איך לחשוב אחרת על סקס

ארוטיקה ובדידות 1.

לפני שנצלול אל תוך מגוון הבעיות שסקס גורם לנו, כדאי לנו לרדת מדרך המלך ולהתבונן בצידו האחר של המטבע: להרהר בשאלה - שאיננה כה ברורה מאליה - מדוע סקס אמור, במקרים נדירים, להיות פעילות מהנה ומענגת כל כך.

חרף העובדה שבעידן שלנו אנו עסוקים כל כך בנושא הזה, יש כיום נטייה להציע הסבר יחיד וכולל לתופעה, שנגזר מהביולוגיה האבולוציונית. הדיסציפלינה הזו, שנמצאת בכל פינה מפינותיו של העולם המודרני, גורסת כי בני־אדם, בדומה לחיות אחרות, מתוכנתים באופן גנטי להתרבות וכי הם זקוקים להנאות מסקס כתגמול למאמצים העצומים שהם עושים כדי לפגוש בן או בת זוג ולגדל ילדים יחדיו.

על פי הביולוגיה האבולוציונית, מה שסקסי בעינינו איננו אלא השתקפות של תכונה שיכולה לתרום למין האנושי. אנו נמשכים לאינטליגנציה מפני שהיא מצביעה על איכות שחשובה להבטחת הישרדותם של צאצאינו. אנו אוהבים לראות אנשים שרוקדים יפה, כי ההתנהגות הזו מרמזת על חוזק וחיוּת שיועילו לנו בבואנו להגן על הדור הבא. אנשים שהחברה שלנו מכנה “מושכים“ הם בסך הכול גברים או נשים שאנו חשים באופן אינטואיטיבי ולא מודע שהם ייטיבו להילחם בזיהומים או שיוכלו ללדת צאצאים ללא סיבוכים.

אין ספק שהתזה של הביולוגיה האבולוציונית איננה שגויה. אך עם זאת, היא פשוטה, מנותקת מחוויותינו המיניות הממשיות - ובסופו של דבר, היא גם קצת משעממת. היא מסבירה בהצלחה מדוע סקס קיים, אך היא כלל אינה שופכת אור על המניעים המודעים שלנו לרצות לשכב עם אנשים מסוימים או על מגוון התענוגות שאנו מפיקים מהפעולה הזו. ביולוגיה אבולוציונית אולי מסבירה לנו את המניע הכללי לפעולותינו, אבל היא איננה מתייחסת לסיבות שבאמת קיימות בראשנו כשאנו מזמינים מישהו או מישהי לארוחת ערב ומאוחר יותר מנסים לפתוח את כפתורי הג‘ינס שלהם על הספה - ולכן היא איננה עונה באופן משביע רצון על השאלה מדוע באמת סקס חשוב לנו, כבני־אדם רפלקסיביים.

2.

בחיפוש אחר הסבר שנוכל להתחבר אליו יותר, אנו יכולים להתמקד ברגע יחיד במינו בריטואל הדייטינג, כזה שהיזכרות בו, אפילו שנים רבות מאוחר יותר, כמעט תמיד מלווה בתחושה ייחודית של התרגשות: הפעם הראשונה שהתנשקנו, ועל ידי כך התוודינו בצורה גופנית ופתוחה על המשיכה שלנו לאדם אחר.

אולי זה קרה במכונית אחרי ארוחת ערב ארוכה שבמהלכה בקושי העזנו לאכול, או במסדרון בסופה של מסיבה, או די במפתיע, כשנפרדנו מחוץ לתחנת רכבת, בלי להתחשב בהמולת הנוסעים הרבים שסביב. גם אם איננו בני השיחה המוצלחים ביותר, כשאנחנו מתארים את הרגע שבו נפגשנו לראשונה ואת רצף האירועים שהוביל לנשיקה הראשונה שלנו, רק לעיתים נדירות נצליח לשעמם את מאזינינו.

הרגע הראשון הזה, זה שהפך אותנו באחת מכמעט זרים לבני זוג מיניים שיש ביניהם אינטימיות, מסעיר אותנו מפני שהוא מסמל את ההתגברות על הבדידות. ההתענגות שלנו איננה טמונה אך ורק בקצוות של עצבים מגורים ובסיפוק של דחף ביולוגי. שורשיה טמונים גם באושר שאנו חווים כשאנו יוצאים, גם אם להרף עין, מהבידוד שלנו בעולם קר ואנונימי.

הבידוד הזה הוא משהו שכולנו למדנו להכיר בתום ילדותנו. אם אנחנו בני מזל, אנו זוכים להתחלה נעימה למדי על פני כדור הארץ, באיחוד גופני ורגשי עם אֵם מסורה. אנו שוכבים עירומים על עורה, שומעים את פעימות ליבה, רואים את האושר בעיניה כשהיא צופה בנו מפריחים בועת רוק - או במילים אחרות, לא עושים דבר מלבד להתקיים. כשאנחנו דופקים בכפית על השולחן היא פורצת בשאגות צחוק. היא מדגדגת את אצבעותינו, מלטפת, מריחה ומנשקת את שערות ראשנו העדינות. כל צרכינו מפוענחים בקפידה. השָד נמצא שם בשבילנו מתי שרק נרצה בו.

