איך לא להירטב במסיבות בריכה

הבעיה בסרטים אמריקאיים היא שהדמות הראשית תמיד מספרת לצופים מה קורה ומי זה מי, בביטחון של מי שיודעת על מה הסיפור שלה ואיפה הוא ייגמר. בחיים האמיתיים אנשים לא יודעים מה חשוב, הם מחביאים את מה שהם מתכוונים להגיד מתחת למה שהם אומרים, וחצי מהזמן מדברים בלי להתכוון לכלום. אם הייתי גיבורה של סרט אמריקאי היו קוראים לי ג'סיקה, או ורוניקה. אבל אני לא יודעת על מה הסיפור שלי. אם הייתי יודעת הייתי קופצת ישר לסוף.

כששלומי לימד את הקטע הזה של להחביא את הכוונה, בשיעור קולנוע של השנה שעברה, הוא קרא לזה "סאבּטקסט", או "מה שנמצא מתחת למילים". היום, נגיד, כשהוא תפס אותי בהפסקה ואמר, "אני מקווה שאת מסמנת קולנוע כבחירה ראשונה," הוא בעצם התכוון: "אני מקווה שמה שקרה לא יגרום לך לוותר על קולנוע". ואני אמרתי, "דווקא חשבתי לגוון עם שיעור אחר השנה," והתכוונתי: "זה כן יגרום לי לוותר ותשכח מזה". ואז הוא אמר, "תמיד יש זמן למה שאוהבים," והתכוון: "אל תיתני לזה להשפיע עלייך". ואני אמרתי, "אני לא יודעת אם אני כל כך אוהבת קולנוע," והתכוונתי: "זה ממש השפיע עלי". והוא אמר, "את לא מתכוונת לזה," והתכוון למה שהוא אמר. ואני לא אמרתי יותר כלום, והשתיקה שלי אמרה שהוא צודק, שאני לא מתכוונת.

עם הזמן נהייתי כל כך טובה במשחק הזה של הסאבטקסט, שיכולתי לנהל שיחות שלמות בלי להגיד פעם אחת את מה שהתכוונתי. ובכל זאת אני לפעמים מקנאה בלִיקוּש, שעדיין מאמינה שאנשים מתכוונים למה שהם אומרים ושכל מה שאנחנו רואות בסרטים יקרה גם לנו יום אחד.

ישר כשנכנסתי לכיתה החדשה קלטתי את הקוקו הבלונדיני ואת החיוך הענק שלה, שיש בו כל כך הרבה שיניים שהניבים יוצאים בשוּרה חדשה מעל השיניים האחרות. ליקוש תמיד הגיעה מוקדם ביום הראשון ללימודים, כדי להגיד לכל המורים שלנו: א. שיקראו לה ליקוש ולא לי־אנה כמו שכתוב ברשימה, כי אף אחד לא קרא לה ככה בחיים, וב. שאם לאורך השנה הם מתכננים לחלק פתק לחתימת ההורים, שיכתבו "הורה 1" ו"הורה 2" ולא "אב" ו"אם", כי לא בכל המשפחות יש אבא ואמא, וגם למשפחות שונות מגיע יחס שווה. אני הייתי ממש מתעצבנת אם הייתי צריכה להסביר לכולם מי אני ומי המשפחה שלי, אבל ליקוש אף פעם לא התמרמרה לגבי זה.

היא תפסה שולחן בשורה השנייה ליד החלון, כמו שסיכמנו. היא שמרה לי את הכיסא שצמוד לחלון כי היא יודעת שאני אוהבת לבהות החוצה או להישען על הקיר ולהסתכל על הילדים בכיתה. מה שהיא לא לקחה בחשבון זה התיק על השולחן מאחורינו. זה היה תיק ירוק ושחור עם קרע בכיס הקדמי וכתם מרוח על הרצועה, ולזהות את התיק הזה היה כמו להבין שהריח של הקקי מגיע מהנעל שלך. התיק של רשף.

