אושר

1

סברינה ברוקס שכבה במיטה בעיניים עצומות למשך כמה דקות לאחר שהתעוררה, והתענגה על הרגעים הנפלאים שבין שינה לערות. היא תמיד התעוררה לפני שהשעון היה אמור לצלצל בשבע ושלחה יד מחוץ לשמיכה כדי לכבות אותו לפני שיצלצל. היא הרגישה את הגוף הכבד מאחוריה ושמעה נחרות עדינות. היא פקחה עיניים לבוקר אביבי של חודש מאי, כולו אור שמש. בלורית שיער לבנה היתה מונחת לצדה על המיטה, וכשהתגלגלה לגמרי לצד השני ראתה את העיניים השחורות פקוחות ומביטות בה ואת האף השחור והרטוב של הכלב שלה, כלב צאן אנגלי עתיק, שגודלו כמעט כגודל אדם, ושמו ויני. היא חייכה כל בוקר כשראתה אותו ישן לצדה, מכוסה בשמיכה לצד כלבת הצ'יוואווה הקטנה והלבנה שלה, פיגלט ארוכת השיער, שפקחה אף היא עיניים, פיהקה והתמתחה. שני הכלבים היו חבריה הקבועים באסם שהפך לבית בהרי ברקשייר שבמסצ'וסטס, שם התגוררה בתשע השנים האחרונות.

קניית האסם והפיכתו לביתה העניקו לה סיפוק רב לפני תשע שנים, כשהיתה בת שלושים ותשע. כל זה קרה כתוצאה מההצלחה המסחררת של ספרה השני. היא כתבה את ספרה הראשון בגיל שלושים ושבע, אחרי חיי נדודים וקריירה מקרטעת. עד אז התנגדה לרצון לכתוב, משום שלא רצתה להיות בנאלית וללכת בעקבות אביה.

אבא שלה, אליסטר ברוקס, נולד באנגליה וכתב ספרי ביוגרפיה רציניים ומכובדים על סופרים אמריקאים ובריטים. היא מצאה את הספרים משעממים וקודרים, אם כי מדויקים ומוקפדים לעילא. לאליסטר ברוקס היה תואר שני בהיסטוריה ודוקטורט בספרות. הוא למד באוקספורד, באוניברסיטת אדינבורו ובסורבון, שם גם לימד במשך כמה שנים לפני שחזר לארצות הברית כדי לקבל משרה כפרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת בוסטון. הוא לימד שם במשך שמונה־עשרה שנה ומת בגיל צעיר, חמישים ואחת בלבד. במשך שלוש שנות חייו האחרונות חי אליסטר בבידוד בבקתה בוורמונט, לשם עבר לאחר שסברינה יצאה לקולג' באוניברסיטת קליפורניה. הוא הקדיש את כל כולו לביוגרפיות שלו, בלי דבר שיסיח את דעתו מהן.

על פי הצעתו של אביה, סברינה ביקרה אותו רק פעם אחת בשנה, בחג המולד. גם בזה הוא ראה יותר הפרעה מאשר בילוי, אבל הצליח לסבול אותה במשך השבועיים השלמים שבהם נשארה אצלו. ביום שבו יצאה ללימודים בקולג' אביה הודיע לה שמעתה ואילך היא אישה בוגרת ולא זקוקה לקשר הורי צמוד. בחופשות מהלימודים היא בילתה בלוס אנג'לס ובקיץ עבדה כדי להרוויח עוד קצת כסף. ועל אף שחשה בודדה מפעם לפעם בזמן הלימודים, תחושת הבדידות הזאת לא התקרבה לזו שחשה כששהתה עם אביה בביתו. היא תמיד חשדה שבין הביקורים שלה הוא לא יוצר קשר עם איש, למעט בכל הנוגע לצרכים פשוטים כמו קניות במכולת או בחנות הספרים. לא היה לו שום צורך בחברה והוא נמנע ממנה בקנאות. קשרים אנושיים תמיד נראו לו מכאיבים, אפילו הקשר עם בתו. היא מעולם לא הצליחה לגשר על הפער ביניהם, חוץ מאשר בפעמים הבודדות שבהן דיברו על אחד מספריו. באותם רגעים קצובים הוא היה קם לתחייה לפתע, ואז כבה שוב כשהשיחה הסתיימה. הוא נראה כמי שקושר קשרים אך ורק עם הדמויות הספרותיות־היסטוריות שעליהן כתב. האנשים האמיתיים בחייו הסבו לו ייסורים. הוא נשלח לפנימיית איטון ברגע שהסכימו לקבל אותו, בעקבות אחיו הגדול רופרט. אליסטר גדל בלי גילויי חיבה, ואת הוריו ראה לעתים רחוקות בלבד. זמן מה לאחר שהגיע לאיטון, כשמלאו לו שתים־עשרה, הובא הביתה להלוויה של אמו, ולאחר שזו הסתיימה נשלח מיד בחזרה לפנימייה. אחיו, המבוגר ממנו בחמש שנים, סיים את לימודיו זמן קצר לאחר מות אמם, ואליסטר נותר לבדו באיטון. מאחר שגדל ללא כל חיבה, לא היתה לו היכולת להעניק או לקבל אותה מאנשים אחרים בהמשך חייו.