ואז, לאט־לאט, מתקרבת הנפילה. הפטמה נשללת מאיתנו, ומעודדים אותנו לעבור לאורז ולפירורי עוף יבש. גופנו מפסיק להיות מקור להנאה כה רבה, או שכבר לא ניתן להמשיך ולהציגו בפומבי. אנחנו מתחילים להתבייש בו. שטחים הולכים וגדלים של חיצוניותנו הופכים לאזורים שאסור לאחרים לגעת בהם. זה מתחיל באיברי המין שלנו, ומתפשט לבטן, לעורף, לאוזניים ולבתי השחי, עד שכל מה שמותר לנו לעשות זה לחבק מישהו מדי פעם, ללחוץ ידיים ולתת או לקבל נשיקה על הלחי. הסימנים לכך שאנשים אחרים מרוצים מעצם קיומנו הולכים ונעלמים, וההתלהבות שלהם הולכת ונקשרת לביצועים שלנו. כבר לא מעניין אותם כל כך מה אנחנו, אלא מה אנחנו עושים. נדמה כי המורים שלנו, שפעם התלהבו כל כך מהחיפושיות המרוחות שציירנו ומדגלי כל העולם ששירבטנו, מתענגים כעת רק על ציוני המבחנים שלנו. אנשים עם כוונות טובות רומזים באכזריות שאולי הגיע הזמן שנתחיל להרוויח קצת כסף בעצמנו, ובאופן כללי החברה נוהגת בנו באדיבות או בחוסר אדיבות בעיקר בהתאם למידת ההצלחה שלנו בתחום המסוים הזה. עלינו להתחיל לשים לב מה אנחנו אומרים ואיך אנחנו נראים. יש היבטים במראה שלנו שמזעזעים ומבעיתים אותנו, עד כדי כך שאנו מרגישים חובה להסתיר אותם מאנשים אחרים על ידי קניית בגדים והליכה למספרה. אנחנו הופכים ליצורים מגושמים, כבדי־הליכה, מבוישים וחרדים. אנחנו הופכים למבוגרים ומגורשים באופן מוחלט מגן העדן.

אבל עמוק בפנים, אנחנו לעולם לא שוכחים את הצרכים שאיתם נולדנו: שיקבלו אותנו כמו שאנחנו בלי קשר למעשים שלנו, שיאהבו אותנו דרך הגוף שלנו, שיחבקו ויעטפו אותנו, שריח עורנו יעורר תענוג באחרים - כל הצרכים הללו מניעים בנו את החיפוש הנלהב, המתמיד והאידיאליסטי שלנו אחר מישהו להתנשק איתו ולשכב איתו.

3.

בואו נדמיין כמה שלבים בסיפורם של בני זוג המפתים זה את זה בפעם הראשונה - ועל ידי כך ננתח את ההנאות שלהם ביחס לתזת הבדידות. תחילה נדמיין את בני הזוג בבית־קפה באחת־עשרה בלילה במוצאי שבת בעיר גדולה, אוכלים גלידה אחרי שראו ביחד סרט.

אין ספק שקיים הסבר ביולוגי להתרגשות המינית שבני הזוג חשים, שקשורה לנרטיב לא מודע של רבייה וגנטיקה, אבל מה שעוד מעורר את הגבר והאישה האלה זו ההתגברות על המחסומים הרבים העומדים בפני האינטימיות בחיי היומיום - וזהו הממד שבו נתמקד על מנת להסביר את הארוטיקה שהם יחוו בדרכם לחדר המיטות.

הנשיקה - קבלה

האישה, כפית בידה, מתארת את נסיעתה האחרונה עם אחותה לחופשה בספרד. היא מספרת שבברצלונה הן הלכו לראות את הביתן שתיכנן האדריכל מיס ואן דר רוהה ואכלו במסעדה שמתמחה במאכלי ים בסגנון מרוקני. הגבר מרגיש את רגלה של האישה לצד רגלו, ובפרט את האלסטיות של הגרביונים השחורים שלה המתהדקים סביב רגליה תחת אִמרת החצאית שלה, בגוני אפור וצהוב. בדיוק כשהיא באמצע סיפור על גאודי, הוא מקרב אליה את פניו, מוכן לסגת אם היא תפגין סימן של פחד או סלידה - אבל הוא מוקסם לגלות כי תגובתה למהלך שלו היא חיוך עדין וחם. האישה עוצמת את עיניה, ושני הצדדים חשים על שפתיהם את השילוב הייחודי והבלתי צפוי של עור ולחות.

את ההנאה של הרגע הזה אפשר להבין רק אם מביאים בחשבון את ההקשר הרחב שלו: האדישות הגמורה שכנגדה כל נשיקה עומדת. כמעט אין צורך לציין שרוב האנשים שאנחנו פוגשים לא רק שאינם מעוניינים לקיים איתנו יחסי מין, אלא שהם אפילו סולדים מהרעיון. אין לנו ברירה אלא לשמור על מרחק של שישים, או אולי עדיף של תשעים סנטימטרים בינינו לבינם בכל עת, כדי שיהיה ברור לחלוטין שהאני המרוסן שלנו לא מתכוון לחדור למרחב האישי שלהם.

ואז מגיעה הנשיקה. הממלכה הכה־פרטית של הפה - אותו חלל אפל ולחלוחי שאף אחד מלבד רופא השיניים שלנו איננו נכנס אליו, מקום שבו הלשון שלנו מושלת ביד רמה על מיקרוקוסמוס שקט ולא מוכר כבטנו של לווייתן - מכינה את עצמה כעת לקראת היפתחות לפה אחר. הלשון, שמעולם לא ציפתה לפגוש את בת ארצה, מתקרבת לעברה בזהירות, מתקדמת באיפוק ובסקרנות שאפיינו את תושבי איי הים הדרומי כשהם קידמו את פניו של ההרפתקן האירופי הראשון. כעת מתגלה שלמפרצים ולרמות בצידן הפנימי של הלחיים, שנחשבו עד עכשיו לאישיים בלבד, יש מקבילות. הלשונות חוברות יחדיו לריקוד ניסיוני. האחד יכול ללקק את שיניו של האחר, כאילו היו אלה שיניו שלו.

אולי זה נשמע מגעיל - וזה בדיוק העניין. כל דבר שנחשב ארוטי בעינינו נעשה דוחה עם האדם הלא־נכון, וזה בדיוק מה שהופך רגעים ארוטיים ללוהטים כל כך: בדיוק במקום שבו הגועל היה יכול להיות בשיאו, אנחנו מוצאים רק הזמנה ורשות. טבעו המיוחס של האיחוד בין שני אנשים מצוין בפעולה שעם אדם אחר היתה מחרידה בעיני שני הצדדים.