סקרתי מהר את הכיתה. לא נשאר אף שולחן פנוי. וכשהעיניים שלי חזרו לשולחן, רשף בדיוק התיישב וחייך אלי ואל ליקוש חיוך כתום מחמאת בוטנים. נשבעת, הילד הזה ניזון אך ורק מחמאת בוטנים, לחם לבן ורכילות. עוד לפני שהוא בחר בי כקורבן כבר הספיק להשפיל בערך מאה ילדים אחרים. הוא תמיד עומד מאחורי הלוקרים כדי להקשיב לשיחות אישיות, או מחטט בפחים אחרי השיעור לחפש פתקים עם התכתבויות סודיות. הוא יודע בדיוק מה נקודות החולשה של כולם, וכשמשהו קורה הוא מיד מצלם את הכול ומעלה לאינטרנט. כשאין דרמה הוא מעלה תמונות של סלבס. אבא שלו עובד באולפנים בנווה אילן, ככה הוא תמיד יודע איזו סדרה מצלמים עכשיו וגם מכיר את כל המשתתפים של "האח הגדול". עכשיו כשנגמר החופש, ידעתי שהוא יחפש מה שהוא קורא לו "תוכן מקומי" להעלות לאתר שלו, "מדברים על רשף", שזו בעצם בדיחה עצובה מאוד כי אף אחד אף פעם לא דיבר על רשף. זה תמיד היה רשף שדיבר על כולם.

המורה החדשה להיסטוריה נכנסה. היא התחילה את השיעור בלי להציג את עצמה, וכשהסתובבה עם הגב אלינו ומתחה קו ארוך בטוש אדום לרוחב הלוח, רשף התכופף ביני לבין ליקוש ואמר, "קוראים לה שׂרית, אבא שלי מכיר אותה מהריקודים הסלוניים." ליקוש עשתה לו "ששש", והוא המשיך, "היא מתגרשת מבעלה כי הוא בגד בה. נחשו עם מי."

החריקה של הטוש עצרה בבת אחת, ושרית הסתובבה לכיווננו. רשף סינן בין השיניים, "עם המדריך של הסלסה." רציתי להגיד לו שהוא דוחה וחטטן אבל רק הסתובבתי אחורה ועשיתי לו "ששש" כמו שליקוש עשתה. מהמרחק הזה יכולתי לראות לכלוכים של לילה בזוויות העיניים שלו לפני שהוא נשען בחזרה בכיסא, מרוצה מעצמו. לא אהבתי את רשף. עוד לפני שהפנים שלי כיכבו בעמוד הראשי של האתר שלו, שנאתי אותו — אבל בעיקר פחדתי ממנו.

כשסובבתי את הראש בחזרה שרית הצביעה עלי עם הטוש האדום וסימנה לי לקום. התכווצתי. לא רק שלא היה לי מושג על מה היא דיברה, לא הייתה לי שום כוונה לקום ללוח בשום שיעור. אף פעם. הרי מתישהו אני אטעה בתשובה או אפול על הפנים או שאסתובב עם הגב לכיתה, ורשף... בקיצור, לא קמה ללוח. שרית הושיטה לי את הטוש ואמרה, "הנה, יש לנו מתנדבת שתעזור לנו למלא את ציר הזמן." ניסיתי להסתתר מאחורי ליקוש — זה היה אתגר בלתי אפשרי בהתחשב בזה שבקיץ האחרון גבהתי באיזה חמישה סנטימטרים, כאילו הגוף שלי הרגיש שרק בא לי להתכווץ והחליט לעשות בדיחה על חשבוני. אני יותר גבוהה מליקוש בראש. אני גבוהה יותר מרוב הבנות בשכבה וכמעט מכל הבנים, חוץ מנֵס מרציאנו שמשחק בנבחרת הכדורסל. תלמידים התחילו להתלחש מאחורַי. שרית אמרה, "כן, את עם התלתלים, מה השם?" העמדתי פנים שאני לא מבינה שהיא מדברת אלי. רשף אמר, "נו כבר, תום." ושרית אמרה, "תום, זה השם?" וליקוש לחשה לי, "תום, היא מתכוונת אלייך." ושרית הצביעה עם הטוש שלה ואמרה, "תום!" ואז מישהו קם.

