אילוף המלכה

ארמון המפטון קורט, אביב 1543

הוא עומד מולי, רחב כמו עץ אלון עתיק, פניו כלבנה במילואה התלויה הרחק מעל לצמרות העצים, קפלי השומן שלו מתעקלים בחיוך מלא חיבה. הוא נוטה לפנים, ונדמה כאילו העץ עומד לצנוח ולרסק אותי. אני ממשיכה לעמוד במקומי אבל חושבת לעצמי —הוא ודאי לא עומד לכרוע ברך בפניי, כפי שאדם אחר כרע על ברכיו לפניי רק אתמול וכיסה את כפות ידיי בנשיקות, הלא כן? הרי אם הר האדם הזה ייפול פרקדן, יצטרכו להרים אותו בעזרת חבלים, כמו שור שנפל לתעלה. ומלבד זאת, אדם זה אינו כורע ברך בפני איש.

אני חושבת: הוא לא יכול לנשק אותי על פי, לא כאן בחדר הגדול שנגנים נמצאים בקצהו האחד וכל אנשי החצר עוברים בו. דבר כזה ודאי אינו יכול להתרחש בחצר מלכות כה מהוגנת, פני הירח הגדולות האלה ודאי לא יפגשו בפניי שלי. אני מרימה את מבטי אל האיש שאמי וכל חברותיה העריצו פעם, בשעה שהיה הגבר הנאה ביותר בכל אנגליה, המלך שכל נערה חלמה עליו, ואני מתפללת חרש שהוא לא אמר את המילים ששמעתי אותו אומר. אני, באופן מגוחך במקצת, מתפללת שלא שמעתי אותו היטב.

בדממה מלאת ביטחון, הוא ממתין להסכמתי.

אני מבינה: כך יתנהלו חיי מרגע זה ועד שהמוות יפריד בינינו. הוא ימתין להסכמתי או יפעל בלעדיה. אהיה חייבת להינשא לאדם רם ונישא יותר מכל אדם אחר. אדם זה אינו נוהג כבני תמותה פשוטים, נזר אלוהי ותחסרהו מעט ממלאכים: מלך אנגליה.

"אני מופתעת כל-כך מהכבוד שהרעפת עליי", אני מגמגמת.

פיו הקטן והמכווץ מתרחב בחיוך. אני רואה את שיניו המצהיבות ומריחה את נשימתו המצחינה כשל כלב זקן.

"איני ראויה לכבוד הזה".

"אלמד אותך בדיוק איך להיות ראויה לו", הוא מבטיח לי.

החיוך הערמומי על שפתיו הרטובות מזכיר לי, באופן מעורר פלצות, שהוא אדם חושני הלכוד בגוף מרקיב ושאני איאלץ להיות אשתו במלוא מובן המילה. הוא ישכב איתי בעודי משתוקקת לגבר אחר.

"האם יורשה לי להתפלל ולחשוב על הצעה נדיבה זאת?" אני שואלת, מנסה למצוא את המילים המנומסות. "אני נדהמת, באמת ובתמים. ורק התאלמנתי לפני זמן קצר..."

גבותיו הבהירות והעבותות מתכווצות. דבריי לא נעימים לאוזניו. "את זקוקה לזמן? האם לא קיווית שזה יקרה?"

"כל אישה מקווה לזה", אני ממהרת להבטיח לו. "אין גבירה אחת בכל חצר המלכות שאינה מייחלת להצעה כזאת, אין אחת בארץ כולה שאינה חולמת על כך. ואני אחת מהן. אבל אינני ראויה לך!"

זה טוב יותר, הוא מתחיל להירגע.

"אינני מאמינה שחלומותיי התגשמו", אני מקשטת את דבריי. "אני זקוקה לזמן על מנת להבין את המזל שנפל בחלקי. זה כמו סיפור אגדה!"

הוא מהנהן. הוא אוהב סיפורי אגדה, תחפושות ומשחקי תפקידים, וכל העמדת פנים כלשהי.

"הצלתי אותך", הוא מכריז. "אקים אותך מאשפתות אל המקום הרם ביותר בעולם". קולו, עשיר ומלא ביטחון, קול ששומן כל חייו ביינות משובחים ובנתחי בשר מובחרים, מתענג על מילותיו שלו. אבל מבטו החד חוקר אותי.

אני מאלצת את עצמי להביט בעיניו היוקדות, המוסתרות מעט תחת עפעפיו השמנמנים. הוא לא מרים אותי מאשפתות, לא הגעתי מאשפתות: נולדתי למשפחת פַּאר מקנדל, בעלי המנוח היה ממשפחת נוויל, שתיהן משפחות אצולה מהצפון הרחוק של אנגליה, אך הוא ודאי מעולם לא ביקר שם. "אני זקוקה לזמן", התמקחתי איתו. "כדי להרגיל את נפשי לאושר זה".

הוא מחווה קלות בידו השמנה כדי לסמן שאוכל לקבל את כל הזמן שבעולם. אני משתחווה ונסוגה לאחור משולחן הקלפים, שעליו נדרשתי פתאום להניח את הדבר היקר ביותר שיש לאישה: את חייה. זה פשע להפנות גב לאדם זה: יש אנשים המתבדחים בחשאי שכך קל יותר להשגיח עליו. שישה צעדים לאחור לאורך הגלריה הארוכה כשאור השמש האביבי בוקע מתוך החלונות הגבוהים על ראשי המורכן בצניעות, ואז אני משתחווה שוב, משפילה את עיניי. כשאני קמה, הוא עדיין מחייך אליי, וכולם עדיין מסתכלים. אני מאלצת את עצמי לחייך וצועדת לאחור אל דלתותיו הסגורות של חדר הקבלה של המלך. מאחוריי, השומרים פותחים את הדלתות ומניחים לי לעבור, ואני שומעת את מלמול האנשים בחוץ, אלה שלא זכו לכבוד לנכוח בזיו המלכות, כשהם מביטים בי משתחווה שוב על סף הדלת אל המלך הגדול המביט בי בצאתי. אני ממשיכה ללכת לאחור כאשר השומרים סוגרים את הדלתות הגדולות המסתירות אותי מעיניו ואני שומעת חבטה בעודם רוקעים בגרזני המוט על הרצפה.

אני משתהה שם לרגע, עומדת מול דלתות העץ המגולפות, לא מסוגלת להסתובב ולשאת את עיניי אל המבטים הסקרניים בחדר הצפוף. עכשיו הדלתות העבות חוצצות בינינו ואני שמה לב כי אני רועדת — לא רק כפות ידיי, לא רק פיק ברכיים קל, אלא רעד העובר בכל גופי כאילו אני מוכת קדחת, גופי רוטט משל הייתי ארנבת קטנה המסתתרת בשדה חיטה ושומעת את הנפות להבי הקוצרים המתקרבים אליי צעד אחר צעד.

כולם נרדמים רק זמן רב אחרי חצות הלילה, ואני לובשת גלימה כחולה מעל כותונת הלילה העשויה ממשי שחור, אפלה כמו צל בצבע שמי הלילה, ויוצאת בדממה מחדרי הנשים ובמורד גרם המדרגות הגדול. איש אינו רואה אותי שם כשהברדס מכסה את פניי ועל כל פנים, זוהי חצר מלכות שקנתה ומכרה אהבהבים זה שנים רבות. איש לא ירים גבה למראה אישה הנכנסת אל חדר שינה לא לה לאחר חצות.

שומרים אינם מוצבים בפתח דלתו של אהובי והדלת פתוחה כפי שהבטיח לי. אני מסובבת את הידית וחומקת פנימה, והוא שם, ממתין לי ליד האח. החדר ריק, מואר רק בנרות מעטים. הוא גבוה וחסון, שערו כהה, עיניו שחורות. כשהוא שומע אותי הוא נפנה אליי ותשוקה מאירה את פניו חמורות הסבר. הוא אוחז בי, ראשי נשען על חזהו החזק, זרועותיו מתהדקות מאחורי גבי. בלי לומר מילה, אני משפשפת את מצחי עליו כאילו אני מסוגלת לנבור פנימה לתוך עורו, לתוך גופו. אנחנו מתנודדים יחד לרגע, שנינו מתענגים על הניחוחות, על המגע. ידיו אוחזות בישבני, הוא מרים אותי מעלה ואני כורכת את רגליי סביבו. אני נואשת למגעו. הוא פותח בבעיטה במגפו את הדלת אל חדר השינה שלו ונושא אותי פנימה, טורק את הדלת מאחוריו ואז מסתובב ומניח אותי על מיטתו. הוא פושט את מכנסיו, זורק את חולצתו על הרצפה בשעה שאני פותחת את גלימתי ואת הכותונת והוא נצמד אליי וחודר לתוכי בלי לומר מילה אחת, רק באנחה עמוקה, כאילו עצר את נשימתו כל היום עד לרגע זה ממש.

רק אז אני מתנשמת על כתפו העירומה. "תומס, שכב איתי כל הלילה. אינני רוצה לחשוב".

הוא גוהר מעליי כדי להביט בפניי החיוורות ובשערי הערמוני השפוך על הכר. "אלוהים אדירים, אני רוצה בך נואשות", הוא קורא, ואז פניו מרצינות ועיניו השחורות נפערות, מסונוורות מתשוקה כאשר הוא מתחיל לנוע בתוכי. אני פושקת את רגליי עוד יותר ושומעת את נשימתי נעתקת, ואני יודעת שאני נמצאת עם המאהב היחיד שהסב לי עונג מימיי, במקום היחיד בעולם שבו אני רוצה להיות, המקום היחיד שבו אני מרגישה בטוחה — במיטתו החמה של תומס סימור.

זמן קצר לפני עלות השחר הוא מוזג לי יין מקנקן המונח על השידה ומציע לי שזיפים יבשים ועוגות קטנות. אני לוקחת את כוס היין ונוגסת קלות בעוגה, אוספת את הפרורים בידי.

"הוא הציע לי נישואים", אני אומרת בקצרה.

