אילו רק הייתה לי אחות

 פרק 1

מה היה קורה אם הייתם בוחרים לשתות את הקפה בבוקר ההוא, ואז אחרי כמה דקות לגלות שפג תוקף החלב?

ומה היה קורה אם הייתם בוחרים לעבור את הכביש כשהרמזור אדום?

הכול בחיים הוא עניין של בחירה. אין בחירה לא נכונה. יש רק בחירה שמביאה לתוצאות גרועות.

אצלי הכול התחיל בגלל שברחתי. כל חיי התמודדתי יפה מאוד עם הלחצים בעבודה, עם המשימות והדדלינים שהציבו לי, עם הצעקות שספגתי כפקידה בתחילת עבודתי בבנק. אבל דווקא ביום המחורבן ההוא ברחתי.

זה התחיל כשהתעוררתי לצליל קולות דיבור. זאת אומרת, רק בדיעבד הבנתי שזה מה שאני שומעת. אני זוכרת שהתעוררתי ולא היה לי מושג קלוש היכן אני נמצאת. היה לי כאב ראש נוראי, שהתחיל איפשהו באחורי הראש שלי, באזור העורף. הוא גרם לי תחושה זוועתית, כאילו הגולגולת שלי מתנפחת ומנסה להידחק ולצאת מחוץ לעור. אחרי כמה שניות קלטתי שפניי מועדות לרצפה, ושכל גופי בעצם מאוזן ביחד איתה. לקח לי רגע נוסף להבין שהתעלפתי. עדיין לא ידעתי איפה אני. מה שכן, הייתה לי תחושה חזקה מאוד שאני לא בבית.

הכרחתי את עצמי לשנות תנוחה ולהתיישב. יישרתי את רגליי, שהתפוקקו כשמתחתי אותן. אחרי שנתתי לדם לזרום אליהן במשך כמה שניות, הצלחתי במאמץ רב לעמוד. עקצוץ לא נעים שהתפשט לכל אורך רגלי השמאלית, אילץ אותי להעביר את משקלי מרגל לרגל, תוך כדי ריקוד מוזר. התבוננתי מסביבי. כל מה שראיתי היה לבן: הקירות, התקרה, אפילו אריחי הרצפה היו לבנים. החדר היה מוארך מאוד וצר.

אחר כך ראיתי אנשים. רובם לבשו חלוקים וחליפות ירוקות, וכמה מהם ענדו סטטוסקופים על צוואריהם. כולם דיברו ביניהם בשקט בשפה שלא הבנתי, כאילו פוחדים שאם ירימו מעט את הקול, המקום עלול להתפוצץ. יש מהם שלא התקדם לעברי כדי להגיש לי עזרה. אבל לפחות עכשיו יכולתי לומר, שאני נמצאת בבית חולים כלשהו. זה הסביר למה הגעתי לכאן אחרי שהתעלפתי. אבל עדיין לא היה לי ברור למה התעלפתי.

צמצמתי את עיניי וסרקתי את סביבתי, הפעם בניסיון מאומץ יותר להבין מה קורה. בקצה השני של המסדרון ראיתי שקע ובו ככל הנראה דלת. נראה כאילו לא היו חלונות במקום הזה, והמבנה עצמו נראה עתיק כל כך. כאילו נגיעה קטנה שלא במקום תגרום לו להתפורר. במבט שני קירותיו הלבנים לא נראו מושלמים כל כך, עם הצבע המתקלף והסדקים שבהם. התקדמתי באיטיות צעדים ספורים לכיוון הדלת, אלא שתמונה בודדה שהייתה תלויה על הקיר שמשמאלי, משכה את תשומת ליבי וגרמה לי להיעצר... בתמונה שהייתה מודבקת לאורך כל הקיר והודפסה בשחור–לבן, הופיעה בחורה. שערה הכהה צנח על פניה חסר חיים, נטול צורה ודליל באופן דוחה למדי. הבחורה נראתה חולת אנורקסיה. עיניה היו עייפות ומלאות תסכול. מתחת להן בלטו שקיות שחורות. לחייה היו שקועות ועור פניה החיוור, כמעט לבן, התמזג עם רקע התמונה. בקושי ניתן היה להבחין כי אפה עקום מעט, אבל אני שמתי לב. מאז ומעולם היה לי פטיש לפנים מושלמות. כנראה בגלל שמעולם לא אהבתי את פניי שלי. לקח לי רגע להבין שמשהו לא מסתדר לי. התבוננתי שוב ביתר תשומת לב בפני הבחורה. כשהבנתי על מה אני מסתכלת ראשי החל להסתחרר. נשפתי את האוויר מריאותיי בקול.

הבחורה בתמונה הייתה אני.

עוד יותר הזוי היה הכיתוב שהופיע מתחתיה: מבוקשת. פרס כספי מובטח למוצא. המילים הופיעו באנגלית בכתב מרובע ומודגש, כך שהיה די קשה לפספס את המסר, גם אילו מישהו היה בוחר להתעלם מהן.

