איגרת מארביל

שתי דמויות שעטו על גבי סוסיהן האציליים על פני מישור רחב שממערב לעיר ארביל.

הגבוה מבין השניים, בלוריתו מתבדרת ברוח ולחייו סמוקות, החזיק במושכות ושעט במרץ. "קדימה, אריאן, יותר מהר" צעק אל עבר חברו, המזדנב מאחוריו.

לרגע הרחיק ובמשנהו נעצר והמתין לאריאן שיתלווה אליו, עד שנפתח לפניהם האופק הרחב וחשף בפניהם את מראהו המרהיב של החידקל, זה ששני הנהרות – הזב הגדול והזב הקטן נשפכים אליו ומימיו מנצנצים באור סגלגל.

"תגיד לי נערי" סינן תיאו לעבר אריאן המתנשף, "האם אתה משוכנע שאתה רוצה להיות מלך?"

היה בשאלה הזו כדי להקניט, אלא שאריאן בחר להתעלם. לו היה אחד ממשרתיו היה ננזף, אולם לתיאו, ידידו הטוב ביותר, מותר לשאול שאלות חצופות. מותר לו לקרוא לו בשמו הפרטי או לכנות אותו בכינויי חיבה, כך בפשטות, ללא גינוני מלכות.

"האם אתה רואה את המצודה?" שאג תיאו, תוך כדי שעיטה קדימה "עליך לדהור מהר יותר כדי להשיג אותי".

מה יש בו בתיאו הזה, המבוגר ממנו בשנים אחדות, שמזכה אותו במעמדו המיוחד? הייתה זו חברות רבת שנים. אט אט ובסבלנות הצליח תיאו לרכוש את לבו, לגאול אותו מבדידותו, בדידות של נסיך חדייב שהכל נוהגים בו כבוד, אך איש איננו מעז להישיר מבט בעיניו ולהתייחס אליו כאחד האנשים.

ועכשיו הוא מתגרה בו שוב, משתעשע מהקנטותיו, כמו אותו גלדיאטור המתגרה בשור בזירת הקרב. בוודאי שהוא רוצה להיות מלך. עקביו הצליפו בצלעות הסוס ובשאגת קרב שעט קדימה, נכון להדביק את תיאו ולהשיגו.

המישור שממערב למצודה זרוע בשרידים משרידיה העתיקים של העיר הקדומה. מינרט עצום מתנשא לגובה של שלושים מטר ומסביבו עומדים מבנים נוספים, שהפכו זה מכבר לחורבות וכמעט ונמחו מעל האדמה.

התחרות עודדה אותו, את אריאן להתחכם ולבחור בדרך אחרת, עד שהצליח להקדים את תיאו בדקות אחדות.

"השגת אותי, נערי, אבל זה עדיין לא אומר שהשלטון בידך" אמר תיאו והשליך לעברו חרב, "בוא נראה אותך מביס אותי בסייף".

אלמלא היה מכיר אותו ואת מצבי-רוחו המשתנים שלו היה אריאן נעלב, אבל תיאו אף פעם איננו צפוי. בזיכרונו עלתה הפעם הראשונה שבה עמד על טיבו של הצעיר החצוף וחסר היראה. לפני שנים אחדות פיתה אותו תיאו לבוא עמו לתחרות רכיבת גמלים. בתחרויות האלה, המאוסות בעיני אמו המלכה, התחרו בני אצולה ערביים באצטדיון הומה אדם. לו ידעה הלני כיצד מסתיר עצמו בנה הבכור כשהוא עטוף בצעיף פשוט, על מנת שלא יזהוהו, ומפלס דרכו בעקבות חברו חסר הרסן בין ההמונים, האביונים ברובם, אל מקום ישיבתם ביציע, הייתה מתחלחלת בוודאי עד עמקי נשמתה.

"קדימה אריאן, יותר חזק" מעודד אותו עתה תיאו להשתמש בחרבו בכול הכוח, "למלך חדייב אסור להיות רכרוכי".