אבל לו חיינו בתרבות אחרת שבה הסימן לקבלה הוא אחר לגמרי - לדוגמה, בתרבות שבה זוג שרוצה להפגין סימנים הדדיים של חיבה אוכל יחד פפאיה או נוגע זה לזה בציפורני בהונות הרגליים - הפעולות הללו היו יכולות בתורן להפוך לפעולות ארוטיות. נשיקה היא נעימה בגלל הקליטה החושית של השפתיים שלנו, אבל אל לנו להתעלם מהעובדה שחלק גדול מההתרגשות שלנו כלל לא קשור לממד הגופני של הפעולה: הוא נובע מההכרה הפשוטה שמישהו אחר מחבב אותנו מאוד, מסר שהיה שובה את ליבנו גם לו הועבר אלינו בדרך אחרת. מעבר לנשיקה עצמה, המשמעות שלה היא שמעניינת אותנו - ולכן התשוקה לנשק מישהו עשויה להתפוגג (כפי שאמור לקרות, למשל, כששני נאהבים נשואים לאנשים אחרים) כאשר אחד הצדדים מכריז על קיומה של התשוקה הזו - וידוי שיכול להיות ארוטי כל כך בפני עצמו, עד שהוא הופך את הנשיקה עצמה למיותרת.

ההתפשטות - סופה של הבושה

הגבר והאישה נוסעים בחזרה לדירה שלה באזור של העיר שהגבר לא מכיר, ועולים במדרגות בדממה עד לקומה השלישית. בתוך הדירה, הווילונות פתוחים וחדר השינה מואר באור הכתום של פנס הרחוב. הם מתנשקים פעם נוספת לצידו של ארון. פרטיות הדירה משרה עליהם תעוזה, הוא פותח את כפתורי חולצתה הצהבהבה, והיא את כפתורי חולצתו הכחולה. תנועותיהם נעשות קצרות רוח. הוא שולח את ידו מאחורי גבה ותופס בסרבול את קרסי החזייה שלה. היא משיבה לחוסר המיומנות שלו בחיוך סלחני, שולחת את ידה לאחור ועוזרת לו. כמה דקות לאחר מכן, הם רואים זה את זה עירומים בפעם הראשונה ומתחילים ללטף בעדינות ירכיים, ישבן, כתפיים, בטן ופטמות.

אין זה מקרי שבספר בראשית, חשים אדם וחוה בושה גופנית לאחר האכילה מעץ הדעת. על פי המסורת היהודית-נוצרית, לעולם יחושו שני כפויי הטובה הללו נבוכים כאשר גופם ייחשף. לא משנה מה דעתנו על המקור המקראי של תחושת הבושה הגופנית הזו, ברור לכול שאנו לובשים בגדים לא רק כדי להתחמם אלא גם - ואולי בעיקר - בשל החשש לעורר באחרים דחייה למראה גופנו המעורטל. הגוף שלנו אף פעם לא נראה בדיוק כפי שהיינו רוצים. אפילו ברגעי הנעורים המקסימים והספורטיביים ביותר שלנו, כמעט תמיד יש בידינו רשימה ארוכה של תכונות שהיינו רוצים לשנות בעצמנו. אך החרדה הזו מבוססת על משהו קיומי עמוק יותר מאשר סלידה קוסמטית. יש משהו מביך מן היסוד בחשיפה של כל גוף בוגר עירום - כלומר, כל גוף שיש בו תשוקה ויכולת לקיים יחסי מין - בפניו של עד ראייה.

זה לא תמיד היה ככה. הבושה מתחילה בגיל ההתבגרות. ככל שהגוף שלנו מתבגר ומבשיל לקראת קיום יחסי מין, כך הולך וגדל הסיכון שניראה מגונים לעיניים הלא־נכונות. בשלב הזה מתחילה להיווצר חלוקה בין העצמי הפומבי הרגיל שלנו מצד אחד לבין העצמי המיני הפרטי שלנו מצד אחר. חלק ניכר ממי שאנחנו כמבוגרים, החל בפנטזיות המיניות שלנו וכלה בנקודת המפגש של שתי רגלינו, הופך למשהו שלא ניתן לשתף כמעט עם אף אחד אחר.

בואו נשוב אל המאהב שלנו, שכעת מוצץ בלהיטות את אצבעותיה של בת הזוג שלו. בשבילו, החלוקה בין העצמיים ותחושת החרפה החלו בגיל ארבע־עשרה. חודש אחד הוא נהנה מאוד לשחק עם אחיו בחצר באינדיאנים ובוקרים ולבקר את סבתו האהובה; חודש לאחר מכן, כל מה שהוא רצה זה להישאר בבית, בחדר שלו, עם הווילונות מוסטים, ולאונן כשהוא חושב על צדודיתה של אישה שראה בזווית העין יוצאת מהמכולת. לא היתה שום דרך לפייס בין תשוקותיו לבין מה שהאחרים ציפו ממנו. באותה תקופה זה היה נחשב מקובל אם הוא היה רוצה להחזיק ידיים עם ילדה שהוא אוהב או אפילו לנשק אותה, אבל נראה כי לפעילויות התמימות והנעימות הללו אין כל מכנה משותף עם השחיתות המקאברית שהתגלתה בכל יום בדמיונו הפרוע. מהר מאוד הוא התחיל לחלום על אורגיות ועל מין אנאלי, והיה מוטרד באופן אובססיבי בהשגת פורנוגרפיה בוטה ובפנטזיות על קשירה ואונס של המורה שלו למתמטיקה. איך הוא יוכל שוב להיות אדם נחמד? הבושה שלו הניעה אותו לפתח עצמי פנימי שהוא חשש שלעולם לא יוכל לחשוף בפני אף אדם אחר.

