אורות וצללים

 אב ובנו

הייתה זו שעת ערב ואני מזיע, עייף ורעב, שעה מתאימה לחזור הביתה.

נפרדתי מחבריי והלכתי לביתי.

כאשר הגעתי, ראיתי שניים, בוגר וילד, כנראה, אב ובנו.

האב היה איש רזה, שדוף, שערו שחור מבריק, משוך לאחור. היה לו שפם קטן, שחור גם הוא.

הצעיר, היה חיוור, שערו בלונד-דק ונראה כמשי. פניו, היו לבנות ויכולתי לראות מבעד לעור פניו את כלי הדם הכחולים שנמתחו בקווים עקלקלים על פניו.

הבוגר, הניף את ידיו כאשר הגעתי. הוא היה אחוז כולו התרגשות רבה. וכבר, לא חיבבתי אותו. ידעתי שעכשיו, הורי יחכו עד שילכו ורק לאחר לכתם נוכל לאכול.

הצעיר, ישב ללא ניע. מבטו נתון בנקודה סתמית בחלל. נשימתו הייתה סדירה ולא ניכר היה שההתרגשות שהבוגר היה אחוז בה, עשתה עליו כול רושם.

"זה אדון... וזה הבן שלו," אמרה אמי, שלקחה על עצמה את התפקיד החברתי.

"אתה תלך למקלחת ואחר כך..." אמר אבי.

"אז אמרתי לה..." התחיל, או המשיך הבוגר, "אז אמרתי לה שהיא זונה."

"לך למקלחת." ציווה עליי אבי.

"אני לא רוצה להתקלח עכשיו." השבתי.

"היא אמרה שלא אכפת לה ממני, שהיא לא רוצה את הבן שלה..."

"קום!" אמר אבי - "ולך להתקלח עכשיו!!"

"אבל אני לא צריך... להתקלח, אני בכלל לא מזיע היום."

"עזוב את הילד," אמרה אמי לאבי, כיוון שהבינה, בחוש אימהי, שהפעם לא יוכלו לנתק אותי מ"החגיגה."

אבי, שנהג תמיד לקבל את דעתה של אמי, לפחות בכול הנוגע אליי וכי איזה ברירה הייתה לו? קיבל דעתה והניח לי וכך התיישבתי, מכין את עצמי למה שנראה כהצגה הטובה ביותר בעיר.

הילד, ישב עדיין ללא ניע. הבטתי בו. הניגוד הגמור בין האב, השחור, ובנו הלבנבן, בלט לעין.

הבן, היה כבן גילי. הוא נעץ את מבטו באותה נקודה סתמית בחלל.

ולא נתן סימן שהכיר בקיומי, או, בכך שהגעתי. הוא ישב, כפסל. ילד יפה. עיניו, כך ראיתי, היו כחולות והיה זה ניגוד נוסף לעומת עיניו השחורות של האב.

"תגיד," פנה האב אל בנו: "תגיד לאנשים האלה, תגיד להם מה היא אמרה."

מיקדתי עיניי בילד, זקפתי את אוזניי כמיטב יכולתי. מודה, התאוותי, רציתי לדעת, מה אמרה האם.

הבן, התעלם ממנו לחלוטין ולא הגיב. לא ראיתי שמצמץ.

החזרתי מבטי לאב, מחכה בציפייה למהלך הבא.

"היא אמרה שהיא לא רוצה לחיות איתי יותר, ואני..."

האיש פרץ לפתע בבכי קורע לב, גופו רוטט, בכיו רם: "ואני אמרתי לה..." אמר, מנגב אפו בגב ידו: "אמרתי לה שאני אוהב אותה, אני אמרתי לה..." ושוב פרץ בבכי.

בנו לא הגיב ולא הסיט מבטו מהחלל.

"היא התחילה..." המשיך האב: "לצאת עם גברים, אחד ועוד אחד ועוד אחד."

"בוא איתי," אמר לי אבי, "אנחנו הולכים לקנות משהו לאכול."

