פרק 1
רשומה מספר שבע
"וזה מה שמטריד אותך?"
"לא. החלומות לא מטרידים אותי, אלא המציאות."
"השתמשת בסמים בעבר?"
"עישנתי גראס פעם אחת. את לא חושבת שזאת הבעיה, נכון, דוקטור?"
"לא, אני לא חושבת שזאת הבעיה. אבל אנחנו מדברים עכשיו על מה שאת מחשיבה לבעיה."
צליל חד ואחר כך דממה. נדמה שהקול מגיע מרחוק.
"הבעיה היא שהוא מגיע אליי לא רק בחלום. הבעיה היא שאני רואה אותו גם במציאות. הוא משחק בי... את מבינה? הוא משחק בי כמו שחתול משחק בעכבר. אני לא יכולה להמשיך ככה יותר."
"תירגעי. תשבי. הנה, שתי מים. אז את חושבת שגבר כלשהו מגיע אלייך בלילות ומתעלל בך?"
"זה לא מה שאני חושבת, זו את שחושבת שאני משוגעת. את ואחותי רוצות לנעול אותי בבית משוגעים, אתן..."
"אניטה, אף אחד לא רוצה להזיק לך. אף אחד לא רוצה לנעול אותך בשום מקום, אנחנו רוצים לעזור לך. יש לך בעיות עם המשטרה. במהלך הקיץ נעצרת על השגת גבול. אחותך דואגת לך, אבל קודם כול אנחנו צריכות להבין מה קורה באמת. למה באת לביתו של מר דנטה מריני? למה ציירת על השער של ביתו?
"משום שהוא משגע אותי. הוא מגיע ואחר כך נעלם, הוא מפתה ואז דוחה אותי ממנו, מכה ואז מלטף. הוא חותך ומפורר אותי... את לא יכולה להבין את זה, הרי את לא מאמינה לי. תראי, זה מה שהוא עושה לי."
רעשים... התייפחויות, הפרעות ברקע.
"אחותך סיפרה לי על החתכים האלה. ממה הם נגרמו?"
"מלהב איטלקי של פגיון סטילטו. דנטה תמיד נושא אותו איתו. כשאנחנו עושים סקס, הוא חותך לי את העור ומלקק את הדם... העיניים שלו, הן נעשות קודרות ושחורות, והוא..."
"אניטה, ומה לגבי הכוויות? מאיפה הכוויות?"
"שעווה רותחת..."
"וכל זה קורה מתוך הסכמה הדדית?"
"כן, אבל... הוא גונב את הנפש שלי. את לא מבינה שהוא הורג אותי? עדיין לא הבנת? הגבר הזה, הוא השטן. הוא משתעשע בך עם המשחקים האלה, עד שהחיים נעשים בלתי נסבלים ואיומים יותר מהמוות, עד שאת מרגישה מזוהמת."
"אניטה, אנחנו נפענח את כל מה שקורה פה ונפתור את הכול, אני מבטיחה לך. ניפגש שוב ביום שישי בבוקר. בינתיים, תנסי לישון בחדר אחר ולטייל כמה שעות לפני השינה, ו... את מציירת, נכון? תציירי לי משהו עד יום שישי. תציירי לי משהו שאת חולמת להשיג בחיים, בסדר?"
"את תעזרי לי? את יכולה לעזור לי? אני רוצה לשכוח ממנו... בבקשה, תעזרי לי. אני נחנקת. אני מפחדת..."
"מובן שאעזור לך. אני מבטיחה. תחכי לי, אני כבר חוזרת, בסדר?"
צעדים, קול דלת נפתחת ונסגרת. רעש. הפרעות ברקע. לחש. שוב הפרעות.
"הבאתי לך ולי פפסי. את רוצה קשית או כוס חד־פעמית?"
"אני לא שותה פפסי, רק מים. איך את יכולה לעזור לי אם את לא יודעת עליי כלום?"
"אני אכיר אותך. את תספרי לי הכול, אם תרצי. בסדר?"
"אוקיי. אני מאמינה לך. יש לך עיניים יפות ובוהקות. כשאני מביטה בהן, אני מאמינה לך."