משהו דומה קרה גם לבת הזוג שלו, שכעת כורעת על ברכיה לפניו. בגיל שלוש־עשרה עברה אף היא שינוי. לפנים היא אהבה לרקום, לרכוב על סוסים ולאפות לחם בננות. ואז, כמעט בן־לילה, שעות הפנאי שלה הצטמצמו לכדי פעילות אחת: להיכנס לחדר האמבט, לנעול את הדלת, לשכב על הרצפה, להוריד את המכנסיים ולהתבונן בעצמה מאוננת במראה. כיצד יכולה פעילות כזו להתאים לכל מה שאנשים אחרים ידעו עליה? האם מישהו יוכל לקבל אותה כפי שהיא? ברגעי התשישות רוויי האשמה שלאחר האורגזמה, היא הבינה חלק מהכאב של חוה בציור של מזאצ‘ו, כשהאל המעניש מראה לה את הדרך החוצה מגן עדן.

לכן הדבר שמתפתח כעת בין בני הזוג שלנו בחדר השינה הוא פעולה של התפייסות הדדית בין שני עצמיים מיניים סודיים, הבוקעים סוף כל סוף מבדידותו של החטא. בני הזוג מסכימים בשתיקה לא להזכיר את המוזרות מערפלת החושים של צורות הגוף והתשוקות הגשמיות שלהם. הם מקבלים ללא בושה את מה שבעבר נראה מביש כל כך. באמצעות הליטופים שלהם, הם מודים כי שניהם נעים בכיוונים בלתי רגילים, אם גם מתאימים. מה שהם עושים עומד בניגוד גמור להתנהגות המצופה מהם בעולם התרבותי - למשל, אין זה עולה בקנה אחד עם הזיכרונות שלהם מסבתם - אבל זה כבר לא נראה זדוני או ייחודי. סוף כל סוף, באור הקלוש, בני הזוג יכולים להתוודות על הדברים המופלאים והמטורפים הרבים שגשמיותם מניעה אותם לרצות.

התרגשות - אותנטיות

הם נשכבים על המיטה וממשיכים ללטף זה את זה. הוא שולח יד אל בין רגליה ולוחץ בעדינות כלפי מעלה, חש בהנאה עצומה שהיא רטובה. באותו הזמן, היא מותחת את ידה אליו ונהנית באותה מידה לגלות את הקשיות של איבר המין שלו.

התגובות הפיזיולוגיות הללו נעימות כל כך מבחינה רגשית (ובד בבד, ארוטיות כל כך) מפני שהן מהוות מעין אישור שהוא הרבה מעבר למניפולציה תבונית. זקפה וסיכוך פשוט אינם מושפעים מכוח הרצון ולפיכך הם עדות אמיתית וכנה במיוחד למשיכה. בעולם שופע התלהבות מזויפת, שבו לעיתים קרובות קשה לדעת אם אנשים באמת מחבבים אותנו או אולי הם נחמדים אלינו רק מתוך חובה כלשהי, הנרתיק הרטוב והפין הנוקשה פועלים כנציגים מובהקים של הכֵּנות.

התגובות הלא־רצוניות הללו מענגות כל כך, עד שאחרי שבני הזוג שלנו יעשו אהבה, הם יחזרו לדבר עליהן בהתייחס לחלקו המוקדם של הערב שלהם, בבית־הקפה. הוא ישאל אותה במבט מעט שובב אם היא היתה רטובה בזמן שהיא סיפרה את הסיפור על הנסיעה שלה לברצלונה עם אחותה. והיא תענה בחיוך שכן, ברור שהיא היתה רטובה, כל הזמן הזה, אפילו מהרגע שבו הם התיישבו להזמין את המשקאות והגלידה. בתורו הוא יתוודה שהיתה לו זקפה בין קפלי מכנסיו - והווידוי הזה יצית סיבוב נוסף של גירוי הדדי, מעצם המחשבה שמתחת לשיחתם המעשית, הגוף שלו והגוף שלה חוו תשוקה שהקדימה בהרבה את האינטראקציות החברתיות שהם ניהלו על פני השטח.

רגעים שבהם הסקס גובר על העצמי התבוני שלנו נוטים להיות ארוטיים. בעוד כמה שבועות, בני הזוג שלנו ייסעו לסוף שבוע במלון על שפת הים. ביום שבת בערב במלון, אחרי יום של שיזוף ושחייה, הם ישכבו יחד במיטה וידברו, ובסופו של דבר יעלה נושא הפנטזיות המיניות. שניהם יודו שהם די מחבבים מדים. הוא יגיד לה כמה הוא אוהב לחשוב על אחות חסודה וחמורת סבר שלובשת חלוק לבן ותכליתי. היא תחייך חיוך מקניט כשהיא מביטה החוצה מהחלון, ותספר לו בסוד שמדי פעם היא נדלקת מגברים בחליפות צמר אלגנטיות, בפרט מהסוג שלובשים מנהלים צעירים ומטופחים שנראים מרוכזים ורציניים כל כך כשהם חוצים את רחובות העיר, נושאים את תיקי העור שלהם ואת ה‘פייננשל טיימס‘.

הארוטיות של המדים הללו נובעת מהפער בין השליטה התבונית שהם מסמלים לבין התשוקה המינית משולחת הרסן אשר לזמן־מה ידה יכולה להיות על העליונה, גם אם רק בפנטזיה. רוב הזמן האנשים שעימם אנו באים במגע בחיי היומיום - החל ברופאים ובאחיות וכלה במנהלי השקעות וביועצי מס - אינם רטובים או נוקשים בזמן שהם מדברים איתנו. הם אפילו לא מעיפים בנו מבט והם בהחלט לא יקטעו הליך רפואי או יבטלו שיחת ועידה למעננו. האדישות העניינית שלהם יכולה להיות מכאיבה ומשפילה בשבילנו - ומכאן כוחה המשונה של הפנטזיה שהחיים יכולים להשתנות מהקצה אל הקצה ושסדר העדיפויות הרגיל יכול להתהפך. במשחקי המין שלנו אנחנו מסוגלים לשכתב את התסריט: עכשיו האחות רוצה באופן כה נואש לעשות איתנו אהבה עד שהיא שוכחת שהיא אמורה לקחת מאיתנו דגימת דם. הקפיטליסט שוכח בפעם הראשונה מכסף, מעיף את המחשבים מהשולחן ומאבד את הראש בנשיקה. במהלך סקס לוהט בתא שירותים דמיוני בבית־החולים או לרגלי ארון מסמכים דמיוני, האינטימיות - לפחות באופן סמלי - גוברת על הסטטוס ועל האחריות.

