אילון מאסק

 1 עולמו של אילון

"אתה חושב שאני משוגע?"

את השאלה הזאת שאל אִילון מאסק בסופה של ארוחת ערב ארוכה שאכלנו יחד במסעדת פירות ים יוקרתית בעמק הסיליקון. הגעתי למסעדה לפניו וישבתי לחכות לו עם ג'ין וטוניק, בידיעה שמאסק יאחר — כמו תמיד. לאחר כרבע שעה הוא הופיע, לבוש ג'ינס מעצבים וחולצת כפתורים משובצת ולרגליו נעלי עור. גובהו של מאסק הוא מאה שמונים וחמישה סנטימטרים, אבל אם תשאלו אנשים שמכירים אותו, כולם יגידו שהוא נראה גבוה בהרבה. יש לו כתפיים רחבות מאוד ו... מבנה גוף חסון ומוצק. אפשר היה לצפות שהוא ינצל את זה וייכנס למסעדה במצעד ראווה יהיר של זכר אלפא ממוצע. אבל יש לו נטייה לביישנות כמעט. ראשו מורכן מעט כשהוא הולך, לחיצת היד שלו מהירה כשהוא מגיע לשולחן ומתיישב על הכיסא. מכאן והלאה, מאסק צריך עוד כמה דקות כדי להתחמם ולהיראות נינוח.

מאסק הזמין אותי לארוחת ערב לצורך משא ומתן. שנה וחצי לפני כן הודעתי לו על כוונתי לכתוב עליו ספר, והוא הודיע לי על כוונתו לא לשתף פעולה. הדחייה צרבה, אבל העבירה אותי למצב של עקשנות עיתונאית מוגברת. אם נגזר עלי לעשות את הספר הזה בלעדיו, כך אעשה. לא חסרים אנשים שעבדו בעבר בחברות בבעלותו של מאסק, טֶסְלָה מוטורס וספֶּייס־אקס (SpaceX) שיסכימו לדבר, וכבר הכרתי רבים מחבריו. ראיינתי אותם בזה אחר זה, חודש אחרי חודש, וכמאתיים אנשים אחרי שהתחלתי, מאסק שוב יצר איתי קשר. הוא התקשר אלי הביתה והכריז שקיימות שתי אפשרויות: הוא יכול לעשות לי חיים קשים, או שהוא בכל זאת יכול לעזור לי עם הפרויקט. הוא יסכים לשתף פעולה אם יוכל לקרוא את הספר לפני צאתו לאור, ויוכל להוסיף הערות שוליים. הוא לא יתערב בטקסט, אבל רצה שתהיה לו הזדמנות להעמיד דברים על דיוקם במקומות שבהם הוצגו, לדעתו, עובדות לא מדויקות. הבנתי מה עומד מאחורי בקשתו. מאסק רצה מידה מסוימת של שליטה על סיפור חייו. הוא גם חושב כמו מדען וסובל ייסורי נפש למראה טעויות. טעות שתונצח בדפוס תכרסם בנשמתו לנצח. עם כל ההבנה לנקודת מבטו, לא יכולתי לתת לו לקרוא את הספר, מסיבות מקצועיות, אישיות ומעשיות. מאסק מחזיק בגרסה משלו של האמת, והיא לא תמיד זהה לגרסה של האמת ששאר העולם מחזיק בה. הוא גם נוטה להכביר מילים בתשובותיו, אפילו לשאלות הפשוטות ביותר, והאפשרות של שלושים עמודים של הערות שוליים לבשה ממדים מוחשיים מדי. ובכל זאת סיכמנו שנסעד ביחד, נקשקש, ונראה לאן זה יוביל אותנו.

שיחתנו נפתחה בדיון על אנשי יחסי ציבור. מאסק ידוע לשמצה בקצב המהיר שבו הוא מחליף את יחצניו, וטסלה היתה בעיצומו של מצוד אחר דובר חדש. "מי היחצן הכי טוב בעולם?" הוא שאל במאסקיות הידועה שלו. אחר כך דיברנו על מכרים משותפים, על הווארד יוז ועל מפעל טסלה. כשהמלצר הגיע לקחת הזמנה, מאסק שאל על מנות שיתאימו לדיאטת הפחמימות שלו. הוא החליט ללכת על נתחי לובסטר מטוגנים ומושרים בדיו של קלמארי. המשא ומתן טרם החל, ומאסק כבר התחיל לחלק סיפורים. הוא דיבר בפתיחות על הפחד הגדול שמדיר שינה מעיניו בלילות: שמייסד ומנכ"ל גוגל לארי פייג' בונה צי של רובוטים טעונים באינטליגנציה מלאכותית שבכוחם להשמיד את האנושות. "זה באמת מדאיג אותי," אמר מאסק. העובדה שהוא ופייג' חברים טובים מאוד לא שיפרה את הרגשתו, וגם לא תחושתו כי פייג' הוא בבסיסו אדם שוחר טוב ולא ד"ר רֶשע. זו היתה הבעיה, בעצם. טבעו הנוח לבריות של פייג' הוא שגורם לו להניח כי המכונות יעשו כדברינו לנצח. "אני לא עד כדי כך אופטימי," אמר מאסק. "הוא יכול לייצר משהו מרושע בלי כוונה." כשהאוכל הגיע לשולחן, מאסק כילה אותו ברגע. הוא לא כל כך אכל אותו, אלא יותר העלים אותו במהירות בכמה ביסים רעבתניים. מתוך רצון לעשות הכול כדי לשמור על מצב רוחו הנינוח והפתוח, נתתי לו נתח מהסטייק שלי. זה עבד לדקה וחצי בערך. בשר. ביס. נגמר.

לקח לי קצת זמן למשוך את מאסק משיחת סוף העולם המדכאת על אינטליגנציה מלאכותית לנושא שלשמו נפגשנו. כשהתקרבנו בהדרגה אל הספר, מאסק התחיל לגשש בניסיון לחוש אותי, לגלות על מה בדיוק אני רוצה לכתוב ולחשב את כוונותי. כשהרגע המתאים הגיע, תפסתי פיקוד על השיחה. לא מעט אדרנלין השתחרר והתערבב עם הג'ין, ופתחתי במה שהיה אמור להיות דרשה בת ארבעים וחמש דקות על כל הסיבות שבעטיין מאסק חייב לאפשר לי לחטט עמוק בחייו, וזאת בלי לקבל אפילו קמצוץ מהשליטה שהוא רצה בתמורה. הנאום נסוב סביב המוגבלות הטבעית של הערות שוליים, העובדה שמאסק ייראה חולה שליטה, והסכנה הנשקפת ליושרה העיתונאית שלי. להפתעתי הגדולה, מאסק קטע אותי כעבור שתי דקות ואמר פשוט, "אוקיי." אחת התכונות הנערצות ביותר על מאסק היא נחישות, והוא מכבד אנשים שממשיכים אחרי שאומרים להם "לא". עשרות עיתונאים אחרים ביקשו ממנו את עזרתו בכתיבת ספרים, אבל אני הייתי הנודניק היחיד שהמשיך אחרי הדחייה הראשונית מצדו, וזה כנראה מצא חן בעיניו.