הילדוּת שלו, המשפחה שלו והסיבה שבגללה עזב את אנגליה היו נושאים שאין לדון בהם. סברינה לא ידעה דבר על המשפחה שלו או על חייו כאיש צעיר, והוא סירב לדון בכך איתה. היא רק ידעה שהוא עזב את אנגליה בגיל עשרים ושש והשלים את עבודת הדוקטורט שלו באדינבורו, ולאחר מכן עבר לצרפת ולסורבון. הוא התגורר בפריז במשך שלוש שנים, שם פגש את אִמה. היא יכלה רק לנחש שהסיבה שעזב את אנגליה קשורה למחלוקת כלשהי באשר לירושה שלו כילד שני. אחיו הגדול ירש הכול, וסברינה ידע שברגע שאליסטר עזב את אנגליה, הוא לא חזר אליה ולא ראה את אחיו או דיבר איתו שוב מעולם.

היא רק ידעה שלאח של אביה קוראים רופרט, ושהוא ירש את כל הכסף והרכוש שהיו להוריהם. אביה מעולם לא נכנס לפרטים ולא הזכיר את ילדותו.

היא ידעה רק קצת יותר מזה על נישואיו לאמה, אם כי גם נושא זה היה אסור בתכלית האיסור. הוא פגש את סימון ורנייה בפריז כאשר הוא היה בן עשרים ותשע והיא בת עשרים ואחת. היא היתה דוגמנית, וסברינה זכרה במעומעם שהיתה יפהפייה. הם נישאו כמה חודשים לאחר שנפגשו, קצת אחרי שהוצעה לו המשרה באוניברסיטת בוסטון. לאחר נישואיהם עברו לארצות הברית. סברינה נולדה בבוסטון כשנה לאחר מכן, כשאליסטר היה בן שלושים וסימון בת עשרים ושתיים.

הנישואים נמשכו שבע שנים, וכאשר סברינה היתה בת שש, סימון עזבה. אליסטר לא הסביר לסברינה מדוע אמה נעלמה והבהיר לה היטב שהוא לא מוכן לדון בזה איתה. היא מעולם לא ידעה אם היתה זו אשמתה שאמה עזבה, מאחר שהם מעולם לא שמעו ממנה שוב. כשהיתה בת שלוש־עשרה, אליסטר הסביר לסברינה שאמה הלכה עם גבר אחר, ושאין לו מושג איפה היא נמצאת או אם היא בכלל בחיים, אבל הוא מניח שכן, מאחר שהיא צעירה מאוד.

אם היו לו נשים אחרות בחייו, סברינה לא ידעה עליהן. כשהוא לא לימד, הוא כתב, והתקשורת ביניהם היתה מצומצמת. הוא הותיר את האיפול על עברו עד יום מותו. מעולם לא הסביר מדוע עזב את אנגליה או מה קרה בינו ובין אחיו שלא ראה מאז, והתעקש שלא לדבר על אמה של סברינה. כשהתבגרה, סברינה חשבה עליו כעל אדם משותק רגשית, ולא ציפתה ממנו יותר לדבר. בפני שורת הפסיכיאטרים שאליהם הלכה מאז הקולג' וברגע שהתחילה להצליח, התייחסה אל ילדותה כאל "עידן הקרח". לא היתה כל דרך להעפיל מעל החומות שסגרו סביב אביה או לנתץ את הקרח שבו קפא, כמו אדם פרה־היסטורי שנמצא קפוא במערה. המרחק שאביה כפה עליה ואישיותו הקרירה הפכו את סברינה לילדה ביישנית ושקטה, שתמיד הרגישה לא רצויה ולא שייכת. עברו שנים רבות עד שהתחילה להרגיש בנוח בתוך עצמה, אחרי שהרגישה כה מבודדת בתור ילדה.