לרגע קט הוא מכסה את עיניו בידו, כאילו אינו מסוגל להביט בי, יושבת על המיטה, שערי גולש סביב כתפיי, הסדינים כרוכים סביב שדיי, צווארי אדום וצורב מנשיקותיו, פי נפוח מעט.

"שאלוהים יעזור לנו. הו, שאלוהים יעזור לנו".

"אני עצמי לא האמנתי".

"הוא דיבר עם אחיך? עם דודך?"

"לא, הוא הציע לי ישירות, אתמול".

"האם כבר סיפרת על כך למישהו?"

אני נדה בראשי. "עדיין לא. לא התכוונתי לספר לאיש לפניך".

"אם כן, מה תעשי?"

"מה עוד אוכל לעשות? אציית לו", אני אומרת בקדרות.

"אינך יכולה", הוא אומר בקוצר רוח פתאומי. הוא מושיט אליי את זרועותיו ואוחז בכפות ידיי, מפורר את העוגה. הוא כורע על המיטה ומנשק את קצות אצבעותיי, כפי שעשה כאשר אמר לי בראשונה שהוא אוהב אותי, ושיהיה מאהבי, ושיהיה בעלי, ושאיש לעולם לא יפריד בינינו, ושאני האישה היחידה שהוא חשק בה מעולם — מעולם! — בשרשרת הארוכה של מאהבות וזונות ומשרתות ובחורות שהוא אפילו אינו יכול לזכור. "קתרין, אני אומר לך שאינך יכולה. לא אוכל לשאת זאת. לא ארשה זאת".

"איני יודעת כיצד אוכל לסרב".

"מה אמרת לו?"

"שאני זקוקה לזמן. שאני צריכה להתפלל ולחשוב".

הוא מניח את ידי על בטנו השטוחה. אני מרגישה את הזיעה החמימה והלחה על גופו, ואת תלתלי שערו השחור, את חומת השרירים הקשיחים מתחת לעורו המתוח. "האם זה מה שעשית הלילה? התפללת?"

"סגדתי", אני לוחשת.

הוא מתכופף ומנשק את ראשי. "כופרת שכמוך. מה אם תגידי לו שכבר יועדת לאיש? שכבר נישאת בחשאי?"

"לך?" אני אומרת ישירות.

הוא מקבל על עצמו את האתגר מכיוון שהוא שד משחת אמיתי. הצב בפניו כל סיכון, כל סכנה, ותומס ירוץ לעברו כאילו זה משחק שעשועים, כאילו הוא מרגיש חי רק כשהחרב מונפת מעל לראשו.

"כן, לי", הוא אמר בהתרסה. "מובן שלי. מובן שעלינו להינשא. נוכל להגיד שאנחנו כבר נשואים!"

רציתי לשמוע אותו אומר את זה, אבל איני מעזה לעשות זאת. "לא אוכל להתנגד לו". קולי אובד מהמחשבה שאצטרך לעזוב את תומס. אני מרגישה את הדמעות החמות על לחיי. אני מרימה את הסדין ומנגבת את פניי. "הו, שאלוהים יעזור לי, לא אוכל לראותך יותר".

הוא נראה מזועזע. הוא נשען לאחור, חבלי המיטה נאנקים תחת משקלו. "זה לא קורה לי. בדיוק השתחררת — לא היינו יחד יותר מחצי תריסר פעמים — רציתי לבקש את רשותו להינשא לך! רק המתנתי מתוך כבוד לאלמנותך!"

"הייתי צריכה להבין את הסימנים. הוא שלח לי אגרות כה נאות, התעקש שאסיים את תקופת האבל ואבוא אל חצר המלכות. הוא תמיד בא לחפש אותי בחדריה של ליידי מרי והוא תמיד מביט בי".

"חשבתי שהוא רק מפלרטט. את לא היחידה. ישנן גם קתרין ברנדון, ומרי הווארד... מעולם לא חשבתי שהוא רציני".

"הוא העניק טובות הנאה לאחי מעל ומעבר למידה שהיה ראוי לה. אלוהים יודע שוויליאם לא זכה למינוי ריבון הגבול רק בזכות כישוריו".

"הוא מבוגר מספיק להיות אביך!"

אני מחייכת במרירות. "איזה אדם יתנגד לכלה צעירה? אתה יודע, אני חושבת שהוא שקל להינשא לי עוד לפני מותו של בעלי, שהאל ינצור את נשמתו".

"ידעתי!" הוא מנחית את כף ידו על המוט המגולף של המיטה. "ידעתי! ראיתי כיצד עיניו עוקבות אחרייך. ראיתי אותו שולח לך מנה קטנה כזאת ומנה קטנה אחרת בארוחת הערב, ומלקק את הכפית שלו עם הלשון הגדולה והשמנה שלו אחרי שטעמת ממנה. אני לא יכול לסבול את המחשבה שתהיי במיטתו ושהידיים הזקנות שלו יגעו בך פה ושם".

אני מותחת את צווארי ומבליעה את הפחד שלי. "אני יודעת. אני יודעת. הנישואים האלה יהיו גרועים יותר מהחיזור, והחיזור הזה הוא כמו הצגה עם שחקנים גרועים ואני לא יודעת מה השורות שלי. אני מפחדת כל-כך. אלוהים אדירים, תומס, אתה לא יודע כמה אני מפחדת. המלכה האחרונה..." אני מאבדת את קולי. אינני מסוגלת אפילו להגיד את שמה. קתרין הווארד מתה, ראשה נערף אחרי שהואשמה בניאוף, רק לפני שנה.

"אל תפחדי מזה", מבטיח לי תומס. "את לא היית כאן, ולא הכרת אותה. קיטי הווארד הביאה את חורבנה על עצמה. הוא לעולם לא היה פוגע בה אילולא כן. היא הייתה זונה במלוא מובן המילה".

"ואיך אתה חושב שהוא היה קורא לי, אם הוא היה רואה אותי ככה?"

דממה קודרת שוררת בינינו. הוא מביט בכפות ידיי, האחוזות סביב ברכיי. התחלתי לרעוד. הוא מניח את כפות ידיו על כתפיי ומרגיש את רעידותיי. הוא נראה מזועזע, כאילו שמע את השופטים מקריאים את גזר דין המוות שלנו.

"אסור לו לעולם לחשוד בזה", הוא אומר ומחווה בידו על האש החמה, החדר המואר בנרות, הסדינים המקומטים, הניחוח המשכר והמסגיר של מעשה האהבים. "אם הוא אי-פעם ישאל אותך על

כך — הכחישי הכול. אני נשבע שתמיד אכחיש זאת. אסור לו לעולם לשמוע ולוּ רק שמועה. לעולם לא נדבר על כך. זה עם זה או עם אחרים. אסור שתהיה לו כל סיבה לחשוד, ועלינו להישבע על כך".

"אני נשבעת. גם אם ימתחו אותי על מתקן העינויים לא אסגיר אותך".

חיוכו חם. "לא קושרים בני אצולה למתקן העינויים", הוא אומר ואוסף אותי בזרועותיו, בעדינות נעימה וחמה. הוא משכיב אותי וכורך סביבי את שמיכת הפרווה, מתמתח לצדי, נשען מעליי, ראשו נח על כף ידו כדי שיוכל לראותי. הוא מעביר את כף ידו מלחיי הרטובה ומטה משם אל צווארי, מעל עיקול שדיי, בטני, ירכיי, כאילו הוא מפסל את גופי, כאילו הוא מסוגל לקרוא את עורי באצבעותיו, את המילים, את סימני הפיסוק, ולזכור אותם לנצח. לאחר מכן הוא קובר את פניו בצווארי ונושם עמוק את הבושם של שערי.

"זוהי פרֵדה, נכון?" הוא אומר, שפתיו נעות על עורי החם. "את כבר החלטת, צפונית קטנה וקשוחה שכמותך. את כבר החלטת, בלי להתייעץ עם איש, ובאת להיפרד ממני".

מובן שזאת הייתה פרדה.

"אני חושב שאמות אם תעזבי אותי", הוא מזהיר אותי.

"אין לי ספק ששנינו נמות אם אשאר", אמרתי ביובש.

"תמיד מגיעה ישר לנקודה הכואבת, קת".

"אני לא רוצה לשקר לך הלילה. אני עומדת להעביר את שארית חיי באמירת שקרים".

הוא בוחן את פניי. "את יפה כשאת בוכה", הוא מעיר. "במיוחד כשאת בוכה".

אני מניחה את ידיי על חזהו. אני מרגישה את עיקול השרירים ואת השיער השחור מתחת לכפות ידיי. על כתף אחת יש לו צלקת ישנה, מדקירת חרב. אני נוגעת בה בעדינות, חושבת לעצמי שאני חייבת לזכור אותה, חייבת לזכור כל רגע בזמן הזה.

"לעולם אל תיתני לו לראות אותך בוכה", הוא אומר. "הוא אוהב את זה".

אני עוקבת אחר מתאר עצם הבריח שלו, ממפה את הגידים בכתפו. עורו חם מתחת לכפות ידיי והניחוח של מעשה האהבים שלנו מסיח את דעתי מהצער הנורא.

"אני צריכה לעזוב לפני עלות השחר", אני אומרת ומביטה בחלון הסגור. "לא נותר לנו זמן רב".

הוא יודע בדיוק על מה אני חושבת. "האם זאת הדרך שלך להיפרד ממני?" הוא מצמיד את ירכו בעדינות אל בין ירכיי, כך ששריריו המתוחים לוחצים על בשרי הרך והעונג שלי מתעורר לאטו בגופי כמו סומק קל. "ככה?"

"ככה עושים את זה בכפר", אני לוחשת כדי להצחיק אותו.

