אזהרת שוליים

הספר הזה היה מוכן לרדת לדפוס לפני אירועי השבעה באוקטובר. הספר, שבמרכזו עומד תהליך ההקצנה והחרפת השנאה בין קבוצות שונות בתוך החברה הישראלית, נכתב לפני שהמציאות כפי שאנחנו חווים אותה התמלאה כולה שנאה; לפני שהשנאה העצומה, שהיתה גם קודם, התפרצה באחד המופעים האכזריים והמזוויעים שלה, וככל הנראה המופע האכזרי והקשה ביותר שידענו כאן בעשורים האחרונים במזרח התיכון; לפני שגלי ההדף של אירועי השבעה באוקטובר, והמלחמה הקשה בעזה שבאה אחריהם, עשו את מה שהשנאה עושה יותר מכל הרגשות האחרים — הם הדביקו את השחקנים השונים המשתתפים באירוע הבלתי נתפס שאנחנו חווים כעת בעוד ועוד שנאה כלפי האחר. השנאה שלאחר השבעה באוקטובר היתה קשה במיוחד כי היא הגיעה הפעם עטופה גם בעצב עמוק, בחרדה קיומית ובהמון ייאוש.

כאשר כתבתי את הספר, במהלך השנה שקדמה לאירועי השבעה באוקטובר ולמלחמת עזה, לא חזיתי שהתוצאות של ההתפוררות הפנימית של החברה הישראלית עלולות להיות קרקע פורייה לטרגדיה גדולה כמו זו שבאה עלינו. עם זאת, כבר בגרסה המקורית של הספר כתבתי שהשנאה הפנימית מפרקת את החברה הישראלית, מונעת ממנה התמודדות עמוקה ורצינית עם האתגרים שלה, ועושה אותה חשופה יותר לפגיעה מבפנים ומבחוץ. שוב, מובן שלא חזיתי את אירועי השבעה באוקטובר, אבל נדמה לי שעוד לפניהם היתה הסכמה רחבה בחברה הישראלית שהפכנו לחברה בתפקוד נמוך, ושרמת התפקוד הכמעט פתולוגית הזאת נובעת לפחות בחלקה ממסע ההקצנה שאנחנו עוברים בשני העשורים האחרונים, מסע שהשנאה הבין־קבוצתית ממלאת בו תפקיד מרכזי. ולכן, גם אל מול האירוע הקשה שחווינו בשבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה אחריו, נכון בעיני להפנות זרקור אל תוככי החברה הישראלית, ולא לוותר על מבט כֵּן ועמוק אל מסע ההקצנה שלה, שמילא תפקיד מרכזי בתהליך שהוביל אותנו אל אותם אירועים קשים.

אבל נחזור כמה שנים לאחור ואל דרכי לחקר השנאה. אני חוקר שנאה ומדבר על שנאה לא מעט שנים. אני נמנה עם קבוצה קטנה של חוקרים שהקדישו חלק ניכר מהקריירה שלהם לחקר השנאה, ואחד הראשונים בעולם שהקדיש עבודת דוקטורט שלמה לנושא. קורה, כאשר אני מגיע לכנס אקדמי, שאנשים אומרים "הנה עירן מהשנאה". לשמע הכינוי הזה, שנתפס בעיני כלא מחמיא, אני חושב בליבי שהיה הרבה יותר נעים להיות "עירן מהתקווה", "ההוא מהאמפתיה", או אולי אפילו (כמו ששרה יהודית רביץ) "זה שבא מאהבה". אבל להיות ההוא מהשנאה? לא נראה הישג או כבוד גדול. ובכנות, די מוזר שהתגלגלתי להיות "ההוא מהשנאה", כי מטבעי אני אדם חיובי ואופטימי, וגם המסע שלי לחקר השנאה הוא באופן די מוזר מסע אופטימי ביסודו.