אליסטר רצה שסברינה תלמד בקולג' באזור בוסטון, באחת מן האוניברסיטאות המצוינות הקרובות אליהם, אבל היתה בה כמיהה לחום — של מזג אוויר ושל אנשים. היא הגישה מועמדות אך רק לקולג'ים בקליפורניה והתקבלה לכולם. לאליסטר היתה תוכנית לימוד קפדנית עבורה בתור ילדה ונערה. מדי שבוע הביא הביתה ערמות של ספרים עבורה, והיא קראה בצייתנות את כולם. אף על פי שלא היה יכול להביע כלפיה רגשות, הוא האכיל אותה, טיפל בה וחינך אותה היטב. הוא בישל עבורה כל ערב, והיא אכלה במטבח לבד. הם התגוררו בדירה בקיימברידג', והוא נתן לה פרויקטים לימודיים נוספים. היו לה ציונים מעולים, היא לא עשתה צרות לאביה ובסך הכול נשמרה לעצמה. ברגע שהתקבלה לאוניברסיטת קליפורניה עזבה מיד, והקשר ביניהם הצטמצם למפגשי חג המולד. עד אז הוא כבר עבר לוורמונט, ובשנה הראשונה שלה בקולג', כשהגיעה הביתה לחג המולד, אמר לה בישירות ובפשטות שיש לו סרטן לבלב והוא גוסס. הוא הופתע כאשר היא הקפיאה את לימודיה לסמסטר ונשארה איתו. היא היתה המומה לגלות את מחלתו, ומאוחר יותר הבינה שקיוותה לבנות איזשהו קשר רגשי איתו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל הוא המשיך לשמור על מרחק עד הסוף. במשך החודשיים האחרונים לחייו ניסה להשלים את הספר האחרון שלו, והצליח בכך, ומת כעבור שבועיים, בלי לומר מילת קרבה לסברינה. היא חיכתה למילים אחרונות של חיבה ממנו, אבל הן לא הגיעו. בימיו האחרונים לא דיבר וישן רוב הזמן, ולבסוף לקח כמויות גדולות של מורפיום נגד הכאבים. לא היו לו מילים עבורה כאשר מת והיא ישבה דומם לצד מיטתו. היא היתה בת עשרים ואחת ולבד. זו היתה ההרגשה הבודדה ביותר בעולם. הוא נותר זר לא נגיש כל ימי חייה.

הוא השאיר לה קצת כסף, מספיק כדי לשמור על יתרה בבנק שתאפשר לה לחיות ולהשלים את לימודיה. הוא מילא בדייקנות את מחויבויותיו, אך מעולם לא הביע כלפיה חום. היא מכרה את הבקתה בוורמונט, מסרה את הרהיטים הישנים והמרופטים ואת רוב ספריו. היא עברה על כמה ארגזי ניירות שמצאה במחסן ומצאה רק כמה תמונות שלו כילד עם נער קצת יותר גדול שנראה לה כאחיו, אבל לא היה כתוב דבר מאחורי התמונות. את כל סודותיו לקח עמו אל הקבר. היא מצאה ארגז עם תמונות הדוגמנות של אמה. היא היתה יפה בדיוק כמו שסברינה זכרה. לסימון היה שיער שחור כעורב, והיא היתה גבוהה ודקיקה עם תווי פנים עדינים ועיניים ירוקות גדולות. סברינה היתה בלונדינית וכחולת עיניים כמו אביה, היו לה גוף נערי ופנים עדינות, והיא תמיד נראתה צעירה מכפי שהיא. יחד עם ביישנותה, גם כאשר היתה כבר בוגרת, עדיין נראתה כמעט כמו ילדה.

הדבר שסברינה זכרה יותר מכול מאמה היה השפתון האדום המבריק שלה. היא לא זכרה גילויי חיבה כלשהם מצד האם שבבירור לא נקשרה אל סברינה יותר מדי, מאחר שעזבה ומעולם לא יצרה קשר איתה או עם אליסטר שוב. לאחר שעזבה היא נעלמה כלא היתה. אליסטר קיבל מסימון את מסמכי הגירושים בדואר, אבל שום דבר מעבר להם. מעולם לא הגיע כל מכתב או גלויה או כרטיס ברכה ליום ההולדת לבתה, וסברינה האמינה לאבא שלה שאמר שאין לו מושג קלוש היכן היא. סברינה פיתחה אשליות בנוגע לאמא שלה בשנות נערותה ורצתה לפגוש אותה יום אחד, בתקווה שתפגין אליה חמימות רבה יותר מזו שהפגין אביה, אבל בסופו של דבר ויתרה על הרעיון ככל שהתבגרה. אישה שפיתחה עניין כה מועט בבתה לא יכולה להיות אמא נהדרת, ואין ספק שלא היה לה עניין לפגוש בבתה גם כשזו בגרה.

