בפליאה, והתייעצנו ממושכות על המקרה. לא היה להם מושג כיצד הצליח קונווי להגיע לצ'ונג קיאנג במצבו.

"בקיצור, נשארתי שם יותר משבועיים בתקווה שאיכשהו אצליח לעורר את זיכרונו. לא הצלחתי בכך, אבל הוא חזר לאיתנו ושוחחנו ארוכות. כשאמרתי לו בכנות מי אני ומי הוא, הוא היה נוח דיו מכדי להתווכח איתי. הוא אפילו היה די עליז, אם כי במידה מעורפלת, ונראה שמח להיות בחברתי. להצעתי שאקח אותו הביתה ענה בפשטות שאין לו התנגדות. בחוסר העניין שהוא הפגין היה משהו מערער. מייד פניתי לארגן את עזיבתנו בהקדם. היה לי קשר עם מכר בקונסוליה בהאנקאו, וכך סודרו הדרכון ושאר המסמכים ללא כל הסיבוכים שהיו עלולים להתרחש. אכן, נראה לי שלמען קונווי, היה עדיף שכל העניין לא ייחשף לעיני הציבור ויקבל כותרות בעיתונים, ואני שמח להגיד שבזאת הצלחתי. ללא ספק זו יכלה להיות חגיגה לעיתונות.

"ובכן, עזבנו את סין בדרך המקובלת. שטנו במורד היאנג־צה לננקינג, ומשם ברכבת לשנגחאי, שם עגנה אוניית נוסעים יפנית שעמדה לצאת לסן פרנסיסקו עוד באותו הלילה, ואנחנו הזדרזנו ועלינו עליה."

"עשית המון למענו," אמרתי.

רדרפורד לא הכחיש. "אינני חושב שהייתי עושה כל כך הרבה למען מישהו אחר," השיב. "אבל היה משהו באיש, מאז ומעולם – קשה להסביר מה בדיוק, אך אותו משהו הוא זה שהסב גם לזולת את העונג לעזור לו במידת האפשר."

"כן," הסכמתי. "היה לו קסם מיוחד, משהו שובה לב שנעים להיזכר בו אפילו עכשיו, כשאני מדמיין אותו עדיין כנער בחליפת קריקט."

"חבל שלא הכרת אותו באוקספורד. הוא היה פשוט מבריק – אין מילה אחרת. אחרי המלחמה אנשים אמרו שהוא השתנה. כך גם אני חושב. איני יכול שלא לחשוב שעם כל כישרונותיו, היה עליו למלא תפקידים חשובים יותר. כל העסק עם בית המלוכה הבריטי לא נראה בעיניי כקריירה נשגבה. וקונווי היה – או צריך היה להיות – נשגב. אתה ואני הכרנו אותו, ואיני חושב שאני מגזים כשאני אומר שזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. ואפילו כאשר נפגשנו במרכז סין, כשמוחו מעורפל ועברו אפוף מסתורין, עדיין הייתה בו מין ליבה של קסם מושך."

רדרפורד השתהה קמעה, אפוף בזיכרונותיו, ואז המשיך: "כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, באונייה חידשנו את החברות הישנה שלנו. סיפרתי לו את כל אשר ידעתי עליו, והוא הקשיב בעניין שנראה מעט אבסורדי. הוא זכר בבירור את הכול מאז שהגיע לצ'ונג קיאנג, ועוד נקודה שתעניין אותך היא שהוא לא שכח שפות. לדוגמה, הוא סיפר לי שכנראה היה לו איזה קשר עם הודו, מאחר שידע לדבר הינדוסטנית.

"ביוקוהמה האונייה התמלאה, ובין הנוסעים החדשים היה סיווקינג,** הפסנתרן, בדרך למסע קונצרטים בארצות הברית. הוא ישב איתנו לאותו שולחן בחדר האוכל, ולפעמים שוחח עם קונווי בגרמנית. זה מראה לך עד כמה, לפחות כלפי חוץ, קונווי היה נורמלי. פרט לאובדן הזיכרון, שלא היה אפשר להבחין בו במהלך שיחה רגילה, לא היה בו שום דבר חריג.