ארוחת הערב נמשכה בעצלתיים בשיחה נעימה ובחריגות קשות של מאסק מדיאטת הפחמימות שלו. המלצר הביא לנו פסל סוכר צהוב ענקי, ומאסק התנפל עליו ודחס לפיו ענני צמר גפן סוכר צהבהבים ורכים. ההחלטה נפלה. מאסק אישר לי גישה למנהלים בחברות שלו, לחבריו ולבני משפחתו. הוא ייפגש איתי לארוחת ערב פעם בחודש לתקופה בלתי מוגבלת. בפעם הראשונה בחייו, מאסק ייתן לעיתונאי הצצה למעגלים הפנימיים של עולמו. שעתיים וחצי אחרי שהתחלנו, מאסק הניח את ידיו על השולחן והתחיל לקום, ופתאום עצר ונעץ את עיניו בעיני, והדהים אותי כששאל: "אתה חושב שאני משוגע?" זה היה כל כך מוזר שלרגע נותרתי ללא מילים, וכל סינפסה במוחי התגייסה למאמץ להבין אם זו חידה, ואם כן, כיצד אוכל לענות עליה בפיקחות. רק לאחר שצברתי שעות מאסק רבות, הבנתי שהשאלה היתה יותר בשבילו מאשר בשבילי. לא משנה מה הייתי אומר. זו היתה עצירה אחרונה של מאסק, ותהייה בקול רם, האם עליו לבטוח בי, ומבט עמוק לתוך עיני כדי להחליט. שבריר שנייה אחר כך לחצנו ידיים ומאסק עזב את המקום בטסלה מודל S אדומה.

כל תחקיר על אילון מאסק חייב להתחיל במשרדיה של חברת ספייס־אקס בהותורן, קליפורניה — פרבר של לוס אנג'לס קילומטרים אחדים מנמל התעופה הבינלאומי. שתי כרזות ענק של מאדים תלויות זו לצד זו על הקיר המוביל למשרדו של מאסק. הכרזה משמאל מתארת את מאדים כפי שהוא היום — גוף שמימי אדום, קר וצחיח. הכרזה מימין מראה מאדים עם שטחים ירוקים עצומים מוקפים באוקיינוסים. הכוכב חומם והותאם לצורכיהם של בני אדם. מאסק מתכוון בכל מאודו לנסות להפוך את זה למציאות. הפיכת בני אדם למתיישבי חלל היא המטרה המוצהרת שלו. "אני רוצה למות במחשבה שלאנושות צפוי עתיד מזהיר," הוא אמר. "אם נוכל לפתור את בעיית האנרגיה המתחדשת, ונהיה בדרכנו להיות מין רב־כוכבי עם תרבות בת־קיימא בכוכב אחר — להתמודד עם התרחיש הגרוע ביותר שיכחיד את התודעה האנושית — אז," וכאן הוא עוצר לרגע, "אני חושב שזה יהיה ממש טוב."

אם מאסק אומר ועושה לפעמים דברים שנשמעים מגוחכים, זה מפני שבמובן מסוים זה בדיוק מה שהם. במקרה הזה, לדוגמה, העוזרת של מאסק בדיוק הגישה לו גלידת שמנת ועוגיות עם סוכריות צבעוניות למעלה, והוא דיבר בלהט על הצלת האנושות כשגוש גלידה תלוי על שפתו התחתונה.

הנכונות הגבוהה של מאסק להתנפל על רעיונות בלתי אפשריים הפכה אותו לאל בעמק הסיליקון, שבו גם מנהלים מוכרים כמו פייג' מדברים עליו ביראת כבוד מלאת הערצה, ויזמים בראשית דרכם שואפים "להיות כמו אילון", בדיוק כפי שלפני כמה שנים הם שאפו לחקות את סטיב ג'ובס. אבל עמק הסיליקון מתנהל בתוך גרסה מעוותת של המציאות, ומחוץ לגבולות הפנטזיה המשותפת מאסק נתפס לא פעם כדמות הרבה יותר מקוטבת. הוא זה מהמכוניות החשמליות, הלוחות הסולאריים שמוכר תקוות שווא בחלל. תשכחו מסטיב ג'ובס. מאסק הוא גרסת מדע בדיוני של פי־טי ברנום, שעשה הון עתק מהפחדים ומהשנאה העצמית של אנשים. קנו טסלה. תשכחו לרגע מההרס שהבאתם לכדור הארץ.

אני הצטרפתי למחנה הזה כבר מזמן. ראיתי במאסק חולם בעל כוונות טובות — חבר רשום במועדון הטכנו־אוטופיה של עמק הסיליקון. קבוצה שנוטה להיות תערובת של מעריצי איין ראנד ומהנדסים הדוגלים באבסולוטיזם, ושרואים בדעותיהם ההיפר־הגיוניות את התשובה לכולם. אם רק נפסיק להפריע להם, הם יתקנו לנו את כל הבעיות. יום אחד, והוא לא רחוק, נוכל להוריד את המוח שלנו למחשב, להירגע, ולתת לאלגוריתמים שלהם לדאוג להכול. רבות מהשאיפות שלהם אכן מעוררות השראה, ויצירותיהם מועילות. אבל הטכנו־אוטופיים יכולים לייגע לפעמים עם האמירות השטחיות שלהם והיכולת שלהם לקשקש שעות בלי להגיד כמעט שום דבר. מדאיג יותר הוא המסר הסמוי שהם מעבירים, שבני אדם הם פגומים ושהאנושות היא עול מעצבן שבבוא העת צריך יהיה לטפל בו. כשתפסתי את מאסק באירועים שונים בעמק הסיליקון, האמירות הנפוחות שלו נשמעו לא פעם ולא פעמיים כאילו נשלפו מספר הדרכה לטכנו־אוטופיה. ומה שהכי מרגיז, נראה שהחברות מצילות העולם שלו לא ממש מצליחות להציל את העולם.

ובכל זאת, בתחילת 2012, גם ציניקנים שכמותי נאלצו להתייחס להישגיו המוחשיים של מאסק. החברות שלו, שהיו בעבר מטרה לחִצי לעג, הציגו הצלחות חסרות תקדים. ספייס־אקס שלחה חללית עם אספקה לתחנת החלל הבינלאומית והחזירה אותה הביתה בשלום. טסלה מוטורס הביאה לעולם את המודל S, יפהפייה חשמלית לגמרי שעצרה את נשימתה של תעשיית הרכב והעניקה סטירת ניעור לדטרויט, המרכז של תעשיית הרכב. שני ההישגים האלה העלו את מאסק לגבהים הנדירים של ענקי העסקים. סטיב ג'ובס הוא היחיד שהגיע להישגים דומים בשתי תעשיות שונות כל כך, כשהוציא מדי פעם מוצר חדש של אפל ולהיט קולנועי מבית פיקסאר באותה שנה. ומאסק הוא גם יושב הראש ובעל המניות העיקרי של סולאר סיטי, חברת אנרגיה סולארית מצליחה שעמדה לפני הנפקה ראשונה לציבור. מאסק הצליח איכשהו לספק את הקִדמה הרבה ביותר שראו תעשיית החלל, תעשיית הרכב ותעשיית האנרגיה זה עשרות שנים, ובבת אחת.