אחרי החוויה האסורה ההיא צצו הרפתקאות רבות בעקבותיה. פעמים נגרר אחרי תיאו כדי להאזין למופע מוסיקלי יוצא דופן ובפעמים אחרת נהנו יחדיו ממופע קרקס נודד וססגוני.

כל אלה היו פסולים בעיניה.

מאז שהתגיירה הלני נאסר עליהם, בני המשפחה המלכותית של חדייב, ליהנות ממופעי בידור של בני התרבות המקומית, מאלה המתקראים בפיה "עובדי אלילים", אך אריאן לא יכול היה להתגבר על משיכתו. תיאו גילה בפניו עולם ומלואו. תרבות חדייב עשירה שנכחדה בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון אך שרידים שלה עדיין ניכרו ביתר עוז בכל סממני התרבות, בזמרי הרחוב, במופעי הקרקס הנודדים, במחול הכפריות ובמבנים הארכיטקטוניים הקדומים כדוגמת המצודה הזאת שמשכה אותם, את תיאו ואת אריאן, לחמוק אליה, לחקור את טיבם של החרסים המרובים הזרועים בשדותיה, להתאמן בסיף או בהיאבקות בין מגדליה המטים לנפול, או להשתרע על כר הדשא ולהביט בהשתאות על הכוכבים.

"יפה מאד נערי" מחמיא לו עתה תיאו, לאחר שעלה בידו להכות בחוזקה בחרבו ולגרום לה להשמט, "אתה הולך ומתקדם. אולי בסוף אכן תהיה מלך".

"בסוף אהיה מלך, זה ברור" יורות עיניו של אריאן גצים. לעיתים ההקנטות של תיאו מצליחות לעורר בו חמה.

"השאלה היא למה עליך לחכות כל-כך הרבה?"

אריאן נותן בו את עיניו, למה הוא חותר לכל הרוחות? אמו הלני, היא היא הגבירה הראשונה של חדייב ועדיין שולטת בעוז, מאז שאביו מונבז הראשון הסתלק לעולמו. אין כל יסוד לצפות שהוא, הבכור בין בניה, יזכה כך פתאום לשבת על כס השלטון.

אריאן הניח את חרבו ונתן בחברו מבט נוקב, מצפה שיבאר את דבריו אבל תיאו בחר לשתוק, כנהנה לחוד את חידותיו.

"אתה מעדיף לחכות, אריאן, אני רואה את זה בעיניים שלך" אמר לבסוף באותה נימה מקניטה האופיינית לו כל-כך, "כבן מסור המחכה לרגע שבו השלטון יימסר לידו  לאחר שאמו האהובה תסתלק לעולמה".

הציניות הדוקרת הזאת גורמת לו, לאריאן, להשפיל את עיניו במבוכה. עד כמה היה רוצה למחות כנגד דברי חברו אבל מה לעשות, הצדק איתו. "פעם אהבתי אותה אבל כיום קשה לי... קשה לי עם הסגפנות שלה, הנוקשות היהודית שהיא אימצה לעצמה".

מהרגע שהותר הרסן התקשה מלעצור בלשונו.

"אני לא אוהב את ההתנזרות שלה מכל אוכל ראוי וטוב. היא עצמה בקושי אוכלת וכשאני מעיז לחטוף אומצה עסיסית היא נוקבת אותי במבטים חמורים. תמיד המבטים השקטים האלה... הנוזפים... ומאז שהתחלתי להסתובב בבתי המרזח, היא לא מפסיקה להעיר לי. 'לשתות שיכר?' כך היא אומרת, 'את זה לא הייתי מצפה מיורש עצר'".

החיקוי היה מוצלח כל-כך עד שהם שניהם התגלגלו מצחוק למשך דקות ארוכות.

"בכל פעם שהיא חוזרת מירושלים היא מביאה איתה איזה עקרון חדש" המשיך אריאן בריטון, "שמעת מהו האיסור האחרון, תיאו?" עיקם את פרצופו, "אסור לרכוש תבלינים מסוחרים זרים המגיעים מהמזרח, סחורותיהם מפוקפקות ומי יודע איזה חמץ נמהל בהם... כאילו שכל השנה זה פסח".