סברינה למדה לחיות ללא חיבה הורית או כל חיבה שהיא. אבל שלא כמו אביה, היא כמהה לכך. היא קינאה בחבריה לספסל הלימודים שאותם ראתה עם הורים אוהבים, ותמיד הרגישה מוזרה ולא שייכת. ככל שהתבגרה, חבריה היו למשפחה שמעולם לא היתה לה. היא היתה תלמידה רצינית בקולג', וחבריה היו כמו אחים ואחיות עבורה. כילדה חיה חיים בודדים מאוד. מאוחר יותר, המטפלים שלה הסכימו שסבלה מהרעבה של אהבה. לאבא שלה לא היתה כל יכולת ליצור קשר עם אנשים אחרים, וזו כמובן היתה טרגדיה עבורו כמו גם עבורה. גם על ערש דווי היא ציפתה ממנו לסימן חיבה כלשהו, לדעת שהוא אהב אותה, והוא לא היה מסוגל להעניק לה את זה. הוא שכב בשקט עם עיניים עצומות עד שנשם את נשימתו האחרונה, בעוד היא מתפללת שלא ימות כל כך מהר וישאיר אותה לבד. אביה נותר תעלומה ואמה זיכרון עמום, צל חולף בחייה, לאחר שנטשה אותה בגיל שש. היא סחבה מטען משפחתי כבד אל העתיד כאשר חזרה ללימודים לאחר מותו כדי לפצות על הזמן שהפסידה. היא הצליחה להשלים את החומר שהפסידה במהלך הקיץ ולהגיע אל טקס הסיום עם כל השכבה שלה. לא היה לה בית לחזור אליו ולא היו לה קרובי משפחה לבקר, למעט אלה באנגליה שמעולם לא פגשה ולא ידעה עליהם דבר.

אחרי סיום הלימודים התחילה לעבוד באולפני דיסני כעוזרת הפקה, ובסופו של דבר הפכה לתסריטאית, עבודה שריגשה אותה מאוד. זו היתה עבודת הכתיבה הראשונה שלה, והיא נהנתה ממנה. היא עברה לגור בווניס ביץ' שהיתה אז שכונה צעירה ומלאת חיים. היא למדה לגלוש, די בהצלחה למרות מידתה הקטנה. היא היתה שחיינית חזקה ופגשה על החוף גולש צעיר מניו זילנד. ג'ייסון טיילור היה בחור נאה וכיפי. זו היתה מערכת היחסים הראשונה שלה. הוא עבד בחנות גלישה. כעבור חצי שנה הוא עמד בפני סכנת גירוש וביקש ממנה להתחתן איתו ולהישאר נשואה לו עד שיוכל לקבל גרין קארד. היא היתה מאוהבת בו ולא רצתה שיעזוב, אז זו נראתה בעיניה הצעה סבירה, והיא נישאה לו. לא היו לה הורים שיתנגדו לכך. הוא נשר מהתיכון בגיל שבע־עשרה וחוץ מגלישה לא היו להם שום תחומי עניין משותפים. אבל היא שמחה לדעת שאכפת לו ממנה, אחרי שנים של אדישות מצד אביה.

הנישואים נמשכו ככל שנדרש לג'ייסון לקבל את הגרין קארד שלו, כמעט שנתיים, ועד אז הרגשות שהיו להם זה לזה התעמעמו ולא נותר טעם לקשר. הוא רצה לעבור לגלוש בהוואי, מה שלחלוטין לא עניין את סברינה. הם התגרשו, וסברינה קיבלה תפקיד באולפני לוקאס בסן פרנסיסקו, שהיווה התקדמות מעבודתה באולפני דיסני. זו היתה הזדמנות מצוינת ואתגר ליכולות הכתיבה שלה, והיא למדה הרבה בתפקיד. היא התחילה פרק חדש בחייה. היא קיבלה כמה גלויות מג'ייסון אחרי הגירושים, ואז אבד איתו הקשר. בפעם האחרונה ששמעה ממנו הוא גר במאווי ואמר שהוא אוהב את המקום. אנשים תמיד חמקו החוצה מחייה בלי להותיר זכר, כמו אמה.

היא היתה בת עשרים וארבע כשעברה לגור בסן פרנסיסקו, שהיתה עיר נהדרת עם המון פעילויות ואנשים צעירים. היא אהבה לעבוד על תסריטים, יצאה עם כמה גברים בלי לגלות בהם עניין רב מדי, ובגיל עשרים ושמונה פגשה רופא בשם טום וילקינס שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. הוא היה נאה, מבריק ומקסים וגילה עניין בכל מה שעניין אותה. הוא היה מרתק ואינטליגנטי, אהב לקרוא, אהב לראות סרטים, גלש בזמן הלימודים ויצא לגלוש איתה כמה פעמים. הוא היה כמעט טוב מדי, רופא חדר מיון עם התמחות בטראומה.

החיים שלהם יחד היו מרגשים ונמרצים. לטום היו מעט חברים, אבל בגלל לוח הזמנים הלא צפוי שלו, היחסים שלו ושל סברינה היו אינטנסיביים, וכאשר לא עבדו רוב הזמן היו רק שניהם יחד.