"כמה ערבים לאחר יציאתנו מיפן, סיווקינג הסכים לנגן רסיטל, וקונווי ואני הלכנו לשמוע אותו. הוא ניגן היטב, כמובן, קצת ברהמס וסקרלטי, והרבה שופן. מפעם לפעם התבוננתי בקונווי וראיתי שהוא נהנה מהכול, דבר שנראה טבעי למדי בהתחשב ברקע המוזיקלי שלו. הערב עוד התארך שכן בסיום הרסיטל סיווקינג העניק, בחביבות רבה לדעתי, עוד סדרה של הדרנים לקהל מצומצם של אוהדים שהתקהלו סביב הפסנתר. שוב, הוא ניגן בעיקר שופן, מלחין שהתמחה בו, כידוע לך. לבסוף קם מן הפסנתר והחל ללכת לכיוון הדלת, מלֻווה במעריצים, אבל בתחושה שכבר עשה די עבורם. בינתיים החל להתרחש משהו די משונה. קונווי התיישב ליד הקלידים וניגן קטע מלא חיות ומהיר מאוד שלא הכרתי, וזה החזיר את סיווקינג ששאל בהתלהבות גדולה על מקור היצירה. לאחר שתיקה ארוכה ומוזרה קונווי השיב רק שאינו יודע. סיווקינג קרא שזה לא ייאמן והתרגש עוד יותר. קונווי נראה שהוא עושה מאמץ פיזי ומנטלי אדיר להיזכר, ולבסוף אמר שזה אטיוד של שופן. אני עצמי חשבתי שזה לא ייתכן, ולא הופתעתי כאשר סיווקינג שלל זאת לחלוטין. לפתע קונווי נסער, דבר שהפתיע אותי, כי עד עכשיו הוא לא הביע רגשות לגבי שום דבר. 'ידידי היקר,' מחה סיווקינג, 'אני מכיר את כל יצירות שופן הקיימות, ואני יכול להגיד לך בוודאות שהוא לא כתב את מה שניגנת. זה בהחלט אפשרי שהיה כותב זאת, כי הסגנון הוא לחלוטין שלו, אבל הוא פשוט לא כתב את האטיוד הזה. אני מזמין אותך לחפש את היצירה בכל המהדורות שיצאו לאור.' לזאת קונווי השיב באריכות: 'כן, אני נזכר עכשיו, היא אף פעם לא הודפסה. אני עצמי מכיר אותה מפגישה עם אדם שהיה אחד התלמידים של שופן... והנה עוד יצירה שלא פורסמה שלמדתי ממנו.'"

רדרפורד נעץ בי את עיניו והמשיך: "אינני יודע אם אתה מוזיקלי, ואפילו אם לא, אני משער שהיית יכול לחוש את ההתרגשות של סיווקינג, וגם את שלי, כאשר קונווי המשיך לנגן. עבורי, כמובן, זה היה מבט פתאומי ומסתורי אל עברו, הרמז הראשון מסוגו שחמק. סיווקינג באופן טבעי היה שקוע בתעלומה המוזיקלית שהייתה בעייתית למדי, שהרי שופן מת ב־1849.