בהיתי בתמונה כמו מטומטמת, עיניי פעורות לרווחה. נאלצתי לבהות שוב ושוב בכיתוב כדי להאמין שזה נכון, שאני לא הוזה. ניסיתי להבין איך לעזאזל תמונה שלי הגיעה לשם, ועוד עם כיתוב כזה. לא עשיתי שום דבר פלילי והייתי בטוחה בכך. אלא אם כן כמובן, לאכול בן אנד ג'ריס כשאת בדיכאון, כי בן הזוג המפגר שלך עזב אותך הפך לפשע. אני די בטוחה שזה לא. בכל מקרה, זה היה הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שהגעתי לכאן. שום הסבר הגיוני לא עלה בדעתי לסיטואציה המוזרה הזו. בחיים לא ביצעתי שום פשע, ובטח לא כזה שמצדיק פרס על ראש של בן אדם! מחשבה מוזרה עלתה בי לרגע. אם מבטיחים פרס כספי על ראשו של מישהו והוא מסגיר את עצמו, אז הוא הזוכה? יותר מכל הזדעזעתי ממראה פניה של הבחורה בתמונה. הן היו שקועות וחסרות ברק, ואם הייתה שם חיות כלשהי אי פעם, הרי שהיא אזלה מזמן. אנורקסית, או במצב של תת–משקל. איזו הזיה! ניגבתי את עיניי בגב כף ידי. כשפקחתי אותן, האני שבתמונה המשיכה לבהות בי, שעומדת במציאות באיזה חור, אלוהים יודע איפה, במבטה החלול.

ניסיתי להגיד לעצמי שזו לא אני, ואולי אני הוזה. אולי זו תוצאת ההתעלפות. בסך הכול הגיוני היה להניח שאולי התייבשתי. כן. זו כנראה הסיבה, תירצתי לעצמי.

רופא צעיר במדים שעבר לידי ונתקל בי בטעות בזמן שרץ לו לדרכו, החזיר אותי למציאות. "סליחה!" הוא צעק לי באנגלית, במבטא מוזר, ונופף אליי, מבלי להסתכל לאחור. אפילו לא הגבתי. נזכרתי באיחור לשאול אותו שאלה.

"סליחה?" צעקתי לו, והוא נעצר שנייה לפני שפנה במסדרון ימינה.

"כן?"

"מה התאריך היום, אדוני?" שאלתי. היה לי קשה לפענח את הבעת פניו.

"שלושה ביוני, גברתי. מצטער, אני חייב לרוץ," החווה בידו לכיוון הפנייה. הוא היה לחוץ ופניו הזיעו.

"כן, ודאי. תודה לך," מלמלתי בשקט לעצמי. הרופא כבר הספיק להיעלם. שתי אחיות נוספות עברו בריצה כשהן מגלגלות מיטה ועליה אסיר עם מסיכת חמצן על פניו. ראשו שתת דם, ואפו היה שבור.

"יש לנו כאן מקרה חירום," הודיעה האחות במכשיר הקשר שלה. "בחור כבן שלושים וחמש נפגע בראש בתאונת דרכים. מהר למיון!" כמו הרופא ההוא, גם הן פנו מעבר לפנייה.

הפסקתי לבהות בתמונה וסובבתי את ראשי בכוח כדי לא להביט בה. בכל זאת, לא בכל יום את רואה תמונה שלך עם כיתוב "מבוקשת", תלויה במקום זר, ואין לך אפילו מושג קלוש מה עשית! שכחתי לגמרי מהדלת שראיתי בהתחלה וחזרתי להתהלך במסדרונות כדי למצוא את הקפיטריה, או לפחות איזו מכונת חטיפים. בטני כבר קרקרה מרעב.

זה היה כמעט כמו לנסות למצוא את דרכי החוצה בין קירותיו של מבוך. בכל פעם כשפניתי לאן שהוא, הגעתי לאותה הנקודה, או לפחות כך נדמה היה לי. לא היו שם דלתות של מחלקות או שום סימון של חדרי טיפולים. שילוט נחשב בגדר המלצה בלבד. לא הייתה אפילו מפה שמפרטת על המבנה. האצתי את צעדיי כדי לברוח מהקירות, שנעשו פתאום צרים מדי וגבוהים יותר. תחושת החנק לא איחרה לבוא. אחריה הגיעה תחושה של בערה בבית החזה שלי.

לבסוף, לאחר שיטוטים אינסופיים במסדרונות האפלוליים, מצאתי חדר יחידי בעל דלתות כפולות עשויות זכוכית שקופה לחלוטין. מסתבר שגם כאן לא היו חלונות. מזל שעל הדלת נתלה שלט עם הכיתוב "קפיטריה". בלמתי בפתאומיות כשעברתי על פני הדלתות וחזרתי אחורה כדי לוודא שאני לא טועה. אכן, לא טעיתי. ריח האוכל גירה אותי מבעד לדלתות הסגורות ובטני שוב השמיעה קולות גרגור, מזכירה לי את קיומה. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. הוקל לי מעט כשחשתי במיזוג האוויר שקירר מעט את חלל החדר והפך את השהות בו לנסבלת.

