אחרי ש… 1: אחרי ש…

השעון המעורר אמור לצלצל בכל רגע. חצי לילה הייתי ערה, התהפכתי מצד לצד, עסוקה באחד מהשניים: ספירת הקווים החוצים את האריחים בתקרה ושינון לוח הזמנים של הקורסים במוחי. אחרים אולי סופרים כבשים; אני מתכננת. המוח שלי לעולם לא מסכים לקחת הפוגה מתכנונים, והיום, היום החשוב ביותר בכל שמונה־עשרה שנות חיי, אינו יוצא דופן.

"טֶסָה!" אני שומעת את קולה של אמי מלמטה. נוהמת לעצמי ומתגלגלת מהמיטה הקטנה אך הנוחה. מקפידה לתחוב את פינות הסדין לתוך ראש המיטה, כי זה הבוקר האחרון שהפעולה הזאת תהיה חלק משגרת היום שלי. החל מהיום חדר השינה הזה כבר אינו הבית שלי.

"טסה!" היא קוראת שוב.

"התעוררתי!" אני צועקת בחזרה. הרעש של דלתות הארונות שנפתחות ונסגרות בטריקה למטה מעיד על כך שהיא בפאניקה לא פחות ממני. כואבת לי הבטן, וכשאני נכנסת למקלחת אני מתפללת שמפלס החרדה שאני חשה יירד ככל שהיום יתקדם. כל החיים שלי היו סדרה של משימות בהכנה ליום הזה, היום הראשון שלי בקולג'.

בשנים האחרונות חיכיתי במתח ליום הזה. בזמן שחבריי לכיתה יצאו לבלות, לשתות ולעשות כל דבר אחר שבני נוער עושים כדי להיכנס לצרות, אני ישבתי בסופי השבוע ולמדתי. לא התאים לי להיות כמוהם. אני הייתי הילדה שלמדה כל הלילות, ברגליים משוכלות, על רצפת הסלון ליד אמא שלי, בעוד היא מרכלת וצופה שעות בערוץ הקניות כדי למצוא דרכים חדשות לשפר את המראה שלה.

ביום שהגיעה הודעת הקבלה שלי לאוניברסיטת וושינגטון סנטרל, — WCU — הייתי נרגשת מאוד, ואמא שלי בכתה במשך מה שנראה לי כמו שעות. אני לא יכולה להכחיש שהייתי גאה בעצמי על כך שבסופו של דבר, כל העבודה הקשה שלי השתלמה. התקבלתי לקולג' היחיד שאליו נרשמתי, וגם, בגלל ההכנסה הנמוכה שלנו, קיבלתי מלגות בגובה כזה, שלא ידרשו ממני, כמעט, לקחת הלוואות סטודנט. פעם אחת, רק לרגע, שקלתי לעזוב את וושינגטון וללכת ללמוד בקולג' במקום אחר. אבל כשראיתי את אמא שלי מחווירה, לבנה כמו קיר וצועדת הלוך ושוב בסלון במשך כמעט שעה, אמרתי לה שלא באמת הייתי רצינית.

ברגע שאני נכנסת מתחת לזרם המקלחת, נעלם חלק מהמתח בשריריי המכווצים. אני עומדת כאן, מתחת למים החמים, מנסה להרגיע את עצמי, אבל למעשה עושה בדיוק את ההיפך, ודעתי מוסחת כל כך, שכשאני סוף סוף גומרת לחפוף את השיער ולשטוף את הגוף, כמעט שלא נשארים מים חמים כדי להעביר סכין גילוח על רגליי, מהברכיים ומטה.

כשאני כורכת את המגבת סביב גופי הרטוב, אמא שלי קוראת שוב בשמי. אני יודעת שהיא פשוט לחוצה מאוד, לכן אני לא מתעצבנת עליה מיד, אבל מרשה לעצמי להתעכב ולייבש את שערי בפן. אני יודעת שהיא מודאגת ביום הנסיעה שלי לקולג', אבל תכננתי את היום הזה, עד לרמת השעה, במשך חודשים. רק לאחת מאיתנו מותר להיות סמרטוט רגשי היום ובאמצעות שמירה על התוכנית שלי אני צריכה לעשות כל מה שביכולתי כדי לוודא שזאת לא היה אני.