"ואני אמרתי לה, אמרתי... אמרתי...שלא אכפת לי מה היא עושה, אמרתי לה, שאני אוהב אותה ורוצה אותה ושאני סולח לה."

"קום!!" אמר אבי בקול מצווה.

"קום, אנחנו הולכים לקנות משהו לאכול."

אבי הניח ידו על כתפי והבנתי שהפעם כדאי לציית לו. קמתי בחוסר רצון, מביט בנער שנשאר דומם ולא נתן סימן שכול האירוע נוגע לו, או נרשם בתודעתו.

הזמנים היו זמנים קשים, הפרנסה בדוחק. אנשים, ובכללם משפחתי, נלחמו לשרוד במשמעות הבסיסית ביותר, שיהיה אוכל. לא היה נהוג להזמין אנשים לארוחת ערב, או, לבוא לארוחת ערב אצל מישהו אחר. זה היה קוד התנהגות שאיש לא כתב, אך כולם וללא יוצא מהכלל, צייתו לו. לכן, כאשר הודיע אבי שאנו הולכים לקנות משהו לאכול ובמשתמע, שהוא מזמין את השניים לארוחת ערב, זה היה חידוש, חידוש גדול.

אבי ואני ניגשנו למכולת הסמוכה, ואבי ביקש נקניק וגבינה מלוחה, שילם וחזרנו.

האב, בכה.

הבן, הביט בסתמיות בחלל החדר.

אמי, הניחה יד על ידו של האב, שראשו היה רכון על השולחן ותופפה קלות על ידו.

האיש הרים את עיניו ולא אמר מילה. תולה מבט באבי.

אבי נענה למבטו.

"בבקשה תאכלו איתנו," הציע.

"תודה, תגיד תודה לאנשים האלה." פנה אל בנו והשיג אותה תוצאה בדיוק, אפס.

אמי ערכה את השולחן: לחם, גבינה, נקניק, מלפפונים חמוצים, זיתים, עגבניות ומלפפונים. וארוחת הערב מוכנה.

אכלנו בשקט.

האב טרף כמויות אדירות. ראיתי את אבי, מביט בנקניק והגבינה המלוחה שנעלמים, מהשולחן, אל קיבתו שאינה יודעת שובע של האב וידו קצרה מלהושיע. זה היה כלל, שוב, בלתי כתוב, אך מקויים תמיד, שלא חוסכים דבר מאורח, מרגע שהזמנת אותו.

בנו, ישב ללא ניע ולא נגע בכלל באוכל.

אמי קמה, טרחה קצת במטבח וחזרה עם תה. היא הניחה את התה על השולחן.

הבן, התעלם גם מהתה.

כנראה שהאב שבע, שכן, לאחר לגימה שתיים אמר: "אני מוכן למות בשבילה."

"מטומטם." אמר הבן. ועוד לפני שהספקתי להפנות אליו מבט, שב למצבו הקטטוני.

"אני לא מטומטם," אמר האב, "תגיד, תגיד, להם מה היא אמרה?"

"היא אמרה," פתח הבן את פיו והפעם צדתי את מבטו: "היא אמרה, שהיא לא רוצה אותך יותר, היא אמרה שאתה לא בן אדם, שאתה כלב, שאתה אפס, שאתה לא גבר, שהיא מעדיפה לא להיות איתך, לא לראות אותך ולמות."

הבטתי בו, פעור פה, לא ייתכן שלא נשארתי פעור פה. בזמנו, בילדותי, מילים כאלה מפי ילד, ליד מבוגרים היו דבר בלתי אפשרי. ועוד לפני שהבנתי במלואם את משמעות דבריו, המשיך, בטון אדיש, בלתי אישי, כאילו דיווח על התקדמותה של נמלה מנקודה אחת לשנייה: "היא אמרה, שאם תנסה לדבר איתה, או לחפש אותה, היא תתאבד. היא אמרה, שאם תמצא אותה, היא תמות. היא אמרה שאתה האסון של חייה..."

"טוב מספיק." אמר האב.

"היא אמרה," המשיך הבן, מתעלם מהוראת האב, "שאתה חלאה, שהיא מעדיפה להיות עם גנבים, רוצחים, שודדים ולא איתך."

