איך לחשוב כמו ביל גייטס

"החיים הרבה יותר כיפיים אם מתייחסים לאתגר שהם מציבים בדרכים יצירתיות."

ביל גייטס בריאיון עם הסופרת ג'נט לוֹאֶה, 1996

איש לא יכול לומר שסיפורו של ביל גייטס הוא סיפור סינדרלה. הוא לא נחלץ משכונת עוני או בנה את עצמו יש מאין. למרות זאת, חייו המוקדמים מהווים דוגמה ומופת לניצול מקסימלי של היתרונות שקיבל.

ויליאם הנרי גייטס השלישי נולד בסיאטל שבמדינת וושינגטון ב־28 באוקטובר 1955. הוריו היו ויליאם גייטס האב, עורך־דין, ומרי, מורה ואשת עסקים, וביל היה הילד האמצעי והבן היחיד. המשפחה אהבה משחקי קלפים ולכן ביל זכה בכינוי טְרֵיי, "שלוש" במשחקי קלפים, מונח ששיקף את שמו.

שני הוריו היו מתחשבים ומשכילים, וייחלו לבן דומה להם. מגיל צעיר עודדו את ביל להתעסק בתחומי עניין שיאתגרו אותו. לכן, למשל, אסור היה לו לראות טלוויזיה באמצע השבוע – כלל שגייטס קיבל בשלווה יחסית. ב־1986 אמר למראיין: "אני לא מהאנשים ששונאים טלוויזיה, אבל אני לא חושב שהיא מפעילה יותר מדי את המוח." במקום "להידבק" למסך, נהנתה משפחת גייטס מבילויים אחרים כמו שיחה, משחקים וקריאה.

הפעילות האחרונה עיצבה את חייו של גייטס בשלביהם השונים והמגוונים, ובהמשך נעמיק ונעסוק ביחסיו עם ספרים (ראו בפרק "לקרוא כמו ביל גייטס", עמוד 153). בינתיים הדיונים המשפחתיים על הכול - אקטואליה, תרבות, ספורט ועובדות יומיומיות - הבטיחו שֶבּיל הצעיר יזכה בתשתית רחבה של תחומי עניין וביכולת להביע את דעותיו. בניגוד לתדמית הפופולרית של חנון מחשבים פורץ דרך, ביל מעולם לא היה הילדון המופנם שמצא נחמה מאחורי מסך המחשב המגונן.

למעשה, הוא היה מוחצן למדי, ותחרותי מאוד. כפי שאפשר לצַפּות ממשפחה שהעניקה לו כינוי מתחום משחקי הקלפים, בשֵבֶט גייטס עודדו תחרותיות. לדוגמה, המשפחה נפשה מדי שנה ליד תעלת הוּד, באזור מצר פְּיוּגֶ'ט. הגייטסים נסעו לשם עם עוד משפחות צעירות, ושיא החופשה תמיד היה מיני־אולימפיאדה שבה התחרו כולם. אף על פי שביל היה די קטן, הוא היה אמיץ ונחוש. רק הפזיזים המעיטו בערכו כמתחרה. כאשר שוחח עם הסופרת ג'נט לוֹאֶה ב־1998, גילה גייטס: "בקיץ היינו... משחקים הרבה משחקים תחרותיים – מירוצי שליחים, הטלת ביצים, 'כבוש את הדגל'. זה תמיד היה כיף, וזה נתן לכולנו תחושה שאנחנו יכולים להתחרות ולהצליח."

במבט לאחור לא מפתיע שביל אהב משחקי אסטרטגיה, במיוחד שחמט (שבו רצה להיות רב־אומן) ו"גוֹ". ביצועיו נשענו על תפישת ההיגיון הטבעית שלו ועל זיכרונו המרשים ביותר. פעם הציע הכומר בכנסייה המשפחתית פרס לכל מי שיוכל ללמוד בעל־פה את "הדרשה על ההר". גייטס כמובן לא החסיר מילה כשדקלם אותה. ההסבר הנמרץ שסיפק לכומר ששאל איך הצליח לעמוד במשימה: "אני יכול לעשות כל דבר שאני מחליט לעשות."