סביבה רשמית עשויה פעמים רבות להפוך במפתיע לארוטית. ממש כפי שמדים יכולים לעורר תשוקה באמצעות תזכורת לשבירת הכללים, כך גם - ומסיבות דומות - יכול להיות מרגש לדמיין את עצמנו עושים סקס בפינה נסתרת בספריית האוניברסיטה, בשמירת החפצים של מסעדה או בקרון רכבת. הפשע המתריס שלנו יכול לתת לנו תחושה של כוח, ולא רק מהבחינה המינית. סקס באחורי מטוס מלא אנשי עסקים אינו אלא ניסיון להפוך את ההייררכיה המקובלת ולהכניס את התשוקה אל תוך סביבה שבה משמעת קשוחה ואטומה גוברת בדרך כלל על רצונות אישיים. בגובה עשרת־אלפים מטרים, ממש כמו בתא המשרדי, ניצחונה של האינטימיות נדמה מתוק יותר, וההנאה שלנו גוברת בהתאם. אנחנו מכנים את התסריט בשירותים של המטוס “סקסי“, אבל למעשה כוונתנו היא שאנחנו מתרגשים מהעובדה שהצלחנו להתגבר על הניכור הדכאני שסובב אותנו.

לפיכך, נראה שארוטיות מתבטאת בצורה הברורה ביותר בצומת שבין הרשמי לאינטימי. כאילו עלינו להיזכר מהי המוסכמה על מנת להעריך כראוי את הפלא של פריצת הגבולות, או להמשיך לחדור אל תוך העצמי הפגיע על מנת לחוש בעוצמה הנכונה את תכונותיו המיוחדות של המקום שהורשינו להיכנס אליו. כך ניתן להסביר את חִנם של זיכרונות הלילה הראשון שלנו עם מישהו חדש, כשהניגוד הזה היה בשיאו, אך גם למרבה הצער, את היעדר הארוטיקה שאנו עשויים לחוש בחוף נודיסטים, או עם בני הזוג הוותיקים שלנו ששכחו להגן על העירום שלהם מפני הסכנות הבלתי פוסקות של כפיות הטובה שלנו.

גסות - אהבה

בזמן שבני הזוג שלנו מתעלסים, האישה מצליחה לגרום לגבר להבין, באחת מאותן דרכים מרומזות, כמעט בשתיקה, שבהן נאהבים מתקשרים זה עם זה לפעמים, שהיא רוצה שהוא ימשוך בשערהּ. בתחילה הוא מהסס, זה לא נראה כמו משהו ש“יפה“ לעשות, אבל ברור לו שהיא כבר לא מעוניינת בשום הגדרה מקובלת של המונח הזה. הוא אוחז בידיו בקצות שערה הערמוני ומושך בקצב ההתעלסות שלהם. ההתלהבות שלה מעוררת אותו והוא אוזר אומץ ומתחיל להטיח בה עלבונות, בין היתר מפני שהיא מעוררת בו רגשות כה עדינים. בחיבה לא פחותה, ובשיא של ריגוש, היא מאשימה אותו שהוא חלאה, פורץ מפלצתי מבזה. הוא אוחז בחוזקה בכתפיה. ביום למחרת עוד יהיה אפשר לראות את סימני השריטה על גבהּ.

חיי היומיום תובעים מאיתנו ללא הרף להיות מנומסים. ככלל, איננו יכולים לזכות בכבוד או בחיבה של אף אדם בלי לדכא בחריפות את כל ה“רע“ שבתוכנו: התוקפנות, חוסר האחריות, החמדנות והבוז שלנו. איננו יכולים גם להתקבל בחברה וגם לחשוף את הקשת הרחבה של מחשבותינו ומצבי הרוח שלנו. לכן מתעורר בנו עניין ארוטי (שהוא ליתר דיוק שביעות רצון רגשית) כשסקס מאפשר לעצמי הסודי שלנו להיחשף - ולקבל אישור.

בנוכחותו של אדם שנראה בטוח לחלוטין במידותינו הטובות, אנו מעזים לחשוף היבטים של עצמנו שבכל מצב אחר אנו מפחדים מהם או מתביישים בהם. אנחנו משתמשים במילים ובמחוות שהיו מתייגים אותנו כמטורפים בעולם שבחוץ. האפשרות הלגיטימית לתת למישהו סטירה בפרצוף או ללפות בעוצמה את צווארו יכולה להתפרש כסימן של אהבה. כך בני הזוג שלנו מראים לנו שהם יודעים שבתוך תוכנו אנו אנשים הגונים וישרים. לא משנה להם שיש לנו צדדים אפלים. הם יכולים - כמו ההורה האידיאלי - לראות אותנו בשלמותנו ולדעת שאנחנו טובים מיסודנו. כשמאהב נכון ונדיב מזמין אותנו לומר או לעשות את הדברים הגרועים ביותר שאנו יכולים לדמיין, ניתנת לנו הזדמנות יוצאת דופן לחוש בנוח בעורנו.