הוא מגלגל אותנו כך שהוא שוכב על גבו ואני שוכבת עליו, פוקדת על מעשה האהבים האחרון שלנו. אני מושיטה את ידי ומרגישה אותו רוטט מתשוקה, מתיישבת עליו, כפות ידיי על חזהו, ואני יכולה להביט היישר בעיניו השחורות כאשר אני מורידה את עצמי בעדינות אל הנקודה המשכרת שבה הוא עומד לחדור אליי ואז אני עוצרת אותו עד שהוא מתחנן: "קתרין". רק אז אני ממשיכה הלאה. הוא מתנשם ועוצם את עיניו, מותח את זרועותיו כאילו הוא נקשר על צלב העונג. אני נעה, תחילה לאט, במחשבה על ההנאה שלו, ברצון שמעשה האהבים האחרון יימשך זמן רב, אבל אז אני מרגישה את החום גובר בתוכי, ואת התחושה המוכרת והנהדרת של חוסר הסבלנות, עד שאיני יכולה להסס או לעצור ואני חייבת להמשיך הלאה, בלי לחשוב על דבר, עד שאני קוראת בקול, קוראת בשמו באושר ובסופו של דבר בוכה ובוכה על התשוקה, על האהבה, ועל האובדן הנורא שיגיע עם עלות השחר.

בבית התפילה בשעת שחרית, אני כורעת על ברכיי לצד אחותי, נאן, וסביבנו גבירותיה של בת המלך, ליידי מרי. ליידי מרי עצמה מתפללת בדממה במעמד תפילה מפואר ומרופד משלה, הרחק מטווח השמיעה.

"נאן, אני חייבת להגיד לך משהו", אני מגמגמת.

"האם המלך דיבר?" זה כל מה שהיא אומרת.

"כן".

היא מתנשמת קלות ואז מניחה את ידה על ידי ולוחצת אותה. עיניה עצומות בתפילה. אנחנו כורעות על ברכינו זו לצד זו, בדיוק כפי שעשינו כשהיינו ילדות קטנות בביתנו בקנדל שבווסטמורלנד בשעה שאמנו קראה את התפילות בלטינית ואנחנו מלמלנו את תשובותינו. כאשר התפילה הארוכה מסתיימת, ליידי מרי קמה על רגליה ואנחנו יוצאות אחריה אל מחוץ לבית התפילה.

זהו בוקר אביבי יפה. אילו הייתי בביתי, היינו מתחילים לחרוש תלמים ביום כזה וציוצי החרמשונים היו מהדהדים בקול חזק כשריקותיהם של נערי החריש.

"הבה נלך בגן לפני ארוחת הבוקר", מציעה ליידי מרי, ואנחנו הולכות בעקבותיה במורד המדרגות אל הגן הפרטי, חולפות על פני השומרים המרימים את נשקם ונסוגים ממנה לאחור. אחותי, נאן, שגדלה בחצר המלכות, מנצלת את ההזדמנות כדי לאחוז בזרועי ולעכב אותנו מאחורי הגבירות שהולכות עם נסיכתנו. אנחנו פונות בחשאי אל שביל אחר וכשאנחנו לבדנו ואיש לא יכול לשמוע אותנו, היא פונה להביט בי. פניה החיוורות והמתוחות דומות לשלי: שיער ערמוני ומסורק לאחור מתחת לברדס, עיניים אפורות כמו שלי, ולחייה — ברגע זה — סמוקות מהתרגשות.

"שאלוהים יברך אותך, אחותי. שאלוהים יברך את כולנו. זהו יום גדול למשפחת פאר. מה אמרת לו?"

"ביקשתי ממנו זמן על מנת להבין את האושר שנפל בחלקי", אני אומרת ביובש.

"כמה זמן את חושבת שיש לך?"

"כמה שבועות?"

"הוא תמיד היה חסר סבלנות", היא מזהירה אותי.

"אני יודעת".

"מוטב להסכים לו מיד".

אני מושכת בכתפיי. "אני אסכים. אני יודעת שעליי להינשא לו. אני יודעת שאין לי ברֵרה".

"כשתהיי אשתו, תהיי מלכת אנגליה. יהיו לרשותך משאבים רבים!" היא מתרוננת. "לכולנו יהיו משאבים רבים".

"כן — הכבש המובחר של המשפחה נשלח שוב אל השוק. בפעם השלישית".

"הו, קת! אלה לא סתם נישואים לאדם מבוגר, זאת ההזדמנות הגדולה ביותר שתהיה לך בחיים! אלה הנישואים המבוקשים ביותר בכל אנגליה, ככל הנראה בעולם כולו!"

"כל עוד הם נמשכים".

היא מביטה לאחור ואז משלבת את זרועה בזרועי כך שנוכל ללכת בעודנו מצמידות את ראשינו יחד ומדברות בלחישות. "את מפחדת, אבל ייתכן שהם לא יימשכו זמן רב. הוא חולה מאוד. הוא זקן מאוד. ואז יישארו לך התואר והירושה אבל ללא הבעל".

הבעל שקברתי לא לפני זמן רב היה בן ארבעים ותשע, המלך בן חמישים ואחת, אדם זקן, אבל הוא מסוגל לחיות עד גיל שישים. הרופאים והרוקחים הטובים ביותר עומדים לרשותו, והוא שומר על עצמו מפני מחלות כאילו היה תינוק בן יומו. הוא שולח את צבאותיו להילחם ונותר מאחור, הוא ויתר על קרבות רמחים לפני שנים רבות. הוא קבר ארבע נשים — מדוע שלא יקבור עוד אחת?

"ייתכן שאאריך ימים אחריו", אני מסכימה, ומצמידה את פי לאוזנה. "אבל כמה זמן קתרין הווארד הצליחה להחזיק מעמד?"

נאן נדה בראשה למשמע ההשוואה שלי. "הפרוצה הזאת! היא בגדה בו, והייתה טיפשה מספיק להיתפס. את לא תעשי את זה".

"זה לא משנה", אני אומרת, עייפה פתאום מכל החישובים האלה. "כי אין לי ברֵרה. זהו גלגל המזל".

"אל תגידי את זה. זה רצון האל", היא אומרת בלהט פתאומי. "חשבי מה תוכלי לעשות כמלכת אנגליה. חשבי על מה שתוכלי לעשות עבורנו!"

אחותי היא תומכת נלהבת בהחלת רפורמה שתשנה את מצבה של כנסיית אנגליה מן המצב שבו היא נתונה כעת — אפיפיורות ללא אפיפיור — אל קהילה אמיתית המבוססת על כתבי הקודש. כמו רבים בארצנו — מי יודע כמה? — היא רוצה שהמלך ימשיך עוד ועוד ברפורמות שלו עד שנשתחרר מכל האמונות הטפלות.

"הו, נאן, את יודעת שאין לי כושר שכנוע... ומלבד זאת, מדוע שהוא יקשיב לי?"

"כי בהתחלה הוא תמיד מאזין לנשים שלו. ואנחנו צריכים שמישהי תדבר עבורנו. חצר המלכות כולה אחוזת פחד מפני הבישוף גרדינר, והוא חקר אפילו את אנשי חצרה של ליידי מרי. נאלצתי להסתיר את הספרים שלי. אנחנו זקוקים למלכה שתגן על הרפורמיסטים".

"לא אני", אני אומרת בגילוי לב. "אין לי כל רצון לעשות זאת ואפילו לא אעמיד פנים שאין זה כך. נרפאתי מהאמונה כאשר תומכי האפיפיור איימו לשרוף את טירתי".

"כן, ככה הם מתנהגים. הם זרקו גחלים רוחשות על קברו של ריצ'רד צ'מפיון כדי להראות שלדעתם היה צריך לשרוף אותו. הם גורמים לבני העם לחיות בבורות ובפחד. לכן אני חושבת שהתנ"ך צריך להיות מתורגם לאנגלית, כדי שכולם יבינו אותו בעצמם ולא ילכו שולל אחרי דברי הכמרים".

"הו, כולכם גרועים באותה מידה", אני אומרת חד וחלק. "אינני יודעת דבר על הרעיונות החדשים האלה — לא הגיעו לידיי ספרים רבים בריצ'מונדשייר, ולא היה לי זמן לשבת ולקרוא. לורד לטימר לא הסכים להכניס אותם הביתה. לכן אינני יודעת על מה כל המהומה, ובוודאי אין לי כל השפעה על המלך".

"אבל קת, יש ארבעה אנשים שרק רצו לקרוא את התנ"ך באנגלית, והם הואשמו בכפירה וכעת הם אסורים בכלא ווינדזור. את חייבת להציל אותם".

"לא אעשה זאת אם הם כופרים! אם הם כופרים, שיישרפו מצדי. זה החוק. מי אני שאתנגד לכך?"

"אבל את תלמדי", מתעקשת נאן. "מובן שהיית מנותקת מכל הרעיונות החדשים כשהיית נשואה ללטימר הזקן וקבורה בצפון בעודך בחיים, אבל כשתשמעי את המטיפים בלונדון ותשמעי את המלומדים המסבירים את התנ"ך באנגלית, תביני מדוע אני חושבת כך. דבר בעולם אינו חשוב יותר מאשר להביא את דברי האל אל האנשים ולדחוק מכאן את כוחה של הכנסייה הישנה".

"אני באמת חושבת שכולם צריכים לקרוא את התנ"ך באנגלית", אני מסכימה.

"בזה עלייך להאמין לעת עתה. השאר יבוא לאחר מכן. את תראי. ואני אהיה איתך", היא אומרת. "תמיד. בכל אשר תלכי אלך. שאלוהים יברך אותי, אני אהיה אחותה של מלכת אנגליה!"

שכחתי את כובד המעמד שלי ופרצתי בצחוק. "את מתהדרת כטווס! ואימא, מן הסתם, הייתה מרוצה כל-כך! את מסוגלת לדמיין את זה?"