רק אז שמתי לב שהיה בכיתה ילד שלא הכרתי. הוא ישב לבד בשולחן בשורה הראשונה ליד הדלת, והיה לו כובע סגול עם חץ כתום רקום בצד. הוא לקח את הטוש משרית בלי להגיד מילה, והוסיף לציר הזמן כל מיני אירועים לפני ואחרי הספירה. כשהוא חזר לשבת, שרית ביקשה ממנו להוריד את הכובע ושאלה איך קוראים לו. הוא אמר שקוראים לו אלון, והיא הסתכלה ברשימת השמות וחזרה על השם שלו, "אלון בלטיאנסקי." ניסיתי לתפוס את העיניים שלו כדי לסמן תודה. אבל הוא רק שיחק בכובע שלו על השולחן ולא הרים את הראש אפילו פעם אחת עד סוף השיעור.

בשיעור הבא היינו צריכים להירשם למקצועות בחירה. ענת המחנכת חילקה לכל אחד פתק וביקשה שנסמן בו את שלוש ההעדפות שלנו. הרצתי בראש את השיחה עם שלומי מהבוקר. תום של לפני שנה הייתה מסמנת קולנוע בלי לחשוב. עכשיו, כשהסתכלתי על כל האפשרויות, זה נראה רחוק ממני כל כך. תום של עכשיו הסתכלה על האפשרויות והייתה אבודה לגמרי.

חשבתי לבחור תִכנות כמו ליקוש, למרות שאין לי ממש חוש למחשבים, וכולם יודעים שזה אחד השיעורים הקשים. יכולתי להירשם למגמת סביבה ולטפל בפינת החי, אבל ידעתי שרשף יהיה שם, ואין סיכוי שאני אבלה איתו שנייה יותר ממה שאני חייבת. נשענתי על החלון והסתכלתי על הכיתה. רונה והסַיידקיק שלה, דני טדסה, ישבו יחד בשורה האחורית. רונה בטח בחרה בריקוד, ודני בחר ברובוטיקה. ניסיתי לדמיין מה כל אחד יבחר, ואז, באיחור לא אופנתי, אביה נכנסה לכיתה, וכל הראשים הסתובבו לכיוון הדלת.

אביה אף פעם לא השתלבה בנוף. בכיתה ב', במשך אולי חודש, היא הגיעה ללימודים כל יום עם גלימה. בשנה שעברה היא ריססה בספריי את כל החולצות שלה עם סימנים ממלחמת העולמות. בחופש הגדול היא פתחה ערוץ יוטיוב משלה. ליקוש סיפרה לי שרשף כתב עליה באתר שלו (לא נכנסתי לקרוא). עכשיו היא נכנסה לכיתה בתספורת חדשה, מוזרה כמוה. השיער השחור שלה נחתך, לא מעל הכתפיים אלא ממש מתחת לאוזניים, והפוני שלה נגמר באמצע המצח, כאילו השיער שלה התכווץ במייבש. זה לא היה יפה. ועדיין, היה משהו בכיעור של זה שאהבתי. כאילו היא מעל כל הרעיון של יפה ומכוער. לא יודעת. ילדים התחילו לדבר. רונה לחשה משהו לדני ושניהם צחקו. ענת המחנכת השתיקה את כולם, ואביה התיישבה. לא הפריע לה להיכנס באיחור באמצע שיעור, לא היה לה אכפת מהלחישות. מעניין איזה מקצוע היא תבחר.