באותה שנה, 2012, החלטתי לבדוק ממקור ראשון מיהו מאסק, ולכתוב עליו כתבת שער עבור שבועון העסקים "בלומברג ביזנסוויק". בתקופה הזאת בחייו של מאסק כל דבר היה חייב לעבור דרך מרי בֶּת בראון, עוזרת/נספחת נאמנה. היא הזמינה אותי לביקור במקום שבהמשך התחלתי לכנות אותו מאסק־לנד.

כל מי שמגיע למאסק־לנד בפעם הראשונה חווה חוויה דומה של השתאות ובלבול. אומרים לך לחנות ברוקט רוד בהותורן, הרחוב שבו ממוקמים משרדיה הראשיים של חברת ספייס־אקס. על פניו לא נראה שמקום כמו הותורן יכול לשמש בית לשום דבר טוב. זהו אזור לא מדהים במחוז לוס אנג'לס, עם בתים מוזנחים, חנויות מוזנחות ומזללות מוזנחות, שמקיפים מתחמי תעשייה ענקיים שנראה כאילו נבנו בהשפעת זרם "המלבן המשעמם" בארכיטקטורה. האם אילון מאסק באמת תקע את החברה שלו באמצע כל הדרעק הזה? הכול מתחיל להסתדר קצת כשרואים את הבניין המלבני, למעלה מחמישים אלף מטר רבוע גודלו, שצבוע בגוון ראוותני, "איחוד גוף, נפש ותודעה", של לבן. זה הבניין הראשי של ספייס־אקס.

רק אחרי שנכנסים בשערי ספייס־אקס אפשר באמת לראות את הגדוּלה במה שהאיש הזה עשה. הוא בנה, אני נשבע בכל היקר לי — מפעל טילים יש מאין. והמפעל הזה לא מייצר בכל פעם טיל אחד. ממש לא. הוא מייצר הרבה טילים יש מאין. המפעל הוא אזור עבודה משותף ענקי. מאחוריו מפרצי טעינה ופריקה ענקיים שדרכם מגיעים חלקי מתכת שמועברים למכונות הלחמה ענקיות בגובה שתי קומות. טכנאים בחלוקים לבנים מייצרים בצד אחד לוחות אם, משדרי רדיו ושאר מכשירים אלקטרוניים. אנשים אחרים ספונים בתוך תא זכוכית אטום מיוחד, ובונים חלליות שיינשאו על ראשי טילים אל תחנת החלל. גברים עם קעקועים ובנדנות שומעים ואן היילן בקולי קולות ומשחילים חוטי חשמל עדינים במנועי טילים. בצד אחר ניצבים בשורה גופי טילים גמורים, מוכנים ומזומנים להעמסה על משאיות. בחלק אחר של הבניין היו עוד טילים, שהמתינו שיצבעו אותם בלבן. קשה היה לקלוט את המפעל כולו בבת אחת. מאות אנשים רחשו בלי הרף בין מכונות שונות ומוזרות.

זהו רק בניין מספר אחת במאסק־לנד. ספייס־אקס רכשה בניינים אחדים שהיו שייכים פעם למפעל בואינג, ושבהם יצרו את מרכבי ה־747 של החברה. לאחד מהבניינים האלה יש גג קמור והוא נראה כמו האנגר של מטוסים. כאן שוכן הסטודיו לעיצוב, למחקר ולפיתוח של טסלה. כאן נולד מודל S של החברה וממשיכו, ה־SUV מודל X. במגרש החניה מחוץ לסטודיו, טסלה בנתה את אחת מתחנות הטעינה שלה, ונהגי לוס אנג'לס מוזמנים להטעין בה את המכוניות שלהם בחשמל ללא תשלום. קל למדי למצוא את מרכז הטעינה, משום שמאסק העמיד אובליסק בצבעי לבן ואדום, שעליו טבוע הלוגו של טסלה, באמצע בריכה מרהיבה.

בריאיון הראשון שלי עם מאסק, שהתקיים בסטודיו, התחלתי ממש לקלוט איך הוא מדבר ואיך הוא פועל. יש לו ביטחון עצמי, אבל לא תמיד הוא מצליח להעביר את זה בצורה הטובה ביותר. במפגש ראשוני איתו הוא יכול להיתפס כביישן ואפילו מוזר בעל אישיות גבולית. מבטאו הדרום אפריקאי נוכח עדיין אך נחלש בהדרגה, והקסם האישי שבא איתו לא מאזן את ההססנות שבדפוס הדיבור של מאסק. כמו מדענים ופיזיקאים רבים, מאסק נוהג לעצור לחשוב על הניסוח המדויק, ולא פעם גולש לברברת מתמשכת על מחילת ארנב מדעית אזוטרית, בלי לספק לשומע כלים שיסייעו לו להבין ובלי לפשט הסברים. מאסק מצפה שתעמוד בקצב. דבר מכל זה אינו בלתי נעים. מאסק זורק הרבה בדיחות ויכול להיות ממש מקסים. אבל ישנה תחושה מסוימת של מטרה ולחץ מסוים באוויר בכל שיחה עם האיש. מאסק לא ממש מדבר על הא ועל דא (בסופו של דבר יידרשו כשלושים שעות ראיונות כדי שהוא ממש ייפתח ויראה לי רבדים שונים ועמוקים יותר של נפשו ושל אישיותו).