נאן צוחקת בקול רם ומניחה את ידה על פיה. "אלוהים אדירים! אלוהים אדירים! את מסוגלת לדמיין את זה? אחרי שהם חיתנו אותך ושלחו אותי לעבוד, הכול למען טובתו של אחינו וויליאם? אחרי שהיא לימדה אותנו שהוא חייב להיות ראשון במעלה ושעלינו לשרת את המשפחה ולעולם לא לחשוב על עצמנו? היא לימדה אותנו כל חיינו שהאדם החשוב היחיד הוא וויליאם ושהארץ היחידה בעולם היא אנגליה ושהמקום היחיד הוא חצר המלכות ושהמלך היחיד הוא הנרי?"

"והירושה!" אני אומרת. "הירושה היקרה שהיא הותירה לי! האוצר הגדול ביותר היה דיוקן המלך".

"הו, היא העריצה אותו. הוא תמיד היה עבורה הנסיך היפה ביותר בכל ארצות הנצרות".

"היא ודאי הייתה מרגישה שכבוד הוא לי להתחתן עם מה שנשאר ממנו".

"ובכן, זה אכן כך", מציינת נאן. "הוא יהפוך אותך לאישה העשירה ביותר באנגליה. לאיש לא תהיה עוצמה המשתווה לשלך. תוכלי לפעול כאוות נפשך, ותאהבי את זה. כולם — אפילו אשתו של אדוארד סימור — יצטרכו להשתחוות לך. אשמח לראות את זה, האישה הזאת ממש בלתי נסבלת".

כשהיא מזכירה את אחיו של תומס, החיוך נעלם מפניי. "את יודעת, חשבתי שתומס סימור יהיה בעלי הבא".

"אבל לא אמרת לו את זה ישירות? מעולם לא הזכרת אותו לאיש? מעולם לא דיברת עליו?"

אני יכולה לראות בבירור את תומס עירום באור הנרות, חיוכו המבין, ידי על בטנו החמה, עוברת מטה לאורך שורת שערו השחור. אני יכולה להריח אותו כשאני כורעת לפניו ומצמידה את מצחי אל בטנו, כאשר שפתיי נפתחות. "לא אמרתי דבר. לא עשיתי דבר".

"הוא לא יודע שאת שוקלת להינשא לו?" דוחקת בי נאן. "חשבת על נישואים לטובת המשפחה ולא מתוך תשוקה, קת?"

אני חושבת עליו שוכב על המיטה, מקשית את גבו כדי לחדור לתוכי, על זרועותיו החסונות, על הריסים השחורים על לחייו השחומות כשהוא עוצם את עיניו בתאווה. "הוא לא יודע. רק חשבתי שהעושר שלו וקשריו המשפחתיים יכולים להועיל לנו".

היא מהנהנת. "הוא היה יכול להיות שידוך טוב. הוא מגיע ממשפחה שכוחה עולה. אבל לעולם לא נזכיר אותו שוב. אסור שמישהו יחשוב שפעם חשבת עליו".

"אני לא. הייתי צריכה להינשא למישהו שהיה מביא תועלת למשפחה. לו, או למישהו אחר".

"עלייך לחשוב כי הוא מת ונקבר באדמה", היא מתעקשת.

"סילקתי מראשי כל מחשבה עליו. לעולם לא אדבר עליו שוב, מעולם לא ביקשתי מאחי לדבר איתו. מעולם לא הזכרתי את שמו בפני איש, לא בפני דודנו. שכחי ממנו. אני כבר שכחתי".

"זה חשוב, קת".

"אינני שוטה".

היא מהנהנת. "לעולם לא נדבר עליו שוב".

"לעולם לא".

באותו הלילה אני חולמת על טריפין. אני חולמת שאני אותה קדושה, והושאתי נגד רצוני לאויבו של אבי, מטפסת באותו גרם מדרגות אפל בטירתו. מאחד החדרים בקומה העליונה נודף ריח רע. הריח ממלא את גרוני ואני משתעלת כאשר אני ממשיכה לטפס מעלה, יד אחת על קיר האבן הלח, היד האחרת אוחזת בנר, האור מרצד כאשר רוח המגפה נושבת מאותו החדר. זהו ניחוח המוות, הצחנה הבוקעת מדבר מת ומרקיב הנמצא מאחורי הדלת הנעולה, ואני חייבת לפתוח את הדלת ולהתמודד עם הפחד הנורא ביותר שלי, מכיוון שאני טריפין, והושאתי נגד רצוני לאויבו של אבי, מטפסת באותו גרם מדרגות אפל בטירתו. ריח רע נודף מאחד החדרים בקומה העליונה. הריח ממלא את גרוני ואני משתעלת כאשר אני ממשיכה לטפס מעלה, יד אחת על קיר האבן הלח, היד האחרת אוחזת בנר, האור מרצד כאשר רוח המגפה נושבת מאותו החדר. זהו ניחוח המוות, הצחנה הבוקעת מדבר מת ומרקיב שנמצא מאחורי הדלת הנעולה, ואני חייבת לפתוח את הדלת ולהתמודד עם הפחד הנורא ביותר שלי, מכיוון שאני טריפין, והושאתי נגד רצוני לאויבו של אבי, מטפסת באותו גרם מדרגות אפל בטירתו... וכך החלום חוזר על עצמו שוב ושוב, בעודי עולה במדרגות, מדרגה אחר מדרגה בזמן שאור הנר מרצד על החומה האפלה והריח מתוך החדר הנעול מתחזק יותר ויותר עד שלבסוף אני נחנקת מהריח, המיטה רועדת ומרי-קלייר, עוד אחת מגבירות השרת של הנסיכה, שחולקת איתי את מיטתי, מעירה אותי ואומרת: "שאלוהים יברך אותך, קתרין, חלמת והשתעלת וזעקת! מה קרה לך?"

אני אומרת, "זה כלום. ישמור אלוהים, פחדתי כל-כך! היה לי חלום, חלום רע מאוד".

מדי יום ביומו מגיע המלך אל חדריה של ליידי מרי, נשען בכבדות על זרועו של אחד מחבריו, מנסה להסתיר את העובדה שהרגל הפצועה שלו נרקבת לאטה. אדוארד סימור, גיסו, תומך בו, מדבר בנועם, מקסים כמו כל בני סימור. בדרך כלל תומס הווארד הזקן, דוכס נורפוק, מחזיק את זרועו האחרת, פניו נעולות בחיוך מנומס, וסטיבן גרדינר רחב הפנים ורחב הכתפיים, בישוף ווינצ'סטר, משתרך מאחוריהם, נכון תמיד לצעוד קדימה ולהתערב. כולם צוחקים בקול רם מבדיחותיו של המלך ומהללים את תבונתו. איש לעולם אינו סותר את דבריו. איני חושבת שהוא התווכח עם מישהו מאז אן בולין.

"שוב גרדינר", מעירה נאן, וקתרין ברנדון רוכנת אליה ולוחשת בבהילות. אני רואה את נאן מחווירה כאשר קתרין מהנהנת בראשה היפה.

"מה קרה?" אני שואלת אותה. "מדוע שסטיבן גרדינר לא ילווה את המלך?"

"תומכי האפיפיור מקווים ללכוד את תומס קרנמר, הארכיבישוף הטוב ביותר שהיה לחצר המלכות מעולם", ממלמלת נאן במהירות. "בעלה של קתרין אמר לה שהם מתכננים להאשים את קרנמר בכפירה, היום אחר הצהריים. הם חושבים שיש להם די עדויות לשלוח אותו אל המוקד".

אני נדהמת כל-כך עד כי איני מסוגלת להשיב. "אי אפשר להרוג בישוף!" אני קוראת.

"אפשר", אומרת קתרין בחדות. "המלך הזה כבר עשה זאת: הבישוף פישר".

"זה היה לפני שנים! מה עשה תומס קרנמר?"

"הוא כפר בששת עיקרי האמונה של המלך", מסבירה קתרין ברנדון במהירות. "המלך קבע שישה דברים שכל נוצרי חייב להאמין בהם, וָלא יואשם בכפירה".

"אבל כיצד הוא יכול לכפור בהם? הוא ודאי אינו פועל נגד אמונות הכנסייה. הוא הארכיבישוף: הוא הכנסייה!"

המלך מתקרב אלינו.

"התחנני שיחוס על חייו של הארכיבישוף!" אומרת לי נאן בחופזה. "הצילי אותו, קת".

"כיצד אוכל לעשות זאת?" אני שואלת ואז מתנתקת ממנה ומחייכת כשהמלך צולע לעברי, ושולח אל בתו רק הנהון קל.

אני מבחינה במבט המבולבל של ליידי מרי, אבל גם אם היא חושבת שהתנהגותי אינה הולמת אלמנה בת שלושים, היא לא אומרת דבר. ליידי מרי צעירה ממני רק בשלוש שנים, וילדותה רצופת הכאבים לימדה אותה זהירות מהי. היא ראתה את חבריה, את מוריה, אפילו את האומנת הראשית שלה, נעלמים מחייה ומגיעים אל מצודת לונדון ומשם אל הגרדום. הזהירו אותה שאביה יערוף את ראשה בגלל דבקותה העיקשת באמונתה. לפעמים, כאשר היא מתפללת בדממה, עיניה מתמלאות בדמעות ואני חושבת שהיא מתאבלת על אלה שאיבדה ולא עלה בידה להציל. אני מדמיינת אותה מתמלאת בכל בוקר ברגשות אשמה, בידיעה שהיא התכחשה לאמונתה כדי להציל את חייה, אבל חבריה לא עשו כן.

עכשיו היא עומדת כאשר המלך מתיישב בכבדות בכיסא שהוצב עבורו ליד כיסאי, ומתיישבת רק אחרי שהוא מחווה בידו. היא לא מדברת עד אשר הוא פונה אליה אלא נותרת שקטה, ראשה מורכן בצייתנות. היא לעולם לא תתלונן על שהוא מפלרטט עם גבירותיה. היא תבלע את צערה עד שהוא ירעיל אותה.

המלך מורה לכולנו לשבת, רוכן כלפיי ושואל בלחישה אומרת קרבה מה אני קוראת. אני מראה לו מיד את הכריכה. זה ספר של סיפורים צרפתיים, לא אחד הספרים האסורים.