הוכחה נוספת ליכולת השינון שלו היא העובדה שגם בבגרותו הצליח לדקלם בשטף קטעים מהצגה שהופיע בה בתיכון. זיכרון מושלם זה הועיל לו מאוד בתכנות מחשבים – יכולתו לזכור קטעים גדולים של קוד מקור העניקה לו יתרון עצום.

בילדותו קרא גייטס סיפורים על מסעות לחלל, ולכן היה פתוח גם לאפשרויות הטכנולוגיות בעתיד. כשהיה בן שש, ביקר בתערוכה העולמית בסיאטל, שהאטרקציה המרכזית בה היה מגדל התצפית הגבוה הידוע בשם 'מחט החלל'. בתחילת שנות השישים באמריקה היה העתיד מקום שבו הכול אפשרי, והוא האמין ברעיון הזה בהתלהבות. במקרה של גייטס הילד באמת היה אבי הגבר,* כמו בחלום שמעולם לא הרפה ממנו.

בשנות לימודיו הראשונות היה גייטס תלמיד מבטיח, אבל הוא נטה לאבד את הריכוז, ולכן בכיתה ו' (בערך בגיל אחת־עשרה) העבירו אותו הוריו לבית־ספר פרטי, 'לֵייקְסַייד', שם קיוו שיקבל משימות שיהוו אתגר לשכלו המתפתח. הוא הפגין את יכולתו במיוחד בתחומי המתמטיקה והמדע – בבחינות הפסיכומטריות ב־1973 קיבל ציון 800 מושלם בחלק המתמטי. אבל כישרונו לא היה מוגבל לתחום אחד: הוא המשיך לפתח טווח רחב של תחומי עניין, ובשנות לימודיו האחרונות בתיכון התעניין בדרמה ובפוליטיקה. כעבור שנים רבות הודה שגיל ההתבגרות היה חשוב מאוד להתפתחותו, והצהיר באוזני סטיבן לוי, מחבר "האקרים: גיבורי מהפכת המחשב",2 ש"מוח התוכנה" שלו עוצב כשהיה בן שבע־עשרה.

אחרים זיהו מייד שנכון לו עתיד מבטיח. כמה נציגי אוניברסיטאות יוקרתיות באו לבקר בבית־ספרו והוא בחר את הרווארד. אבל כמו יריבו העתידי, סטיב ג'ובס, הוא נעדר משיעורים רבים בקולג'. הוא המשיך להצטיין בנושאים שעניינו אותו, אבל פשוט התנתק מנושאים אחרים. אבל הוא ניצל את מעבדות המחשב, עבד על פרויקטים משלו ולפעמים שהה שם ימים שלמים. כשהשתעמם, העביר שעות במרתוני פוקר.

גייטס נולד בסביבה שבה לא זו בלבד שהעריצו אינטלקט אלא עודדו אותו במרץ. גייטס היה מהיר תפישה, חכם ונלהב ממה שהעולם הציע לו, ופרח. אולי הוא לא היה סטודנט מופתי – במיוחד בתחומים שמשכו אותו פחות – אבל הוא אימץ את האינטליגנציה שלו ולא הרגיש צורך, כמו ילדים אחרים, להסתיר אותה מהעולם.

בשנת 2000 יצא לאור ספר מאת סינתיה קרוסֶן, "העשירים ואיך הם התעשרו",3 ובו מצוטט גייטס האומר: "החוכמה היא יכולת לספוג עובדות חדשות. לשאול שאלה בעלת ראייה חודרת. לספוג אותה בזמן אמת. יכולֶת לזכור, להתייחס לתחומים שאולי בהתחלה לא נראים קשורים." זהו "אני מאמין" ששירת אותו נאמנה.