הם עברו לגור יחד אחרי שנה, והוא רצה כבר להתחתן איתה. היא אמרה כן בגיל עשרים ותשע, בבניין העירייה. לטום לא היתה משפחה, וגם לה לא, והוא מעולם לא דיבר על עברו. היא רק ידעה שהוא גדל בשיקגו, היה ילד יחיד כמוה ושהוריו מתו. היה להם הרבה במשותף. אבל מהרגע שהתחתנה איתו, טום הפך מדוקטור ג'קיל למר הייד, התחיל לשלוט בכל צעד שלה והאשים אותה בדברים שלא עשתה. הנישואים שלהם הזכירו את הסרט "גזלייט", הסרט שהוא המקור לביטוי "גזלייטינג". היא נפלה לרשת קורים מהגיהינום. לקח לה חמש שנים להשתחרר משליטתו של טום, והיא הצליחה לעשות זאת לבסוף בעזרתה של קבוצת סיוע לנשים שעברו התעללות בתוך המשפחה. הן גם עזרו לה לעבור לבית מוגן שבו התחבאה ממנו. עברה שנה נוספת עד ששוב הרגישה חופשייה ושלמה. היא נאלצה לעזוב את סן פרנסיסקו כדי לברוח ממנו. טום צד אותה בכל מקום שאליו הגיעה, ובגיל שלושים וחמש, גרושה בשנית ומשוחררת, סברינה עברה לניו יורק כדי להתחיל שוב את חייה מהתחלה.

היא חסכה כסף מעבודתה באולפני לוקאס, ועם הכסף שנותר לה מאביה היה לה מספיק כדי לעבור אל החוף המזרחי. בדיוק כפי שברחה מאביה ומהבדידות של חייה בקרבתו, פנתה שוב מזרחה, לניו יורק, כדי לברוח מההתעללות הפסיכולוגית המבעיתה של בעלה לשעבר. היא הרגישה כאילו כל חייה היא בורחת, אבל הפעם לא היתה לה ברירה. היא הבינה עד כמה טום מסוכן ומעוות, וידעה שאם תישאר איתו הוא יהרוס אותה. אולי אפילו יהרוג אותה. הוא עשה לה מניפולציות עד שאיבדה כל אמון בעצמה, וברגע שהגיעה לניו יורק, כחלק מתוכנית השיקום שלה מנישואיה, התחילה לכתוב. הפעם כבר לא כתבה מה שהאולפנים ביקשו ממנה לכתוב. היא גילתה את הקול שלה וכתבה מותחן פסיכולוגי מורט עצבים שלמעשה היה על טום.

היא מצאה דירה קטנטנה שאהבה בסוהו ועבודה מעניינת ויוקרתית כעורכת משנה ב"ניו יורקר". בלילות היתה יושבת וכותבת את המותחן שלה. היא כתבה אותו בתוך שלושה חודשים והשקיעה חודש נוסף בעריכתו. המותחן היה דיוקן מבהיל ומדויק של פסיכופת. היא נתנה לדמיון שלה להשתולל והתוצאה היתה מבריקה.

היא יצרה קשר עם סוכנת בשם אגנס אקלי דרך אחת מהקולגות שלה ב"ניו יורקר". אגנס היתה קשוחה וחכמה. היא זיהתה את הכישרון של סברינה מיד וקיבלה אותה לייצוג. שתי הנשים הסתדרו מצוין. אגנס היתה באמצע שנות החמישים שלה. היא מכרה את הספר בתוך ארבעה חודשים. ההצלחה היתה לא רעה בכלל, אם כי המותחן לא היה לרב מכר. לראשונה בחייה, בגיל שלושים ושבע, סברינה הרגישה יציבה ושהיא הולכת בכיוון הנכון. היא כבר לא היתה אבודה. היא שרדה את הנורא מכול ויצאה מהצד השני בחתיכה אחת. ועם הכתיבה שלה, היא אף פעם לא לבד.

עם שני נישואים מאחוריה — אחד מהם לסוציופת — לא היה לה שום עניין לצאת שוב עם גברים כשעברה לניו יורק. חברים במגזין שכנעו אותה לבסוף לנסות להיכנס לאתרי היכרויות ברשת, אבל אלה נראו לה מסוכנים מדי. היא פחדה לפגוש גבר שיתגלה כמו אותו רופא שהתגרשה ממנו.

ברגע שהספר פורסם, הרופא ניסה ליצור איתה שוב קשר, אבל ההוצאה לאור של סברינה הגנה עליה, וטום לא הצליח לגלות איפה היא גרה, ובסופו של דבר הפסיק להתקשר ולשלוח אליה הודעות. היא שמרה על אותו מספר טלפון ולבסוף חסמה אותו.

בכל פעם שקראה את ההודעות של טום, הוא נשמע מסוכן וערמומי כתמיד, ומטורף באותה המידה. במהלך נישואיהם לעג לה כל כך עד שכמעט איבדה טעם לחייה, וכמעט שכנע אותה להתאבד. היא לא היתה יכולה לדמיין אדם מסוכן יותר ממנו. עברו עליה חמש שנים בנישואים הללו עד שהרגישה חזקה ואמיצה מספיק לעזוב אותו ולמצוא את דרך המילוט. היא לא רצתה לאבד שוב את דרכה ביער הזה או ביער אחר עם מישהו דומה לו.