עד סוף השיעור כולם מילאו את הפתקים, חוץ ממני, אז ענת אישרה לי להחזיר לה תשובה בסוף ההפסקה. החזקתי את הפתק ביד כשיצאנו לרחבה הגדולה, וקראתי בפעם המאה את האפשרויות: ספורט, מוזיקה, בישול... ליקוש אמרה, "אני אקח איתך קולנוע אם את רוצה."

התאומות שמרו לנו מקום בקצה הרחבה, ליד הפנייה לחדרי מדעים. הן לבשו בדיוק אותו דבר, רק הפוך: נעמי בחולצה סגולה ומכנסיים ירוקים, ומירב במכנסיים סגולים וחולצה ירוקה. לשתיהן הייתה אותה תסרוקת, קוקיות חלל ועגילים של חיפושית פרת משה רבנו. מזל שרק למירב יש עיניים ירוקות, אחרת בחיים לא היו מבדילים ביניהן. הן סיפרו לנו על המחנך שלהן, שהוא בן 78 ויש לו רגל אחת ומקל הליכה. וליקוש סיפרה להם איך אלון קם במקומי ללוח. הן אמרו, "אלון בלטיאנסקי?" הרמתי את הפנים מהפתק, רק כדי לשמוע מה הן יודעות.

מירב אמרה, "זה הילד המאומץ שהכריחו אותנו להזמין ליומולדת שלנו בשנה שעברה." ונעמי אמרה, "ההורים שלו הכריחו אותנו כי הוא עבר ליישוב באמצע השנה והוא לא למד פה אז לא היו לו חברים." ומירב אמרה, "ההורים המאמצים שלו..." ונעמי אמרה, "כן, ההורים המאמצים. הוא נולד בדרום אמריקה או איפשהו." ומירב אמרה, "גואטמלה." ונעמי אמרה, "כן, גואטמלה." ליקוש אמרה שהיא לא זוכרת אותו, והתאומות אמרו שזה בגלל שהוא לא בא. שאלתי, אם הוא לא בא אז מאיפה להן כל זה, והן משכו בכתפיים כמו בן אדם אחד ואמרו, "כולם יודעים." ומירב הוסיפה, "כן, זה מידע ציבורי." התאומות היו מסוג הבנות האלה שיגידו "מידע ציבורי" כאילו זה אומר משהו. כאילו יש ארכיון ליד חדר המורים שלכולם חוץ ממני יש מַפתח אליו. תהיתי מה כולם יודעים עלי במרחב הזה של המידע הציבורי. אולי אלון ידע מי אני, אולי בגלל זה הוא קם.

האפשרויות למקצוע הבחירה התבלבלו לי בראש. עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין דמות על מסך, מסיעה רובוט בשלט רחוק או בועטת בכדור לשער, או מנגנת על חליל צד. אנשים בקהל מחאו כפיים וצחקו בקטעים שלא היו אמורים להיות מצחיקים בכלל. פתאום הדמות הרימה את הראש למצלמה וצעקה: קאט! קאט! קאט! פקחתי עיניים והבנתי שלא דמיינתי את הצחוק. זה קרה באמת ברחבה הגדלה.

בפינה הקרובה אלינו, ליד דלתות הכניסה, כמה ילדים שמו סרטון ברמקולים. זיהיתי בין הילדים את רונה ואת דני. הם הגבירו את הווליום ככה שכל מי שהיה ברחבה יכול היה לשמוע. אני לא זוכרת מה היו המילים של השיר בסרטון. לא, זה לא היה שיר. זו הייתה שירה. מישהי הקריאה שירה. לא הבנתי על מה כולם צוחקים כי זה לא היה משירי פואטרי סלאם כאלה עם בדיחות, זה היה יותר מהסוג המשעמם שלומדים בשיעור ספרות. בסוף הבנתי שהם לא צוחקים מהמילים, הם צוחקים על המישהי הזאת.

