הקדמה
שלהי שנות התשעים, שעת בין ערביים. השמש שלהטה במשך היום מייצרת מופע מרהיב של שקיעה.
אני נמצאת בקניה, בשולי שמורת הטבע "מסאי־מרה", בתוך כפר של מסאים. סביבי עומדים גברים תמירים כהי עור, לובשי גלימות אדומות, אוחזים באלות וחגורים בסכינים. לצדם נשים שראשן מגולח, לבושות בדים צבעוניים וססגוניים ועטורות צמידים ומחרוזות. על אחדות מהן תלויים תינוקות. בשוליים מתגודדים ילדים לבושי סמרטוטים וזבי חוטם, משמיעים קולות צחוק ודיבורים רמים. המולה רבה מסביב.
קִיטִיפַּיי מדבר אלי ואומר, "את הצלת את חייה של אשתי נוֹאוֹלטְוָואטִי, ולכן מעכשיו הדם שלה והדם שלך - אחד הם. אנו מצרפים אותך למשפחה. כולנו החלטנו ששמך יהיה נָיוֹלַנְג." כל בני הכפר המשפחתי הזה, כשלושים איש, מביטים בי, אישה לבנה בת ארבעים, וממלמלים ארבע פעמים את השם, "נָיוֹלַנְג, נָיוֹלַנְג, נָיוֹלַנְג, נָיוֹלַנְג".
אני עומדת במרכז ומשיטה מבטי על פני כל אחד ואחת מהנוכחים פה. אני מרגישה את החיבה המוקרנת מהם אלי, ודמעות התרגשות מלחלחות את זוויות עיני. אני חושבת על כל האירועים שהתרחשו והובילו אותי לעמוד כאן ברגע זה ועדיין אינני יודעת שזהו אחד הרגעים המכריעים בתהליך שיוביל אותי לשינוי קיצוני בחיי, שעיקרו, מעבר לחיים בכפר הקטן הזה עם האנשים הללו, שלפתע נעשו בני משפחתי, ובקרבם אחיה לאורך שנים ארוכות כל כך.
לפני כחמש־עשרה שנים העתקתי את מגורי אל כפר מסאי קטן הממוקם בשולי שמורת טבע גדולה הידועה כ"מסאי־מרה" שבקניה. "אוֹסֵרוֹ" הוא שמו של האזור בפי המסאים, שעיקרו ערבת עשב רחבת ידיים, מנומרת בקבוצות שיחים וארוגה ברשת של ערוצי נחלים שופעי מים ששוליהם צבועים במגוון גוני ירוק, שיחים בהירים בירוק־כתום, מטפסים בירוק־זית ועצים בצבע ירוק־כהה.
חבל ארץ זה נחצה על ידי נהר איתן המוכר בשם מָרָה (אֶנְקֵפַּיי בפי המסאים), שראשיתו ברכס הרים גבוה הידוע בשם מָאוּ, ונשפך - אחרי גלישתו מרכס ההרים אל הגבעות המתגלגלות של השמורה - אל אגם ויקטוריה הנמצא בשטחה של טנזניה.
תחושת האושר המבצבצת אי־שם עמוק בתוך גופי ועולה כגל שמציף אותי שוב ושוב אינה נובעת מיופיו של המקום - יש בעולם מקומות מרהיבים יותר. אך כאן אני חשה בשלמות בכל עוצמתה: הגבעות המקומרות ברכות שלווה משתלבות עם השמים האינסופיים, העננים השטים לאטם ברקיע יוצרים מגוון דוגמאות תלת־ממדיות בצבעי לבן ואפור, העצים המפוזרים בדלילות מעוצבים כפסלים סביבתיים, רגליהם בסוואנת העשב השטוחה וראשיהם נושקים לשמים. נשר מזדמן, המקנן על אחד העצים, והאנטילופות הרועות למרגלותיהם, ממחישים שלכל אחד יש מקום במרחב הזה. טבע נקי אופף אותי, וכאן, יותר מבמקומות אחרים, אני מרגישה אופטימיות קיומית. זברות, צבאים, חזירי יבלות, אריות, פילים - כולם נעים במרחבי הסוואנה זה דורות - וימשיכו לעשות כך.
