אושוויץ סיפור אהבה

(2 במאי, 1954, שעה: 18:31 בערב.

הרמן עומד עירום - כשרק מגבת לבנה מכסה את מבושיו - מול המראה אפופת האדים לאחר מקלחת, בחדר האמבטיה שבדירתו. הוא מדבר אל עצמו.)

הרמן, זה אתה?

זה... לא אתה היום, נכון?

אז... אם אתה זה לא הרמן... אז... מי אתה היום?

את מי אני רואה עכשיו במראה?

מי זה שמסתכל עליי עכשיו?

מי אני?

כן... אני יודע... כמובן: כל יום אתה הרי משתנה לי. הולך לי לאיבוד בכל פעם מחדש, שוב, ושוב, ושוב... כל יום אתה מישהו אחר: פעם גבר. פעם ילד. פעם אישה.

אז... אתה יודע מה? לפחות תגיד לי באיזו שנה אתה חי היום? 1954 כבר, או ש... עדיין אתה תקוע ב-1943?

ואיפה אתה נמצא? סוף סוף בניו יורק? בחלום? בארצות הברית של אמריקה? בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארץ החופש?

או שעדיין, כרגיל, אתה תקוע גם עכשיו בין המוות שלך לבין החיים שלך באושוויץ?

ועוד דבר: גם היום אתה סוטה? עקום? כמו שתמיד כו--לם קראו לך?

או שאולי היום אתה... סוף סוף כבר מלאך? באוויר, כמו שכולם?

(הוא מצייר באצבעו על המראה אפופת האדים צלב קרס. הוא מביט בזה וממשיך לדבר אל עצמו.)

זה יפה, הסמל הזה. לא. מה אני מדבר... איזה חרא יוצא לי מהפה לפעמים: אלוהים-שלא-קיים יודע: זה הסמל הכי מכוער בעולם.

(הוא מצייר על גבי צלב הקרס עכשיו מגן דוד.)

זה יפה. למרות שאני לא מאמין. לא בזה - ולא בזה. והרי אין אלוהים. זה מה שתמיד אמרתי. ואחרי מה שעברתי - אפילו יש פחות.

אלוהים מת באושוויץ. הושמד בגז יחד עם כולם בתאי הגזים ומיד אחר כך נגרס כמו בשר טחון ישר לתוך המישרפות - הקר-מ-טור-יו-מים - הפך לאבק השחור, המתכלה, הניצלה באוויר, שיצא בארובות. כל מה שהיה בתוך הגופות שבתוכן הנשמות האינסופיות, הנצחיות, הפך לאבק, נעלם בשמיים שבקצה העולם שבפולין...

העולם הזה... כמה שהוא מחובר לעולם הבא - ולעולם הקודם.

כמה ששום דבר בעצם אף פעם לא מופרד.

הכל כל כך קשור, כמו בחוט דקיק-דקיק - עפיפוני - או בסיכת ביטחון שבכל רגע יכולה להיפתח ולדקור עד זוב דם.

(הוא מחזיק בידו סכין גילוח, ידו קצת רועדת.) נו, פחדן! בנזונה! אולי סוף סוף תעשה את זה כבר? תגמור את הסיפור הדפוק המזוין שלך אחת ולתמיד?! ככה כל הזיכרונות ייעלמו יחד איתך! כל הסיוטים, כל הפחדים, כל החרדות... שום דבר לא יישאר אחריך. איזה מזל...

לא... אולי משהו בכל זאת יישאר ממך בעולם הזה, הרמן... אולי... כמה ציורים שמסתובבים להם בעיר הזאת, אולי כמה תפאורות של הצגות נשכחות מלב...

אבל אל דאגה. הזמן ימחק גם את הציורים - וגם את התפאורות. הזמן, כידוע, מוחק טוב - טוב כל כך! - הכל. באופן הארור, מעורר הדאגה והתמיהה הייחודי לו...

(הוא מעביר את סכין הגילוח על פניו ואז נועץ אותה בלחי שלו, דם ניתז על לחיו. הוא מחייך חיוך רחב, זדוני.) הוי, כמה שזה טוב... הכאב הזה... הדם הזה... בכאב קיים הסימן הזה, הסימן הארור הזה, שאני עוד חי.

הרמן, ישראל, רוזנצווייגר, סוטה, עקום, דפוק שכמוך... למרות הכל, אתה עדיין חי. (הוא מעביר אצבע על הדם, עוצם את עיניו, שואף את הריח של הדם אל קרבו ומתענג על הריח, ואז הוא מוצץ את האצבע שלו עם הדם עליה.) הוי... כמה שזה טעים, אלוהים-שלא-קיים... יותר טעים מזרע אפילו.

או שלא. זרע זה הרי הדבר הכי טעים שקיים בעולם כולו... הדבר הכי מקודש שקיים. זרע מלא חיים, מיץ-לבן, עסיסי, פירותי, שכולו די.אן.איי...

(דלת נטרקת נשמעת ברקע)

ארווין: (נשמע אומר) הרמן, הגעתי. איפה אתה?

הרמן: אני כאן.

ארווין: (נכנס לחדר האמבטיה הקטן, ואז, בבהלה) מה עשית לעצמך?!

הרמן: רציתי להרגיש שאני חי.

ארווין: אלוהים ישמור! תן לי לטפל בזה!

(הרמן מנשק את ארווין עם הדם שבפיו נשיקה ארוכה. הוא מתכופף, פותח את רוכסן מכנסיו של ארווין ומוצץ לו. ארווין מתענג עד שהוא נאנח בכבדות וגומר בפיו של הרמן.)

הרמן: שלך יותר טעים.