עורכת משנה אחרת במגזין אמרה לה שהדרך הטובה ביותר להתגבר על גבר היא לפגוש אחד אחר, אבל לסברינה זה נשמע כמו טיפול בהשפעות של רעל אחד באמצעות רעל אחר. עולם הדייטים והרומנטיקה היה בעיניה הרה אסון ומסוכן, אבל בגיל שלושים ושמונה זה נראה מוזר וקצת עצוב להישאר לבד לנצח. לבסוף עשתה ניסיון זהיר באתרי היכרויות ברשת, אבל ראתה סכנה בכל אימייל שקיבלה. היא פגשה כמה גברים לקפה במקומות ציבוריים ומצאה אותם מוזרים או טרחנים או לא מבריקים, שחיים חיים חסרי מעוף, וכמה מהם היו אפילו משעממים. רק אחד או שניים נראו לה משוגעים, אבל רובם לא עוררו בה כל עניין. כמה מהם שיקרו והיו גבוהים יותר, נמוכים יותר או מבוגרים יותר ממה שטענו. היא חשדה שאחד או שניים היו נשואים. שקרים היו עניין קבוע אצל כמה מהם. היא לא הצליחה לדמיין שתפגוש מישהו שיהיה לה אכפת ממנו, ובעבודה לא ראתה אף גבר מעורר עניין. היא לא היתה נואשת להכיר גבר, אבל נראה שזה מה שהיא "אמורה" להיות. אחרי הילדות הבודדה שלה והנישואים הגרועים לאחר מכן, היא הרגישה בנוח לבד.

אחרי שדיברה על כך עם הפסיכולוג שלה ועם שתי חברות בעבודה, סברינה החליטה להשקיע יותר והלכה לפגוש שדכנית שעליה קיבלה המלצות חמות. עולם הדייטים הפך להיות הרבה יותר מורכב ממה שציפתה. הלוך הלכו להם הימים שבהם פגשת מישהו בלימודים או דרך חברים, חשבת שהוא חמוד, יצאת איתו לארוחת ערב והתאהבת בו. היום כל העסק מזכיר יותר את הנחיתה על הירח או ניסיון לתדלק חללית באמצע הטיסה בחלל החיצון. טכני וממחושב, מבוסס על אלגוריתמים, סטטיסטיקות, גיאוגרפיה וקטגוריות של נחשקוּת שצריך לעמוד בהן. כימיה כבר לא רלוונטית, ולא נראה שחבריה של סברינה הכירו מישהו להכיר לה, וכאשר כן הכירו — היא הצטערה על כך.

סברינה שילמה לשדכנית סכום מוגזם עבור עשרה דייטים. השדכנית היתה אישה שלמדה משפטים באוניברסיטת ייל ואז ויתרה על התחום לטובת השדכנות כי זו היתה הרבה יותר רווחית. הגברים שסברינה פגשה למשקה או קפה היו בלתי מתאימים בעליל, עם עבודות הגונות ששעממו את רובם. טווח הגילים שביקשה היה בין ארבעים לחמישים. כולם היו גרושים. לרבים מהם היו ילדים שעוררו אצלם הרבה תלונות, כמו גם גרושות שעוררו אצלם שנאה. כולן, כך נראה, היו משוגעות. כמה מן הגברים רק ניסו להגדיל את היצע השותפות שלהם למיטה, בעודם טוענים שהם מעוניינים ב"מערכת יחסים", שלמעשה היתה הדבר האחרון שחשבו עליו. היא שילמה עשרת אלפים דולר עבור התענוג לפגוש אותם, אלף דולר עבור כל פגישה, מה שהפך את כוס הקפה ששתתה ליקרה ביותר. היא חשבה שזו השקעה כדאית בשעון הביולוגי שלה, גם אם לא באמת שמעה אותו מתקתק. היא מעולם לא רצתה ילדים ולא רצתה להסב ילדות אומללה כמו שלה לילד תמים. היא לא היתה משוכנעת שתהיה הורה טוב יותר מאשר הוריה שלה. לא היה לה כל ניסיון עם ילדים והיא מעולם לא כמהה לילד. סברינה העריכה שכלב יתאים לה יותר, והגידול שלו נראה לה פחות מאיים. אי אפשר למסור ילדים אם זה לא מסתדר, להפסיק לראות אותם או להתגרש מהם. ובעקבות שתי מערכות היחסים בעברה היא לא העריכה במיוחד את כושר השיפוט שלה.