החלל הענק היה מאובזר בכיסאות פלסטיק שקופים, איכותיים למראה וצבועים בטורקיז, שהוצמדו בסדר מוקפד לשולחנות תואמים. כמה אנשים בחלוקים ירוקים ישבו מאחורי שולחן אחד ופטפטו על הא ועל דא. ניגשתי לעמדה בה הוגשו שניצלים במגשים עשויים פלדת אל–חלד (ממש כמו בבתי מלון, הא? אז זהו, שלא). ניסיתי ככל האפשר להיראות נורמלית, למרות שהייתי מבולבלת בטירוף. ייתכן גם שהייתי סמוקה מרוב הפתעה, ושערי היה מקורזל. בכל מקרה, הרגשתי זוועה.

האיש מאחורי הפס היה אדם נחמד למראה, עם שפם צרפתי חום מסולסל בקצוותיו, מעט שמנמן ולבוש סינר מלא בכתמי שמן ואוכל. הוא הגיש לי בחיוך בשר שנראה כאילו מי שהכין אותו מיהר מאוד ופשוט זרק הכול באמצע, לעזאזל, ועיסה צהובה כלשהי שהתיימרה להיות פירה. השפלתי את מבטי, כדי שלא יזהה אותי במקרה כבחורה מהתמונה. לקחתי את המנה והלכתי משם הלאה.

התיישבתי באחד השולחנות לבדי. קבוצת הרופאים שישבה בשולחן משמאלי התבוננה בי כאילו הרגע נחתי מהירח. גם מהם השתדלתי להסתתר, והסטתי את השיער על פניי.

האוכל היה, איך לומר בעדינות, די דוחה, אבל כיוון שהרגשתי ממש כמו חיית טרף שרוצה לבלוע איזו חיית בר בעוד רגע, התנפלתי על הפירה חסר הטעם ועל השניצל הלא מומלח מספיק. כשסיימתי לאכול, הנחתי את המגש על השולחן, אבל לא שכחתי לקחת איתי את כוס המיץ לכל מקרה. בדיוק כשקמתי ממקומי במטרה לצאת מהמקום הזה, שמעתי צרחה שהפחידה אותי כהוגן. בהתחלה לא ייחסתי לה חשיבות רבה, עד שמשמעותה הגיעה לתודעתי. הסתובבתי לאחור לראות מה קורה.

אישה ששערה צבוע בוורוד מסטיק עז ובתספורת קוצים קצרה, ישבה על כיסא גלגלים. היא גלגלה את הכיסא בכוחות עצמה, והופתעתי לגלות את הכוח הרב הטמון בידיה. שאלתי את עצמי איפה היא הייתה כשהתיישבתי לאכול ולמה לא ראיתי אותה. אז נזכרתי שהתיישבתי כשגבי מופנה אל הדלת. אחד–אפס לפסיכית, חשבתי, ורגע אחר כך המחשבה העלתה בי קדרות בלתי מוסברת.

"תפסו אותה! המכשפה הזאת! רוצחת!" היא צעקה בקול צרוד כל כך, שנשמע כאילו היא מעשנת שנים על גבי שנים פקטים של סיגריות. הבחנתי גם שהיא הייתה מבוגרת, כבת שישים לפחות. פניה היו מאופרות בצבעים עזים ומוגזמים, בדיוק כמו שערה. היא המשיכה להתגלגל ישר בעודה מצביעה עליי.

ראיתי את רגעי האושר של חיי עוברים לנגד עיניי, בשעה שקפאתי במקומי וחלפה שנייה עד שהצלחתי לקלוט מה אני צריכה לעשות. שנייה אחת יותר מדי. כוס המיץ נפלה מידי ברעש גדול של זכוכית מתנפצת, ואם עד עכשיו קבוצת הרופאים יכלה להתעלם מהמתרחש ממש מתחת לאפה, הרי שעכשיו הסקרנות הרגה את החתול. כולם סובבו ראשים והביטו בנו בתדהמה. "סליחה?" שאלתי בבלבול. לא הייתי בטוחה למי היא בדיוק פונה.

"את רוצחת! רצחת את ארנולד ואת תשלמי לי על זה, זונה ארורה!" היא צעקה באנגלית. היה לה מבטא סלאבי כלשהו, חשבתי שאולי אוקראיני. אבל המבטא שלה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לדאוג לגביו עכשיו. יותר מכל עניין אותי לדעת מי זה לעזאזל ארנולד ומה המטורפת הזו רוצה ממני. ומה הקטע של הזונה? אני בכלל עובדת בבנק יהב! הבטתי בה בעיניים קרועות לרווחה. מתי מפחד.

באותו רגע מסריח ברחתי על נפשי.