"מספיק." ניסה האב שוב להסות את בנו.

"ואז היא אמרה שהיא לא רוצה ממך כלום, אפילו לא את הבן שלך."

"אני אמרתי לה, שאני אוהב אותה." המשיך האב, כאילו בנו לא פירט את הרשימה כולה.

"והיא זונה." אמר הבן.

"קום !" אמר לי אבי, "קום ולך לחדר השני."

"אז המטומטם הזה," החל הבן להסביר: "המטומטם הזה, אוהב את הזונה שלו. היא שוכבת כול יום עם שלושים גברים..."

הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני.

"קום," אמר אבי, בתקיפות והאמנתי למשמע אוזני. אבל לא קמתי.

"תעזוב את הילד," אמרה אמי, "הוא כבר שמע כול מה שאפשר לשמוע."

טעות קשה, כפי שנוכחה בעצמה תוך חצי דקה.

"הכלבה המזדיינת הזו, צוחקת עליו והוא, המטומטם הזה לא מבין מה היא אומרת לו, היא אומרת לו די!! והוא לא מבין, לא מבין."

"אני אהרוג אותה," שינה האב את גישתו לפתע.

"אני אוהב אותה," הסביר ושוב פרץ בבכי.

"מטומטם."

"קום."

"עזוב את הילד."

"אני אחתוך אותה לחתיכות, את הראש אני אקצוץ לה," הסביר האב את אהבתו, דופק בכוח בשולחן בידו הימנית-"כמו הגבינה הזאת והנקניק אחתוך אותה."

אבי הבין את הצהרתו של האיש והחליט להציל את שארית הפליטה.

"טוב, השעה מאוחרת... אז כדאי ש..." אמר אבי.

"עוד לא מאוחר," הסביר האב, "אני אוהב אותה, אני ארצח אותה, אני אקנה לה... ואני אתן לה..."

"אידיוט." העלה הבן את דרגתו של האב.

"כמו מלכה היא תהיה אצלי, כמו מלכה."

"מלכת הזבל." הסביר בנו.

"רק להיות איתה, לא אכפת לי מה היא עשתה, אתם חושבים שאכפת לי?"

"אני צריך לקום מוקדם בבוקר," הצהיר אבי, מנסה להציל את המצב ההולך ומחמיר.

"אדון..." החליטה אמי להשתתף בדיון הציבורי.

"אדון...אתה יודע? אולי... אם האישה אומרת שהיא לא רוצה, אולי יותר טוב לתת לה ללכת?"

"ללכת?" שאל האיש בפליאה, כאילו הרעיון נשמע לו חדש לחלוטין.

"כן, תן לה ללכת, היא לא רוצה יותר, אז די. מספיק!!"

"מספיק?"

אמי הביטה בו ולא השיבה, נותנת לדבריה לשקוע.

"מספיק?" חזר האב על דבריה.

"אני אוהב אותה, אני אהרוג אותה." סיים, מדגיש בכך את חלקו הראשון של משפטו.

"איך מספיק? היא אישתי! לא? לא?" המשיך.

"אישה..." החלה אמי להסביר.

"היא לא אישה," הסביר הבן,"היא לא אישה, היא מפלצת. היא זונה."

"אל תדבר ככה על אמא שלך," אמרה לו אמי.

הבן, לא הגיב.

"אל תדבר ככה על אמא שלך," אמר לו אביו.

"על אמא, לא מדברים ככה," שבה אמי בעקשנות על דבריה.

"אתם יכולים לדבר איתה?" שאל האב.

"מי?" שאל אבי.

"על מה?" שאלה אמי.

"תגידו לה שאני אוהב אותה, אני..." המשיך האב.

"אוהב, אבל תהרוג אותה..." הזכירה אמי.

האב, נתן באמי מבטו.

אבי ניצל את הרגע ואסף את מה שנשאר על השולחן ונעלם במטבח.

"כמו כלב," אמר הבן, "צריך להרוג אותה כמו כלב."

"אל תדבר ככה על אמא שלך," אמר האב, לבנו, מראה שקלט את המסר.