"את קוראת צרפתית?"

"אני גם דוברת צרפתית. לא באופן שוטף כמו הוד מלכותו, כמובן".

"את קוראת גם שפות אחרות?"

"קצת לטינית, ואני מתכננת להרחיב את לימודיי, כעת כשיש לי פנאי", אני עונה. "עכשיו כשהגעתי אל חצר מלכות מלומדת".

הוא מחייך. "אני הייתי מלומד כל חיי. אני חושש שלעולם לא תוכלי להשיג אותי, אבל תצטרכי ללמוד מספיק כדי להקריא לי".

"השירה של הוד מעלתו באנגלית משתווה בערכה לכל דבר שנכתב בלטינית מעולם", אומר בלהיטות אחד החצרנים שלו.

"כל שירה היא טובה יותר אם היא כתובה בלטינית", סותר אותו סטיבן גרדינר. "אנגלית היא שפת השוק. לטינית היא שפתם של כתבי הקודש".

הנרי מחייך ומניף את ידו השמנה, הטבעות הגדולות נוצצות כאשר הוא מבטל את דבריו "אכתוב לך שיר בלטינית כדי שתתרגמי אותו", הוא מבטיח לי. "כך תוכלי לשפוט בעצמך מה היא השפה הטובה יותר למילות אהבה. מוחה של אישה יכול להיות התכשיט המפואר ביותר שלה. כך תראי לי את היופי של חוכמתך וגם את יופיין של פנייך".

עיניו הקטנות משוטטות הרחק מפניי, אל צווארון שמלתי ואל עיקול שדיי הלחוצים והמורמים בתוך המחוך ההדוק. הוא מלקק את שפתיו הקפוצות. "האין היא הליידי הנאה ביותר בחצר מלכותי?" הוא שואל את דוכס נורפוק.

האיש הזקן מעלה חיוך קל על פניו, ועיניו השחורות בוחנות אותי כאילו הייתי נתח בשר עסיסי. "היא אכן הנאה ביותר מבין כל הפרחים היפים של חצר המלכות", הוא אומר ומחפש במבטו אחר בתו מרי.

אני רואה את נאן מביטה בי בבהילות ומעירה: "אתה נראה עייף מעט. האם משהו מטריד את הוד מעלתו?"

הוא מניד בראשו כאשר דוכס נורפוק רוכן לפנים כדי להאזין. "אין זה דבר שצריך להטריד אותך". הוא נוטל את ידי ומושך אותי קרוב אליו. "את נוצרייה טובה, הלא כן, יקירתי?"

"כמובן", אני אומרת.

"קוראת את התנ"ך שלך, מתפללת לקדושים וכל זה?"

"כן, הוד מעלתך, מדי יום ביומו".

"אם כן, את יודעת שהענקתי את התנ"ך באנגלית לבני עמי ושאני ראש הכנסייה באנגליה?"

"כמובן, הוד מעלתך. אני נשבעתי אמונים בעצמי. קראתי לכל דרי ביתי בטירת סנייפ והוריתי להם להישבע שאתה ראש הכנסייה ושהאפיפיור הוא רק הבישוף של רומא, וכי אין לו כוח ושררה באנגליה".

"יש אנשים הרוצים כי הכנסייה האנגלית תשנה את דרכיה ותבחר בדרכיו של לותר. ויש כאלה החושבים כי על הכנסייה לחזור לדרכיה הקודמות, לאופן שבו הדברים התנהלו בעבר, להחזיר את הכוח לאפיפיור. מה את חושבת?"

אני חושבת שבוודאות איני רוצה להביע דעה לכאן או לכאן. "אני חושבת שעליי לפעול לפי דרכו של הוד מעלתך".

הוא צוחק בקול רם ולכן כל הנוכחים בחדר צוחקים איתו. הוא מניח את כף ידו מתחת לסנטרי. "את צודקת בהחלט", הוא אומר. "כנתינה וכאהובה. אני אומר לך, אני מפרסם את הפסיקה שלי וקורא לזה ספר המלך כדי שהאנשים ידעו מה לחשוב. אני אומר להם. אני מצאתי את דרך הביניים בין סטיבן גרדינר שכאן — שהיה רוצה שנחזור לכל הטקסים הישנים ונחזיר את הכוח לידי הכנסייה — ובין חברי תומס קרנמר — שאינו כאן — שהיה רוצה שנפעל לפי צווי התנ"ך. קרנמר לא רוצה מנזרים, לא רוצה כנסיות, לא בתי תפילה, אפילו לא כמרים — רק מטיפים ודברי האל".

"אבל למה החבר שלך תומס קרנמר אינו כאן?" אני שואלת בחשש. יש הבדל מהותי בין ההבטחה להציל את חייו של אדם ובין הצלתו ממש. איני יודעת מה עליי לעשות כדי להשפיע על המלך להטות את חסדו.

עיניו הקטנות של הנרי בורקות. "אני מאמין שהוא ממתין בחשש לשמוע אם הוא מואשם בכפירה ובבגידה במלכות". הוא מצחקק. "אני מאמין שהוא ממתין לשמוע את הלמות מגפי החיילים המגיעים לקחת אותו אל מצודת לונדון".

"אבל האין הוא חברך?"

"אם כך, התקווה לרחמים כנראה משככת קלות את אותה אימה".

"אבל הוד מעלתך הוא רב חסד — האם לא תסלח לו?" אני שואלת.

גרדינר מתקדם ומרים את ידו העדינה כאילו ברצונו להשתיק אותי.

"רק האל סולח", קובע המלך נחרצות. "תפקידי הוא להשליט חוק וסדר".

הנרי לא נותן לי אפילו שבוע להתמודד עם האושר הגדול שלי. הוא מדבר איתי שוב כעבור יומיים, בערב יום ראשון לאחר התפילה. אני מופתעת שהוא משלב אדיקות דתית עם עסקים, אבל מכיוון שענייניו הם ענייני האל, יום המנוחה יכול להיות קדוש ומועיל בעת ובעונה אחת. אנשי חצר המלכות יוצאים מבית התפילה אל האולם הגדול לארוחת הערב, ואור השמש הבוהק נכנס מבעד לחלונות הגדולים כשהמלך נעצר במקומו ומהנהן כדי לזמן אותי מקרב הגבירות אל ראש הקבוצה. כובע הקטיפה שלו מכסה את שערו הדליל והפנינים המקיפות אותו מנצנצות אליי. הוא מחייך כאילו הוא משועשע, אבל עיניו אטומות כמו אבני החן שהוא עונד.

הוא לוקח את ידי בברכה ומשלב אותה תחת זרועו השמאלית הגדולה. "האם יש לך תשובה עבורי, ליידי לטימר?"

"יש לי", אני אומרת. עכשיו משאיני יכולה להימלט עוד, אני מגלה כי קולי צלול וכף ידי, המחוצה בין בטנו האדירה ושרוולו המרופד למכביר, יציבה. אינני נערה צעירה המפחדת מהלא נודע, אני אישה בוגרת. אני מסוגלת להתייצב מול הפחד, אני יכולה לצעוד לעברו. "התפללתי לאל שידריך אותי, וקיבלתי את תשובתי". אני מביטה סביב. "האם תרצה שאענה לך כאן ועכשיו?"

הוא מהנהן, הוא אינו מבין פרטיות מהי. זהו אדם שמלווים אותו מבוקר ועד ערב. אפילו כאשר הוא כורע בכאב מעל העביט, מתייסר מעצירות, יש אנשים העומדים לצדו וממתינים להושיט לו בדים לניקוי, מים לשטיפה ויד לאחוז בה כשהכאב כבד מנשוא. הוא ישן עם משרת לרגלי מיטתו, הוא משתין לצד חבריו הקרובים, וכאשר הוא מקיא מהאבסת יתר בשולחן הסעודה, מישהו מחזיק לו את הקערה. מובן שהוא לא מהסס באשר להצעת נישואים בעוד כולם כורים אוזנם להקשיב — אין כל סכנת השפלה עבורו: הוא יודע שאי אפשר לסרב לו.

"אני יודעת שאני מבורכת מכל הנשים". אני משתחווה נמוך מאוד. "יהיה לי לכבוד רב להיות אשתך".

הוא לוקח את ידי ומצמיד אותה לשפתיו. מעולם לא היה לו ספק, אבל הוא שמח לשמוע שאני מתארת את עצמי כמבורכת. "את תשבי לצדי בארוחת הערב", הוא מבטיח. "והכרוז יכריז על כך קבל עם ועדה".

הוא הולך כשידי לחוצה מתחת לזרועו, וכך אנחנו מובילים את כל שאר האנשים, עוברים מבעד לדלתות הגבוהות אל האולם הגדול. ליידי מרי הולכת מצדו האחר. איני יכולה לראות דבר מעבר לחזהו הענק והיא עצמה אינה מנסה להביט בי מסביבו. אני מדמיינת את פניה קפואות וחסרות הבעה, ואני יודעת שגם אני ודאי נראית כך. אנחנו, מן הסתם, נראות כמו אחיות חיוורות הצועדות אל ארוחת הערב, מלוות באבינו הענק.

אני רואה את השולחן הרם ואת הכס והכיסאות משני צדדיו, ראש המשרתים ככל הנראה מסר הוראה להציב אותם במקומם. אפילו הוא ידע שהמלך ידרוש ממני תשובה חיובית כאשר נלך לארוחת הערב, ושאני רק אגיד, "כן".

שלושתנו עולים על הבמה ותופסים את מקומותינו. חופת המשי מכסה את כס המלך אבל נעצרת לפני כיסאי. רק כשאהיה המלכה, אוכל לסעוד מתחת לבד הזהב. אני מביטה באולם ובמאות האנשים המביטים בי. הם נועצים מרפקים ומצביעים עליי כאשר הם מבינים כי אני עומדת להיות מלכתם החדשה, תרועת החצוצרות נשמעת והכרוז צועד לפנים.