הכול התנהל כמו בהילוך מהיר במיוחד, כאילו הייתי פקק שעם שנורה מבקבוק שמפניה. העפתי את עצמי מהמקום בו עמדתי בעוצמה כזאת, שחשבתי שאני עומדת ליפול ולמות. או להידרס על ידי חולת הנפש הזאת, שעדיין הצביעה עליי והמשיכה לצעוק שאני רוצחת. רצתי כל עוד נשמתי בי, עוקפת את האישה עם העגלה, ודחפתי את העגלה שלה בכל כוחי אל קצה החדר, רחוק ככל האפשר מהיציאה. העגלה נתקעה ברגל של שולחן, ברעש מחריד של התנגשות מתכת במתכת. היא סובבה את עצמה, כך שעכשיו פניה היו מופנות אליי וגלגלי העגלה השמיעו חריקות על הרצפה.

עמדתי בדיוק מול הדלתות כשהרופא הצעיר שנתקל בי קודם לכן פתח אותן בתנופה ונכנס לאולם. "את בס...?" שמעתי אותו אומר חצי משפט, ואז קולה של האישה שוב נשמע, מאיים ומטריד כמקודם. "הרגת את ארנולד! את הרגת אותו, זונה! כן, תברחי! שמישהו יתפוס אותההה!" המשיכה לצרוח, אבל אני כבר בקושי שמעתי אותה. לא ידעתי לאן אני רצה, אבל ראיתי דרך הדלתות השקופות דלת של חדר, ממש בקצה המסדרון. הפעם היה זה תורי לדחוף את הרופא, וכשיצאתי מהקפיטריה לא טרחתי אפילו להתנצל בפניו. התנגשתי בו בכל הכוח וניסיתי להתחמק מאחיזתו. לאחר מאבק קצר הצלחתי להשתחרר ממנו.

שמעתי רעש של כלים מתנפצים על הרצפה, אבל לא הסתכלתי לאחור. פחדתי ממה שאראה שם. כשהגעתי אל הדלת בקצה המסדרון ראיתי שהיא סגורה. הדלת הייתה נמוכה מהסטנדרט, וצורתה הייתה מחודדת בקצה אחד שלה. ניסיתי לדחוף אותה, אבל היא לא נפתחה. משכתי בידית החלודה, אבל היא פשוט סירבה לעזור לי. לכן עשיתי את מה שהייתי עושה הרבה כשאימא שלי הייתה נועלת אותי בחדרי: התרחקתי כמה צעדים ואז תפסתי תאוצה ונגחתי בכל כוחי עם הכתף בדלת. היא ניתקה מציריה ונפלה.

גל של כאב מפוצץ נשלח אל כתפי והיא החלה לבעור מחום. זמן רב עבר מאז שעשיתי משהו כזה.

נכנסתי לתוך החדר, שהתברר כחדרון קטן ומחניק שבו הוחזקו חומרי ניקוי. בנוסף, היה שם ממש חשוך, יכול היה לשמש כיתרון בנסיבות הקיימות. הרחתי ריח חזק של כלור והחדר סביבי החל להסתחרר. נאלצתי להיעזר בקיר שמולי לתמיכה.

הייתי חייבת לסגור את עצמי בתוך החדר כדי שאף אחד לא יראה אותי. בגלל הכאב העצום שחשתי בכתף, הניסיון להעמיד את הדלת כך שתכסה את הכניסה לחדרון היה קשה הרבה ותר. בסוף הצלחתי. השענתי אותה עקומה מעט בכוונה, כדי שיישאר לי פתח לאוויר ולמעט אור.

אחרי שהתרגלתי לריח התחלתי לחשוב מה עליי לעשות הלאה. מה לעזאזל זה היה עכשיו? הייתי המומה לחלוטין, שלא לומר מבועתת, כי לא ידעתי למה המשוגעת הזאת מסוגלת. מוחי חזר לעבד את המידע שקיבל בעשר הדקות האחרונות: תמונה שלי, בגודל של קיר, מודפסת בשחור–לבן, תלויה על הקיר. אישה מוזרה, פריקית, בכיסא גלגלים, צועקת שאני כביכול רצחתי מישהו בשם ארנולד, שאין לי מושג מיהו בכלל. החלטתי שכל זה חלום רע. "אל תדאגי. עוד מעט תתעוררי בדירה הקטנה שלך בחיפה, והכול יהיה בסדר. עכשיו, מתי השעון המעורר מצלצל?" ניסיתי לנחם את עצמי. עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי על הקיר העבש והמסריח. זאת הייתה חצי נחמה, שנתנה לי כוח להמשיך לחשוב. יד ימין שלי ליטפה את הזרוע השמאלית, עד שנעצרה בנקודה מסוימת. "אח!" פלטתי אנחת כאב כשצבטתי את עצמי. פקחתי את עיניי. לצערי, עדיין נמצאתי באותו מקום חשוך, ריח של כלור ושל עובש נודפים מכל פינה. ויכול מאוד להיות שבזה הרגע ראשי נכנס לתוך סבך של קורי עכביש. נהדר.