כשאנחנו נמצאים בצד הקולט של האלימות והגסות הללו, אנו עשויים להתענג ולהתמלא בתחושה מסוימת של כוח, בשל יכולתנו להחליט בעצמנו בדיוק באיזו מידה נרגיש עלבון, פגיעה ושליטה. אנחנו מבלים חלק גדול כל כך מחיינו בספיגה של יחס גס ואכזרי מאחרים בעולם הרגיל, ולעיתים קרובות כל כך אנחנו נאלצים להיכנע לרצונם הזדוני של הממונים עלינו במועד שהם בוחרים, עד שלפעמים זה באמת משחרר להפוך את הדינאמיקה של הכוח להופעה תיאטרלית משל עצמנו, להיות עבד נרצע מרצוננו החופשי, בנסיבות שהן לחלוטין בשליטתנו ובפני מישהו שבתוך תוכו הוא גם אדיב וגם טוב לב. אנחנו מתגברים על הפחד מפני שבריריותנו כאשר אנחנו חוטפים סטירות ועלבונות על פי דרישתנו, ונהנים מתחושה של חוסן והעצמה כשאנו פוגשים את הדבר הגרוע ביותר שמישהו יכול לחשוב לעולל לנו - ושורדים אותו.

קשר הנאמנות בין בני זוג הולך ומתחזק עם כל עלייה בגסות. ככל שנחשוב שהתנהגותנו תיתפס כמזוויעה בעיני החברה השיפוטית שבה אנו חיים, כך נרגיש יותר ויותר שאנו מקימים גן עדן פרטי של קבלה הדדית. לגסות הזאת אין כל היגיון מנקודת המבט הביולוגית־אבולוציונית. רק דרך העדשה הפסיכולוגית יכולים סטירות, חצי־חנק, קשירה למיטה וכמעט־אונס להיראות כמו הוכחה לקבלה של העצמי.

סקס משחרר אותנו באופן זמני מן הדיכוטומיה החמורה המוכרת היטב לכולנו מימי ילדותנו, בין מלוכלך לנקי. ההתעלסות מטהרת אותנו דרך העיסוק בצדדים המזוהמים ביותר לכאורה בעצמנו, וכך היא מכתירה אותם מחדש כבעלי ערך. הדבר נכון במיוחד ברגעים שבהם אנו מצמידים בלהט את פנינו, הפן הפומבי והמכובד ביותר של עצמנו, כנגד איבריהם הפרטיים וה“מזוהמים“ ביותר של מאהבינו; מנשקים, מוצצים ודוחפים את לשוננו לתוכם, וכך באופן סמלי מעניקים את אישורנו לעצמיותם בכללותה, בדומה לכומר המקבל את החוזר בתשובה, על חטאיו הרבים, בחזרה לחיק הכנסייה הקתולית באמצעות נשיקה תמימה על הראש.

פטישיזם - טוּב

לשני בני הזוג שלנו יש פֶטישים, ובזמן ההתעלסות הם שמים לב אליהם וטווים אותם אל תוך התרגשותם המתעצמת. המילה “פֶטיש“ קשורה בדרך כלל לקיצוניות, ואפילו לפתולוגיה, ולפריטי לבוש מסוימים או לתכונות גופניות מסוימות - כמו ציפורניים ארוכות, בגדי עור, מסכות, שרשראות וגרבי ניילון. עם זאת, כל אלה אינם מופיעים ברשימת ההעדפות של הזוג שלנו.

מהבחינה הקלינית, פֶטיש מוגדר כמרכיב, בדרך כלל משונה למדי, שחייב להיות נוכח על מנת שאדם יגיע לאורגזמה. החוקר הראשון והמפורסם ביותר של פֶטישים הוא הרופא והסקסולוג האוסטרי־גרמני ריכרד פון קראפט־אבינג, שבספרו משנת 1886 ‘פסיכופתיה מינית‘, זיהה כ-230 סוגים שונים של פֶטישים, בין היתר: סטיגמטופיליה (אהבת קעקועים ופירסינג), דקריפיליה (אהבת דמעות), פודופיליה (אהבת כפות רגליים), סתֵנולניה (אהבת שרירים) ותילפסוזיס (אהבת צביטות).

בגלל הקיצוניות של הדוגמאות הללו נראה כי רק לאנשים לא שפויים יש פֶטישים, אך זוהי כמובן שגיאה חמורה. פֶטישים לא חייבים להיות קיצוניים או בלתי מובנים. כולנו פטישיסטים בצורה כזו או אחרת, אבל מרביתנו פטישיסטים קלים המסוגלים בקלות לקיים יחסי מין ללא עזרתם של החפצים המועדפים עלינו. במובן רחב זה, פֶטישים אינם אלא פריטים - הקשורים בדרך כלל לסוג מסוים של בגד או לאיבר מאיברי גופו של אדם אחר - אשר מעוררים עבורנו צדדים נחשקים בטבע האנושי. המקורות המדויקים של הדברים שמלהיבים אותנו יכולים להיות מעורפלים, אבל כמעט תמיד ניתן לחקור אותם ולהגיע לאיזו נקודה בילדותנו: אנו נמשכים לדברים מסוימים מפני שהם מזכירים לנו תכונות מושכות של דמות הורית אהובה, או לחלופין מפני שהם מוחקים זיכרון כלשהו של השפלה או פחד מוקדמים או עוזרים לנו להיחלץ ממנו.

הניסיון להבין את ההעדפות שלנו בהקשר הזה צריך להיות חלק בלתי נפרד מכל פרויקט של הכרה עצמית או ביוגרפיה. מה שפרויד אמר על חלומות יכול באותה מידה לחול גם על פֶטישים מיניים: הם דרך המלך אל הלא־מודע.

לחצי הגברי של הזוג שלנו יש פֶטיש לסגנון מסוים של נעל. בתחילת הערב שלהם, הוא הבחין בהתלהבות לא מעטה שהאישה נועלת זוג נעליים נמוכות, שטוחות ופרקטיות בצבע שחור (מהסוג שמזוהה עם ספרניות ותלמידות בבית־הספר, ובמקרה הספציפי הזה מיוצרות על ידי החברה האיטלקית מארני), וכעת, בזמן שהם מתעלסים על המיטה שלה, אף ששניהם עירומים כביום היוולדם, הוא מבקש ממנה לשוב ולנעול אותן כדי להעצים את ההנאה שלו.