"אני אהרוג אותה, בעצמי." המשיך והנחיל לי עוד הפתעה. כנראה שלא למד ולא הפנים את המסר.

"כן," אמר הבן, "אתה אוהב אותה, כי אתה לא גבר."

"אתם יכולים לדבר איתה?" שאל האב.

"אני אגיד לך מה," פנתה אליו אמי, מתעלמת לחלוטין מכך שהאיש אינו מבין דבר ממה שאומרים לו.

"אולי, כדאי שתלך עכשיו הביתה ותחשוב קצת. אני מבינה שאתה כועס ו..."

"אני לא כועס, אני אוהב אותה."

"כן," אמרה אמי, "אתה לא כועס, ואתה אוהב אותה ואתה תהרוג אותה."

"כמו כלב." אמר הבן.

"ומה אז? אחרי שתהרוג אותה כי אתה אוהב אותה, מה אז?"

"מה אז? מה זאת אומרת?" שאל האב.

"מי יטפל בבן שלך אחרי שאמא שלו תמות ואתה תהיה בבית סוהר?"

"בית סוהר?!" שאל האב כאילו זו הפעם הראשונה בחייו ששמע על המוסד הזה.

"כן, בית סוהר, מה אתה חושב שיעשו איתך אם תפגע באישתך?"

"זהו," אמר אבי שחזר מהמטבח, מרוצה שמשהו בכול זאת ניצל, "זהו, אני חושב שכבר מאוחר ו..."

"פסיכי." קיבל האב עלייה נוספת בדרגתו מצד בנו.

"אני אהיה בבית סוהר? אני? היא עזבה אותי ואת הילד ו..."

"די!!" אמר אבי. אולי לראשונה בחייו, מגלה מידה של תוקפנות.

"די, מספיק, שמענו אותך, אכלנו," אמר בעצב: "ושמענו אותך שוב, ועכשיו זמן ללכת לישון."

האיש קם ממקומו בכבדות.

בנו נשאר יושב ללא נוע, חוזר למצבו הקטטוני.

"אני חושבת," התחילה אמי, מבלי להעריך את תוצאת דבריה עד הסוף: "אני חושבת שיש דברים שהם לא דברים שילד צריך לשמוע על אמא שלו ואולי כדאי, שלא תדבר על אישתך כפי שאתה מדבר ליד הילד שלך," סיימה ותלתה בו מבט.

"את חושבת שאני שומע ממנו? מהאפס הזה? את חושבת שהוא יודע משהו, משהו בכלל מה היא עושה? אני סיפרתי לו, שהכלבה המזדיינת..."

"מספיק, מספיק." אמרה אמי.

"קום ! בבית שלי לא תדבר כך על אמא שלך!" אמר אבי.

"אל תדבר ככה על אמא שלך." אמר האב לבנו.

"אתה תשתוק. תשתוק כבר ותתחיל להבין מה היא עושה באמת. כלום אתה לא יודע. אתה חושב שמה שסיפרת כאן זה מה שהיא עושה? אין לך מושג, שום מושג, אתה לא גבר, היא צודקת, אתה לא גבר..."

"אתה לא תדבר גם אל אבא שלך ככה בבית שלי!" אמרה אמי בתוקף.

הבן, התעלם ממנה לחלוטין ובעט שוב בכדור.

"במקומך, אני הייתי מתאבד." אמר הבן לאביו, נותן לו עוד זריקת עידוד.

"עכשיו!" אמר אבי, "עכשיו אתם קמים והולכים הביתה."

"איזה בית?" שאל הבן, "אתה חושב שלחזור עם הבכיין הזה זה לחזור הביתה? עוד מעט, צריך להחליף לו תחתונים," שיתף אותנו בענייני הצנרת של אביו, "ולנקות לו את הדמעות, ו..."

לראשונה בחיי ראיתי את אבי מניח יד כבדה מאוד על מישהו.

"הביתה, עכשיו!"

אמי שילבה ידיה, מניחה לאבי לעשות סדר.

"אני חושב..." החלטתי להשתתף בדיון.

