אורך ימים אשביעהו

בס"ד

מוצאי שבת קודש, פרשת "האזינו"

ערב יום כיפור

ט' בתשרי התשפ"ד

24.9.2023

בתאריך 28.6.2022, כ''ט בסיון התשפ"ב, יום שלישי לאחר שבת קורח, פגשתי שוב את מלאך המוות, הוא חייך אליי ואמר לי "הגיע זמנך".

זה קרה ביום קיצי ובהיר בבית הכנסת שבו אני חבר, "יבנה" בפתח תקווה. במהלך שיעור שהעברתי, עמדתי על הבמה ליד ארון הקודש ודיברתי על קורח ועדתו. תוך כדי שיחה נפלה עלטה על בית הכנסת, אך אני לא נתתי לנפילת החשמל לעצור אותי והמשכתי לדבר. בסיום דבריי העליתי את השאלה המפורסמת של חז"ל, "קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זאת?" מה היה חסר לך, בשביל מה אתה צריך את זה? מדוע קורח יצא בצורה חזקה כל כך כנגד משה רבנו? עונים הפרשנים שקורח ראה בעיני רוחו את שמואל הנביא, יוצא חלציו, מנהיג את עם ישראל וגדולתו של שמואל הנביא שקולה לזו של משה ואהרן. שאלתי, כיצד ייתכן שקורח, שראה כביכול את מה שיקרה בעוד יותר מ-300 שנים, לא ראה את מה שעומד לקרות לו בכל רגע? רגע אחד הוא דיבר על העתיד וכעבור רגע האדמה פערה את פיה ובלעה אותו והוא נעלם ואיננו. אמרתי לשומעיי בבית הכנסת, "כך זה גם בימינו, אנשים מדברים על תוכניות, מה הם יעשו בקיץ, מה הם יעשו בשנה הבאה, מה יהיה ומה לא יהיה, ולא יודעים בכל רגע יכול לקרות חלילה אסון והם ייעלמו לפתע.

ירדתי מהבמה בחושך ולאורך המדרגה מעדתי. יחד איתי נפלו גם שורה שלמה של מושבים, כיסאות ושולחנות. נפלתי על הראש וקיבלתי מכה קשה מאוד שהשכיבה אותי על הארץ בפינה ליד ארון הקודש, במרחק לא רב מספרי התורה. שכבתי והרגשתי איך דם זרם לי מהראש, מהרגליים ומהידיים. חשתי כי מלאך המוות מגיע לאחוז בי והנה הוא נמצא לידי. אמרתי לעצמי: הנה דיברתי על תוכניות לעתיד ולא ידעתי כי בתוך שניות ספורות אהיה במצב אנוש. קראו למגן דוד אדום ולקחו אותי באופן דחוף לבית החולים השרון. עוד לפני כן כאשר שכבתי וחיכיתי לאמבולנס, אמרתי בליבי שכנראה זו התחנה האחרונה שלי.

בעיני רוחי בא לעזרתי הנביא יונה המלווה אותי שנים רבות. עד לאותו היום זכיתי לקרוא את ההפטרה בספר יונה בתפילת מנחה ביום כיפור 69 שנים ברציפות. יונה הנביא עמד למולי ואמר לי, "ידידי יעקב, אתה האיש הקרוב ביותר אליי. אתה האדם היחיד שהגיע לזכות הזאת, לקרוא אותי פעמים כה רבות. זכור שכאשר אני הייתי בסכנת נפשות ונבלעתי בתוך הדג הגדול, התפללתי לה' והודיתי לו בקול תודה. אז תגיד תודה שאני פה, אתה תמשיך הלאה ותצא מזה, וביום כיפור הקרב אתה תקרא את ההפטרה בפעם השבעים". הוא נתן לי את הכוח כשלקחו אותי לבית החולים השרון, שם מייד התפנו לטפל בכל הפצעים, העבירו אותי בדיקת סי.טי ראש, ותוך כדי הבדיקה סבלתי מכאבים עזים בכל מקום. גם שם הוא אמר לי "אני איתך, אתה תצא מזה".