"אניטה סרובה. בת שש־עשרה. פוגעת בעצמה בסכין גילוח, מכבה על עצמה סיגריות, סובלת מדיכאון ומהזיות. בעלת נטייה למזוכיזם. אוהבת רוק כבד, מסוגרת, מופנמת, לא חברותית..."
כיביתי את טייפ המנהלים שלי והנחתי אותו בצד. עצמתי את עיניי ופקחתי אותן מייד בעודי מקישה בעט על השולחן בחדר העבודה בביתי. התבוננתי במסך המחשב, גללתי את קובץ הוורד עד לעמוד האחרון והקלדתי במהירות, סגור. המטופלת נפטרה. סיבת המוות — התאבדות.
סימנתי את הקובץ "אניטה סרובה" והעברתי אותו לתיקייה נפרדת חסרת שם.
ייתכן שהייתי צריכה להבין ולהרגיש — אבל זה לא קרה. אולי כי לא היה לי מספיק זמן. אניטה התחילה להגיע אליי בתחילת שנת הלימודים ונפגשנו רק כמה פעמים.
התבוננתי לרגע בתמונה שניצבה על שולחן העבודה שלי, תמונה של טבע מושלג, כאשר הנייד שלי צלצל. עניתי בלי להביט במסך.
"אני צריכה לדבר איתך, אני פשוט מוכרחה לדבר איתך." נשמע מהעבר השני של הקו. גיששתי ומצאתי את חפיסת הסיגריות שלי והצתִּי אחת.
"כמובן, יוליה, אני אקבע לך פגישה."
"אבל אני חייבת לדבר איתך היום, היום..."
נשפתי את העשן וזרקתי את המצית.
"היום את צריכה לנוח ולהתאושש. נדבר על זה ביום אחר."
"השוטרים אמרו שהיא הייתה מסוממת כאשר חתכה לעצמה את הוורידים. אני לא מאמינה בזה. זה לא מתאים לה. את דיברת איתה! את הבטחת לי שזה רק עניין של גיל. אניטה מעולם לא השתמשה בסמים, אף פעם לא, והיא... היא אהבה כל כך את החיים. כשהיא חזרה אחרי השיחה איתך, היא רצתה לצייר שוב... ואני..."
"יוליה, אני יודעת עד כמה קשה לך עכשיו. אני מבינה הכול ומשתתפת בצערך."
"אני מרגישה שבמשטרה מסתירים משהו. דיברתי עם אניטה בערב, נסעתי לעבודה ו... אז היא נעלמה. ארבעה ימים חיפשו אותה, ארבעה ימים. למה היא הייתה צריכה להיעלם ככה? היא הייתה יכולה לעשות את זה גם בבית. אני לא מבינה, אני פשוט לא מבינה כלום."
בלעתי בחוזקה, תחושה איומה הציפה אותי מבפנים, כאילו האשימו אותי במשהו.
"אני איפגש איתך מחר אחר הצהריים, בסדר? ואנחנו נדבר על הכול, אני מבטיחה. סגרנו?"
סיימתי את השיחה, הנחתי את הנייד על השולחן ונאנחתי בכבדות. הצמדתי את אצבעותיי לרקות שלי. הייתי זקוקה נואשות לחופש ולמנוחה, למשך שבוע לפחות.
אני שונאת את המקום הזה ושונאת את החיים שלי. הם מזכירים לי ביצה איומה, צמיגית וסמיכה.