משיכתי למרחבי אפריקה ולשמורת מסאי־מרה בפרט לא הפתיעה אותי. מצאתי שאפריקה היא הדבר הקרוב ביותר לחוויה המעצבת של חיי - מדבר סיני. סיפור האהבה שלי עם סיני החל במהלך שירותי הצבאי, כמדריכה בבית ספר שדה אילת. באותה עת מוניתי לאחראית על טיולי הגמלים במזרח סיני. ימים ושבועות רבים גמאתי את מרחבי הפרא של סיני על גב הגמלים וברגלי. הנופים התחלפו באטיות: מדיונות חול להרי גרניט נישאים, מקניונים החצובים מאבן חול צבעונית לוואדיות רחבים המשובצים בעצי שיטה, שבצלם מצאנו מפלט בצהרי היום מהשמש הקודחת. בטיול שנמשך שבוע, המקלחות היחידות היו רחצה בגבי המים הקפואים שנתקלנו בהם בנאות המדבר. מדי ערב, תחת מיליון כוכבים הצופים עלינו מעל, או לאור ירח מלא הצובע את ההרים באור כסוף וחושני, נהגנו לשבת, המטיילים והבדואים מובילי הגמלים, סביב המדורה המרצדת, שעליה בעבע קומקום התה והעלה ניחוחות של "חַבָּג", עשב ריחני שהעניק לתה טעם מיוחד. שיחות וסיפורים התנהלו אל תוך הלילה עד שנפלנו שדודים אל שקי השינה. התארחנו במאהלי בדואים שנקרו בדרכנו והתבשמנו מריחם המיוחד - ריח העשן האופייני למי שמבעיר מדורות מענפי "שִיחְ", הוא צמח הלַּעֲנָה בעל הריח המשכר. החזקנו על ברכינו את ילדיהם, מרחנו על עצמנו את ה"כּוּחוּל" - איפור העיניים הכחול שנתנו לנו הנשים, והתיידדנו עם הרועים שחיפשו עבור העזים צמחים למאכל במרחבי המדבר הצחיח, תוך שהם אוחזים בידם טרנזיסטור המשמיע בקולי קולות את פיירוז או את אום כולתום.
משהגעתי למסאי־מרה, מצאתי כאן טבע נקי ואוויר צלול, שמיכה של כוכבים וירח מלא, עזים וניחוחות של אנשים שעוררו בי כמיהה חבויה אל חיים שכבר היו לי. ואכן, פרט למרחבי הפרא, הפעם של מסאי־מרה ולא של סיני, לאנשים, כלומר למסאים - על ריח המדורות שלהם, ילדיהם זבי החוטם ועדרי הצאן והבקר - היה חלק ניכר במשיכה העזה שלי למקום.
תהליך ההתאקלמות שלי לחיים בכפר היה ממושך. בתחילה הגעתי לתקופות קצרות. בהמשך הארכתי את השהות שלי עוד ועוד. לעתים התארחתי בבתיהן של נשים אחרות, לעתים באוהל שהקמתי בשולי הכפר ולבסוף, בשנת 2001, בניתי בית משלי.
בשבועות הראשונים התמקדתי בלימוד שמות בני הכפר, ובניסיון לזכור ולשנן את מערכת הקשרים המשפחתית והחברתית הענפה. ניסיתי להסתגל לחיים שונים בתכלית מאלה שמהם באתי: ללא חשמל, גז או מים זורמים, לנוכחותם המתמדת של ילדים ומבוגרים במשך כל היום, לעזים שמנצלות רגע של היעדר תשומת לב, תופסות את סבון הכלים ובורחות, או נוגסות בכרוב שהצלחתי להשיג בעמל רב. היה עלי להסתגל להליכה אל הנחל לשם כביסה ורחצה. וגם, ככל שזה יישמע מוזר, לחיים ללא תוכנית: לקום בבוקר בלי לדעת מה אעשה במשך היום, לחיי חברה המתחילים יום־יום עם שחר, נגמרים בערב וכוללים בעיקר ישיבה עם נשות הכפר מתחת לעץ.
נוכחתי שהסקרנות היתה הדדית - המפגש היחיד עד כה של בני הכפר עם אנשים לבנים התרחש כאשר תיירים מזדמנים הגיעו לביקור כאורחים לרגע. כעת היה תחת ידם "יצור" שאפשר להתבונן בו ללא סוף ולהשתומם על התנהגותו ועל בחירותיו, והיצור הזה היה אני.
אני? יצור? עד כה תפסתי את עצמי כאישה נורמטיבית. לאחר שירותי הצבאי בסיני סיימתי תואר שני בלימודי אפריקה ושילבתי את צימאון הידע ואת אהבת הטיולים וההרפתקאות בעבודתי כמדריכת טיולים: בדרום אמריקה, ביוגוסלביה ולבסוף, באפריקה. אמנם ידידי הטוב היה תרמיל הגב שלי, אבל בהחלט הייתי, ועדיין הנני, תוצר של החברה והתרבות שבהן גדלתי.
כאן בכפר הייתי אני השונה והמוזרה, אך למרות זאת יחידים ורבים עטפו אותי בחום ובחיבה, וניסו להקל עלי את ההשתלבות. אכן, לא אחת הרגשתי כמו מרסל גְרִיוֹל, אתנוגרף צרפתי שהגיע בשנות העשרים של המאה העשרים לחיות בקרב בני הדוֹגוֹן, שבט שחי בשוליים המזרחיים של מָאלִי. הוא שהה בקרבם תקופות ממושכות (עד מותו בשנות החמישים) ולמד את אורחות חייהם ואת המיתולוגיה המפוארת שלהם. באחד מספריו כתב שבדיעבד הבין שזקני החברה ערכו לו מעין "טקס חניכה" בתהליך הקבלה שלו. ככל שהראה יותר נכונות ורצינות, כך נחשפו בפניו רבדיה של החברה - בכל פעם רובד נוסף, עמוק יותר.