רוב המנהלים הבכירים מוקפים באנשים שמטפלים בשבילם בדברים. מאסק בדרך כלל מסתובב לבדו ברחבי מאסק־לנד. הוא לא אחד שמתגנב בחשאי למסעדה. הוא בעל הבית והוא מקרין סמכות. מאסק ואני דיברנו תוך כדי סיור שלו בקומה הראשית של הסטודיו לעיצוב, שבו הוא בדק אבטיפוסים של חלקים ושל כלי רכב. בכל תחנה העובדים מיהרו אל מאסק והתחילו לשפוך מידע. הוא הקשיב בתשומת לב, עיבד את המידע, והִנהן אם היה מרוצה. האנשים שבו לעבודתם ומאסק עבר למטען האינפורמציה הבא. בשלב כלשהו ניגש אליו המעצב הראשי של טסלה, פרנץ פון הולצהאוזן, וביקש לשמוע את דעתו על צמיגים חדשים ועל מסגרות חדשות שהגיעו עבור המודל S, ועל סידורי הישיבה במודל X. הם דיברו, ואחר כך הם נכנסו לחדר פנימי שבו חיכו מנהלים של ספקית תוכנת גרפיקה יוקרתית עם מצגת שהכינו לכבוד מאסק. הם רצו להציג לראווה את טכנולוגיית התלת־ממד החדשה שתאפשר לטסלה לכוונן את הגימור העדין שהיה דרוש לדגם וירטואלי של המודל S, ולראות בפרטי פרטים כיצד גורמים כמו צל ופנסי רחוב נראים על גוף המכונית. מהנדסי טסלה רצו מאוד לרכוש את המערכת הממוחשבת והיו זקוקים לחתימתו של מאסק. הנציגים עשו כמיטב יכולתם למכור למאסק את הרעיון, על רקע קולות הקדיחה והמאווררים התעשייתיים הענקיים שעמעמו להם את השטיק. מאסק, שנעל נעלי עור, ולבש ג'ינס מעצבים וחולצת טריקו שחורה, שהם פחות או יותר בגדי העבודה הרשמיים שלו, הרכיב משקפי תלת־ממד לצורך הצפייה במצגת, ולא נראה מתפעל במיוחד. הוא אמר להם שהוא יחשוב על זה והלך לכיוון מקור הרעש החזק ביותר — סדנה במעמקי הסטודיו שבה בנו מהנדסי טסלה את הפיגומים למגדלים דקורטיביים בגובה תשעים מטר המיועדים לתחנות הטעינה. "הדבר הזה נראה כמו משהו שיכול לעמוד בהוריקן בעוצמה חמש," אמר מאסק. "בואו נרזה אותו קצת." מאסק ואני נכנסנו לבסוף למכונית שלו — מודל S שחורה — וטסנו חזרה לבניין ספייס־אקס הראשי. "אני חושב שבטח יש יותר מדי אנשים חכמים שמנסים להצליח באינטרנט, בעסקים ובתחום המשפט," אמר מאסק בדרך. "זה חלק מהסיבה שלא ראינו כל כך הרבה חידושים."

מאסק־לנד היתה התגלות.

הגעתי לעמק הסיליקון בשנת 2000 וגרתי בשכונת טנדרלוין בסן פרנסיסקו. אפילו המקומיים יפצירו בך להדיר את רגליך מהאזור. לא צריך להתאמץ כדי למצוא מישהו שמוריד את המכנסיים ומחרבן בין מכוניות חונות, או לחזות במשוגע שדופק את ראשו על דופן תחנת אוטובוס. בברים הסמוכים למועדוני החשפנות המקומיים, טראנסווסטיטים מתחילים עם אנשי עסקים מסוקרנים, ושיכורים נרדמים על ספות ומחרבנים במכנסיים כחלק מריטואל העצלנות שלהם בימי ראשון. זוהי שכונת עוני ופשע של סן פרנסיסקו, והיא היתה מקום נהדר לחזות ממנו במותו של חלום הדוט־קום.

לסן פרנסיסקו יש עבר מתמשך של תאוות בצע. היא הפכה לעיר על גבה של הבהלה לזהב, ואפילו רעידת אדמה קטסטרופלית לא הורידה את ראשה של תאוות הבצע הכלכלית לאורך זמן. אל תלכו שולל אחרי אווירת הגרנולה. המקצב הבסיסי של העיר מבוסס על פרצי שגשוג ופשיטות רגל. בשנת 2000 נכבשה סן פרנסיסקו על ידי השגשוג הכלכלי האדיר ביותר ובסופו של דבר נפלה קורבן לתאוות הבצע. זו היתה תקופה נהדרת לחיות בה, וכמעט כל האוכלוסייה הלכה שבי אחרי הפנטזיה — השיגעון לעשות כסף מהיר באינטרנט. פעימות האנרגיה שהופקה מהאשליה ההמונית הזאת היו מוחשיות ביותר, ויצרו מעין זמזום קבוע שהִדהד בכל העיר. אני גרתי לי בטבורו של האזור העני ביותר בסן פרנסיסקו, וראיתי לנגד עיני כמה גבוה וכמה נמוך אנשים מגיעים כאשר ההפרזה אוכלת בהם כל חלקה טובה.

הסיפורים המתארים את אי־השפיות של עולם העסקים בעת ההיא מוּכּרים היטב. כדי להקים חברה מצליחה כבר לא היית צריך לייצר משהו שאנשים אחרים רצו לקנות. היית צריך רק שיהיה לך רעיון למשהו באינטרנט ולהכריז עליו לעולם, ומשקיעים נלהבים מימנו את הניסוי המחשבתי שלך. המטרה היתה לעשות כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן כי כולם ידעו, לפחות בתת־מודע, שבסופו של דבר המציאות תטפח על פניהם.

אנשים בני עשרים, שלושים, ארבעים וחמישים נדרשו לעבוד שעות ארוכות ולילות שלמים. תאי עבודה במשרדים הפכו לבתים זמניים, והיגיינה אישית נזנחה. אבל כשאנשים רצו להוריד לחץ, היה שפע של אפשרויות להוללות. החברות החמות וכוחות המדיה של התקופה כמו נלכדו במרוץ חימוש סביב השאלה אצל מי תיערך המסיבה הנוצצת ביותר. החברות הוותיקות, בניסיון להיראות "בעניינים", היו שוכרות אולמות מופעים ומזמינות כמה רקדניות, אקרובטים, בר חופשי ואת להקת ברנייקד ליידיז. טכנולוגים צעירים היו באים לדפוק את הוויסקי־קולה החינמיים שלהם ולהסניף קוקאין בשירותים. תאוות בצע ותועלת אישית היו הדברים היחידים שאנשים הבינו בתקופה ההיא.

בעוד שהזמנים הטובים תועדו במרץ, התקופה הרעה שנולדה מהם לא זכתה — שלא במפתיע — להתייחסות. הרבה יותר כיף להעלות זיכרונות נוסטלגיים מתקופה של התרוממות רוח בלתי רציונלית מאשר מהתוהו ובוהו שהחליף אותה.

מן הראוי לציין, אם כן, שהקריסה הפנימית של פנטזיית ההתעשרות המהירה באינטרנט הותירה את סן פרנסיסקו ואת עמק הסיליקון בשפל כלכלי אדיר. המסיבות הבלתי נגמרות נגמרו. הזונות כבר לא שוטטו ברחובות טנדרלוין בשש בבוקר להציע אהבה לפני שיוצאים לעבודה. במקום הברנייקד ליידיז, היו לנו עכשיו להקות שביצעו קאברים לניל דיימונד בתערוכות מקצועיות, כמה חולצות חינם וגוש של בושה בגרון.

לתעשיית הטכנולוגיה לא היה מושג מה לעשות עם עצמה. אנשי קרנות הון הסיכון הטיפשים שהשקיעו בתקופת הבועה לא רצו להיראות עוד יותר טיפשים, אז הם פשוט הפסיקו לגמרי לממן יוזמות חדשות. את הרעיונות הגדולים של היזמים החליפו הרעיונות הקטנים ביותר. נראה היה כאילו עמק הסיליקון התחיל גמילה המונית. זה נשמע מלודרמטי, אבל זו האמת. אוכלוסייה של מיליוני אנשים חכמים האמינו שהם ממציאים את העתיד. ואז... בום! הזהירות הפכה לשיא האופנה.