המסע הזה התחיל בפציעה בזמן שירותי כקצין בדרום לבנון בשנת 1997. נפצעתי פציעה אנושה בהיתקלות עם לוחמי חיזבאללה בעומק רצועת הביטחון. לאחר הפציעה אושפזתי תקופה ארוכה בבית החולים רמב"ם ולאחר מכן השתקמתי במשך שנים אחדות בבית לוינשטיין. איבדתי חלק מהריאה השמאלית ותקופה מסוימת גם את התפקוד בשתי ידַי. הידיים שלי שוקמו חלקית ואת הספר הזה הקלדתי בידי הימנית בלבד (אומר בכנות, שזה אף פעם לא הגביל אותי, שכן מעולם לא חשתי שהמחשבה שלי מהירה יותר ממהירות ההקלדה שלי ביד אחת). החוויות שלי מתקופת הפציעה והשיקום יכלו להקיף ספר שלם, אבל חוץ ממה שלקחתי מאותה התקופה ברמה האישית והמשפחתית, התקופה הארוכה של השיקום נתנה לי זמן לעצור ולחשוב; ובין העניינים שהעסיקו אותי, היה עניין אחד שלא הצלחתי להשתחרר ממנו, והוא התחושה הקשה שהרבה ממה שחוויתי, והרבה ממה שחוו אחרים בהקשר של עימותים אלימים ושל ביטויי גזענות והדרה ואפליה, קשור לחוסר היכולת שלנו כחברה אנושית להתגבר על השבטיות, ההסתגרות, תפיסת העליונות על האחר, ההקצנה והשנאה הבין־קבוצתית (ותהיה הקבוצה מוגדרת כקבוצה לאומית, דתית, אתנית או אידיאולוגית). בעיקר היה זה בלתי נתפס בעיני, ובמידה מסוימת בלתי נתפס גם כיום, איך אנחנו מוכנים לקבל את אותה עוינות ושנאה כחלק טבעי ואפילו נורמטיבי בחיינו. איך אנו מוכנים לקבל אותה כמשהו שנמצא שם כדי להישאר. בהינתן שאותה שנאה יוצרת סבל רב כל כך, מדוע איננו משקיעים יותר בניסיון לפתח דרכים אפקטיביות להתמודד איתה?

ואז הסתכלתי פנימה אל נבכי החברה הישראלית, וראיתי כבר באותם ימים שהכוחות החברתיים והפוליטיים החזקים ביותר בה הם דווקא אלה שמעוררים ומעודדים שנאה. בין הבולטים שבמלבים היו מי שעוררו שנאה בין ימניים ושמאלנים, מי ששאבו מנדטים במערכות בחירות מליבוי שנאה בין מזרחים ואשכנזים, ומי ששנאת חרדים היתה האג'נדה העיקרית ואולי היחידה של המפלגה שלהם. "היהלום שבכתר" היה, כמובן, הגזענות והשנאה הקשה כלפי פלסטינים וערבים, שהיו ועודן הכוח המניע החזק ביותר בפוליטיקה הישראלית. בתוך כך הבנתי שהשנאה היא המחלה החברתית הקשה ביותר. המחלה שיוצרת את הנזק החברתי הגדול ביותר — וגם זו שהבנתנו אותה ואת דרכי ההתמודדות עימה פחותה מהבנתנו מחלות חברתיות אחרות. מחלה שאולי משרתת פוליטיקאים רבים, שמפיקים ממנה רווח מִשני, אבל מכרסמת בכל חלקה טובה בחברה ככלל. האתגר הזה לא נתן לי מנוח, והוביל אותי לשנים של מחקר, כתיבה וגם עשייה חברתית במסגרת "אקורד: פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי", ארגון חברתי־אקדמי שהקמתי בשנת 2016. ב"אקורד" אנחנו משתמשים בידע מדעי כדי לקדם יחסים סובלניים, מכבדים ושוויוניים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, וגם בין החברה הישראלית לזו הפלסטינית. זה נשמע נאיבי, בטח בימים אלה, אבל אנחנו בעצם מנסים להילחם בשנאה. אני מאמין ותמיד האמנתי שאפשר להילחם בשנאה.

כשיצאתי למסע הזה, לא דמיינתי כמה רלוונטי הוא ייעשה בחברה הישראלית. גם אם הבנתי שהנתיב שאנו הולכים בו אינו מבשר טובות, לא תיארתי לעצמי גם בחלומותי הגרועים ביותר שכמה מנסיכי ומתדלקי השנאה והגזענות ינורמלו ויהפכו לפוליטיקאים מקובלים ומשפיעים בישראל. לא יכולתי לדמיין שמחוללי השנאה יעברו משולי השיח אל מרכזו, וייעשו חלק מהשדרה המרכזית של החברה והפוליטיקה הישראלית. לא יכולתי לדמיין שאותם מחוללי שנאה, והתרבות החברתית והפוליטית שהם הביאו עימם, יהפכו את ישראל לחברה בתפקוד נמוך, חברה על סף פירוק מבפנים. ידעתי שאנחנו צועדים בכיוון לא טוב, אבל קיוויתי שפעמוני האזעקה יצלצלו מוקדם יותר, ושנתעשת ונדע להשיב מלחמה שערה אל מול מחרחרי העוינות והשנאה.