בסופו של דבר, אחרי שהתיישבתי על הרצפה שהייתה מלוכלכת להחריד, קיפלתי את רגליי והעברתי כמה דקות בישיבה בניסיון להירגע. כשפרץ האדרנלין נרגע מעט ונשימותיי חזרו לקצבן הרגיל, הרגשתי את הכאב בכתף בעוצמה אדירה. חשתי כאילו משהו בתוכי מתפוצץ, ונוסף לחום הרגשתי גלי קור מהמקום בו חטפתי את המכה. נאלצתי לאחוז בידי השנייה את הכתף הפצועה, כדי לרכך מעט את הכאב. מדי פעם חלף בידי זרם, והיא רעדה. יכולתי רק בקושי להזיז אותה וכל תנועה, אפילו הקטנה ביותר, גרמה לי לראות כוכבים. התפללתי שלא גרמתי לעצמי שום נזק רציני.

הזמן נמתח ונמרח לו כמו מסטיק לעוס. לא ידעתי כמה זמן עבר באמת, עשר דקות, אולי יותר, עד שיצאתי מהחדרון ויישרתי את גבי, שכאב בעוצמה שטרם חוויתי מימיי. הלכתי אולי מטר או שניים, בצעדים איטיים, גבי זקוף ככל שהתאפשר לי, עד ששמעתי אותה פעם נוספת. סובבתי את ראשי שמאלה והנה היא שם, מדרבנת את עצמה לגלגל את הכיסא הארור הזה. משום מה היא הזכירה לי שור שמתכוון להתנפל על מטלית אדומה מתנפנפת. שמחתי שככה מיד, כשהבנתי שהבד האדום הוא למעשה אני.

היא הייתה חדורת מטרה - כל גופה נטה קדימה, והיא ישבה ממש בקצהו של כיסא הגלגלים. היא לא הייתה לבד. מישהו עזר לה וגלגל את הכיסא בשבילה. האיש שעמד מאחוריה נראה כאילו יצא בזה הרגע מצילומים של סרט אמריקאי ישן על המערב הפרוע. הוא חבש כובע בוקרים ונעל נעליים חומות בהירות תואמות שקצותיהן מחודדים והן מעוטרות באבזמי כסף. הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה עם הדפס שנדמה לי מרחוק כמשבצות כחולות קטנות וג'ינס רחב. שוב אחז בי הקיפאון לרגע, עד שראיתי אותם מתקרבים לעברי במהירות מלחיצה. היא הצביעה עליי, והמשיכה לצעוק את מה שצעקה מקודם. כנראה שהארנולד הזה היה ממש חשוב לה, אבל לא הייתה לי שנייה להסביר לה שאני לא אשמה במותו והיא בטח מתבלבלת. היא פשוט לא הפסיקה לנהום, כאילו היינו אריות בג'ונגל. התחלתי לחשוב שאני לא נמצאת בבית חולים, אלא במוסד לחולי נפש. אולי היא מתנהגת ככה כי היא הוזה? לא היה לי ספק בכך שהיא לא לגמרי שפויה, אבל בהיותי מנהלת סניף בנק ולא רופאה פסיכיאטרית, לא ידעתי לאבחן את הבעיה שלה.

עכשיו שוב רצתי, כי פחדתי על חיי. החבורה ההזויה הזאת, שפתאום גדלה פלאים, המשיכה לרדוף אחריי במסדרונות. היו שם המון אנשים שהצטרפו לצעקותיה של האישה, כולם מכוונים אצבע מאשימה אליי - ילדים קטנים, אימהות, ואפילו אישה בהיריון! לא שהיה לי זמן להתעמק, אבל כמו שאומרים - דע את האויב שלך.

המשכתי לרוץ כך כמה דקות, עד ששרירי רגליי כבר צעקו הצילו!' אבל לא יכולתי לעצור. בקושי ידעתי לאן אני רצה, רק ידעתי שעליי להתרחק כמה שיותר מחבורת הפסיכים האלו. פניתי שמאלה במסדרון והופתעתי לגלות שנכנסתי לתוך אולם גדול נוסף, בערך בגודל הקפיטריה. בקצה השני של האולם עמד עוגב גדול בצבע חום על בימת עץ צרה וארוכה. הבימה הייתה גבוהה, וכדי לעמוד עליה נדרש לעלות מספר לא מבוטל של מדרגות. לצד העוגב עמדו על הבימה צ'לו וכינור. מערכת תופים חבוטה למראה ניצבה מאחוריהם, כמו מתביישת להיראות בציבור. כל הכלים היו מאובקים ונראו מוזנחים, כאילו שנים איש לא טיפל או נגע בהם.