חיוך הסתמן על פניו של תיאו, מי כמוהו שותף ומודע לתסכוליו הכמוסים של יורש העצר.

"אסור להקשיב למוסיקה זרה" המשיך אריאן במרירות, "או לקיים ריקודי נשים בחגיגות הממלכתיות. כל תושבי חדייב נתבעים לכבד את שיגעונותיה והם הולכים וגדלים מיום ליום..."

"השיגעונות שלה לא מפריעים לאף אחד מהאחים שלך, משום מה" העיר תיאו.

"בוודאי שזה מפריע להם, אבל הם לא מעיזים להודות בכך" מיהר להשיב, "אולי חוץ מיוסף שנהיה קיצוני כמוה עם ההקפדות שלו... כמו איזה כוהן הירושלים השוכח שהוא נסיך חדייבי".

"כל היהודים הם קיצוניים" הטיח בו תיאו, "קיבלתם את האיסורים האלה מרצון מהרגע שבו נהייתם יהודים".

"אני יהודי אני, תיאו?" העמיד אריאן פנים כנעלב, "בעל כורחי אני יהודי" מחה כשפניו מאדימות, "מעולם לא אפשרו לי לבחור אחרת".

"כשתהיה מלך תוכל להחזיר את הכל לקדמותו".

שוב הוא מתגרה בו ומתסיס אותו לחינם. וכי יש באפשרותו לשנות חוקים ממלכתיים שנעשו להרגל בן עשרות של שנים? עד שיגיע יום המלכתו תהיה ממלכת חדייב כולה יהודית וקיצונית בהקפדותיה, כמו שכנתה הבבלית.

אריאן הרים את עיניו אך המבט שמצא בעיני חברו לא נראה כהלצה או כהתגרות.

"זמן רב ייקח עד שיעלה בידי להיות למלך" אמר בהסתייגות.

"לא בהכרח".

"למה כוונתך?" הוצתה סקרנותו.

במקום להשיב זינק תיאו על רגליו, תפס את רצועות האוכף וקפץ על גב סוסו. בלתי צפוי כדרכו. "כבר מאוחר, בוא ונחזור "קרא לאריאן אך לא ניסה להתחרות עוד אלא הדהיר את סוסו לצדו, על פני המישור הרחב.

הערב הצעיר פרש מעליהם יריעה כהה ובה אלפי כוכבים. העלטה הלכה ונעשתה סמיכה ופתאום, מבלי משים, נתקלה כף רגלו של סוסו האצילי של אריאן באבן ניגפת שבצד הדרך וכשמעד נשמט אריאן מעל גבו בתנועה חדה. היה זה מפתיע. במקום להושיט יד לנסיך המתפתל על הארץ ניגש תיאו אל הסוס והצליף בגבו עם השוט שבידו.

"מה אתה עושה?" קרא אריאן בהפתעה.

בעיניו של תיאו ניצתה אכזריות, מפתיעה בעוצמתה.

"מגיע לו, לסוס" שאג בפראות, "כפיות טובה היא לעולל כך למלך".

"זו לא הייתה אשמתו, תיאו" מלמל אריאן ביבושת. צר היה לו לשמוע את אנקותיו של ידידו הנאמן, "הגזמת תיאו, אני עדיין נסיך".

"אבל בקרוב תהיה, אם תרצה".

שוב הוא מסקרן אותו עם חידותיו. אריאן הציץ בעיניו ותהה מה עומד מאחורי הנימה ההחלטית שבקולו.

"יש לי תכנית" אמר תיאו לבסוף, כשהוא משקיף אל האופק, "על מנת שהיא תצליח להתממש יהיה עליך לשמוע בקולי ולא לשתף איש בסודנו" ניגש אליו והושיט לעברו את זרועו אמיצה, "האם אתה סומך עליי? זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב".

 ***

בטבורה של העיר ארביל, לאורו של ירח חרמשי, ישבו שני אנשים סביב שולחן עץ ישן. המיקום היה מושלם. מבנה אבן נטוש בפאתי העיר, בשעה שגשם זלעפות ניתך ארצה. אין איש יוצא ואין איש בא. 