אחרי הדייט העשירי שאורגן באמצעות השדכנית, סברינה קיבלה החלטה להפסיק לנסות לפגוש את הגבר המושלם. היא חשבה שיש סיכוי לא רע שניסיון שלישי בנישואים לא יהיה הרבה יותר טוב מהשניים הקודמים — הנישואים הראשונים היו ניסיון טיפשי ותמים, טעות של אישה צעירה שרק בזבזה את זמנה. הנישואים השניים כבר כמעט הרגו אותה. היה כל כך יותר קל להיות לבד, ולא היתה בה כל נואשות לפגוש עוד גבר, כמו אצל נשים אחרות. העבודה והכתיבה שלה הספיקו לה, אף על פי שהיתה נבוכה להודות בכך. זה גרם לה להישמע מוזרה.

כשמלאו לסברינה שלושים ותשע כבר היתה בטוחה שהיא לא רוצה ילדים. לא נראה כל גבר חלומות מתאים באופק, והיא לא רצתה לעבור את התהליך המייסר של הקפאת ביציות או ללכת לבנק הזרע, שעליו חשבה שהוא משמש היטב נשים שרוצות תינוק לפני שזמנן אוזל. היא לא הצליחה לדמיין את עצמה עושה ילד עם גבר שהיא מכירה, ועוד יותר מכך עם גבר זר שנבחר על ידי מחשב. כל התהליך הבהיל אותה, ולהישאר ללא ילדים לא הפחיד אותה כלל. למעשה, החיים כך נראו לה שלווים ונוחים. זה כמובן הבדיל אותה מנשים אחרות שהכירה והחלו להיכנס לפניקה בהתקרבן לגיל ארבעים. היא לא. היא הבינה שהיא אישה שלא רוצה או צריכה ילדים והשלימה עם כך. היא העסיקה את עצמה בכתיבת הרומן השני שלה. הוא הפך לרב מכר בן לילה. הוא היה מפחיד עוד יותר מהראשון, והקוראים שלה אהבו את זה. היא עשתה קריירה מכתיבה על אנשים מטורפים ומבהילים שעשו דברים איומים ואהבה לעשות את זה. הספר השני שינה את חייה בדרכים שמעולם לא הצליחה לדמיין.

לאחר הצלחת הרומן השני שלה, היתה יכולה לוותר על העבודה שלה ב"ניו יורקר", שבה בלאו הכי לא התכוונה להישאר לאורך זמן, ולהתמקד בכתיבה במשרה מלאה. היא אהבה את העבודה שלה ואת האנשים במשרד, אבל רצתה לכתוב את הספרים שלה בלי הפרעות או הסחות דעת, בלי ללכת למשרד ולעבוד בשביל אנשים אחרים. היא רכשה אסם בברקשייר ובעזרת אדריכל מקומי בשם סטיב ג'ונס הפכה אותו לבית חלומותיה. במהלך הבנייה סטיב ואשתו אוליביה הפכו לחבריה הקרובים. סברינה עברה לגור בביתה החדש בברקשייר לפני שמלאו לה ארבעים, ומאותו רגע מעולם לא חשה בודדה. הרעיונות הגיעו מכל עבר, היו לה בית, קריירה משגשגת, חיים שאהבה, כסף בבנק — והכול היא השיגה במו ידיה. אף אחד לא ניהל לה את החיים או אמר לה מה לעשות. אף אחד לא ניסה לפגוע בה. היא הרגישה חסרת משמעות ולא אהובה במהלך כל ילדותה. ועכשיו אף אחד לא דחה, הקטין או ייסר אותה. היא הרגישה חזקה ובעלת מסוגלות. היא נכשלה במשחק הדייטים והנישואים, אבל סוף־סוף הרגישה שלמה עם עצמה ומצאה את הנתיב שנכון לה עם ספריה. החיים שלה היו מלאים בדמויות שהמציאה ובחיים המעונים שבנתה להן. החיים שלה עצמה מעולם לא היו כה שלווים, מלאים ומאושרים.

היא נהנתה לפגוש רבים מן התושבים המקומיים, במיוחד את סטיב ואוליביה ג'ונס, והתנהגה בחביבות לגברים הפנויים שהם ניסו לשדך לה. הם היו גרועים כמעט כמו אלה ששלחה אליה השדכנית או אלה מאתרי ההיכרויות. היא נפגשה בפעם הראשונה (והאחרונה) עם כמה אלמנים אומללים שהתגעגעו לנשותיהם, גברים ששנאו את העבודות שלהם, את גרושותיהם או את ילדיהם, או שרצו לעשות המון ילדים, מה שהיא כמובן לא רצתה. אחרים לא הצליחו לשמור על עבודתם, או לא רצו להתבגר, או רצו לשלוט בה ולתקן את כל מה שהיא עושה. היא פגשה גברים שפחדו להתחייב והרגיעה אותם שגם לה אין כל כוונה להתחתן. היו כמה גברים נחמדים בחבורה, אבל החיים שלה היו כעת בדיוק כפי שרצתה שיהיו, והיא לא רצתה להפר את האיזון שלקח לה שנים להשיג. היא עברה דרך ארוכה ורצופת מהמורות כדי להגיע לכאן, מאז שאמה נטשה אותה בגיל שש. היא ניסתה למלא את החלל שאביה הותיר בכך שהתעלם ממנה ולא היה מסוגל לאהוב אותה. היא פקפקה ביכולות השיפוט שלה אחרי שנמלטה מבעלה השני.