אני רואה את הבעתו, הנשלטת בקפידה, של אדוארד סימור לנוכח הגעתה של אישה חדשה שתביא עמה יועצים משלה, משפחה מלכותית חדשה, חברים מלכותיים חדשים, משרתים מלכותיים חדשים. הוא יאמוד את האיום שנשקף ממני למעמדו כגיסו של המלך, אחיה של המלכה שמתה, מוות מצער כל-כך, בלידה. איני רואה את אחיו, תומס, ואיני בודקת אם הוא שם, מביט בי. אני מסתכלת בעיוורון באולם הגדול ומקווה שהוא סועד במקום אחר הלילה. איני מחפשת אחריו. אסור לי לראות אותו שוב כל עוד אני חיה.

אני מתפללת להדרכה, מבקשת שרצונו של האל, לא רצוני שלי, ישבור את עקשנותי ויאפשר לי למלא את רצונותיו ולא את רצונותיי. איני יודעת היכן למצוא את האל — בכנסייה הישנה של הטקסים ובתמונות הקדושים, בנִסים ובעליות לרגל, או בדרכים החדשות של התפילות באנגלית והקריאה בתנ"ך — אבל אני חייבת למצוא אותו. אני חייבת למצוא אותו כדי שאוכל לרסק את תשוקתי, לרסן את שאיפותיי. אם אעמוד לפני המזבח ואכנס בשבועה לעוד נישואים חסרי אהבה, הוא חייב לשאת אותי מעלה. לא אוכל לוותר על תומס אלא אם כן אדע שאני עושה זאת למען מטרה נעלה. איני יכולה לוותר על אהבתי הראשונה, אהבתי היחידה, אהבתי העדינה הנכספת ומלאת התשוקה כלפיו — אותו אדם ייחודי שלא ניתן לעמוד בפניו — אלא אם כן אקבל בתמורה את אהבתו של האל שתמלא אותי.

אני מתפללת כמו פרח כמורה, באדיקות גמורה. אני מתפללת על ברכיי ליד הארכיבישוף קרנמר, אשר שב אל חצר המלכות בלי שמילה אחת נאמרה נגדו, כמעט כאילו האשמה בכפירה הייתה רק צעד ריקוד, קדימה ואחורה ואז סיבוב. איני מסוגלת להבין זאת, אבל המלך כנראה רימה את המועצה שלו וגרם לה להאשים את הארכיבישוף, ואז פנה נגדה והורה לארכיבישוף לחקור את כל אלה שהאשימו אותו. וכך סטיבן גרדינר מסתובב כעת בפחד, ואילו תומס קרנמר חזר בגאווה אל חצר המלוכה, בטוח שחינו של המלך נסוך עליו, והוא כורע על ברכיו לצדי, פניו הזקנות והמקומטות מופנות מעלה כאשר אני מתפללת בדממה, מנסה להפוך את התשוקה שלי לתומס לאהבת האל. אבל אפילו עכשיו — איזו שוטה אני — אפילו בעודי שקועה בתפילה העמוקה ביותר וחושבת על צליבתו של ישו, אני רואה את פניו הכהות של תומס: עיניו עצומות, נאנק בשיא תשוקתו. אז אני צריכה לעצום בכוח את עיניי ולהתפלל חזק יותר.

אני מתפללת על ברכיי לצד ליידי מרי, שאינה אומרת מילה אחת על מעמדי החדש פרט להכרה שקטה בקיומי וברכות לאביה. בין מות הקדושים של אמה וביני היו אימהות חורגות רבות מכדי שהיא תנטור לי טינה על רצוני לתפוס את מקומה של קתרין מארגון, אימהות חורגות רבות מכדי שהדבר יעורר בה תקווה לעתיד. האם החורגת האחרונה שלה החזיקה מעמד פחות משנתיים וקודמתה רק שישה חודשים. אני מוכנה להישבע שבשעה שהיא כורעת לצדי בתפילה דוממת, ליידי מרי חושבת בחשאי שנזקקתי לעזרת האל כדי להגיע אל מקומה של אמה, ואזדקק לעזרתו גם כדי להישאר שם. היא מרכינה את ראשה ומצטלבת בסוף התפילה ומביטה בי במבט רחום מעט, מעשים אלה מגלים לי שהיא סבורה כי לא יהיה די בעזרת האל. היא מסתכלת עליי כאילו אני אישה הנכנסת אל החשכה ובידה רק נר קטן כנגד הצללים העמוקים — ואז היא מושכת קלות בכתפיה ופונה משם.

אני מתפללת כמו נזירה, ללא הרף, עם בוא השעה, בכל שעה, נופלת על ברכיי בחדר השינה, מתפללת בדממה בבית התפילה ובייאוש בכל רגע קט שבו אני לבדי. בשעות האפלות לפני שחר הקיץ, כאשר אני קודחת מחום ולא מסוגלת להירדם, אני חושבת שכבשתי את תשוקתי כלפי תומס, אבל כאשר אני מתעוררת בבוקר, אני עורגת למגעו. אני לעולם לא מתפללת שהוא יבוא וייקח אותי. אני יודעת שזה בלתי אפשרי. אני יודעת שאסור לו לעשות זאת. ואף-על-פי-כן, כל אימת שדלת בית התפילה נפתחת מאחוריי, לבי מזנק כי אני חושבת שזה הוא. אני כמעט מסוגלת לראותו, עומד על מפתן הדלת, אני כמעט מסוגלת לשמוע אותו אומר: "בואי, קתרין, בואי אליי!" אז אני מסובבת את חרוזי מחרוזת התפילה שלי בידיי ומתפללת לאל שיביא עליי תאונה, איזה אסון נורא, שיעצור את יום חתונתי.

"אבל האם יש אפשרות אחרת פרט למותו של המלך?" שואלת נאן.

אני מביטה בה באטימות.

"זוהי בגידה לחשוב על כך", היא מזכירה לי, קולה שקט מתחת להמהום קולות המקהלה. "וזוהי בגידה חמורה עוד יותר להגיד את זה בקול רם. אינך יכולה להתפלל למותו, קתרין. הוא ביקש להינשא לך ואת הסכמת. זהו מעשה חסר נאמנות כנתינה וכרעיה".

אני מרכינה את ראשי בגלל גערתה, אבל היא צודקת. זהו חטא להתפלל למותו של אדם אחר, אפילו למותו של אויבך המר. צבא הצועד לקרב צריך להתפלל שימותו כמה שפחות, בשעה שאנשיו מכינים עצמם למלאכתם. בדומה להם, אני צריכה להכין את עצמי למלאכתי, לסכן את עצמי. ומלבד זאת, הוא לא האויב המר שלי. הוא אדם נדיב ומפנק, הוא אומר לי שהוא מאוהב בי ושאני כל העולם עבורו. הוא מלכי, המלך הגדול ביותר שהיה לאנגליה מאז ומעולם. נהגתי לחלום עליו כשהייתי נערה ואמי הייתה מספרת לי על המלך הצעיר והיפה, על סוסיו, על בגדי הזהב שלו, ועל תעוזתו. איני יכולה לאחל לו רע. עליי להתפלל לבריאותו, לאושרו, לחיים ארוכים עבורו. עליי להתפלל לשנות נישואים רבות, הייתי צריכה להתפלל שאוכל לגרום לו אושר.

"את נראית נורא", אומרת נאן ישירות. "את לא מצליחה לישון?"

"לא". הייתי ערה כל הלילה בתפילה שהאל יחוס על חיי.

"את חייבת לישון", היא פוקדת עליי. "ולאכול. את האישה היפה ביותר בחצר המלכות ואין אישה שיכולה אפילו להתקרב לזה. מרי הווארד וקתרין ברנדון הן כאין וכאפס לעומתך. האל העניק לך את מתנת היופי: אל תשליכי אותה. ואל תחששי שאם תאבדי את יופייך הוא יזרוק אותך. ברגע שהוא החליט על דבר-מה, הוא לעולם לא משנה את דעתו, אפילו אם מחצית מתושבי אנגליה מתנגדים לו..." היא קוטעת את דבריה ומתקנת את עצמה בצחוק קל, "אלא אם כן — לפתע פתאום — הוא מחליט לעשות זאת, ואז הכול מתהפך ואיש אינו מסוגל לשנות את דעתו".

"אבל כאשר הוא משנה את דעתו?" אני שואלת אותה. "למה הוא עושה זאת?"

"הוא עושה זאת בו-ברגע", היא אומרת. "כהרף עין. ואינך מסוגלת לחזות זאת".

אני נדה בראשי. "אבל כיצד ניתן להתמודד עמו? עם מלך כה הפכפך? עם מלך כה חלקלק?"

"יש אנשים שאינם מסוגלים", היא אומרת בקצרה.

"אם לא אוכל להתפלל שיחוס על חיי, למה אוכל להתפלל?" אני שואלת. "להשלמה עם גורלי?"

היא נדה בראשה. "דיברתי עם בעלי, הרברט. הוא אמר לי שהוא חושב שנשלחת על-ידי האל".

אני מצחקקת מיד. בעלה של נאן מעולם לא התייחס אליי בעבר. אם הוא הבין לפתע פתאום שאני שליחה שנשלחה משמים, זהו אות לחשיבותי הגוברת בעולם.

אבל נאן לא צוחקת. "הוא באמת חושב כך. את הגעת בדיוק ברגע שבו אנחנו זקוקים למלכה אדוקה. את תצילי את המלך מהידרדרות בחזרה לידיה של רומא. הכמרים הזקנים מדברים באוזנו של המלך. הם מזהירים אותו שהארץ אינה תובעת רפורמה ותו לא, אלא הופכת ללותרנית, לכופרת לחלוטין. הם מפחידים אותו וקוראים לו לחזור לרומא, ומפנים אותו נגד אנשיו. הם לוקחים את התנ"ך מהכנסיות של אנגליה כדי שבני העם לא יוכלו לקרוא את מילות האל בעצמם. עכשיו הם אסרו חצי תריסר אנשים בווינדזור, ביניהם ראש המקהלה, והם ישרפו אותם בביצות שמתחת לטירה. ואשמתם היחידה היא שהם רצו לקרוא את התנ"ך באנגלית!"