לצערי התבדיתי. כתיבת ספר זה נעשתה בימי המחאה הנרחבת נגד ניסיונות ההפיכה המשטרית, ואילו בשבוע שבו היה אמור הספר לרדת לדפוס ביצע חמאס את מתקפתו האכזרית על דרום ישראל והביא על ידי כך לפתיחתה של מלחמה. כתיבתו נעשתה בימים שבהם נעשו ניסיונות מתמשכים ומתואמים לכרסם בתשתית של המוסדות והתרבות הדמוקרטית בישראל, ולמולם היתה מחאה מעוררת השתאות של מאות אלפי ישראלים שמבקשים להגן על התשתית הדמוקרטית של המדינה ואף לחזק אותה; ימים שבהם קיצונים מחרחרי שנאה ניסו לכבוש את החברה הישראלית, השיח הציבורי היה שיח של שנאה, והתחושה בלב היתה של מועקה גדולה (ואולי גם תקווה, כפי שאציע בהמשך); ומתקפת החמאס, שהגיעה בעיצומו של הקרב הפנימי הזה, הביאה ביטוי מזוכך של שנאה ונתנה את האות למלחמה שברור לי לחלוטין שהיא גם תוצאה של שנאה הדדית וגם מחוללת ברורה של עוד שנאה לעתיד. בפשטות, השנאה חודרת אלינו מכל עבר — בתוככי החברה הישראלית, ובינה לבין חברות אחרות במרחב.

ספר זה לא נכתב כדי לתאר את התהליכים שהובילו אותנו אל הבעירה שאנו עדים לה כיום, וכתיבתו החלה זמן רב לפני שהאירועים הללו החלו, אבל מי שיקרא אותו יוכל לגלות שהמחזות שאנחנו עדים להם כעת אינם צריכים להפתיע אותנו יתר על המידה. נכון אמנם שהשנאה, הגזענות והקיצוניות בחברה הישראלית (ובחברות המקיפות אותה) אינן הגורמים היחידים שהובילו אותנו למצב הנוכחי, אבל אני טוען שהן בהחלט הרימו תרומה מכרעת להיווצרותו. הסיבה לכך היא שהאופי הרעיל של השנאה הבין־קבוצתית מפרק חברות מבפנים, פוגע בחוסנן החברתי והלאומי, וכופה עליהן הדחקה של הבעיות הגדולות שיש להתמודד איתן בתואנה של חשש מפירוק פנימי נוסף. בנוסף, חברות שהשנאה לאחר דומיננטית בהן, מאבדות אט־אט את ההצדקה המוסרית לפעולתן, ולפיכך מתקשות להתאחד אל מול אתגרי השעה. מכיוון שכך, כל ניסיון לשינוי חברתי חייב להתחיל במבט עומק אל הקיצוניות והשנאה בחברה הישראלית, מבט שאנסה להציע בספר זה.

לפני שנצלול לפרק הראשון, חשוב לי לתאם ציפיות. לצערי, אין פתרון קסם לאתגר החברתי המרכזי שהספר מתמודד איתו. לכן, מי שמחפש פתרונות מהירים ופשוטים לא ימצא אותם כאן. אני מאמין אמנם בכל ליבי שניתן להתמודד עם אתגר השנאה, אבל אני מאמין גם שכדי לעשות זאת יש להבין את שורשיו, ולהפיח את האמונה שהבנת השורשים יכולה לסמן גם נתיבי פעולה. אני בהחלט מנסה להציג בפרק האחרון של הספר מפת דרכים והמלצות להתמודדות עם הקצנה ושנאה, אבל הספר הזה נכתב בעיקר כדי להטיל אור על המחלה החברתית הקשה הזאת, להבין הבנה עמוקה את שורשיה ואת מניעיה, ולאפשר מבט מלא תקווה (גם אם זהירה) על האפשרויות להתמודד עימה. לא פשוט להציע תקווה, בדמות אור בקצה המנהרה, מתוך מעמקי האפלה שהחברה הישראלית חווה בימים שבהם ספר זה יורד לדפוס. גם ברמה הכי אישית לא פשוט לכתוב, ועוד יותר לא פשוט לכתוב על שנאה, כשמתוך מסכי הטלוויזיה עולות תמונות שכולן זועקות כאב ושנאה. ולכן אני מציע לקרוא את הספר מפרספקטיבה רחבה יותר, ולא מתוך הכאן ועכשיו שאנחנו חווים בימים אלה. מתוך הפרספקטיבה הזו ניגשתי אני אל פרסום כתב היד הזה. הוא מסכם יותר מעשרים שנה במסע שלי אל המחקר, ההבנה והניסיון לשינוי של הסנטימנט ההרסני הזה שנמצא כאן בכל פינה, והוא עוד תרומה צנועה שלי בניסיון לייצר שינוי. זו קריאה לפעולה, מבוססת הבנה, שאני מקווה שאינה קריאה מאוחרת מדי.