אך יותר מכול אני שונאת את העובדה שאני לא כמו כולם, אם כי לעולם לא אראה להם את זה. אני מעדיפה לקרוע לעצמי את הוורידים בשיניים. מישהו היה יכול לחשוב שהדיכאון שלי זו סתם המצאה, אבל לא. זה סיוט אמיתי לגמרי. בגיל שלוש־עשרה קורעים אותך מהסביבה אליה את רגילה, כשהחיים גם ככה נראים כמו זוועת עולם, וזורקים אותך לעולם זר שבו את נאלצת ללמוד לשחות ולמצוא אחיזה בעודך חסרת אונים ואומללה כמו חתלתול עיוור. בהתחלה, כשההורים שלי אמרו לי שאנחנו עוברים למדינה אחרת, שמחתי ואפילו התגאיתי. חשבתי שאימלט מהשגרה המשמימה הזאת, שאשלח לחברים שלי תמונות בהן רואים אותי מבלה בחוף ים יפהפה מוקפת בבחורים שזופים. הייתי מאושרת, בעיקר כשראיתי את אבא שלי גאה בתפקיד החדש שהוענק לו, ואת אימי ואת אחיותיי אורזות בהתלהבות את התיקים ומצפות בקוצר רוח לעזיבה.
הרגשתי אופוריה למשך כמה ימים. פשוט לקח לי זמן עד שהבנתי ששונאים אותי. ששונאים בי הכול. אלוהים, איזו טיפשה הייתי. החיים שלי היו גן עדן לפני שפגשתי את דנטה, על אף שאני כבר לא יודעת איפה גן העדן ואיפה הגיהינום. ראיתם פעם חיה שנראית כמו בן אדם? בלי כל השטויות העל־טבעיות האלה שרואים בטלוויזיה? חיה אמיתית שאין בה שום דבר אנושי למעט המראה החיצוני? אני ראיתי, הרגשתי וחוויתי אותה במלוא מובן המילה. זה לא אנושי. הוא טורף ומחסל את הרצון שלכם, לוכד וכולא אתכם נפשית. הוא מוריד על הברכיים את כל מי שרק מעז להתקרב אליו. הוא מציף אתכם בזוהמה ומרטש את ליבכם עד זוב דם. הוא השטן, ושום תפילה לא תעזור להתמודד מולו. והדבר הכי גרוע הוא, שאני אוהבת אותו בטירוף.
סגרתי את יומנה של אניטה והבטתי בחלון. הבנתי אותה היטב. זו תחושה איומה להרגיש שאת שונה מכולם, ולא משנה אם זה בגלל צבע השיער, צורת העיניים, גוון העור, המנטליות ואפילו השם הרוסי המטופש. את מרגישה שונה בגלל כל מי שאת — עוף מוזר במלוא מובן המילה. גם בשבילי התהליך הזה היה לא פשוט. אומנם לא הייתי נואשת כל כך, אבל גם אני עברתי את זה, ואחר כך התרגלתי. צבעתי את השיער הבהיר שלי לשחור, כי בחורות שחורות שיער ושחומות עור היו אז באופנה, השתזפתי עד ששלפוחיות הופיעו על עורי וחלמתי על עדשות מגע חומות. לא רציתי להיות רוסייה, אבל זו מי שאני ולא יכולתי להימלט מזה. כינו אותי מטריושקה בגלל העור הבהיר, הסומק בלחיים והקימורים השופעים. בשנות לימודיי בקולג' הייתי שמנמנה ושנאתי את עצמי.
"את כותבת יומן?"
"לפעמים אני רושמת את המחשבות שלי."
"זה עוזר לך?"
"זה מסיח את דעתי, אבל אף אחד לא יכול לעזור לי. גם לא את, קתרין."
היא אף פעם לא קראה לי קטיה ולא דיברה איתי ברוסית. בדומה לשאר ילדי המהגרים, היא ניסתה להשתלב בין כולם ולא להיות שונה, והדרך לכך עברה בהכחשה של המוצא שלה ובעיקר בשפה שבה דיברה.
"אני משתדלת מאוד ויחד נצליח. עוד תראי. לפעמים קורה שנערות צעירות מתאהבות בבחורים מבוגרים מהן, בשחקנים ובסלבריטאים, ומפתחות פנטזיות."
היא גיחכה שוב.
"את חושבת שמדובר רק בפנטזיות שלי, נכון?"
"אחותך קראה את היומן שלך? הראית לה אותו?"
"בשביל מה? החבאתי אותו. היא לעולם לא תמצא אותו שם."