אביה עמדה בכניסה לרחבה עם הפוני הקצר שלה והחזיקה שקית עם בננה. העיניים שלה התרוצצו לכל הכיוונים בניסיון להבין מאיפה הקול שלה מגיע. גם כשהיא ראתה את דני מחזיק את הרמקולים ואת כל הבנות צוחקות, היא לא זזה. היא פשוט עמדה שם והסתכלה סביבה בפחד כמו גור בכלוב. לרגע העיניים שלנו נפגשו והסתכלתי מהר למטה בפתק המקומט ביד שלי. קולנוע, סביבה, תכנות. רונה עשתה צעד קדימה לפני דני ושילבה ידיים כדי לראות מה אביה תעשה. כל הרחבה השתתקה, חוץ מהקול של אביה שעדיין דקלם ברקע דרך הרמקולים. אביה סגרה את היד חזק על השקית עם הבננה והרימה מבט. היא הלכה ברוגע לאורך הרחבה ומשם החוצה דרך הדלתות הגדולות. הקול שלה בסרטון המשיך, "תעשו לייק אם אהבתם ותלחצו על הפעמון כדי לקבל הודעה. אני אביה, ונתראה בפעם הבאה. ביי!" למאית השנייה עוד היה שקט, ואז כולם התפוצצו מצחוק. אפילו התאומות צחקו. ליקוש אמרה שהשיר דווקא היה נחמד, ואני רק שיחקתי עם הפינות של הפתק שלי. מעניין אם היא יצאה מהדלת והתחילה לבכות, או לא. אולי היא פשוט המשיכה ללכת, כאילו כלום.

אז החלטתי להירשם לתכנות. נכון שזה קשה ולא מעניין כל כך, אבל לפחות אני אהיה עם ליקוש. הבעיה הייתה שעד שהבאתי לענת את הפתק, מגמת תכנות התמלאה, וגם אמנות. ההעדפות כבר הוזנו למערכת, ואחרי שכולם שובצו לתחומי העניין שלהם נשאר מקום רק בקולנוע, סביבה ובישול. כל הכבוד, תום.

בדרך חזרה מבית ספר אמא שלחה לי הודעה. היא שאלה איך עבר היום הראשון, כאילו יש תשובה אחת קצרה וארוזה יפה שיכולה להיכנס בתיבת הטקסט של הוואטסאפ. אם הייתי כותבת לה את כל מה שעובר עלי זה היה לוקח קצת יותר מהודעה וגם יותר מעשר הקלטות, ויותר משיחת טלפון. הסתכלתי על ההודעה ממנה כל הדרך הביתה, וכשנכנסתי בסוף לחדר, שלחתי בחזרה סמיילי וזרקתי את הטלפון על המיטה.

כדי לחגוג את היום הראשון ללימודים אבא הזמין פיצה, שזוהר סירבה לאכול כי זה משמין. היא גם לא נתנה לאבא לחבק אותה בגלל שהידיים שלו היו דביקות והחולצה שלה לבנה. זוהר הייתה עסוקה כל הקיץ בללמוד דברים חדשים, כמו מה הערך הקלורי של פיצה ואיך מזמינים בגדים מהאינטרנט עם פרטי כרטיס האשראי של אמא. כשהיא הלכה לחדר סיפרתי לאבא שנרשמתי לבישול. לרגע חשבתי שהוא יכעס עלי, שהוא יתקשר לשלומי ויגיד לו שאני חוזרת. הוא לא עשה את זה. הוא לחץ לי את הכתף, נתן לי נשיקה בראש ואמר, "גם אני מתגעגע אליה." הקטע עם סאבטקסט, שלפעמים אנשים חושבים שהם מבינים מה נמצא מתחת למילים, אבל בפועל הם לא מבינים שום דבר. הורים במיוחד. לא מבינים שום דבר.