סברינה ניסתה להסביר לחברתה אוליביה שהיא לא מועמדת טובה לדייטינג או למערכת יחסים ושהיא חוששת לטעות שוב. היא לא רצתה להיפגע שוב, לאכזב מישהו או לפגוע בו. היא שמחה מאוד בחייה כפי שהיו. לא היה בה שום רצון להסתכן. היא אהבה את החיים שלה, והגבר הלא נכון עלול להרוס הכול. לעתים חששה שהיא הולכת בעקבות אביה, עם הכתיבה שלה והבדידות. אבל אביה היה אדם אומלל, והיא לא. היא אהבה את החיים שלה, את עבודתה, את חבריה, את ביתה. נראה לה חמדני לרצות יותר. לא היה לה בן זוג, אבל היה לה את עצמה, וצלקות העבר הגלידו לבסוף. מה עוד היא יכולה לרצות? והיה משהו נוח ושלֵו בלא להיות מאוהבת באיש. היא בילתה את יום הולדתה הארבעים בחדר מלא בחברים טובים פחות משנה לאחר שעברה לברקשייר. ביום הולדתה הארבעים ואחת נסעה עם חברים לסקי בוורמונט. עד יום הולדתה הארבעים ושמונה פרסמה שבעה מותחנים רבי מכר וכבר עשתה לעצמה שם בעולם.

היא נאנחה בכל פעם שאוליביה צצה עם שם חדש של גבר מהאזור שאותו רצתה להכיר לה. מדי פעם נכנעה, רק כדי להוכיח לאוליביה ולבעלה סטיב שהיא לא נזירה. מדי פעם הם שלחו לעברה גבר נחמד שאיתו יצאה יותר מפעם אחת ואפילו שכבה איתו. אבל הלב שלה נותר מאחור. היא לא התאהבה שוב מאז טום, המפלצת שאיתו התחתנה לפני כמעט עשרים שנה וכמעט הרג אותה. לו היה לה שרביט קסמים לא היה דבר אחד בחייה שהיתה משנה. היא שרדה את השנים הראשונות של חייה והפכה אותם לחיים שמתאימים לה, וכעת הם מפצים אותה על עברה ועל ילדותה האומללה.

סברינה הניחה את ארוחת הבוקר של ויני ופיגלט על הרצפה ויצאה אל הגינה שלה, אל השמש החמימה של חודש מאי. היא אימצה את ויני שמונה שנים קודם לכן ואת פיגלט הצ'יוואווה כעבור שנתיים. הם היו בני הלוויה הנאמנים שלה. היא קיוותה לגמור לכתוב את הספר החדש שלה בימים הקרובים. היא לא היתה יכולה כבר לחכות שאגנס הסוכנת שלה תקרא אותו. סברינה חשבה שהספר החדש שלה טוב יותר מהקודמים ומפחיד אפילו יותר. בסופו של דבר, הנישואים השניים הגרועים שלה חוללו קריירה שלמה של ספרים מותחים שאנשים בלעו כמו סוכריות, והיא אהבה את הכתיבה. היא פשוט לא רצתה לחיות שוב בסיפור כזה, היא רק רצתה לכתוב סיפורים על סוציופתים, רוצחים סדרתיים, על אהבה שהשתבשה, עם טוויסטים מבריקים בסוף. שניים מהספרים שלה עובדו לסרטים, והיא קיוותה שיום אחד גם יעשו מאחד מהם סדרה.

היא נכנסה חזרה אל המטבח, בדקה את האימיילים שלה וראתה שקיבלה אימייל מהעורכת שלה בהוצאה לאור שביקשה ממנה להתקשר אליה. היא חייכה אל הכלבים, ליטפה את שניהם ופנתה לחדר האמבטיה. היא רצתה לחזור כבר אל הספר שלה. שום דבר אחר לא היה חשוב בזמן שהיא כתבה. היא תתקשר לעורכת מאוחר יותר. היא ידעה שזה בטח לא חשוב במיוחד. בטח בקשה לחתימה על ספרים או איזשהו פרט שנוגע לכריכה האחורית. זה יכול לחכות עד שתסיים לכתוב את הספר. היא זמזמה לעצמה בזמן שנכנסה למקלחת ופיגלט רדפה אחרי ויני במורד המדרגות אל הגינה. מבחינתה של סברינה, החיים לא היו יכולים להיות טובים יותר. ומדי יום היא נמלאה הכרת תודה על האופן שבו החיים שלה נראו. היא עבדה קשה כדי להגיע לנקודה הזאת, והיא היתה אישה מאושרת.