אין מקום לטעויות

קורא/ת יקר/ה

אם לומר את האמת, מעט הופתעתי כשהסופרת הנכבדה פנתה אלי בבקשה לכתוב את ההקדמה לספר המדובר. התכוונתי להתעלם מהפניה, אבל בכל זאת קצת הסתקרנתי, אז הצצתי בכמה דפים. זאת הייתה כמובן טעות כי כשסיימתי לקרוא את הסיפורים המשמימים, ידעתי שלא אוכל לעמוד בפיתוי ולשתף אתכם במחשבותיי אודות יצירת התופת המגונה הזאת.

אתחיל מהביקורת הכי מתבקשת על הנובלות בקובץ – יש בהן פחות מדי ממני. אמנם רוחי מרחפת בין השורות, ואין סיפור אחד שבו לא מצטטים או מזכירים אותי, ועדיין, באופן עקרוני, אם הסיפורים היו מתמקדים יותר בי ולא במיני דמויות טרחניות, הם יכלו אולי להתגבש לכדי יצירה סבירה.

אבל זה לא קרה וצריך לעבוד עם מה שיש, ואם לדייק עם המעט שיש ממני, וכאן מחובתי להצביע על מחדל בלתי נסלח נוסף והוא שלא צריך להיות פרופ' מכובד לספרות כדי להיווכח שהדמות שלי כתובה באופן לא עקבי ממש. אם בסיפור הראשון, למשל, אפשר לראות בי מעין דיסידנט נקמני, בסיפור האחרון אני נחשף, באופן די מביש, כערס נכלולי.

איזו משתי הגרסאות משקפת אותי נאמנה? הנחתום אינו מעיד על עיסתו, אבל מישהו פעם אמר שאני אצילי וברוטאלי כאחד. זאת אבחנה יפה בעיני, ואם להרחיב מעט, הייתי מתאר את עצמי בצניעות כטיפוס יזמי, יצירתי, בעל חזון ובעיקר ממוקד מטרה. מי שיכול לרוץ למרחקים ארוכים, ובאותה נשימה לחשב מסלול מחדש בזריזות ותוך כדי תנועה. עם יד על הלב, קשה לומר שהסיפורים פה הצליחו לייצר את הרושם הנכון עלי וחבל.

מעבר לכך, אי אפשר לכתוב את ההקדמה הזאת בלי להזכיר את אלוהים, שהוא ללא ספק הגיבור הבלתי מעורער של הספר. בנקודה הזאת ראוי לציין שלמרות מה שאולי מקובל להאמין, אני אוהב לחשוב על עצמי בתור המעריץ מספר אחת שלו. לכן ממש, אבל ממש צרם לי לגלות שהדמות שלו, עם להעליב, אנושית מידי. בעיני זה קצת משפיל עבורו למרות שאני יודע שלא אכפת לו מעניינים ארציים שכאלה. כבר לפני אלפי שנים, כשהפניתי את תשומת ליבו לכל מיני ספרי קודש הזויים, הוא נהג לשלוח לעברי חיוך קטן ולומר: כל עוד מאייתים את השם שלי נכון... או שאולי זה הייתי אני שאמר את הדברים? אני כבר לא זוכר. בכל זאת עברנו כמה מיליוני שנים מיותרות על הפלנטה הזאת שלכם.

לענייננו, אלוהים הוא מסוג הטיפוסים שכמו שאומרים באנגלית: What you see is what you get. אין הפתעות ואין סודות, ואם אני לוקח את זה לרגע בחזרה אלי, מה שהופך אותי לדמות ספרותית מוצלחת כל כך הוא השוני המהותי ביני לבינו.

איתי אין רגע דל. המחשבות שלי מפותלות, התגובות שלי הפכפכות ומתעתעות, ועדיין בסופו של יום אני תמיד מכוון לאותן מטרות נעלות: סבל אינסופי, ייאוש תהומי, הרס טוטאלי וכדומה. טיפ ממני – אם תפנימו את העיקרון הזה, תוכלו לחסוך לעצמכם הרבה מאוד יסורים בעתיד.

מה עוד אני יכול להוסיף? על אף שמצאתי שכל הסיפורים בקובץ עלובים, הסיפור שבעיני ראוי אולי לתשומת לב מסוימת הוא 'להרוג את הזמן'. אמנם קו העלילה די חוזר על עצמו, אבל אחד מיצורי השאול הכי מוכשרים בצוות שלי מככב שם בהצלחה כבירה. גם לא אכחיש שהתמסרתי בעונג לאווירה הקודרת של הסיפור, ולמי שמרחבי הגיהנום זרים לו, ארמוז שמדובר בסיפור די ריאליסטי, כמו החיים, ומהי ספרות טובה אם לא החיקוי הקרוב ביותר לדבר האמיתי. לא אסגיר פרטים נוספים, ולא בגלל שהתחננו בפני להימנע מספוילרים. זה פשוט לא לכבודי להטריח את עצמי בכלל.

בכל מקרה, אנחנו מתקרבים לסוף, אז הנה מעט מילים טובות כדי לצאת לידי חובה. הדבר החיובי היחיד שאני יכול להגיד לגבי הספר הוא שאני אוהב את השם שלו: 'אין מקום לטעויות'. זה לגמרי נכון ולאושרי הגדול לאורך ההיסטוריה האומללה שלכם מתברר שאתם, בני האנוש, מסרבים לקלוט את המסר. במיוחד בתקופה האחרונה, במסגרת קשקושי הניו אייג' שאתם מוכרים לעצמכם, נראה שרוב האנושות אימצה סוג של הבנה, סבלנות וסלחנות לטעויות של עצמה.

האם זה מפתיע אותי? כן, בהחלט. כשאני יורד לשטח מידי פעם ופוגש אנשים בשר ודם, אני מתפלץ למשמע משפטים מביכים כמו 'מי שלא עושה לא טועה', 'לטעות זה אנושי' ושאר אמירות תלושות שכאלה.

מבזק חדשות: בספר החוקים שלי על טעויות משלמים חד וחלק, ואני לא משאיר שום 'בעלי חוב' בשטח. בלי חנינות ובלי מחילות. אז, כאמור, על השם של הספר אני חותם בלי למצמץ. מעבר לכך, תכינו את עצמכם שאחרי ההקדמה שלי, רמת הטקסטים מתדרדרת פלאים. לא מאמינים לי? תבדקו בעצמכם.

קריאה מענה, לוצ'י