כדי להסביר מדוע הגבר מתענג על נעליה של בת הזוג שלו, יש להעלות באוב את העבר שלו. אמו היתה שחקנית מצליחה שהתלבשה בבגדים צעקניים וחושפניים. היא אהבה במיוחד הדפסים מנומרים, לק ארגמני לציפורניים ונעליים בעלות עקבים גבוהים מאוד. חשוב לציין שהיא גם הבהירה באופן חד־משמעי כי אינה מחבבת במיוחד את הבן שלה. היא מעולם לא שיבחה אותו או הפגינה כלפיו חיבה, ותחת זאת היא הרעיפה את כל תשומת הלב שלה על אחותו הגדולה ועל מגוון מאהביה. היא לא קראה לבנה סיפורים לפני השינה ולא סרגה אפודה חורפית לדובי שלו. אפילו כעת, כמבוגר, הוא מפחד בסתר ליבו מנשים שמזכירות לו את המטריארכית האנוכית וחסרת הלב הזו.

הגבר איננו מודע לכך, אבל ההיסטוריה הפסיכולוגית שלו היא המסנן הקבוע שדרכו הוא מתבונן בנעליים, ודרכן - גם על הנשים שנועלות אותן. למשל, הדייט הערב היה יכול להסתיים אחרת לגמרי לו הגיעה בת הזוג שלו בנעליים של מנולו בלניק או של ג‘ימי צ‘ו: אם בני הזוג היו מגיעים למיטה, הוא היה עשוי להתגלות כאימפוטנט. אבל הנעליים הנמוכות היו, והינן, מושלמות. הן מגלמות את מכלול התכונות שהוא משתוקק למצוא בבת זוג. שתי יצירות האמנות הצרות הללו, העשויות עור איכותי ואורכן עשרים ושניים סנטימטרים בדיוק, מגלמות בעיניו את דמותה של האישה האידיאלית: בחורה רגועה, נבונה, מאופקת, הגונה, צנועה ובעלת מידה מסוימת של ביישנות שתואמת לשלו. הוא מסוגל לתנות אהבים עם בעליהן של הנעליים, אך אם הנסיבות יחייבו זאת או יאפשרו זאת - אם נניח היא תיסע לנסיעת עסקים והוא יישאר לבדו לשמור על ביתה - הוא יכול גם, ללא כל קושי, להגיע לאורגזמה רק באמצעות הנעליים.

גם לאישה יש פֶטיש משל עצמה. היא אוהבת את שעונו של הגבר, שעון מיושן ומשומש בעל רצועת עור משופשפת. היא מעיפה בו מבטים בזמן שהם מתעלסים. בשלב מסוים היא סוגרת את רגליה על זרועו של הגבר ומתרגשת להרגיש את המתכת והזכוכית כנגד עורה. השעון דומה לזה שאביה נהג לענוד. אביה היה רופא מבריק, חביב ומלא חיים שמת כשהיא היתה בת שתים־עשרה. מותו הותיר בליבה חור שלא ניתן למלא, וכל חייה הבוגרים היא מחפשת גברים שמזכירים לה את ההילה ואת הריח שלו. פטמותיה מתקשחות למראה השעון, מפני שהשעון שולח לה מסר תת־סיפי ולפיו למאהב החדש שלה יש אולי תכונות חשובות המשותפות לו ולאדם הנערץ עליה.

אם אנחנו כבר מדברים על דברים מסביב לפרק כף היד, לגבר יש פֶטיש נוסף באזור הזה. לאחר שהוא נישק את האישה, הוא הבחין שיש לה גומייה לשיער סביב פרק כף היד השמאלית. קראפט־אבינג לא הספיק להתייחס לפטיש הזה: ישנה תופעה שטרם זוהתה שאפשר לכנותה “בנדופיליה“ - אולם חסר זה מלמד אך ורק על הבוסריות של חקר הפטישיזם וכמה עבודה עוד נותרה לחוקרים (וכן, כמה עבודה עוד נותרה ליוצרי פורנוגרפיה, מפני שהפֶטישים המופיעים באתרי פורנו ובסרטי פורנו משקפים למרבה הצער מגוון דל מאוד של הדברים שבאמת מרגשים אותנו. יש עוד כל כך הרבה אתרים לבנות: כמו למשל, אתרים בשביל אנשים שנדלקים מקרדיגנים, מהסמקה, מאנשים שנוהגים ומאנשים שקוראים). הגבר אוהב את הגומייה מפני שנראה שהיא הונחה שם במחווה חצופה, אקראית, אנדרוגינית ותכליתית. הגומייה מרמזת על אישה שאיננה מוטרדת מכללי האופנה, שחשה בתוך תוכה חופשייה מספיק כדי להשתעשע עם חפץ שנתפס כחסר ערך. גם במקרה הזה, מה שמדליק אותו זה חפץ המשחרר אותו מהצל של אמו, שתמיד ענדה אך ורק תכשיטים מחנויות יוקרה (שרבים מהם קיבלה מגברים שלא היו אביו).