אבל אני מצאתי... במקרה. יוליה הובילה אותי לחדר של אניטה לאחר הלוויה, ואני זוכרת כיצד פתחתי את החלון לנשום אוויר, הרגשתי חנוקה מהמועקה שתקפה אותי לפתע. אסון של מישהו אחר עלול להשפיע עליך לפעמים יותר מהאסון שלך. הבכי הזה, הלחש, הלוויה, הצעדים השקטים מאחורי הדלת, והחדר שבו הכול נשאר כפי שהיה כשאניטה יצאה מכאן בפעם האחרונה. היא יצאה כדי לא לשוב עוד לעולם. היא הסתירה את היומן בחלל שבין מסגרת החלון לקיר, במעין גומחה. ראיתי בעיני רוחי את אניטה יושבת על אדן החלון, וכותבת במחברת הזו. היא סיפרה לי על זה.
הסיגריה דעכה לאיטה ואני התבוננתי בשמי הלילה מבעד לחלון. העובדה שהיא איננה עוד לא נתנה לי מנוח. זה הרג אותי מבפנים. אני לא רופאה מנתחת ואפילו לא אחות, אני פסיכולוגית של בית ספר תיכון. אני לא אמורה להתמודד עם מתים כי לא אמורים להיות כאלה בחיי. אני מטפלת בפצעי הנפש של בני הנוער בהצלחה יתרה, ולא בפצעי גוף קשים ושותתי דם.
הנחתי את המחברת הדקה בצד ונאנחתי. לפני מספר ימים בלשים מהמשטרה הגיעו אליי לעבודה, שאלו כמה שאלות והלכו. אף אחת מהשאלות לא הייתה על דנטה. רכנתי לעבר המחשב, הזזתי את העכבר והמסך האיר את המשרד החשוך.
דנטה לוקאס מריני. נזכרתי בקומדיה האלוהית כאשר פניו מילאו את המסך, בפעם המי יודע כמה השבוע. היה לו יופי שטני, שגורם לאגלי זיעה להופיע על השפה העליונה ולרטט לא רצוני בידיים. מתחת לגבות זעופות מעט יש עיניים כחולות שמהן נשקף מבט מלא עוצמה. הוא בטוח בעצמו ורווי אירוניה. בן זונה ציני ויפהפה שחושב שהוא דפק את העולם כולו, הוריד את אלת המזל על הברכיים ומזיין אותה כמו זונה זולה כבר כמה שנים.
קראתי כמה ידיעות שהופיעו בצהובונים על עברו המפוקפק, ועל ההון שהוא ירש מהוריו. אימו הייתה שחקנית רוסייה ואביו היה איטלקי שהייתה בבעלותו חברת ספנות. דנטה היה מסוג הגברים שחושבים שהם מתת האלוהים לאנושות. היה לו פרצוף יפה, ערמות של כסף ובחורות, הוא הסניף שורות של קוקאין וקינח במוחיטו. סקנדלים רדפו אותו, שערורייה אחר שערורייה; מאהבות נטושות, תמונות עם סלבס מהשורה הראשונה, רומנים מתוקשרים ופרסום פרטים דוחים מהחיים האישיים שלו. במשך שבוע קראתי על דנטה את כל מה שאפשר היה להשיג מהרשת, מהבוקר עד הערב, שעות על גבי שעות. הרגשתי שאני מסוגלת לצייר את הפנים ואת החיוך ההוליוודי הצחור שלו בעיניים עצומות. אני לא יודעת מה רציתי למצוא, אולי חיפשתי רמז לעניין שלו בשעשועי טאבו, משהו מפליל. ראשי החל לכאוב שוב, ונטלתי שני כדורים.
פתחתי לשונית חדשה בדפדפן.
דנטה לוקאס מריני חגג היום את יום הולדתו השלושים וחמש במאורע שהיה מרשים לא פחות מחגיגות יום העצמאות. בין האורחים נצפו...
שלושים וחמש. הגיל הזה שבו נשים מבזבזות הון תועפות על ניתוחים פלסטיים, והגברים רק מתחילים לחיות וליהנות מהעוצמה ומניסיון החיים שצברו. הסתכלתי בתאריך, 13 בנובמבר... מזל עקרב. גיחכתי, נשענתי לאחור על גב הספה והידקתי את רגליי.