הקיר מאחורי הכלים כוסה כולו בציור ענק מהאומנות הקלסית. הופיעו בו גברים לבושים בתלבושות מימי הביניים ופאות מהודרות לראשיהם. לחיי הנשים אופרו בצבעים בוהקים והן ענדו תכשיטי יוקרה על אוזניהן ועל צווארן. הגברים היו מאופרים בצבעי גוף עדינים ובמעט אודם ורדרד. כבר יצא לי לראות אומנות מסוג זה, ובכל זאת נותרתי מרותקת במקומי לרגע והמשכתי להתבונן בציור.

אחר כך עברתי לקיר שמימין, עליו צוירו דיוקנאות של כל מיני אנשים. אחרי שהתרחקתי ממנו מעט, הבנתי שאני מביטה באילן יוחסין, שבו כל דמות חוברה בחוטי זהב דקיקים ומסולסלים לדמות אחרת. על כל חוט כזה נכתבו מילה או שתיים באותיות לטיניות. אילן היוחסין החל במעלה הקיר, בדמות שנקראה שורף מנדלסון. כיתוב בזהב דקיק יידע אותי שהוא היה אביה של אנה–מרי מנדלסון. מי יודע, אולי זו המשפחה שייסדה את בית החולים הזה.

מהתקרה השתלשלו נברשות גדולות עשויות זכוכית. שאלתי את עצמי למה האולם הזה משמש. מועדון? יכול להיות. פעם אולי ניגנו כאן בהופעות חיות. בזווית עיני הבחנתי שצמוד לקירו הימני של האולם עמדו שולחן סנוקר, שולחן פינג פונג וכמה עמדות של משחקי וידאו. כל הציוד נראה מודרני למדי.

הסתובבתי לאחור וקלטתי את האישה והאגדה עומדת (או יותר נכון, יושבת בכיסא הגלגלים שלה) וחוסמת לי את היציאה. שני הגברים שעמדו לצידה שימשו כשומרי הראש שלה. הם הביטו בי במבטים מטורפים, כאילו היו אריות שמוכנים לתקוף בכל רגע של חולשת האויב. הערכתי שהם היו כבני ארבעים. לשניהם היו שרירי ידיים שנראו כמו חצילים מנופחים. אחד מהם היה הגבר מקודם, חבוש בכובע בוקרים, נעליו מחודדות. התבוננתי שוב סביב. באולם הזה, להבדיל מחלקי המבנה האחרים שהייתי בהם עד עכשיו, היו חלונות גדולים שאור שמש טבעי חדר דרכם. זו הייתה דרך המילוט היחידה שלי. אבל אם לוקחים בחשבון שהחלונות הללו לא נפתחים בקלות, הסיכויים שאצליח לברוח דרכם היו קלושים ביותר. ובכל זאת, הייתי חייבת לנסות. ביררתי בראשי את האפשרויות הנוספות שעמדו בפניי: אם אפנה שמאלה, הגברים האלה יתפסו אותי לפני שאגיע לחלונות. נוסיף לזה את העובדה שאצטרך לחפש את הידית וזה ייקח זמן, והופ - אני אהיה בת ערובה. אומנם אחת כזו שלא תועיל לחוטפיה במאומה, אבל בכל זאת. מבט נוסף זריז ימינה, אישר לי שהכניסה היחידה כאן היא זו שדרכה הגעתי. לא היו לי עוד ברירות. הבטתי למעלה, מעמידה פנים שאני מגלגלת עיניים כשהמטורללת אמרה, "עכשיו נתפסת, כלבה!" הייתי צריכה משהו להיאחז בו, כל דבר. בינגו! קורת גג מעץ השתלשלה באיום מהתקרה, כאילו מתנדנדת על חוטים בודדים. אם רק אצליח להגיע אליה איך שהוא... הבעיה הייתה מיקומה בצד השמאלי, היכן שעמדו הגברים החסונים שהביטו בי בעיני נץ, רק מחכים שאבוא אליהם.

חיוך לא נעים של ניצחון התפשט על פניו של אחד הגברים, כשהסתובבתי חזרה אליהם והעמדתי פנים שאני נכנעת. "כנראה צודקת," אמרתי בעברית, אבל נראה שהאישה לא כל כך ירדה לסוף דעתי. היא בהתה בי בבלבול קל וצמצמה עיניים, כאילו שואלת 'מה לעזאזל את אומרת?'... הבטתי בגברים כשדיברתי ופרשתי את ידיי כסימן ברור לכניעה.

זה עבד: על אף שלא ציפו לתגובה כזו והופתעו לחלוטין, הם התעשתו במהרה. הבחור הנמוך יותר התקרב אליי, חיוך הניצחון המגעיל עדיין מרוח על פניו. משום מה לא פחדתי כלל. פשוט קפצתי עליו ונתליתי על צווארו. לפתי חזק את פניו ואחר כך נעמדתי על כתפיו.