"כל האירוע הזה היה כל כך בלתי נתפס, שאולי אוסיף כי היו לו לפחות תריסר עדים, כולל פרופסור אחד בעל מוניטין מקליפורניה. מובן שקל היה להגיד שההסבר של קונווי היה בלתי אפשרי מבחינה כרונולוגית, או כמעט בלתי אפשרי, אבל עדיין נותר הצורך להסביר את העניין המוזיקלי. אם הדבר לא היה כפי שקונווי אמר, מה אם כן זה היה? סיווקינג אישר בפניי שאם שני הקטעים האלו יזכו לפרסום, תוך שישה חודשים הם יהיו ברפרטואר של כל וירטואוז. אפילו אם זו הגזמה, זה לפחות מראה איזו חשיבות ייחס להם סיווקינג. לאחר ויכוח ממושך לא הצלחנו ליישב דבר, כי קונווי דבק בגרסתו, ומאחר שהוא החל להיראות עייף, דאגתי לחלץ אותו מהקהל ולהשכיבו במיטתו. הנושא האחרון היה הקלטת הקטעים. סיווקינג אמר שידאג לכל הסידורים כשיגיעו לאמריקה, וקונווי נתן את הבטחתו לנגן לפני המיקרופון. לעיתים קרובות אני חש צער מכל הבחינות על שלא הצליח למלא את הבטחתו."

רדרפורד הביט בשעונו והרגיע אותי שיהיה לי די זמן לרכבת שלי שכן הסיפור שלו כמעט תם. "מאחר שבאותו הלילה – הלילה שלאחר הרסיטל – זיכרונו שב אליו. שנינו הלכנו לישון, ואני שכבתי ער כאשר הוא בא לתא שלי וסיפר לי. פניו היו מעוותות בארשת יגון עמוק – מין יגון אוניברסלי, אם אתה מבין למה אני מתכוון – משהו מרוחק או לא אישי, מין וֶהְמוּט*** או וֶלְטְשְמֶרְץ**** או איך שהגרמנים מכנים זאת. הוא אמר שהוא יכול להעלות את הכול בזיכרונו, שהכול החל לשוב אליו במשך הנגינה של סיווקינג, אם כי בהתחלה רק במקוטע. הוא ישב שעה ארוכה על קצה מיטתי, ואני נתתי לו את כל הזמן הנדרש ואת הדרך שבה יבחר לספר את סיפורו. אמרתי לו שאני שמח שזיכרונו שב אליו, אך מצטער אם הוא היה מעדיף אחרת. הוא הרים את ראשו ונתן לי מחמאה שלעולם לא אשכח. 'תודה לאל, רדרפורד,' אמר, 'אתה יכול לדמיין דברים.' כעבור זמן קצר התלבשתי ושכנעתי אותו לעשות זאת גם כן, וכך התהלכנו על סיפון האונייה. הערב היה שקט וחמים והשמיים היו זרועי כוכבים. הים נראה חיוור ודביק כמו חלב מרוכז. למעט רעש המנועים, היינו כמו על טיילת. נתתי לקונווי להמשיך לספר בדרכו בלי לשאול שאלות בתחילה. זמן־מה לקראת הזריחה הוא החל לדבר ברצף, ועם ארוחת הבוקר והשמש החמה, סיים. וכשאני אומר 'סיים' אין פירוש הדבר שלא היה לו מה להוסיף אחרי שגולל בפעם הראשונה את הסיפור. במשך עשרים וארבע השעות הבאות הוא מילא חללים חשובים רבים. הוא היה אומלל מאוד ולא היה מסוגל לישון, לכן דיברנו כמעט ללא הפסקה. בסביבות חצות הלילה הבא, האונייה הייתה אמורה להגיע להונולולו. בערב שלפני כן שתינו בתאי. בסביבות עשר הוא עזב אותי, ומאז לא ראיתיו."

"אתה לא מתכוון..." דמיינתי תמונה של התאבדות קרת רוח ומחושבת שראיתי פעם על אוניית דואר מהוֹלִיהֶד לקינגסטאון.

רדרפורד צחק. "אלוהים, לא – הוא לא היה כזה. הוא פשוט חמק ממני. היה קל להגיע לחוף, אבל כנראה נדרש ממנו עוד מאמץ כדי לא להתגלות כאשר ארגנתי אנשים לחפש אותו, דבר שכמובן עשיתי. לאחר מכן שמעתי שהוא הצליח להצטרף לצוות של ספינת בננות שהפליגה דרומה לפיג'י."