ארווין: מה שלי?

הרמן: הזרע שלך. כל המיץ המקודש הזה שיש בך.

ארווין: (מוציא יוד וצמר גפן ממגירה שעל יד המראה ומחטא את הדימום שבפניו של הרמן.) זה לא כואב, יקירי?

הרמן: כאב?! מה זה?!

ארווין: מה שפעם הרגשנו.

הרמן: נו, פעם, מזמן...

ארווין: אל תעשה את זה שוב, תבטיח לי.

הרמן: אני לא יכול להבטיח.

ארווין: אתה גורם לי להתקף לב בכל פעם מחדש. אתה באמת רוצה להרוג אותי?

הרמן: (כמו לעצמו) רוח רפאים לא יכולה למות פעמיים.

ארווין: טוב, תתלבש. נלך לאכול.

הרמן: ג'קי... רק לראות אותו נותן לי תקווה.

ארווין: אולי הוא יצטרף אלינו יותר מאוחר.

הרמן: הוי, ג'קי, ג'קי... גבר-שוקולד "משלנו"... מה היו עושים לו "שמה"...

ארווין: הוא לא היה שורד.

הרמן: אתה לא יכול לדעת. אם אנחנו שרדנו... גם יהודים וגם הומוסקסואלים...

ארווין: להלביש אותך?

הרמן: אני אסתדר לבד.

ארווין: טוב.

הרמן: אני לא בסדר, ארווין. אתה יודע. בראש.

ארווין: אתה בסדר גמור. כמו כולנו, אתה עושה את המיטב שאתה יכול.

הרמן: אני מוותר. כל הזמן אני מוותר.

ארווין: אתה קם בבוקר, הולך לעבודה. אתה מצייר כל כך יפה... נולדת עם כישרון נדיר.

הרמן: אני לא יודע למה אני עושה דברים בכלל. אין לי מושג למה אני קיים.

ארווין: בשבילי.

הרמן: נכון. אבל חוץ ממך?

ארווין: ג'קי?

הרמן: ג'קי הוא גוף יפהפה. גוף שחור אתלטי חלומי. הוא... פנטזיה. כשהוא בתוכי זה כמו... מופע מחול מרהיב, או ציור משגע של חמניות של צייר מאוהב כרות-אוזן. אבל הוא שונה מאוד ממך. והגיוון הזה, של הצבע השחור שלו, של השונות הזאת שהוא מביא לחיי, לחיינו... גם של הגיל שלו... אני מרגיש ככה חי. אבל כשהוא גומר וכשאני גומר נשאר רק אוויר ריק.

ארווין: מה אומר על זה מייקל?

הרמן: הוא בעיקר שותק. המתרומם בארון הזה. וכשהוא לא שותק, הוא מאשר. לדבריו... (הרמן כביכול מחקה עכשיו את הפסיכולוג שלו מייקל) "אם זה נעשה בהסכמה בין שני בגירים אז זה בסדר."

ארווין: אתה בטוח שמייקל "משלנו"?

הרמן: נו, באמת, הרי יש לי עיני רנטגן בכל מה שקשור "אלינו", אתה יודע את זה. אני רדאר מהלך. ראיתי את זה בו מהרגע הראשון, מהפגישה הראשונה שלי איתו. ואחר כך הוא הודה.

ארווין: כן... אני זוכר משהו...

הרמן: אבל ככה זה כשזה בניגוד לחוק. כולם "בארון".

ארווין: יכול להיות שהוא אמר לך שהוא הומוסקסואל רק כדי שתיפתח אליו יותר? שתספר לו הכל על עצמך?

הרמן: לא. הוא הומו בארון. פשוט כך.

ארווין: ימים קשים עוברים עלינו...

הרמן: תמיד עוברים עלינו ימים קשים, מה חדש? ואני יודע בוודאות שתמיד זה גם יהיה ככה.

ארווין: יש לי הרגשה שבעתיד זה ישתנה לטובתנו. שההומוסקסואליות תהפוך יום אחד לחוקית.

הרמן: מה אני אגיד לך, ימי המשיח זה יהיה... אני בספק. וגם אם זה יקרה, זה כבר לא יהיה בימינו.

ארווין: אל תהיה כל כך בטוח. אם שרדנו את "שמה", אולי זה הבאשערט שלנו - לשרוד הכל.

הרמן: לסבול הכל, אתה מתכוון.

ארווין: נו, גם זה.

הרמן: טוב, תן לי עשר דקות ואני מוכנה.

ארווין: כן, גברת רוזנצווייגר. אני אחכה לך בסלון בסבלנות. ו... תודה על המציצה המושלמת.

הרמן: כמובן, אדון פורמרנץ. בשביל זה אני הרי קיימת בעולם הזה, זאת המשמעות היחידה לקיומי העלוב בגלקסיה המזוינת הזאת: בשביל למצוץ, בשביל להזדיין, בשביל לענג אותך - נו, טוב, ועוד כמה אחרים. (פאוזה קצרצרה) בהסכמתך, כמובן.

ארווין: זוגיות פתוחה, יקירי.

הרמן: כמובן, אלא מה? אחרת איך היינו שורדים? אז עשר דקות?

ארווין: (מביט בשעונו) קבענו. ואני מתחנן: אל תעשה את זה שוב.

הרמן: אתה לא מתכוון למציצה, אני מתאר לעצמי.

ארווין: לא. אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוון. (מצביע על החתך הטרי בלחיו של הרמן.)

הרמן: כמו שאמרתי קודם, אני לא יכול להבטיח שום דבר.

ארווין: בשבילי?

הרמן: אפילו לא בשבילך, אדון פורמרנץ.