הוא צרח והתנדנד באיום כשאחז בקרסוליי. מיד בא הגבר השני לעזרתו ואני ניתרתי ממנו אל כתפי האחר. כשנעמדתי עליהן, איים פחד הגבהים שלי להשתלט עליי עד שחששתי לאבד את שיווי משקלי, המעורער במילא.

כעת הגענו לגובה של קצת יותר משני מטרים וחצי. גם הוא התנדנד, אחז בקרסוליי, וצעד בדיוק לכיוון הנכון. ברגע שהגיע קרוב מספיק לקורה, בעטתי עם רגלי בידו שעדיין אחזה בי ועשיתי את המעשה הנועז ביותר עד כה. קפצתי ותפסתי בקורת העץ, שהייתה רחבה יותר משנראתה לי קודם - בסך הכול יתרון. ליפפתי את שתי ידיי סביב הקורה. היא איימה להתמוטט תחת כובד משקלי, אבל המשכתי לנדנד אותה ולתפוס תנופה. ניסיתי לכוון את עצמי ישר אל החלון, וקיוויתי בכל מאודי שהחלונות אינם כפולים. לפעמים אנחנו לא חושבים עד הסוף, רק עד הרגע שבו אנחנו נאלצים להתמודד עם ההשלכות.

האדרנלין הציף אותי והאצתי בקורה המזורגגת הזאת, עד שהיא נתלשה ממקומה ועפתי ישר לתוך החלון, שהתנפץ ברעש מחריש אוזניים למיליוני רסיסים קטנטנים, שדקרו אותי בכל חלק חשוף בגופי. בוודאי השארתי את החבורה שם פעורת פה.

כפי שקורה המון פעמים במצבי לחץ, המוח לא מצליח לקלוט את כל המידע מסביב ולהגיב במהירות. לצערי לא ניחנתי בכושר התמודדות גבוה במצבים כאלו. לכן לא הבנתי בהתחלה איפה אני, או מה קרה. מסתבר שהקומה שממנה קפצתי הייתה בסך הכול שנייה במספר. כשקפצתי, התנופה הייתה חזקה מדי, כך שנחתי על הקרקע במרחק לא קטן מהחלון. למזלי נחתי על הדשא, ולכן לא נגרם לי נזק מלבד כמה שריטות קטנות, הן מהזרדים הפזורים מסביב והן מאלפי חתיכות הזכוכית הזעירות שגודלן כגודל גרגירי חול.

ידעתי שעליי להמשיך לרוץ, אפילו שליבי התחנן שאפסיק, וריאותיי כבר בערו מבפנים, אבל מוחי התרה בי להמשיך לרוץ, כי עצירה פירושה שזהו יומי האחרון עלי אדמות.

למרות זאת האטתי קצת את קצב הריצה שלי וכך יכולתי להסדיר את נשימותיי. הן היו מהירות מדי וקולניות, כאילו קיבלתי התקף קוצר נשימה. מזועזעת, הגעתי למסקנה שאני ממש לא בכושר טוב. הראייה חזרה אליי רק אחרי כמה שניות. עד לאותו הרגע הייתי כעיוורת שמגששת את דרכה בחושך. פיזית, באמת לא ראיתי דבר בשניות הראשונות. שדה הראייה שלי היה מעורפל ואפור וראיתי מדי פעם נקודות שחורות בקצהו. הופתעתי שלא נתקלתי באף עמוד חשמל או עץ כלשהו ולא קיבלתי מכה. ברגע שהרגשתי שאני שוב מוכנה לתזוזה הגברתי את קצב ריצתי. רצתי דקה או שתיים וחשתי את הדשא הרך והלח תחת כפות רגליי, שעטו כפכפים פשוטים. האטתי רק במעט כשנתקלתי במדרכה ושמעתי צפירות של מכוניות, וצעקות שנשמעו כקללות בשפה זרה. שום דבר מזה לא הזיז לי. שמחתי רק שאני עדיין בין החיים. נדמה היה לי כאילו אני שם, אבל לא באמת שם. מוחי סירב לקבל את המידע ולעכל אותו. הדם הלם ברקותיי בטירוף וקולות חרחור יצאו מגרוני. ריאותיי זעקו לחמצן כשנעצרתי ליד פנס רחוב. הסתכלתי למטה: הרצפה מתחת לרגליי הייתה אפורה ומרוצפת בלבנים קטנטנות כאבני פסיפס. הרמתי את עיניי כדי להבין איפה אני.

