איז’ה מיה

אפריל 1936, יפו, כיכר השעון

מוכר הבקלווה נופף אגודה של ענפי אקליפטוס שקשר זה בזה וגירש בתנועה רחבה את הזבובים שצבאו על דוכן המתוקים שלו. הדוכן עמד בקצה הסמטה שהובילה לנמל הגדול והמתה אדם, בהמות וסחורות כמעט בכל שעות היום והלילה. השעה היתה שש לערך, ומוסא, בעל הדוכן, ספר אוצר קטן של מצלצלים. היהודים, יימח שמם, אוהבים להתפנק בתופינים כשהם יורדים מהאוניות שלהם, חשב. מצד אחד שמח — בסוף היום יוכל לעבור בשוק, להביא הביתה פירות וירקות, אולי אפילו איזו תרנגולת, אבל בה בעת הרגיש שהוא מחזיק בידיו כסף מלוכלך. כסף של יהודים שבאו לקחת ממנו את מה ששייך לו.

בשנה האחרונה הם שוב באו. כמו זבובים באו. בכמויות. הגברים בחליפות מגונדרות, הנשים בשמלות חגיגיות, וכולם עוצרים את העגלות ליד הדוכן שלו, קונים בקלווה או שקית של תמרים וממשיכים הלאה, לתל אביב — העיר החדשה של היהודים, או לחיפה או לאל־קודס — לכל המקומות שפעם היו שלו ועכשיו הם גונבים אותם ממנו בכסף שלהם; קונים וקונים כאילו מישהו מרשה להם. כל יהודי שבא לפלשתין גונב מקום של ערבי, או ככה לפחות אומר הדרשן במסגד שלו. הדרשן גם סיפר שפעם היו מהם רק קצת. ישבו בעיקר באל־קודס, ליד הכותל שלהם והתפללו כל היום. אבל בקצב שהיהודים החדשים הגיעו לנמל שלו בשנה הזאת, לא מוגזם יהיה לחשוב שעוד מעט ישתלטו על הכול. הוא לא שנא את היהודים הישנים, הוא הכיר את אלה שעבדו בנמל, הם היו נחמדים ודיברו ערבית כמעט כמוהו. אבל החדשים היו אחרים. הם התלבשו אחרת, דיברו אחרת, וכולם מיהרו כל הזמן, כאילו איזה שד רודף אחריהם. מוסא פחד מהם והזדקק להם בעת ובעונה אחת. וזה היה הדבר שהרגיז אותו יותר מכול, שהוא צריך את הכסף המלוכלך שלהם.

ליד הדוכן של מוסא עמד סלימאן, מצחצח הנעליים. סלימאן הלך יחף, כמו מוסא. טיפשי ללכלך נעליים טובות בדרכי העפר של יפו ובזוהמת הכיכר. בנעליים הלכו רק לחתונה או להלוויה. אבל לא אצל היהודים — אלה היו מפונקים כמו האנגלים הטווסים ואהבו את הנעליים שלהם נקיות ומצוחצחות כל הזמן, גם כשבוססו בתוך הרפש. סלימאן התפרנס מהטמטום שלהם לא רע בכלל. כל היום היה מתכופף ומצחצח נעליים, ויחד היו צוחקים על כולם.

יומו של מוסא עמד להסתיים. בשש בערב עגנה בנמל האונייה האחרונה, וכעבור שעה עזבו את הנמל אחרוני הנוסעים ומובילי הסחורות. "יאללה, זמן להתקפל," אמר לסלימאן והתחיל אורז את המעט שנותר מהעוגות שאפתה אשתו בבוקר. מן התמרים לא נותר היום מאום.

"רגע, רק רגע, מוסא," צצה לידו אישה יהודייה בשנות השלושים לחייה, שבכל שבוע היתה באה ברגל מתל אביב ליפו כדי לקנות ממנו את הבקלווה של אשתו, וגם תמרים לקחה בדרך כלל. כרסה התפוחה של האישה הלכה לפניה, והיה ברור שעוד מעט תזכה לחבוק בחיקה ילד חדש. "לא יכול להיות שחשבת ללכת הביתה בלי לחכות לי," אמרה בחיוך רחב, "מיש מעאול."

"שלום, הגברת בכר," בירך אותה מוסא במאור פנים. הוא חיבב אותה. זאת לא נראתה כמו אחת שיכולה לקנות את חיפה. הידיים שלה גילו שהיא עובדת קשה. "מה שלומך, יא סִתי, את עולה ופורחת, אלחמדוללה. כל שבוע שעובר את נהיית יותר יפה. למה לא שלחת את הבן הנחמד שלך לקחת את העוגות? במצב שלך את לא צריכה להתאמץ כל כך. בואי, שבי." הוא קירב אליה את הספסל שעליו ישבו לקוחותיו של סלימאן. "תנוחי קצת."

מתנשפת ואסירת תודה התיישבה בֶּקָה בכר על הספסל הקטן שבקושי הכיל את ישבניה. "תודה, מוסא. שלומי טוב, למרות שכבר מאוד כבד. הבן שלי עובד בזמן האחרון, אז כבר אין לו זמן לשליחויות בשבילי, אבל הייתי חייבת לבוא לקחת את העוגות הנהדרות של עזיזה. וגם קצת תמרים. באתי לבד. לא נורא. ככה אולי תבוא הלידה מוקדם יותר."