"איך זה נודע לך?"

"באופן פשוט. לאחר שלושה חודשים הוא כתב לי מבנגקוק, בצירוף המחאה כתשלום על הוצאותיי עבורו. הוא הודה לי ואמר שהוא בכושר טוב. הוא גם ציין כי בכוונתו לצאת למסע ארוך – לצפון־מערב. וזה הכול."

"למה הוא התכוון?"

"ובכן, זה לא כל כך ברור, נכון? יש הרבה מקומות מצפון־מערב לבנגקוק. אפילו ברלין, בעצם."

רדרפורד השתהה לרגע ומילא את כוסותינו. זה היה סיפור מוזר – או שהוא עשה אותו כזה. לא יכולתי להחליט. הקטע המוזיקלי, למרות התעלומה שבו, לא עניין אותי כל כך כמו המסתורין הכרוך בהגעתו של קונווי לבית החולים של המיסיון, והערתי על כך. רדרפורד השיב ששני הדברים הם חלקים של אותו עניין. "אם כך איך בכל זאת הוא הגיע לצ'ונג קיאנג?" שאלתי. "אני מניח שהוא סיפר לך על כך באותו לילה באונייה."

"הוא סיפר לי משהו על כך, וזה יהיה מגוחך מצידי, לאחר שסיפרתי לך כל כך הרבה, להיות סודי בנוגע לשאר. קודם כול, הסיפור הוא די ארוך, ואין לנו די זמן לספר אותו, אפילו בראשי פרקים, לפני מועד יציאת הרכבת שלך. וחוץ מזה, ישנה דרך יותר נוחה. בדרך כלל אני מהסס לגלות את תחבולות עבודתי כסופר, אבל האמת היא שהסיפור של קונווי, ככל שהמשכתי להרהר בו, עניין אותי מאוד. התחלתי לרשום דברים אחרי שיחותינו השונות באונייה כדי שלא אשכח פרטים. לאחר זמן־מה, כשהיבטים שונים של הנושא ריתקו אותי, עלה בי הדחף לעשות עוד, לארוג את כל הפרטים לסיפור אחד. אני לא מתכוון לומר בכך ששיניתי או המצאתי דבר־מה. היה לי די חומר רק ממה שהוא סיפר לי. הוא דיבר בשטף והיה לו כישרון לתאר היטב את האווירה של האירועים. וגם, אני מניח שחשתי שאני מתחיל להבין את האיש עצמו." הוא הלך לתיק והוציא ממנו חבילה של כתב יד מודפס. "טוב, הנה הדבר, תחליט בעצמך מה דעתך על זה."

"זאת אומרת שאתה לא מצפה שאאמין לזה?"

"הו, זו לא אזהרה בוטה כל כך, אבל אם כן תאמין, יהיה זה מהסיבה המפורסמת של טֶרטוּלְיאן,***** אתה זוכר, 'אני מאמין משום שזה אבסורד'. נימוק לא רע, אולי. על כל פנים, כתוב לי מה אתה חושב על כך."

לקחתי את כתב היד וקראתי את רובו בנסיעה ברכבת. התכוונתי להחזיר אותו בצירוף מכתב ארוך עם שובי לאנגליה, אבל היו עיכובים, ולפני שיכולתי לשלוח אותו, קיבלתי מכתב קצר מרדרפורד, ובו הוא כתב שיצא שוב לנדודים ולא תהיה לו כתובת קבועה למשך כמה חודשים. הוא נוסע לקשמיר, כתב, ומשם "מזרחה". לא הופתעתי.

* קבוצה אתנית שמוצאה בפקיסטן ואפגניסטן.

** מרטין סיווקינג – (1950-1867) – פסנתרן ומלחין הולנדי.

*** Wehmut – בגרמנית – מלנכוליה.

**** – Weltschmerz בגרמנית – צער העולם.

***** תיאולוג נוצרי בקרתגו כשהייתה פרובינקיה רומית.