"נאן, לא אוכל להציל אותם! האל לא שלח אותי כדי להציל אותם".

"את חייבת להציל את הרפורמה בכנסייה, ולהציל את המלך ולהציל את כולנו. זוהי מלאכת האל, ואנחנו מאמינים שאת מסוגלת לעשות אותה. הרפורמיסטים רוצים שתייעצי למלך ברגעיו הפרטיים. רק את יכולה לעשות את זה. את חייבת לקבל על עצמך את המשימה הזאת, קת. האל ידריך אותך".

"קל לך לדבר. האם בעלך לא מבין שאיני יודעת על מה האנשים מדברים? שאיני יודעת באיזה צד כל אחד נמצא? לא אוכל לעשות זאת. איני יודעת על כך דבר, ואין לי שום עניין בכך".

"האל בחר בך. וקל מאוד להבין. חצר המלכות מחולקת לשני מחנות, וכל אחד מהם משוכנע שהצדק איתו ושהאל מדריך אותו. מצד אחד יש אנשים הרוצים שהמלך יחתום על הסכם עם רומא וישיב על כנם את המנזרים, את הכנסיות ואת כל הטקסים של כנסיית האפיפיור. הבישוף סטיבן גרדינר והאנשים שעובדים איתו: הבישוף בונר, סר ריצ'רד ריץ', סר תומס ריזלי, אנשים כאלה. בני משפחת הווארד תומכים באפיפיור והיו רוצים להחזיר את שלטון הכנסייה, אבל הם יפעלו תמיד לפי רצון המלך, יהיה אשר יהיה. ואנחנו, מן הצד השני, רוצים לראות את הכנסייה מתקדמת אל הרפורמה, זונחת מאחור את האמונות התפלות של הכנסייה הקתולית, מאפשרת לקרוא את התנ"ך באנגלית, להתפלל באנגלית, לסגוד באנגלית, ולעולם לא לקחת עוד פני אחד מאדם עני ולהבטיח לו בכך מחילה על חטאיו, לעולם לא לרמות עוד אדם עני עם פסל שמדמם לפי הוראה, לעולם לא לצוות על אדם עני לצאת לעלייה לרגל יקרה. אנחנו מאמינים במילותיו של האל — זה הכול".

"מובן שאת חושבת שהצד שלך הוא הצודק", אני מעירה. "את תמיד חושבת כך. ומי מדבר למענכם?"

"איש אינו עושה זאת. זאת הבעיה. יש יותר ויותר אנשים בארץ, יותר ויותר אנשים בחצר המלכות החושבים כמונו. כמעט כל לונדון. אבל אין לנו אדם בעל חשיבות לצדנו חוץ מתומס קרנמר. המלך לא מקשיב לאיש מאיתנו. לכן זאת חייבת להיות את".

"כדי לשמור על הרפורמה של המלך?"

"רק על זה. זה הכול. רק שישמור על הרפורמות שלו, הרפורמות שהוא עצמו התחיל בהן. גם אחינו, וויליאם, בטוח בזה. זאת המלאכה האדירה ביותר שניתן לעשות, לא רק למען אנגליה אלא גם למען העולם כולו. זוהי הזדמנות גדולה עבורך, קת. זאת ההזדמנות שלך להיות אישה דגולה, מנהיגה".

"איני רוצה בכך. אני רוצה להיות עשירה ולחיות בביטחון ובנוחות. כמו כל אישה הגיונית. כל השאר הוא יותר מדי עבורי. זה מעל ליכולותיי".

"זה היה יכול להיות, אילולא הייתה לצדך תמיכתו של האל", היא אומרת. "ולכן ודאי תצליחי. אני אתפלל למענך. כולנו מתפללים לכך".

המלך מגיע אל חדריה של ליידי מרי ומברך אותה תחילה, כפי שיעשה עד יום חתונתנו, אחר כך אהפוך להיות הליידי הראשונה של הממלכה ואקבל חדרים משלי. אז הוא יברך אותי תחילה, והיא וכל אישה אחרת בממלכה יבואו אחריי. כשאסקור את הגבירות, שהרימו את אפן על קתרין פאר הפשוטה ועכשיו יצטרכו להשתחוות למלכה קתרין, יהיה עליי להסתיר חיוך מדושן עונג. הוא מתיישב בינינו על כיסא, החורק באופן מדאיג תחת משקלו בשעה ששני נושאי כלים מורידים אותו אליו. הם מביאים לו שרפרף, משרת מתכופף ומניח עליו בעדינות את רגלו הכבדה. המלך מסתיר את עווית הכאב שחולפת בפניו ופונה אליי בחיוך.

"סר תומס סימור עזב אותנו. הוא לא הסכים להישאר אפילו יום אחד נוסף, אפילו לא בשביל החתונה. מדוע לדעתך הוא עשה זאת?"

אני מרימה את גבותיי בהפתעה רגועה. "אינני יודעת, הוד מעלתך. להיכן הוא עזב?"

"אינך יודעת? לא שמעת?"

"לא, הוד מעלתך".

"הוא יצא למלא את דבריי", הוא אומר. "הוא גיסי ומשרתי. הוא פועל רק למצוותי, בכל פעם שאני מצווה עליו. הוא הכלב והעבד שלי". הוא פורץ בצחוק צרוד ופתאומי ואדוארד סימור, הגיס המלכותי האחר, צוחק גם הוא בקול רם, כאילו אינו מתנגד כלל שיכנו את אחיו כלב ועבד.

"הוד מעלתו הפקיד בידיו של אחי משימה חשובה", אומר לי אדוארד. הוא נראה מרוצה, אבל כל החצרנים הם שקרנים. "אחי, תומס, יצא לשמש כשגריר למלכה מרי, עוצרת פלנדריה".

"אנחנו נכרות ברית", אומר המלך. "נגד צרפת. והפעם לא יהיה ניתן לשבור אותה. הפעם נשמיד את צרפת ונזכה בחזרה בכל אדמות אנגליה, ועוד יותר מכך, אה, סימור?"

"אחי ישיג את הברית עבורך ועבור כל אנגליה, והיא תימשך לנצח נצחים", ממהר אדוארד להבטיח. "לכן הוא עזב במהירות, כדי להתחיל במלאכתו תכף ומיד".

אני מפנה את ראשי מאדם אחד לאחר, כמו אחד הצעצועים המכאניים שמייצרים השענים. טיק-טוק: אדם אחד מדבר ואז האחר. טיק-טוק: הראש פונה אל הצד האחר. ולכן אני נבהלת כאשר המלך פונה אליי בחדות, לפתע פתאום, ואומר: "האם תתגעגעי לסר תומס? האם תתגעגעי אליו, ליידי לטימר? הוא גבר אהוד מאוד בקרב הנשים, נכון?"

בלהיטותי הרבה, אני מתכוונת להכחיש זאת, אבל אז אני מבחינה במלכודת. "אני בטוחה שכולנו נתגעגע אליו", אני אומרת באדישות. "הוא התחבב על כל הנשים הצעירות. אני שמחה שהשנינות שלו תוכל להועיל להוד מעלתך, בשעה שקודם לכן הוא בזבז אותה עליי".

"אינך מקבלת בברכה חיזורים חצרניים?" הוא מביט בי מבעד לעיניים צרות.

"אני אישה צפונית פשוטה", אני אומרת. "אינני אוהבת מילים מכובסות".

"כמה מקסים!" קורא בקול אדוארד סימור כאשר המלך צוחק על הביטוי שלי ונוקש באצבעותיו אל משרת, אשר מרים את רגלו מהשרפרף, ואז שני הנערים מרימים אותו על רגליו ומייצבים אותו כאשר הוא רועד. "נלך לארוחת הערב", הוא פוקד. "אני רעב כל-כך שאני מסוגל לאכול שור שלם! ואת חייבת להתחזק, ליידי לטימר. גם את צריכה לשרת אותי! אני רוצה כלה בריאה!"

אני משתחווה כאשר הוא צולע על פניי, משקלו האדיר מכופף את רגליו החלשות, שוק אחת מנופחת מהתחבושת העבה הכרוכה סביב הפצע המזוהם. אני קמה והולכת לצד ליידי מרי. היא שולחת אליי חיוך קל וקר ולא אומרת דבר.

עליי לבחור מימרה. נאן ואני שוכבות על מיטתי, בחדר השינה שלי, שדלתו סגורה ונעולה בפני כל שאר דרי הארמון, הנרות עומדים לִכלות.

"את זוכרת את כולן?" אני שואלת אותה בסקרנות.

"מובן שכן. ראיתי את ראשי התיבות שלהן נחקקים על כל משקוף עץ וזיז אבן בארמון. ואז ראיתי כיצד סודקים את האבנים ומשייפים את העץ וכותבים ראשי תיבות חדשים. רקמתי כל מימרה לתוך דגלים בחתונות שלהן. ראיתי כל סימן נצבע מחדש. ראיתי את המגנים מגולפים ומוצבים על הדוברה המלכותית ואז נשרפים. מובן שאני זוכרת את כולן. ומדוע שלא? הייתי שם כאשר הכריזו על כל אישה, הייתי שם כאשר לקחו אותה. אימא שלחה אותי לשרת את מלכת אנגליה, קתרין

מארגון, ואילצה אותי להבטיח לה שתמיד אהיה נאמנה למלכה. היא מעולם לא חלמה שיהיו שש מלכות. היא מעולם לא חלמה שאת תהיי אחת מהן. שאלי אותי על המימרות. אני מכירה את כולן!"

"אן בולין", אני אומרת באקראי.

"המאושרת ביותר", אומרת נאן בצחוק גס.

"אן מקליווס?"

"אלוהים שלח אותי לשמור על הטוב".

"קתרין הווארד?"

נאן מעווה את פניה כאילו הזיכרון מר: "אין רצון אחר מלבדו, שקרנית קטנה ומסכנה", היא אומרת.