הראיות לחולשה הכללית הזאת מצויות בחברות שהוקמו וברעיונות שנהגו בתקופה זו. גוגל הופיעה והתחילה ממש לפרוח סביב 2002, אבל היתה החריגה. בין גוגל לבין השקת האייפון של אפל ב־2007 קיים ישימון של חברות משמימות. כל הדברים הלוהטים החדשים שרק התחילו אז — פייסבוק וטוויטר — לא דמו בשום דבר לקודמיהם — היולט־פקרד, אינטל, סאן מיקרוסיסטמס — שייצרו מוצרים פיזיים והעסיקו עשרות אלפי אנשים. בשנים הבאות, המטרה עברה מנטילת סיכונים אדירים לצורך יצירת תעשיות חדשות ורעיונות גדולים חדשים, לרדיפה אחר כסף קל באמצעות בידור צרכנים וייצור המוני של אפליקציות פשוטות ופרסום. "המוחות הכי גדולים של הדור שלי יושבים וחושבים איך לגרום לאנשים ללחוץ על פרסומות," אמר לי ג'ף המרבכר, ממהנדסי התוכנה הראשונים של פייסבוק. "זה מבאס." עמק הסיליקון החל להיראות כמו הוליווד. בינתיים, הצרכנים שהוא שירת פנו פנימה, באובססיה לחייהם הווירטואליים.

אחד האנשים הראשונים שהעלו את האפשרות שהרגיעה הזאת בחדשנות עלולה להצביע על בעיה הרבה יותר גדולה היה ג'ונתן היבנר, פיזיקאי שעבד במרכז הלוחמה האווירית של חיל הים בפנטגון, בצ'יינה לייק, קליפורניה. היבנר מתכנן מערכות נשק מאז 1985, וראה מקרוב את הטכנולוגיות החדשניות והמתקדמות ביותר בחומרים, באנרגיה ובתוכנה. לאחר התפוצצות בועת הדוט־קום, התעוררה בו מורת רוח רבה נוכח השיממון השולט ברעיונות החדשניים כביכול שעברו על שולחנו. ב־2005 פרסם היבנר מאמר בשם "מגמת ירידה אפשרית בחדשנות הכלל עולמית", שהיה כתב אישום נגד עמק הסיליקון, או לכל הפחות אזהרה חמורה.

היבנר בחר במטפורה של עץ כדי לתאר את מצבה של החדשנות כפי שהוא ראה אותו. האדם כבר טיפס על גזע העץ והילך על ענפיו הגדולים, וכבר קטף את מרבית הרעיונות הגדולים, אלה ששינו את הכללים — הגלגל, החשמל, המטוס, הטלפון, הטרנזיסטור. עכשיו אנחנו מתנדנדים על קצות הענפים בצמרת העץ, ובעיקר מסתפקים בשיוף ובכיוון עדין של המצאות מן העבר. כגיבוי לטענתו הראה היבנר שתדירות הופעתן של המצאות משנות חיים החלה לרדת. הוא גם הציג נתונים שהוכיחו כי מספר הבקשות לרישום פטנטים לאדם פחת עם הזמן. "אני חושב שההסתברות לגלות עוד המצאה ברמה של מאה־ההמצאות־החשובות־ביותר, הולכת ופוחתת," אמר לי היבנר בריאיון. "החדשנות היא משאב מוגבל."

היבנר צפה שייקח לאנשים כחמש שנים להתחיל לחשוב כמוהו, ונבואתו התגשמה במדויק כמעט. בשנת 2010 בערך החל פיטר תיל, ממייסדי פייפאל ומהמשקיעים הראשונים בפייסבוק, להפיץ את הרעיון שתעשיית הטכנולוגיה היא אכזבה. המשפט "רצינו מכוניות מעופפות וקיבלנו 140 תווים" הפך להיות הסיסמה בקרן הון הסיכון שהקים, פאונדרס פאנד. במאמר בשם "מה קרה לעתיד" תיארו תיל וחבורתו כיצד טוויטר, הודעות בנות מאה וארבעים תווים והמצאות דומות, אכזבו את הציבור. הוא טען שמדע בדיוני, שפעם חגג את העתיד, הפך לדיסטופי כי לאנשים כבר לא היו דעות אופטימיות בנוגע ליכולתה של הטכנולוגיה לשנות את העולם.

הייתי במידה רבה שותף לדרך החשיבה הזאת, עד ביקורי הראשון במאסק־לנד. מאסק היה רחוק מלהיות ביישן בנוגע לתוכניותיו, אבל רק מעטים מלבד עובדי החברות שלו זכו לראות במו עיניהם את המפעלים, את מרכזי המחקר והפיתוח, את סדנאות המכונות, והיו עדים להיקף פועלו. ראיתי מולי בחור שלקח אלמנטים רבים מתרבות העבודה של עמק הסיליקון, תנועה מהירה וניהול ארגוני ללא היררכיות ביורוקרטיות, ויישם אותם בשיפורן של מכונות גדולות ופנטסטיות וברדיפה אחר דברים שבהם טמון הפוטנציאל להיות פריצות הדרך האמיתיות שחסרו לנו כל כך.

מאסק היה אמור לסבול גם הוא מהחולשה הכללית שתקפה את התעשייה. הוא קפץ ראש לתוך שיגעון הדוט־קום ב־1995, השנה שבה הקים, רגע לאחר שסיים את לימודיו, חברה בשם Zip2 — מעין שידוך פרימיטיבי בין מפות גוגל ל־Yelp. היוזמה הראשונה שלו סיימה את חייה כלהיט גדול וקצר. חברת קומפאק קנתה את Zip2 ב־1999 תמורת 307 מיליון דולר. מאסק הרוויח בעסקה 22 מיליון דולר ושפך כמעט את כל הסכום על היוזמה הבאה שלו, סטארט־אפ שהיה עתיד להפוך לפייפאל. כמחזיק העיקרי במניות פייפאל, מאסק הפך לאדם עשיר מאוד כשאי־ביי רכשה את החברה תמורת 1.5 מיליארד דולר ב־2002.

אבל במקום להישאר בעמק הסיליקון וליפול לאותה מרה שחורה שממנה סבלו יזמים אחרים, מאסק נטש ועבר ללוס אנג'לס. במקום לעשות מה שהיה נהוג באותה תקופה, לקחת נשימה עמוקה ולחכות לדבר הגדול הבא שיגיע, מאסק השקיע 100 מיליון דולר בספייס־אקס, 70 מיליון בטסלה, ו־10 מיליון דולר בסולאר סיטי. מלבד לבנות מכונה לגריסת כסף, מאסק לא היה יכול לבחור דרך מהירה יותר לכלות את הונו. הוא הפך לקרן־הון־סיכון־גבוה־במיוחד של איש אחד, והכפיל את הסיכון בייצור מוצרים פיזיים סופר מתוחכמים, בשניים מהמקומות היקרים ביותר בעולם, לוס אנג'לס ועמק הסיליקון. בכל פעם שהדבר התאפשר, החברות של מאסק היו מייצרות בעצמן את המוצר כולו, וניסו לחשוב מחדש על דברים שזה מכבר התקבעו כמוסכמות בתעשיות החלל, הרכב והאנרגיה הסולארית.