הטקס הראשון שבו נכחתי היה טקס חתונה. חלפו חודשים ספורים עד שהורשיתי לראות מילת בן, ועוד שנתיים עד שהורשיתי להשתתף בטקס מילת בת, שעליו יודעים המסאים שהוא נתון לביקורת קשה מצד החברות המערביות.
כך גם ביחס לצילום: בטקסים הראשונים הורשיתי להשתתף כצופה בלבד, בבאים אחריהם כבר הותר לי לצלם, ובהמשך התבקשתי לבוא ולצלם...
בחלוף השנים הפכתי לחלק מהנוף הכולל וכבר לא זכיתי לתשומת לב מיוחדת.
האתגר האמיתי בחיים בכפר המסאי היה כמובן הצפייה, ההתבוננות והלמידה של מערכת חברתית שונה מזו שגדלתי בה: התרבות, המנהגים, כללי "עשה" ו"אל תעשה", אופן החשיבה - כל אלה היו בעבורי כארץ חדשה ולא נודעת. מהיכרות ראשונית, נראה היה שתפיסת העולם והחיים של המסאים - על נשים, גברים, זוגיות, אהבה, אוכל, קשר, ילדים וכדומה - שונה במובהק מזו שלנו, תוצרי התרבות המערבית. קשה למצוא נקודות השקה בין שתי התפיסות הללו, כך חשבתי, ועשיתי מאמץ ללמוד, להבין ולכבד היגיון של חברה שתמיד, או כמעט תמיד, הוא "לא כמו אצלנו".
"יש לי קרוב משפחה זקן מאוד, כבן שמונים. יום אחד שאלתי אותו על מנהג כלשהו. הוא נראה נבוך והלך להתייעץ עם חבריו... את מבינה, אפילו אדם שנולד מסאי וחי כל חייו כמסאי עדיין לא יודע הכול על המנהגים שלנו," כך נעניתי יום אחד לאחר ששאלתי ושאלתי ושאלתי.
כן, אני מבינה. אני מבינה שצריך להיוולד ולחיות כמסאי כדי להבין את כל הנימים הזעירים שמלווים כל משפחה, כל מנהג, כל טקס. אני מבינה עד כמה החברה רב־גוֹנית, רב־רובדית ומורכבת. אני מבינה שמשך חיים מלא בקרב המסאים לא יעניק לי את אותה ידיעה שיונק כל תינוק עם חלב אמו.
עם זאת, במהלך השנים התוודעתי במידה רבה אל אורח החיים המרתק של המסאים, לקודים התרבותיים, לטקסים ולמנהגים שהיו קיימים שנים רבות והצליחו, למרות משברי טבע, משברים פוליטיים ואחרים, להחזיק את המסאים כעם.
בספר זה אני מקווה לפתוח צוהר לעושרה של תרבותם. לא רק אל הפן הגלוי: טקסים, לבוש או התנהגות, אלא גם אל הסמוי מן העין - אותם פנים בתרבות המסאית שהופכים את חבריה למה שהם: האמונות, המחשבות, החוקים וההיגיון מאחורי כל אלה.
אין בספרי יומרה לספר סיפור מלא, שלם או מדעי על מנהגי עַם המסאים. השוני באופי החיים בכל מקום ומקום הוא גדול. לכל חבל ארץ עגת דיבור משלו ומנהגים אופייניים לו (למשל: צמחים שונים לשימוש בטקסים), לכל משפחה המנהגים המיוחדים שלה. הדבר נכון גם לגבי משפחות שגרות בסמוך זו לזו (דמיינו סדר פסח בסגנון עדת תימן או עדת אשכנז או עדת אתיופיה. ה"סדר" הוא עדיין "סדר", אך לכל עדה הסגנון שלה).
הכתוב פה מתייחס אך ורק אל מנהגים ואל תפיסת עולם שנחשפתי אליהם באופן בלתי־אמצעי ואל טקסים שנכחתי בהם כמשתתפת פעילה במקבץ קטן של כפרים, בקרב בני הפּוּרְקוֹ1 שחיים סמוך לשמורת המסאי־מרה בקניה.
אני מודעת לכך שמסאים במקומות אחרים מתנהגים, מתלבשים, מתקשטים, מדברים ואולי אף חושבים באופן שונה מהמתואר פה. הטעויות בהבנת המנהגים או כללי הטקסים - הן כולן שלי.
כל המתואר בספר זה הוא אמת לאמיתה. כל הדמויות חיות וקיימות. שמות כולן - למעט אלה שביקשו ממני במפורש להזכיר את שמן - שונו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.