כשראיתי היכן אני נמצאת, התחרפנתי לגמרי בפעם השלישית. עמדתי באמצע כיכר אירופאית - כלל לא עגולה כמו הכיכרות בארץ. למעשה, זו הייתה פשוט רחבה מרובעת ענקית מוקפת בניינים עתיקים. צריחים חדים שחורים דקרו את הכחול כמו מחטים עבות. מצידו אחד של הכיכר עמדה עגלה רתומה לסוס שחור יפהפה. הסוס, שנראה אמיתי לגמרי, נופף בזנבו כדי להרחיק מעליו זבובים טורדניים. צבע פרוותו נע בין חום לאפור, עם נגיעות של ורוד פה ושם. תיארתי לעצמי שזהו זן שנוצר בתהליך ההנדסה הגנטית: שום סוס לא נולד עם פרווה צבעונית כזו, ללא התערבות אנושית. עיגולים בגוון אפור כהה יותר עיטרו את אחוריו. הוא דמה יותר לפרה מאשר לסוס. לא זכרתי מתי ראיתי חיה כזו עומדת באמצע הרחוב, מנופפת בזנבה ומלחכת את הדשא הירוק שבערוגה מתחתיה. העגלה אליה נרתם הסוס הועמסה באוכל: כל מיני לחמניות, כיכרות לחם ומאפים למיניהם, שהדיפו ריח טרי כאילו נאפו ממש בזה הרגע. זה הזכיר מאוד לי את שנות ילדותי, כשביקרתי את סבתי, זכרונה לברכה, והייתי אוכלת את מיני המאפים שהייתה מכינה לכבוד שישי ושבת. כיוון שהייתי בת יחידה, סבתא תמיד הייתה מפנקת אותי יותר מכל בני המשפחה המצומצמת שלנו. מתנות ואוכל ושלל תכשיטים יקרי ערך, תמיד מצאו איכשהו את דרכם אליי, עם פתק מסבתא רבקה. "עדי," נהגה לומר, "את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?" והייתי מהנהנת, תוך כדי ביס בחלה שנאפתה זה עתה, מרוחה בחמאה תוצרת הקיבוץ שבו היא גרה.

התעשתי מהר. ניערתי את ראשי כדי לנתק את עצמי מזיכרונות העבר שהכאיבו לי. עם כל הכבוד לסבתא רבקה, כרגע נמצאתי במצב שדרש ממני לחשוב בהיגיון ולהתנתק רגשית מכל דבר שעלול להפריע לי.

מאחורי העגלה והסוס ניצבו ספסלים רבים ועליהם ישבו כמה תיירים. חלקם היו מלוכסני עיניים, חלקם הודים. כולם החזיקו מצלמות ופטפטו ביניהם. ערבוב של שפות ולהג נשמע במקום, אבל באופן כללי שרר שם שקט. המחשבה הראשונה שעלתה באותו הרגע בראשי, ואולי המטרידה ביותר עד כה, היא שאני בכלל לא נמצאת בישראל. כי, בואו נודה, בישראל אין שקט. איך מזהים ישראלים בחו"ל? כשיש הרבה רעש. אנחנו כאלה. נרצה או לא. כאן שררה הרמוניה מפחידה, וגינונים אירופאים בכל מקום. כיוון שבעבר הספקתי לבקר בפראג ובאמסטרדם, ידעתי לזהות את המנטאליות האירופאית טוב למדי. צפירה אחת של מכוניות, האופיינית כל כך למדינתנו, לא נשמעה. הצפירה היחידה ששמעתי עד עכשיו כוונה אליי כשחציתי את הכביש מבלי להסתכל בכלל. מה לעזאזל קורה כאן? שאלתי את עצמי בחרדה הולכת וגוברת.

מאחורי הספסלים ניצבה גדר שחורה נמוכה ובינה לבין הספסלים צמחו סוגים שונים של פרחים כאמנון ותמר, פטוניות וורדים דקורטיביים בשלל גוונים יפהפיים. התקרבתי אל שורת הפרחים והבטתי למטה. נחל קטנטן זרם באמצע השדרה, בין הצד שעמדתי בו ובין הצד השני, שנראה בדיוק אותו הדבר: אותה גדר שחורה, אותה שורת פרחים צבעוניים ששימחו את העין. ברווזונים אפורים שחו עם כיוון הזרם, ואני חייכתי למראה המלבב הזה. מעבר לשפת הנחל התנשאו מבני מגורים מרשימים ועתיקים וכל כניסת בניין נצבעה בצבע שונה. למרבה הצער, לא נראה לי שבעיר כלשהי בישראל ניתן לחזות במראות כאלו, הוכחה נוספת שאני לא בבית. אז איפה אני?...

בדיוק עמדתי לשאול את האיש שעמד ליד העגלה, כפי הנראה המוכר, איפה אני נמצאת, אך הבושה נחסכה ממני. המילים שנאמרו באנגלית גרמו לליבי להחסיר פעימה: "ברוכים הבאים ללייפציג!".

הקול הגברי שפע ביטחון וניכרה בו התלהבות רבה. פניתי לכיוון הקול. חבורת תיירים נעמדה באמצע הרחבה, מצלמות ופלאפונים ומקלות סלפי כבר מוכנים בידיה לצלם את נופיה של העיר. האיש שאמר את המילים היה בוודאי המדריך של הקבוצה. עמדתי שם קפואה ופעורת פה, לא מצליחה לעכל את מה ששמעו אוזניי. המחשבה היחידה שעלתה במוחי באותה השנייה הייתה: מה?...