עם ספייס־אקס, מאסק מתחרה בענקיות התעשייה הצבאית האמריקאית, וביניהן לוקהיד מרטין ובואינג. הוא גם מתחרה במדינות שלמות — בעיקר רוסיה וסין. ספייס־אקס קנתה לעצמה שם של ספקית לואו־קוסט בתעשייה. אבל זה כשלעצמו אינו מספיק כדי לנצח. עסקי החלל דורשים התמודדות בביצה הפוליטית, עם יד רוחצת יד ועם מדיניות מגן כלכלית שמערערת את יסודות הקפיטליזם. סטיב ג'ובס נתקל בכוחות דומים כשהוא יצא נגד תעשיית ההקלטות עם השקת האייפוד ואייטונס. המאבק בפועלי העבר הזועפים של תעשיית המוזיקה היה תענוג לעומת אויביו של מאסק שבנו כלי נשק ומדינות לפרנסתם. ספייס־אקס עשתה ניסויים בטילים רב־פעמיים שיועדו להובלה מסחרית של מטען ואנשים לחלל ובחזרה לכדור הארץ, בנחיתה מדויקת על משטח הנחיתה. אם החברה תוכל להביא את הטכנולוגיה שלה לידי שלמות, היא תנחית מהלומה קשה לכל מתחריה, וכמעט בטוח תביא לפשיטת רגל של אחדים מעמודי התווך של תעשיית הטילים, ובאותו זמן תבסס את מעמדה של ארצות הברית כמובילה בתחום הסעת אנשים ומטען אל החלל. זהו איום שלהערכתו של מאסק רכש לו אויבים רבים וחזקים. "רשימת האנשים שלא יתנגדו לכך שלא אהיה קיים הולכת ומתארכת," אמר מאסק. "במשפחה שלי דואגים שהרוסים יתנקשו בי."

עם טסלה מוטורס, מאסק ניסה להמציא מחדש את האופן שבו מכוניות מיוצרות ונמכרות, ובמקביל לבנות רשת כלל עולמית להפצת דלק. במקום המכונית ההיברידית, שבשפתו המיוחדת של מאסק מכונה פשרה סאב־אופטימלית, טסלה שואפת לייצר מכוניות חשמליות לגמרי, שימתחו את גבולות הטכנולוגיה ושאנשים יזילו עליהן ריר. טסלה אינה מוכרת את המכוניות האלה באמצעות סוכנויות מכירות; היא מוכרת אותן באינטרנט ובגלריות שמזכירות אולמות מכירה של אפל, ונמצאות במרכזי קניות יוקרתיים. טסלה גם לא מצפה להרוויח הון משירותים נלווים לכלי הרכב שלה, מאחר שמכוניות חשמליות אינן דורשות החלפת שמן ושאר פעולות תחזוקה כמו מכוניות מסורתיות. מודל השיווק הישיר הנהוג בטסלה הוא עלבון צורב לסוכני מכירות שרגילים להתמקח עם הלקוחות ולהרוויח בעיקר מתעריפי תחזוקה מופרזים. תחנות הטעינה של טסלה פרושות כיום לאורך הכבישים המרכזיים בארצות הברית, באירופה ובאסיה, ובכוחן להוסיף מאות קילומטרים של אנרגיה בכעשרים דקות. כל תחנת טעינה כזו, המכונה סופרצ'ארג'ר, עובדת על כוח סולארי, ובעלי המכוניות אינם משלמים על הטעינה. בעוד שתשתיות רבות באמריקה מרקיבות, מאסק בונה מערכת תחבורת קצה־אל־קצה עתידנית שתאפשר לארצות הברית לבצע זינוק אדיר ולהקדים את שאר העולם. החזון של מאסק, ולאחרונה גם ההוצאה לפועל של החזון הזה, כמו מאחדים את המיטב של הנרי פורד וג'ון ד' רוקפלר.

במקרה של סולאר סיטי, מאסק מימן את החברה הגדולה ביותר להתקנת לוחות סולאריים לצרכנים פרטיים ולעסקים. מאסק תרם להגיית הרעיון לסולאר סיטי ומכהן כיושב ראש החברה, ואילו בני דודיו לינדון ופיטר רייב מנהלים אותה. סולאר סיטי הצליחה להוריד את מחיריהם של שירותים ציבוריים רבים והפכה לספקית שירותים גדולה בזכות עצמה. בתקופה שבה חברות של טכנולוגיה נקייה (קלינטק) פשטו את הרגל בקצב קבוע ומדאיג, מאסק בנה שתיים מהחברות המצליחות ביותר בתחום הטכנולוגיה הנקייה בעולם כולו. אימפריית מאסק, על מפעליה, עשרות אלפי עובדיה והתעוזה התעשייתית, הדירה שינה מעיניהם של שועלים ותיקים והפכה את מאסק לאחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם, שהונו מוערך ב־10 מיליארד דולר.

הביקור במאסק־לנד התחיל להבהיר מעט כיצד הצליח מאסק לעשות את כל זה. ייתכן שכל הדיבורים שלו על "אנשים במאדים" נראים קצת כמו הזיות לאנשים מסוימים, אבל הם העניקו למאסק שאגת קרב ייחודית עבור החברות שלו. המטרה הסוחפת היא זו שיוצרת את הגורם המאחד מעל כל מה שהוא עושה. עובדי שלוש החברות מודעים לכך היטב ויודעים גם שהם מנסים להשיג את הבלתי אפשרי מדי יום ביומו. כאשר מאסק מציב מטרות בלתי ריאליות, מתעלל מילולית בעובדיו ומעביד אותם בפרך, זה נתפס — ברמה מסוימת — כחלק מאג'נדת המאדים שלו. חלק מהעובדים אוהבים אותו על כך. אחרים מתעבים אותו אבל מקפידים על נאמנות מוזרה מתוך כבוד למאמץ ולשליחות שלו. מאסק פיתח השקפת עולם משמעותית — דבר שחסר לרבים מהיזמים בעמק הסיליקון. הוא הגאון המשוגע שיצא למסע האדיר ביותר שמישהו הגה אי־פעם. הוא פחות המנכ"ל המבקש להתעשר ויותר הגנרל שמצעיד את כוחותיו אל הניצחון המובטח. אם מארק צוקרברג רוצה לעזור לכם לשתף את התמונות של התינוק, מאסק רוצה להציל את הגזע האנושי מפני כליה עצמית, מכוונת או לא.