אור העששית החיוור הטיל צלו על גבי כתלים חשופים, המרושתים בקורי עכביש וריצד על פניהם. המבוגר מבניהם, שפמו ארוך וסבוך וזוג עיניו מתרוצצות בדריכות אנה ואנה, הניח ידו על קנקן השיכר שלפניו ומילא את כוסו של בן שיחו עד לגדותיה, על אף שטרם התרוקנה.

היה זה יי"ש רימונים עסיסי שאדיו התפשטו בחלל החדר והדיפו ריח מתקתק.

"נשארו לך שבועות אחדים, קרדואן, לתכנן את תכניתך עד אחרון הפרטים" אמר הצעיר, כשהוא מתאמץ לשוות תקיפות לקולו, "השיירה תצא לדרך בתחילת ירח ניסן".

"אל תדאג, אדוני" מיהר הקצין להשיב, לאחר שמזג כוס לעצמו ורוקן אותה באחת, "התוכנית כבר רקומה עד לאחרון הפרטים. עד לחצות הלילה תתבצע המשימה במלואה ובטרם יעלה השחר ידאגו האנשים שלי להפטר מן הגופה...".

"האנשים שלך?" התחלחל הנסיך, "האם בדעתך לערב בעניין אנשים נוספים?".

"כדאי ש..."

קצוות התלתלים התנועעו במרץ. "אוי לנו אם אדם נוסף ייחשף לפרטי התכנית. יהיה עליך לבצע אותה לבדך".

"זה מסובך מאד, הוד מעלתו" כחכח הקצין בגרונו, "שומרי הראש לא יניחו לה לרגע..."

"אני סומך עליך שתמצא פתרון" התעקש אריאן.

"עליי לגייס לפחות אדם אחד או שניים, משומרי הראש" מחה הקצין.

הנסיך התנשף בקוצר רוח. מגפיו תופפו על רצפת העץ. הוא אחז בכוס, סובב אותה לנגד עיניו ובחן למשך מספר רגעים את השקיפות הערמונית של הנוזל שבתוכה, אלא שלא לגם בה והניחה על השולחן כמות שהיא, "אני לא סומך על שומרי הראש".

"הוד מעלתו, אני זקוק לכוח עזר על מנת לכרות את הקבר".

 "וכי לא יתכן למצוא נהר מזדמן בדרכך?"

קרדואן הניח את מרפקיו על השולחן ונשען עליהם במבט מהורהר. "לא פשוט הדבר, אדוני. גופות המושלכות אל הנהר נוטות לצוף אל עבר הגדה".

"ביכולתך לדאוג שהיא תהיה כבדה דיה וקשורה לאיזה סלע".

קרדואן סלסל את שפמו ונאנח. חוסר הניסיון של האיש הצעיר, המציע תוכנית בלתי ניתנת לביצוע ומשוללת כל הגיון, היה למורת רוחו.

"אני רוצה לקבל את הבטחתך שאיש לא יהיה מעורב בעניין מלבדך" פסק אריאן והתקרב אל בן שיחו כשמבטו מצמית ונוקב, "הסכום שאתה דורש עבור המשימה הזאת יחייב אותך להקפיד על החשאיות".

מהרגע שהוזכר עניין התשלום הסתלקו הספקות, כלא היו.

"הוד מעלתו יכול להיות סמוך ובטוח שהביצוע יהיה על הצד הטוב ביותר" אמר קרדואן וקם על רגליו כדי ללוות את יורש העצר אל דלת היציאה, אלא שהנסיך התמהמה במכוון.

צל כלשהו ריחף על פניו.

"אנא, דאג שהיא... לא תסבול יותר מדי".

קרדואן זיהה נימה של היסוס בקולו, אך בטרם עלה בידו להעיר על כך הזדקף הצעיר והמשיך, בטון נחרץ יותר ומאופק,  "אחרי שנעבור את המשוכה הזאת בוודאי שיהיה טוב יותר לכולנו בחדייב. מכורח המציאות שיהיה טוב יותר..."