ואכן כך היה. יצאתי מבית החולים לאחר זמן קצר יחסית. כתוצאה מהנפילה הקשה הזאת, ממנה ניצלתי בנס, קיבלתי טראומת נפילה. במשך מספר חודשים, בכל פעם שצעדתי בלי להחזיק משהו, הייתי נופל. הדבר הטריד אותי מאוד ודאגתי מה אעשה ביום הכיפורים המתקרב – האם אצליח לעלות ולקרוא גם הפעם במפטיר יונה בפעם השבעים? הנפילה אירעה כשלושה חודשים לפני יום כיפור והמצב רק הלך ונהיה גרוע יותר. לא יכולתי ללכת לבית הכנסת, הייתי סגור בבית ומצאתי את עצמי נופל לא מעט, שרוי בפחד. חברים רבים יעצו לי שהפעם לא אקרא את מפטיר יונה ואני עניתי להם שאולי באמת כדאי שהשנה לא אקרא.

כאשר הגיע יום הכיפורים של שנת התשפ"ג, החלטתי הייתה נחושה לעשות כל מאמץ ולכן הודעתי לגבאים שאני מוכן לעלות. בזמן שקראו לי לעלות לתורה, אספתי את שארית כוחותיי ולפתע חשתי עזרה. מצד ימין החזיק אותי כחתן בחופתו יונה הנביא, ומצד שמאל החזיק אותי הסבא שלי, הרב צבי פסח. הלכתי כמו נער כל צעד וצעד עד במת בית הכנסת וקראתי את המפטיר מתחילתו ועד סופו בקול גדול ובהודיה, כאשר כל הנוכחים בבית הכנסת מאזינים לכל מילה. לאחר הקריאה חזרתי למושבי לתפילת נעילה חסר כוחות לחלוטין. חשבתי לעצמי, מה יהיה איתי, הרי בקלות הייתי יכול ליפול שוב ולגמור את חיי. בסוף תפילת הנעילה עלה בדעתי רעיון – לא אכתוב ביוגרפיה על עצמי, אלא אנסה לכתוב סיפורים ושיחות על אישים שונים שפגשתי בימי חיי, בכל התחומים. החלטה זאת התקבלה אצלי במוצאי יום הכיפורים, כאשר נותרתי בלי טיפת כוח והמטפלת לקחה אותי בכיסא הגלגלים הביתה.

עשיתי הבדלה, ובאותו רגע החלטתי להוציא אל הפועל רעיון זה. אספר על אנשים שאיתם נפגשתי במשך השנים, כמעט תשעים שנים, החל מהרב קוק ומאורד וינגייט, אותם פגשתי כשהייתי ילד קטן, ועד לאנשים שהכרתי במהלך חיי הבוגרים. למחרת חג שמחת תורה התיישבתי והתחלתי לכתוב. הקדשתי את הזמן שיש לי ביום ובלילה לעיסוק בעניין זה, וכתוצאה מכך ישבתי בבית כל השנה, מלבד יציאות לבית הכנסת. כיום אני יכול להגיש בפניכם את המוגמר, בתקווה שכולכם תקראו את הספר ותלמדו.

בספר אני כותב על אנשים שפגשתי בעצמי, לא קראתי עליהם בגוגל. עם כולם דיברתי למעט שלושה שלמרות שמעולם לא פגשתי אותם. בתוך ראשי, אני מדבר איתם באופן קבוע. עם השנים הבנתי כי יש לי מה לומר לציבור לגבי מה שקרה בארץ ישראל לאורך כל השנים. לכן הרגשתי חובה להוריד לכתב את פגישותיי אלה ולהפיח חיים חדשים בדמויות שאותן הכרתי. ברוך ה' שסיימתי את המלאכה.

אנשים רבים ששמעו ממני על סיפורים ופגישות, טענו שאני חייב להעלות זאת על הכתב כביוגרפיה אישית שלי. סירבתי לכך משום שכיום פחות נהוג לכתוב ביוגרפיות ואנשים פחות מתעניינים בהן. כולי תקווה כי בשנים הבאות אכתוב חלק שני על אירועים נוספים שאליהם הייתי קשור ישירות ועליהם לא כתבתי כאן.

לבסוף אני מפנה את דבריי אל חבריי לגיל המבוגר ביותר, לאלה שחושבים שהם כבר לא יכולים לעסוק בנושאים קשים ומורכבים, מרגישים שהם נופלים כנטל על הציבור ומצב רוחם קודר. ברצוני להראות לכם, רבותיי, שאפשר להמשיך לחיות ולפעול גם בגיל מבוגר יותר, הדבר תלוי רק ברצון שלכם. דעו לכם, יש חיים מלאים ועבודה גם לבני דורי המבוגרים.

אני מקווה שתמצאו עניין בספרי זה והוא יהיה לכם לברכה.

גמר חתימה טובה ושנה טובה לכל בית ישראל.