החיים שמאסק יצר כדי לנהל את כל הרפתקאותיו הם מעבר לכל היגיון. שבוע אופייני מתחיל באחוזתו בבל אייר. ביום שני הוא עובד כל היום בספייס־אקס. ביום שלישי הוא מתחיל בספייס־אקס, ואחר כך קופץ עם המטוס הפרטי שלו לעמק הסיליקון. הוא עובד יומיים בטסלה, שמשרדיה ממוקמים בפאלו אלטו והמפעל שלה בפרמונט. למאסק אין בית בצפון קליפורניה וכשהוא שם הוא לן במלון רוזווד המפואר או בבתי חברים. כדי לארגן את האירוח אצל חבריו, העוזרת שלו שולחת מייל ושואלת, "חדר ליחיד?" ואם החבר עונה, "כן," מאסק מתייצב בפתח ביתו בשעת לילה מאוחרת. בדרך כלל הוא מתאכסן בחדר האורחים, אבל קרה גם שהוא נרדם על הספה אחרי שחרור לחצים בעזרת כמה משחקי וידאו. ביום חמישי הוא חוזר ללוס אנג'לס לספייס־אקס. יש לו משמורת משותפת על חמשת בניו הקטנים — תאומים ושלישייה — עם אשתו לשעבר, ג'סטין, והם אצלו ארבעה ימים בשבוע. פעם בשנה, מאסק מסכם בטבלה את סך שעות הטיסה שהוא צבר כל שבוע, כדי לקבל תחושה עד כמה העניינים יוצאים משליטה. לשאלה כיצד הוא שורד סדר יום כזה, מאסק עונה, "היתה לי ילדות קשה, אז אולי זה עוזר."

באחד מביקורי במאסק־לנד הוא נאלץ לקצר את הריאיון שלנו ולמהר לצאת למחנה בפארק הלאומי קרייטר לייק באורגון. כבר היה כמעט שמונה בערב ביום שישי, ומאסק עמד להעמיס את ילדיו ומטפלותיהם על המטוס שלו ואחר כך לחבור לנהגים שייקחו אותם אל חבריו באתר הקמפינג; החברים יעזרו לשבט מאסק לפרוק ציוד ולהשלים את המסע הלילי. במהלך סוף השבוע הם יטיילו קצת. אחר כך תגיע הרגיעה לסופה. מאסק יטוס עם הבנים בחזרה ללוס אנג'לס ביום ראשון אחר הצהריים. בערב הוא ימריא משם לבדו לניו יורק. שֵינה. תוכניות בוקר בטלוויזיה ביום שני. פגישות. מיילים. שֵינה. טיסה חזרה ללוס אנג'לס ביום שלישי בבוקר. עבודה בספייס־אקס. חזרה לסן חוזה ביום שלישי אחר הצהריים לבקר במפעל של טסלה מוטורס. טיסה לוושינגטון בערב לפגישה עם הנשיא אובמה. טיסה חזרה ללוס אנג'לס ביום רביעי בערב. יומיים עבודה בספייס־אקס. אחר כך ועידת סוף שבוע בחסות יושב ראש גוגל, אריק שמידט, בילוסטון. באותה עת מאסק בדיוק נפרד מאשתו השנייה, השחקנית טלולה ריילי, וניסה לחשב אם הוא יוכל לשלב חיים אישיים בכל זה. "אני חושב שהזמן שאני מקדיש לעסק ולילדים ממצה את עצמו היטב," אמר מאסק. "אבל הייתי רוצה להקדיש יותר זמן לדייטים. אני צריך למצוא חַברה. בגלל זה אני צריך לייצר לי עוד קצת זמן. אולי אפילו עוד חמש עד עשר — כמה זמן אישה רוצה בשבוע? עשר שעות אולי? זה המינימום? אני לא יודע."

מאסק מוצא זמן לשחרור לחצים רק לעתים רחוקות, אבל כשזה קורה, החגיגות דרמטיות לא פחות משאר חייו. ביום הולדתו השלושים שכר מאסק טירה באנגליה לכעשרים אנשים. משתיים לפנות בוקר ועד שש, הם שיחקו משחק בשם סרדינים, גרסה של מחבואים, שבו מישהו מתחבא וכל השאר מחפשים אותו. מסיבה אחרת התקיימה בפריז. מאסק, אחיו ובני דודיו מצאו את עצמם ערים בחצות והחליטו לרכוב על אופניים ברחבי העיר עד שש בבוקר. הם ישנו כל היום ובערב עלו על האוריינט אקספרס. הם שוב נשארו ערים כל הלילה. על הרכבת המפוארת היו גם הלוסנט דוסייה — קרקס אוונגרדי — חבורה של אקרובטים וקוראים בכף היד. כשהרכבת הגיעה לוונציה למחרת, מאסק ומשפחתו אכלו ארוחת ערב ולאחר מכן ישבו בפטיו במלון שלהם והשקיפו על התעלה הגדולה עד תשע בערב. מאסק אוהב גם מסיבות תחפושות, ובאחת מהן הופיע מחופש לאביר וכששמשייה משמשת לו חרב, יצא לדו־קרב נגד גמד בתחפושת של דארת ויידר.

באחד מימי ההולדת האחרונים שלו, מאסק הזמין חמישים אנשים לטירה — או לפחות הדבר הכי קרוב לטירה שיש בארצות הברית — בטריטאון, ניו יורק. נושא המסיבה היה סטימפּאנק יפני, פחות או יותר החלום הרטוב של כל חובב מדע בדיוני — תערובת של מחוכים, עור וסגידה למכונות. מאסק התחפש לסמוראי.

במסגרת החגיגות הועלתה בתיאטרון קטן בלב העיר הופעה של "המיקאדו", אופרה קומית ויקטוריאנית של גילברט וסליבן שעלילתה מתרחשת ביפן. "אני לא בטוחה שהאמריקאים הבינו," אמרה ריילי, שמאסק התחתן איתה שנית אחרי שתוכנית העשר־שעות־בשבוע לדייטים לא עלתה יפה. האמריקאים וכל מי שראה את האופרה דווקא כן נהנו. באותה מסיבה בטירה, מאסק שם לעצמו כיסוי עיניים, מישהו הצמיד אותו אל הקיר והוא החזיק בלונים בשתי ידיו ואחד בין רגליו. מטיל הסכינים התחיל לעבוד. "כבר ראיתי אותו בעבר, אבל בכל זאת דאגתי שאולי יהיה לו יום לא טוב," אמר מאסק. "אבל חשבתי, אולי הוא יפגע בבלוטת מין אחת אבל לא בשתיהן." הנוכחים היו המומים וחששו לשלומו של מאסק. "זה היה מוזר," אמר ביל לי, משקיע בטכנולוגיה ומחבריו הטובים של מאסק. "אבל אילון מאמין במדע של הדברים." עוד הופיע במסיבה לוחם סומו מהטובים בעולם, ואיתו כמה מבני עמו. בטירה הוקמה זירה, ומאסק נאבק באלוף. "הוא שקל יותר ממאה חמישים קילו, ולא רק שומן מידלדל," אמר מאסק. "הייתי על אדרנלין והצלחתי להרים אותו קצת. הוא נתן לי לנצח בסיבוב הראשון ואחר כך הביס אותי. אני חושב שהגב שלי עדיין דפוק מאז."