"קתרין מארגון?" שתינו מכירות את המימרה. קתרין הייתה חברתה האהובה של אמי, קדושה מעונה על מזבח אמונתה ובוגדנותו המחרידה של בעלה.

"כנועה ונאמנה, שהאל יברך אותה. מעולם לא הייתה אישה כנועה ממנה. מעולם לא הייתה אישה נאמנה יותר".

"מה הייתה המימרה של ג'יין?" ג'יין סימור תמיד תהיה האישה האהובה עליו, לא משנה מה אגיד או אעשה. היא העניקה לו בן ומתה לפני שנמאס לו ממנה. עכשיו הוא זוכר אישה מושלמת, קדושה ולאו דווקא רעיה, ואפילו מצליח להזיל עליה כמה דמעות קטנות וחמות. אבל אחותי, נאן, זוכרת שג'יין מתה מבוהלת ובודדה, קוראת לבעלה, ולאיש לא היה די אומץ להגיד לה שהוא עזב את המקום.

"כבולה לציית ולשרת", אומרת נאן. "כבלו אותה בידיה וברגליה, אם להגיד את האמת".

"כבולה? מי כבל אותה?"

"כמו כלבה, כמו שפחה. האחים האלה שלה מכרו אותה כאילו הייתה תרנגולת מפוטמת. הובילו אותה לשוק, הציגו אותה למכירה מתחת לאפה של המלכה אן. הם קשרו, פיטמו והכניסו אותה לתנור של חדרי המלכה, בידיעה כי המלך ירצה לטעום ממנה".

"אל תמשיכי".

שני בעליי הקודמים חיו הרחק מחצר המלכות, הרחק מהרכילות של לונדון. כשקיבלתי את החדשות מלונדון, אלה היו חדשות שקרו כמה שבועות קודם לכן ונלוותה להם הילה זוהרת של מרחק, אחרי שנמסרו על-ידי רוכלים, או על-ידי הודעה בהולה מנאן. השמועות על הנשים המלכותיות שבאו והלכו במרוצת השנים היו כמו סיפורי אגדה על יצורים דמיוניים: הזונה הצעירה והיפה, הדוכסית הגרמנייה השמנה, האֵם המלאכית שמתה בלידה. אין בי את הציניות פקוחת העיניים של נאן באשר למלך ולחצר המלכות שלו, איני יודעת מחצית מהדברים שהיא יודעת. איש אינו יודע את כל הסודות שהיא שמעה. אני הגעתי אל חצר המלכות רק בחודשים האחרונים לחייו של בעלי לטימר, וגיליתי חומת שתיקה מוחלטת באשר למלכה האחרונה, ואף לא זיכרון טוב אחד מאף אחת מהן.

"המימרה שלך צריכה להיות הבטחה לנאמנות וענווה", אומרת נאן. "הוא מעלה אותך לדרגה גבוהה מאוד. את חייבת להכריז בפני כול על אסירות התודה שלך, ועל כך שתשרתי אותו".

"איני אישה כנועה מטבעי", אני אומרת בחיוך קל.

"את חייבת להיות אסירת תודה".

"אני רוצה משהו שמדבר על מציאת חן בעיני האל", אני מסכימה. "הידיעה שזהו רצונו של האל היא הדבר היחיד שיכול להחזיק אותי בחיים".

"לא, אסור לך להגיד דבר כזה", היא מזהירה אותי. "זה צריך להיות האל בבעלך, האל במלך".

"אני רוצה שהאל ישתמש בי. הוא חייב לעזור לי. אני רוצה משהו כמו כל מה שאני עושה הוא למען האל".

"כל מה שאני עושה הוא למענו?" היא מציעה. "אז זה נשמע כאילו את חושבת רק על המלך".

"אבל זה שקר", אני אומרת בפשטות. "אני לא רוצה להשתמש במילים מתוחכמות כדי להביע שני דברים בו-בזמן, כמו חצרן או כומר ערמומי. אני רוצה שהמימרה שלי תהיה משהו ברור ואמיתי".

"הו, הפסיקי להיות כה ישירה וצפונית!"

"רק כנה, נאן. אני רוצה להיות אמיתית".

"אולי להביא תועלת בכל אשר אעשה? זה לא אומר למי תביאי תועלת — את יודעת שזה למען האל ולמען הרפורמה, אבל את לא חייבת להגיד את זה".

"להביא תועלת בכל אשר אעשה", אני חוזרת על המילים ללא התלהבות. "זה לא מעורר השראה במיוחד".

"המאושרת ביותר מתה אחרי שלוש שנים וחצי של נישואים", אומרת נאן בגסות. "אין רצון אחר מלבדו הלכה עם עשרות מאהבים. אלה הן מימרות: לא נבואות".

ליידי אליזבת, בתה של אן בולין, הובאה מחצר המלכות הקטנה שלה בהטפילד כדי להיות מוצגת בפניי, אמה החורגת החדשה — הרביעית בשבע השנים האחרונות — והמלך מחליט שהפגישה תהיה רשמית וציבורית, ולכן הילדה בת התשע צריכה להיכנס אל חדר הקבלה הענקי בהמפטון קורט, העמוס במאות אנשים, גבה זקוף, פניה לבנות כמו התחרה בשמלתה. היא נראית כמו ילדת שחקנים, שנולדה ללכת על במה שהורכבה מעגלות, בודדה בקהל, מפגן ראווה ותו לא, וללא קרקע בטוחה לעמוד עליה. הפחד משווה לה מראה עלוב, חסר חן, שערה הנחושתי אסוף תחת הברדס, פיה מכווץ, עיניה השחורות פעורות. היא הולכת כפי שהאומנת שלה לימדה אותה, גו זקוף, ראשה מופנה אל על. ברגע שאני רואה אותה, אני מרגישה צער רב עליה, על הילדה הקטנה והמסכנה — ראשה של אמה נערף בפקודתו של אביה לפני שמלאו לה שלוש, וביטחונה שלה היה תלוי על בלימה כשהפכה בִּן לילה מיורשת מלכותית לממזרה מלכותית. שמה שונה מהנסיכה אליזבת לליידי אליזבת ואיש לא השתחווה לפניה עוד כאשר הגיש לה לחם וחלב.

אני לא רואה כל איום בפרעוש הקטן הזה. במקום זה אני רואה ילדה קטנה שמעולם לא הכירה את אמה, שאפילו לא הייתה בטוחה בשמה, שראתה את אביה רק לעתים נדירות, שזכתה רק באהבתם של משרתים שנשארו במשרתם רק ביד המזל ושעובדים בלי שום תמורה כל אימת שהגזבר המלכותי שוכח לשלם להם.

היא מסתירה את האימה באמצעות יציבתה הקפואה — היא עוטה את המלכותיות כמו קליפה — אבל אני בטוחה שבפנים, היצור הקטן והרך רועד כמו צדפת וויטסטייבל עם מיץ לימון. היא משתחווה לאביה ואז פונה ומשתחווה אליי. היא מדברת אלינו בצרפתית, מביעה את תודתה על שאביה מאפשר לה לנכוח במקום, ואת שמחתה על האפשרות לברך לשלום את אמה החדשה והמכובדת. אני מסתכלת עליה כאילו היא אחת מהחיות הקטנות והמסכנות מהביבר במצודת לונדון, שהמלך הורה לה לבצע תרגילים.

אז אני רואה מבט מהיר חולף בין אליזבת וליידי מרי ואני מבינה שהן אכן אחיות. שתיהן מפחדות מאביהן, תלויות לחלוטין בכל גחמותיו, שתיהן אינן יודעות את מקומן בעולם ולמדו שלעולם אין להניח רגל בשביל לא מוכר. ליידי מרי נאלצה לטפל באליזבת בזמן שהיא הייתה הנסיכה התינוקת, אבל אפילו זה לא עורר שנאה ביניהן. ליידי מרי למדה לאהוב את אחותה למחצה, וכעת היא מהנהנת בעידוד כאשר הקול הקטן רועד באומרו את המילים בצרפתית.

אני קמה ממקומי ויורדת במהירות מהבימה. אני לוקחת את ידיה הקרות של אליזבת ומנשקת את מצחה. "ברוכה הבאה לחצר המלכות", אני אומרת לה באנגלית — מי תדבר בשפה זרה אל בתה? "אשמח מאוד להיות אמך ולדאוג לך, אליזבת. אני מקווה שתתייחסי אליי כאם ושנוכל לחיות יחד כמשפחה. אני מקווה שתלמדי לאהוב אותי ולבטוח בי ומאמינה בכל לבי שאוהב אותך בעצמי".

הצבע חוזר אל לחייה החיוורות, עד לגבותיה הבהירות, שפתיה הדקות רועדות. אין לה מילים כדי להשיב למעשה טבעי זה של חיבה, אף שהיא הכינה נאומים שלמים בצרפתית.

אני פונה אל המלך. "הוד מעלתך, מעל לכל האוצרות שהענקת לי, אוצר זה, בתך — הוא האוצר הגורם לי אושר יותר מכול". אני מביטה אל ליידי מרי, אשר מחווירה בהלם בשל חוסר הרשמיות הפתאומי. "אני כבר אוהבת את ליידי מרי", אני אומרת. "וכעת אני אוהב את ליידי אליזבת. כאשר אפגוש את בנך, אושרי יהיה שלם".

חביביו של המלך, אנטוני דני ואדוארד סימור, מעבירים את מבטם ממני אל המלך כדי לראות אם שכחתי את מקומי וביישתי אותו — אשתו הפשוטה. אבל המלך קורן מאושר. נראה שהפעם הוא רוצה אישה שתאהב את ילדיו כפי שתאהב אותו.

"את מדברת אליה באנגלית", הוא רק מעיר, "אבל היא בקיאה בצרפתית ובלטינית. בתי מלומדת כמו אביה".

"אני מדברת מלבי", אני אומרת וזוכה לחיוכו החם.