אפשר למצוא הסבר מעניין, בלתי צפוי ולבטח לא מכוון לפֶטישים בדיאלוג הסוקרטי על האהבה, המתואר בספרו של אפלטון ‘המשתה‘. דרך דמותו של אריסטופנס, אפלטון מתאר את מה שנודע מאז כתיאוריית “סולם האהבה“, שגורסת כי הדברים שאליהם אנו נמשכים דרך חוש הראייה שלנו מובילים אותנו בסופו של דבר הרחק מהחזותי, הרחק מהחומרי, אל תוך הקטגוריה החיובית הרחבה יותר שאפלטון מכנה “הטוֹב“. אנו יכולים לגייס את המבנה הזה של סולם המחבר בין עולם האובייקטים לבין עולם האידיאות והמעלות על מנת להציל את הפֶטישים שלנו מפני הפרשנות החלופית המדכדכת, שרואה בהם דבר שטחי ומשני, מפני שהוא מיני בלבד. הודות לפילוסופיה של אפלטון, אין עוד צורך לפטור זוג נעליים שטוחות יפהפיות, שעון וינטג‘ נאה או גומיית שיער פשוטה כחפצים שוליים שאין בכוחם לעורר דבר מלבד ייסורי תשוקה חסרי משמעות וחסרי חשיבות. תחת זאת, אפשר לראות בפֶטישים הללו ובכל הפֶטישים האחרים שלנו שלבים בתחתיתו של סולם המטפס מעלה אל עבר מה שאנחנו הכי אוהבים בבן אדם אחר. הם מגרים אותנו מפני שהם מסמלים את “הטוֹב“.

חפצים מגרים אותנו מפני שהם מסמלים את “הטוֹב“

אורגזמה - אוטופיה

האורגזמות שבני הזוג המייצגים שלנו ייהנו מהן לבסוף בשעות הקטנות של הלילה הן בסיכומו של דבר הרבה יותר מאשר תחושות גופניות שנוצרות על ידי החיכוך והלחץ בין שתי מערכות איברי מין המצייתות לפקודה הביולוגית להפיץ את המין. ההנאה שאנו מפיקים מסקס כרוכה גם בהכרה שלנו במרכיבי החיים הטובים שאת נוכחותם זיהינו באדם אחר, ובמתן חותם ייחודי המאשר אותם. ככל שננתח יותר לעומק את מה שאנו תופסים כ“סקסי“, כך נבין טוב יותר שארוטיות היא תחושה של התרגשות שאנו חווים כשאנו מוצאים אדם אחר ששותף לערכים שלנו ולאופן שבו אנו תופסים את משמעות הקיום.

האורגזמה עצמה מסמלת את הרגע העילאי שבו אנו מתגברים להרף עין על תחושות הבדידות והניכור שלנו. כל מה שהערכנו במאהב או במאהבת שלנו - ההערות שלו, הנעליים שהיא נועלת, הלך הרוח המשתקף בעיניו או בעיניה - כל אלה מתמזגים יחד ויוצרים תזקיק של עונג, שמשאיר כל אחד מבני הזוג עם תחושה מיוחדת של רוך ופגיעות בחברתו של האחר.

ישנן כמובן דרכים אחרות להגיע לאורגזמה, שיש מעט מאוד בינן לבין מציאת מטרה משותפת עם אדם אחר, אבל אפשר לראות בהן בגידה גדולה יותר או פחות במה שסקס אמור להיות. בקצה הקרוב יותר של הקשת, אפשר להסביר כך את התחושה החלולה והבודדה שעולה בנו בדרך כלל לאחר אוננות. בקצה הרחוק יותר, אפשר להצדיק את הזעם שעולה בנו כשאנחנו שומעים על יחסי מין עם בעלי חיים, על אונס ועל פדופיליה - פעילויות שבהן העונג שאדם אחד מוצא באחר נעדר הדדיות באופן שמזעזע אותנו.

4.

אחד הקשיים של סקס הוא שבסך הכול הוא לא נמשך יותר מדי זמן. לכל היותר מדובר בפעילות שנמשכת שעתיים, פחות או יותר באורכה של מיסה בכנסייה קתולית.

מצב הרוח לאחר מכן נוטה בדרך כלל לאיפוק. זוגות רבים חווים עצבות לאחר ההתעלסות. לאחד מבני הזוג או לשניהם יש אולי דחף להירדם, לקרוא עיתון או לברוח מהמקום. הבעיה היא לרוב לא בסקס עצמו, אלא יותר בניגוד שבין הרכות, האלימות, האנרגיה וההדוניזם הטבועים בו לבין יתר ההיבטים המשמימים יותר של חיינו - החד־גוניות, הריסון, הקושי והקור הנצחיים. סקס מעמיד במרכז בצורה כמעט בלתי נסבלת את האתגרים שעימם אנו מתמודדים. יתר על כן, עכשיו כשהליבידו שלנו מרוקן, שיכרון החושים שהציף אותנו עד לפני רגע עשוי להיראות מוזר עד כדי שיתוק ומנותק לגמרי מהאופן שבו אנו תופסים את העצמי שלנו ואת הדאגות היומיומיות שלנו. לדוגמה, בדרך כלל אנחנו שואפים לנהוג בהיגיון, אבל אך לפני רגע - הייתכן? - רצינו נואשות להצליף בבני הזוג שלנו. כל כמה שאנו שבעי רצון באופן כללי מחיינו בחברה מודרנית ודמוקרטית, בילינו את רוב הערב במשחק תפקידים שבו בן אצולה סדיסט שובה עלמה צעירה בצינוק בסגנון ימי הביניים.

התרבות שלנו מעודדת אותנו לזהות מעט מאוד ממי שאנחנו בדרך כלל בזמן הפעילות המינית. נדמה כאילו זהו תהליך גופני בלבד, ללא כל חשיבות פסיכולוגית. אבל כפי שראינו, מה שקורה בזמן ההתעלסות קשור קשר הדוק לחלק משאיפותינו המרכזיות ביותר. סקס מתבטא אמנם בשפשוף של איברים זה בזה, אבל ההתרגשות שלנו איננה תגובה פיזיולוגית חסרת הקשר תרבותי. ההתרגשות נובעת מהאקסטזה שאנו חשים כשאנחנו פוגשים אדם שאולי יכול להשכיח מליבנו כמה מהפחדים הגדולים ביותר שלנו, ושעימו אנחנו מקווים שנוכל לבנות חיים על בסיס ערכים משותפים.