ריילי הפכה את תכנון המסיבות למען מאסק לאמנות. היא הכירה את מאסק בשנת 2008, כשהחברוֹת שלו היו בקריסה. היא ראתה אותו מאבד את כל הונו והופך למטרה לחִצי לעג בתקשורת. היא יודעת שהכאב מהשנים האלה נשאר וחבר לשאר הטראומות בחייו של מאסק — מותו הטרגי של בנו התינוק וילדות ברוטאלית בדרום אפריקה — ליצירת נפש מעונה. ריילי טרחה רבות להבטיח שמאסק יקבל את הבריחות שלו מעבודתו ומהעבר, שאחריהן הוא מרגיש התרעננות, אם לא החלמה. "כשאני חושבת איפה הוא יכול להרפות קצת, אני מנסה לחשוב על דברים כיפיים שהוא עוד לא עשה," אמרה ריילי. "אנחנו מנסים עכשיו לפצות על הילדות האומללה שלו."

מאמציה של ריילי היו כנים, אבל לא לגמרי יעילים. זמן לא רב לאחר אותה מסיבת סומו, מצאתי את מאסק שוב בעבודה במשרדי טסלה בפאלו אלטו. זה היה בשבת, ומגרש החניה היה מלא. בתוך המשרדים ראיתי מאות גברים עובדים — חלקם תכננו חלקי מכוניות במחשב ואחרים ערכו ניסויים במכשירים אלקטרוניים על שולחנותיהם. מדי כמה דקות נשמע צחוקו הרועם של מאסק והדהד בכל הקומה. כשמאסק נכנס לחדר הישיבות שבו חיכיתי, ציינתי בפניו שכמות האנשים שהגיעו לעבודה בשבת מעוררת התפעלות. מאסק ראה את המצב באור אחר, והתלונן שבזמן האחרון פחות ופחות אנשים מגיעים לעבודה בסופי שבוע. "פאקינג התרככנו," הוא אמר. "בדיוק התכוונתי לשלוח מייל. אנחנו פשוט פאקינג התרככנו" (אזהרה: יהיו המון "פאק" על נגזרותיו בספר הזה. מאסק מת על המילה, וגם רוב האנשים במעגל הפנימי שלו).

הצהרה כזו מתאימה לרושם שיש לנו על אנשי חזון. לא קשה לדמיין את הווארד יוז או את סטיב ג'ובס נוזפים בעובדיהם בצורה דומה. לבנות דברים — בעיקר דברים גדולים — זו עבודה מלוכלכת. בשני העשורים שבהם שקד מאסק על הקמת חברות, הוא הותיר מאחוריו שובל של אנשים שמעריצים אותו או שמתעבים אותו. במהלך עבודתי על הספר, אותם אנשים עמדו בתור לחלוק איתי את דעתם על מאסק ואת הפרטים העסיסיים על דרכי הפעולה שלו ושל העסק שלו.

ארוחות הערב שלי עם מאסק והנסיעות למאסק־לנד חשפו בפני סדרה שונה של אמיתות אפשריות על האיש. הוא הציב לעצמו מטרה לבנות משהו שיש לו פוטנציאל להיות הרבה יותר גדול ממה שיוז וג'ובס יצרו. מאסק לקח ענפים כמו תעשיית החלל ותעשיית הרכב, שנדמה שאמריקה ויתרה עליהן, ויצר אותן שוב כמשהו חדש ופנטסטי. בלִבּו של השינוי עומדים כישוריו של מאסק כמתכנת ויכולתו לרתום כישורים אלה למכונות. הוא מיזג אטומים וביטים בדרכים שמעטים ראו בהן אפשרות, והתוצאות היו מרהיבות עין. נכון שמאסק עדיין לא צבר צרכנים בסדר הגודל של אייפון או הגיע ליותר ממיליארד אנשים כמו פייסבוק. לעת עתה, הוא עדיין מייצר צעצועים לעשירים, וניצני האימפריה שלו רחוקים מקריסה מרחק טיל אחד שהתפוצץ או ביטול קנייה המוני אחד של טסלה. מצד שני, החברות של מאסק כבר עשו הרבה יותר ממה שהמלעיזים הקולניים ביותר צפו, וההבטחה לעתיד לא יכולה שלא לנטוע אופטימיות בלבבות קשוחים ברגעים חלשים. "בשבילי, אילון הוא דוגמה נפלאה ליכולת של עמק הסיליקון להמציא את עצמו מחדש ולהיות רלוונטי יותר מאשר רק לרדוף אחרי כל ההנפקות המהירות האלה, ולהתמקד בהוצאת יותר מוצרים," אמר אדוארד ג'אנג, מהנדס וממציא ידוע. "הדברים האלה חשובים, אבל אינם מספיקים. אנחנו צריכים לבחון מודלים שונים של איך לעשות דברים שמטבעם מכוונים יותר לטווח הארוך, ושהטכנולוגיה משולבת בהם במידה רבה יותר." נראה שהשילוב שג'אנג דיבר עליו — המיזוג ההרמוני בין תוכנה, חשמל, חומרים מתקדמים וכוח עבודה של מחשב — הוא כישרון מולד של מאסק. אם מצמצמים מעט את העיניים, מאסק נראה כמישהו שאולי משתמש בכישוריו כדי לרצף את הדרך המובילה לעידן של מכונות מדהימות ושל חלומות מדע בדיוני שהופכים למציאות.

במובן הזה, מאסק מצטייר כמו תומס אדיסון הרבה יותר מאשר כמו הווארד יוז. הוא ממציא, איש עסקים מפורסם ותעשיין שיודע לקחת רעיונות גדולים ולהפוך אותם למוצרים גדולים. הוא מעסיק אלפי אנשים שמתיכים מתכות במפעלים אמריקאיים בתקופה שבה זה נחשב לבלתי אפשרי. מאסק, שנולד בדרום אפריקה, נראה עכשיו כמו התעשיין האמריקאי החדשני ביותר, הוגה דעות משונה והאדם שהכי סביר שיעלה את עמק הסיליקון על מסלול שאפתני יותר. בזכות מאסק, אמריקאים יוכלו להתעורר בעוד עשר שנים עם הכביש המהיר המודרני ביותר בעולם: מערכת תחבורה ציבורית שעובדת על אלפי תחנות טעינה סולאריות, לצד מכוניות חשמליות. עד אז, ייתכן שספייס־אקס כבר תשגר טילים מדי יום, תיקח אנשים וחפצים לעשרות תחנות, ותהיה בעיצומן של ההכנות למסע ארוך יותר למאדים. קשה לתפוס את הקִדמה הזאת, ובו זמנית נדמה שהיא בלתי נמנעת אם מאסק רק יוכל להרוויח מספיק זמן כדי להביא אותה למצב פעיל. כפי שניסחה זאת אשתו לשעבר, ג'סטין, "הוא עושה מה שהוא רוצה, ואין לו מעצורים. זה העולם של אילון, וכולנו, כל השאר, חיים בו."