הידיים שלי רועדות כשאני מתעסקת ברוכסן השמלה. היא לא מוצאת חן בעיניי במיוחד, אבל אמא שלי התעקשה שאלבש אותה. לבסוף אני מנצחת בקרב עם הרוכסן ומוציאה את הסוודר האהוב עליי מאחורי דלת הארון. לבושה, אני מתחילה להרגיש פחות לחוצה, עד שאני מבחינה בקרע קטן בשרוול הסוודר. אני משליכה אותו על המיטה ונועלת את הנעליים. ברור לי שאמא שלי מאבדת את הסבלנות עם כל שנייה שחולפת.

נואה, החבר שלי, יגיע הנה בקרוב כדי לנסוע איתנו. הוא צעיר ממני בשנה, אבל יהיה בן שמונה־עשרה בקרוב. הוא מבריק והציונים שלו מעולים, בדיוק כמו שלי, והוא — אני כל כך מתרגשת — מתכנן להצטרף אליי בוושינגטון סנטרל בשנה הבאה. הייתי רוצה מאוד שהוא יבוא איתי עכשיו, במיוחד לאור העובדה שאני לא מכירה אף אחד בקולג'; אבל לפחות הוא הבטיח לבקר אותי כמה שיותר, וזה מעודד אותי. אני מקווה שתהיה לי שותפה סבירה במעונות. זה הדבר היחיד שאני מבקשת והדבר היחיד שאני לא יכולה לשלוט בו.

"תֶ־רֶ־סָ־הההה!"

"אמא, אני יורדת עכשיו. בבקשה אל תצרחי שוב את השם שלי!" אני צועקת כשאני יורדת במדרגות. נואה יושב ליד השולחן, מול אמא שלי, ומביט בשעון שעל פרק ידו. חולצת הפולו הכחולה שלו מתאימה לעיניו התכולות ושערו הבלונדיני מסורק עם מעט ג'ל.

"היי, נערת קולג'." הוא מחייך חיוך מושלם ועליז ונעמד. הוא מושך אותי לחיבוק חזק, ואני סוגרת את פי כשאני נושמת את ריח הקולון שהוא פיזר בנדיבות רבה מדיי. כן, לפעמים הוא קצת מגזים.

"היי." אני מחייכת אליו בעליזות בחזרה, מנסה להסתיר עד כמה אני לחוצה ואוספת את שערי השטני בגומייה.

"מתוקה, אנחנו יכולים להתעכב כמה דקות עד שתסדרי את השיער שלך," אמא שלי אומרת בשקט.

אני ניגשת למראה ומהנהנת. היא צודקת. השיער שלי צריך להיראות היום ייצוגי, והיא כמובן אינה מהססת להזכיר לי את זה. למען האמת הייתי צריכה לסלסל אותו כמו שהיא אוהבת, כמתנת פרידה קטנה.

"אני אקח את התיקים שלך לאוטו," מציע נואה ומושיט את ידו לאמא שלי לקחת את המפתחות. הוא נותן לי נשיקה זריזה על הלחי ונעלם מהחדר, התיקים בידיו, ואמא שלי בעקבותיו.

הסיבוב השני של עיצוב השיער מסתיים בתוצאה טובה יותר מהראשונה, ואני מעבירה מברשת לניקוי סיבים על השמלה האפורה שלי פעם נוספת ואחרונה.

כשאני יוצאת החוצה וצועדת למכונית העמוסה בחפציי, הפרפרים בבטני משתוללים; המחשבה שיש לי נסיעה של שעתיים כדי להיפטר מהם מרגיעה אותי קצת.

אין לי מושג איך יהיה בקולג', אך השאלה היחידה שמטרידה אותי לפתע היא: יהיו לי שם חברים?