אזהרת סערה

1

ארבעה שבועות לפני כן

צהרי יום חג המולד

המעלות צנחו במספרים בודדים מתחת לאפס, אבל הרוח הפראית בכל זאת שורטת את ריאותיה, והיא נאלצת לעצור ולנשום בחסות הצעיף. גֶרטרוּד סטוּבּ מבינה למרבה הזעזוע שהיא כמעט התפתתה לקלל ולכן מצטלבת בידה השנייה. מבטה משוטט בדאגה הולכת וגוברת בין קרחת היער שלמרגלות ההר לבין שביל העפר הצר שעליו היא פוסעת. היא מגניבה מבטים זריזים לכיוון השני. לכיוון הדבר שעליו היא בקושי מעיזה לחשוב. את רק מדמיינת, היא חושבת, ומרגישה שהקיפאון בקנה הנשימה מפשיר לאיטו. הוא לא באמת הבטיח שיגיע, פשוט יצאת מנקודת הנחה שהוא יבוא. ועדיין את מתרוצצת כמו זקנה משוגעת. היא מאלצת את עצמה לעצור במקום ולנשום עוד כמה נשימות עמוקות דרך בד הצמר. לבסוף, מהר ככל שהיא מעיזה, היא נחפזת הלאה על שביל העפר הזרוע מהמורות ששלוליות הגשם שעליו קפאו למראות עשויות קרח בוגדני. משמאלה מדרון ועליו גזעים עירומים שביניהם היא רואה את הצללית הכחולה של צלע גב העז. מדרון תלול ובלתי נגיש לאישה בגילה. גם למישהו בגילו של פרדריק. הוא לא עד כדי כך טיפש, היא חושבת, ומבטלת את המחשבה. אף שהחלופה מצד השני של השביל גרועה אפילו יותר. כמה מטרים מימין לשביל האדמה פשוט מסתיימת. בניגוד לרצונה היא מציצה לכיוון. כל עוד מבטה ממוקד באופק היא יכולה לדמיין שלמרגלותיה משתרע אגם ידידותי הבוהק תחת קרני הבוקר החיוורות של שמש דצמבר. אגם קפוא בלב היער. אבל אם סוטים מהשביל בצעדים ספורים בלבד, מותחים צוואר ומביטים מטה, רואים תהום אכזרית שמסתיימת בבור שחור. גרטרוד לא עוזבת את השביל. דבר לא יגרום לה להתקרב אל קצה הצוק מרצונה.

הוא הרי הולך פה כל יום, היא אומרת לעצמה בקול רם ונבהלת מקולה החלש ומהדממה המוחלטת סביבה שבולעת את מילותיה. היא לא מעיזה לקרוא בשמו, מפחדת מהצליל שיפלח את השתיקה. אם הוא כאן היא הרי תמצא אותו.

הוא מכיר את השטח, היא משכנעת את עצמה. יודע בדיוק איפה לשים את כפות הרגליים, וכך גם סמי. הם כנראה כבר בבית, הוא בטח ספון בחום המטבח עם הקפה ושאריות מאפה הזעפרן מאתמול, נינוח וחסר דאגות בכל הקשור לשאלות קיומיות הנוגעות לגן העדן והגיהינום. כל כך אופייני לו. לא, עכשיו אני חוזרת על עקבותיי ומפסיקה עם השטויות האלה, היא חושבת ומעיפה מבט מעבר לכתפה אל הדרך שכבר עשתה. עם זאת, היא מבינה שכבר עברה יותר מחצי המרחק אל המחצבה.

באנחה כבדה היא ממשיכה הלאה ושוב מצטלבת ובו בזמן מקללת את היעדר ההתחשבות של אחיה בכלל ואת היעדר יראת השמיים שלו בפרט. היא יודעת היטב שפרדריק לא נמנה עם אלה שחוצים בקביעות את מפתן הכנסייה, אבל לתפילת הבוקר של חג המולד הוא בכל זאת משתדל להגיע. מסיבה לא ברורה הכופרים הגדולים ביותר, אלה שכף רגלם דורכת במשכן האל רק בחתונות ובטקסי הטבלה, נוהגים להגיע דווקא אז. אולי הוא פשוט לא התעורר בזמן. מלפניה היא מבחינה בנקודת החזור של השביל ובתחילתו של הכביש הרחב יותר. או בסופו. עברו שנים רבות מאז שהכביש הזה שימש להובלות, והבקיעים באספלט מתרחבים ומתארכים מדי שנה. אין שום סיבה לתקן את הכביש פה למעלה. היחידים שמשתמשים בו הם אנשים שמשליכים אשפה וגרוטאות בסמוך למה שפעם היה מגרש חניה, במקום לנסוע למרכז המִחזור בווֹלבִּי. אנשים קמצנים ונעדרי מוסר שלא בוחלים בשום אמצעי כדי לחסוך כמה פרוטות. אבל אפילו הם לא יעיזו להגיע הנה בחג המולד, היא חושבת. אף אחד לא טיפש מספיק להגיע הנה, פרט לפרדריק, כמובן. אפילו בני הנוער כבר לא טורחים להגיע הנה בימות הקיץ לטבילה האסורה על פי חוק במעיינות המזוהמים של המחצבה. מבלי משים היא ממששת את כיס המעיל כדי לוודא שהטלפון הנייד שלה עדיין שם. איש לא ימצא אותה כאן אם היא תמעד ותיפול, במיוחד לא בעונה הזו של השנה. למען האמת, מגיע לו ליפול ולהיפצע, היא מהרהרת. שום פציעה רצינית, רק משהו שיזכיר לו שהוא זקן מכדי לשוטט לבדו במרחבים הנטושים האלה. לנוכח המחשבה מלאת החטא הזו היא שוב מניחה יד על בית החזה שלה ואז קוראת בשמו.

"הלו! פרדריק!"

כעבור שנייה היא עוצרת.

יבבות אומללות ויללניות מתהדקות כמו רצועה קרה על מצחה. כשהיא רואה את הבּוֹרדֶר קוֹלי לפניה היא מבינה. הרצועה נגררת אחרי סמי שמתרוצץ כה וכה בשולי המחצבה, נשכב לשניות מספר, שוב מתרומם וממשיך את שיטוטיו חסרי התכלית על סף הבור המסוכן. לרגע נדמה לה שהכלב מנסה לרדת, אבל קולות של צעדים גורמים לו לחדד את אוזניו ולזקוף ראש. כשסמי מבחין בגרטרוד הוא שועט לעברה בנביחות. בגב מקומר הכלב האומלל מתנועע בין גרטרוד לבין הצוק, מניע אותה הלאה. בחוסר רצון היא הולכת בעקבותיו בעודה נושאת תפילה בקול.

"אנא, אלוהים שבשמיים, אל תפנה לי עורף עכשיו."

היא לא מסוגלת לראות את אחיה מהמקום שבו היא עוצרת, ומכסה את פיה בכפפה. לשנייה אחת מסחררת תקוות שווא שוטפת אותה – אולי זה בכלל לא פרדריק שם למטה. אולי זה רק כדור הטניס הלעוס של סמי, שהוא מתעקש להביא איתו לכל מקום. אולי פרדריק החטיא כשזרק את הכדור. כשהיא מתקרבת אל השוליים בלב פועם ומותחת את צווארה היא עדיין לא רואה אותו. רק כשגרטרוד סטוב ממלמלת תפילה אחרונה, נשכבת על בטנה ומושכת את עצמה קדימה אל פי התהום, שאריות התקווה מתפוגגות.