"אתה? אתה חושב? אתה תשכח כול מילה ששמעת כאן, ברור?" אמר אבי. ומייד שכחתי.

"שהילד הזה," לא זכרתי את שמו, "מסכן, וגם אבא שלו מסכן."

"אתה, בעצמך תהיה בעוד רגע מסכן אם לא תסתום את הפה ותלך מייד!! מייד לישון."

"אני חושב," המשכתי מתעלם - כמו הילד - מהמבוגרים - הישרתי מבט אל עיני הילד, "אני חושב שהוא מסכן, אם ככה הוא מדבר על אמא שלו."

דבריי, עוררו כנראה הד בלבה של אמי.

"זה נכון," אמרה אמי, "זה נכון מאוד, מאוד נכון, הילד באמת סובל, אם ככה הוא מדבר על אמא שלו."

"אני לא סובל," אמר הבן, "הבכיין המטומטם, האידיוט, הפסיכי," סיכם את הציונים - "הוא סובל."

"גם הוא," הסכימה אמא, "גם הוא, כול המשפחה סובלת."

"היא לא סובלת." אמר הבן.

"הו..." השיבה אמי, "הו, היא סובלת מאוד, מאוד היא סובלת" היה לה מנהג לחזור לפעמים פעמיים, בשינוי נוסח על משפטיה.

"מאוד, כי הבן שלה לא איתה, והיא בטח אוהבת אותך," פנתה אליו ישירות.

הבן, הביט בה לרגע ואז... ללא הודעה מוקדמת פרץ בבכי נורא, שנמשך דקות ארוכות ללא הפוגה.

אמי הניחה עליו את ידה, מלטפת קלות את גבו. הילד, גנח, וילל ללא הפסקה עד שאפסו כוחותיו.

"היא לא אוהבת אותי, איך היא יכולה? היא עזבה אותי, הלכה."

"לא!" אמרה אמא, "לא אותך היא עזבה. היא עזבה את הבעל שלה, זה לא אותו הדבר."

"אז למה היא לא איתי?"

"היא כן איתך, כול הזמן, רק שלא באותו מקום."

"אני לא מבין," אמר, מביט בעיני אמי, כאילו היה בהן דבר אשר חייו היו תלויים בו.

"אתה יודע, שהמצב בין ההורים שלך לא טוב..."

"לא טוב?" שאל.

"כן, מאוד לא טוב, אבל זה בין אבא ואמא שלך, זה לא עניין שלך, אל תתערב בזה, אתה לא יכול לעזור. תן להם לסדר את זה בעצמם, זה לא אחריות שלך."

"לא שלי?"

"לא! לא שלך. אתה ילד. ילד קטן וחבל שאבא ואולי אמא..."

היא עצרה לרגע, חושבת על המילה הבאה שתאמר, לבסוף בחרה בה: "משתמשים בך וזה נורא ואסור שיהיה, אסור! אבל, זה לא עניין שלך. אני בטוחה שאמא שלך אוהבת אותך ורוצה אותך ועוד מעט..." היא הביטה באב: "מחר אבא ייקח אותך להיות אצל אמא, אני בטוחה בזה."

אחרי שאמי בטוחה במשהו, דבר לא יכול לגרום לכך, ש'אותו משהו' לא יהפוך לעובדת חיים קיימת.

האיש הגיב מייד בהתאם : "מחר," אמר, "מחר אני אקח אותך לאמא."

"מחר?" שאל הבן בפליאה,"מחר תיקח אותי לאמא?"

"כן," השיבה אמי.

"מחר עד הצהריים?" נתנה לאב לוח זמנים.

"בבוקר." השיב.

הילד התחיל לבכות שוב. מפרכס. נער קטן, פגיע, שיצא ממצב קטטוני והתחבר לכאב חייו.

"ועכשיו..." אמר אבי: "אני חושב שזה בדיוק הזמן ללכת לישון."

הילד קם. ניגש אל אמי ושלח שתי ידיו אל מותניה. חיבק אותה וחייך.

"בבוקר," אמר, "עכשיו, אני עייף."