מוסא החוויר. "אהה, יא רבי! הגברת בכר, הייתי נותן לך את שתי העיניים שלי, אבל התמרים נגמרו כולם. נשארו רק כמה עוגות. סלימאן," פנה מוסא לעבר מצחצח הנעליים, "רוץ לשוק, יא עיני, ותביא לגברת בכר קילו תמרים."

"לא, אל תתאמצו," עצרה אותם האישה, "באמת שלא צריך, יהיה בלי תמרים הפעם, לא נורא."

"השתגעת, הגברת בכר? אני לא נותן לשום אישה בהיריון ללכת מהדוכן שלי בלי שקיבלה בדיוק מה שהיא רוצה. שהתינוק יצא עם סימן של תמר בגלל שאמא שלו לא אכלה תמרים כשרצתה? לא אצל מוסא, גברת."

"חשבתי שרק אצלנו יש אמונות תפלות כאלה," צחקה בֶּקה בכר במלוא משמניה הרוטטים, להנאתם של מוסא וסלימאן. "בּוּאֶנוֹ, זה באמת יהיה נחמד אם תשיג לי קצת תמרים. הילדים משוגעים עליהם. תודה, סלימאן," קראה אל עבר גבו המתרחק של מצחצח הנעליים שרץ אל השוק.

רבע שעה אחר כך עזבה היהודייה את הדוכן ובידה חצי רוטל תמרים ושארית הבקלוות של עזיזה. סלימאן החל לקפל את ערכת צחצוח הנעליים, וכשסיים עזר למוסא לארוז את לוחות העץ הגדולים שעליהם הניח את מרכולתו. השעון הגדול בכיכר צילצל שבע פעמים. השמש כמעט שקעה, באוויר עמד ריח של פריחה, ורוח חמסין בניחוח הדרים הפיגה לרגע את צחנת הנמל והשוק. מוסא אהב את השעה הזאת. בבית, כך ידע, תחכה לו עזיזה עם קערת מים חמים ותשטוף את רגליו, ואחרי שתראה מה הביא לה מהשוק, תפנק אותו כמו שרק היא יודעת. המחשבות על הלילה שעוד מצפה לו זירזו את תנועותיו, והוא האיץ בסלימאן לסיים את המלאכה.

ואז, בשעה שקפץ על העגלה ודירבן את החמור, ראה את זה. בצדה המרוחק של הכיכר הציקו שני נערים לזוג תיירים מכופתר שביקש לנוח בבית הקפה של אבו שוקרי. אחד הילדים תלש את המגבעת מעל ראשו של הגבר, והשני עיכס את מותניו בתנועה מגונה לעברה של האישה, לקול צחוקם של יושבי בית הקפה. הגבר שרדף אחרי המגבעת לא הבחין במצוקתה של רעייתו, שנותרה עכשיו לבדה מול מבטי התאווה של עדת מעשני הנרגילה. כשאחד מהם קם וניגש לעברה, חשבה האישה שהוא מנסה לתקוף אותה והתחילה לצרוח מרוב פחד. מוסא, שהשקיף מרחוק, ידע היטב שלא נשקפת לה כל סכנה, אבל כבר היה מאוחר מדי. למשמע הצעקות דהר עכשיו האיש בחליפה בחזרה למרכז הכיכר, כשהוא מוותר על המגבעת שלו ובזינוק מרשים קפץ על מעשן הנרגילה והחל מפליא בו את מכותיו.

בתוך שניות הפכה הכיכר לזירת קרב. בעל בית הקפה ניסה להפריד בין הניצים אבל חטף אגרוף בפניו. עוברי אורח יהודים שהבחינו במצוקת התיירים נזעקו לעזור להם, ומרגע לרגע הפכה התגרה בכיכר המונית ואלימה יותר.

מוסא רצה להתרחק משם. הוא דחק בחמורו, אבל הבהמה העקשנית סירבה לזוז ממקומה. הוא קפץ מהעגלה והתחיל למשוך באפסר, ואז, בעודו מתאמץ, פילחה את הכיכר זעקה איומה. בעל בית הקפה נדקר בחזהו ונפל על האדמה שותת דם. לרגע אחד השתררה סביב דומיית מוות. הכרכרות והאוטומובילים עצרו, ויושביהם יצאו אל הכביש כדי להציץ במתרחש. היה אפשר לשמוע את קולה של הרוח. זה לא היה סימן טוב. עורו של מוסא הצטמרר. הוא ידע מה יקרה עכשיו. עוד לפני שהספיק לסיים את המחשבה המבעיתה שחלפה בו, נשמעה עוד זעקה שהקפיאה את דמו והוא עזב את הדוכן המקופל שלו, את סלימאן ואת הבהמה הסרבנית וברח כל עוד נפשו בו.

"איטבח אל יַהוד!" נשמעה הזעקה. "בשם הנביא מוחמד ודמו של אבו שוקרי. איטבח אל יַהוד!!"