איזה קשר יכול היה להיות בין נערה מתבגרת ממשפחת מהגרים פשוטה שהתגוררה בשכונה נידחת בעיר לבין איש עסקים עשיר מאוד? היכן הדרכים שלהם היו יכולות להצטלב? מה כבר היה יכול להיות משותף ביניהם? איפה הוא ואיפה היא? הפערים ביניהם עצומים, הן בגיל, הן במצב הכלכלי, החברתי. בכול. סביר להניח שמדובר בפנטזיות של נערה מתבגרת, ועם זאת, משהו אחד לא הפסיק להטריד אותי. אפשר לפנטז על שחקן, זמר, דוגמן או ספורטאי, אבל איש עסקים? ועוד כזה שמבוגר ממנה בשנים רבות ושתמונותיו מופיעות בפורבס ולא בטיקטוק או בכל אתר שמעניין בני נוער לצורך העניין. יכול להיות שהיא יצרה לעצמה פנטזיה על נסיך עשיר על סוס לבן, וכשראתה תמונות באינטרנט או בעיתונים, היא הפכה את החלום הזה למציאותי יותר? אבל אז נשאלת השאלה, האם ייתכן שאניטה קראה את הפורבס? אניטה, בעלת הציפורניים הצבועות בלק שחור והאייליינר הכחול־כהה סביב עיניה הענקיות, שמקשיבה למרילין מנסון? האם האניטה הזאת תקרא מגזין המיועד לאנשי עסקים? גיחכתי לעצמי. זה לא הגיוני או שאני פסיכולוגית גרועה ביותר שלא הבינה את המטופלת הצעירה שלה אחרי הכול.
לי הצליחה לתפוס אותי בטלפון בצהרי היום. היא צלצלה ללא הרף, אבל נטלתי כדור שינה והראש שלי היה כבד כל כך, שבקושי הצלחתי להרים את היד, כל שכן לגרור את עצמי מהמיטה. לכן עניתי לה רק בצהריים, לאחר שהתקשרה עשרים פעם בערך.
"מטריושקה, די לישון. קדימה, קומי, יש לי בשבילך חדשות מדהימות," תמיד שעשעה אותי הצורה שבה היא ביטאה את הכינוי שלי, בהיגוי רך שאופייני לאלו שלא דוברים רוסית.
אנחנו חברות עוד מהקולג'. מוזר שהחיים לא הפרידו בינינו, אבל בסופו של דבר זה ההישג של לי, לא שלי. היא נאחזה בחברות שלנו כמו בגלגל הצלה. לי היא איטלקייה. שמה המלא הוא אנה ליזה, והיא היחידה שמותר לה לקרוא לי מטריושקה ללא קבלת עונש על כך.
"לי... נרדמתי רק בחמש בבוקר, אני בחופש היום..."
"אני יודעת, ואני גם יודעת למה לא ישנת." הרמתי את עצמי מהמיטה בקושי. פסעתי יחפה למטבח, ובעוד הטלפון אחוז בין הכתף לאוזן, הפעלתי את הקומקום ופתחתי את המקרר.
"דברי, אני מקשיבה." כאב הראש שלי הלך והחמיר, החום הארור הזה, לעזאזל, כבר סתיו ועדיין חם. האוויר המחניק תמיד גרם לי למיגרנה, אפילו המזגן לא הציל אותי.
"אני אוציא אותך מהמאורה שלך היום. אין סיכוי שאת מפסידה מסיבה כזאת." גנחתי בשקט ורכנתי לקחת את החלב.
"לי, הראש שלי מתפוצץ, על איזו מסיבה את מדברת?"
"סגרנו עסקה מטורפת והלקוח החדש הזמין אותנו למסיבה בבית שלו. אין לך מושג איזה אנשים יהיו שם. תקשיבי, כבר שנה שאת לא יוצאת לשום מקום. תשכחי כבר מאלכס, השוטר הרוסי הדפוק שלך, ותתחילי שוב לחיות."
למה היא הזכירה לי אותו? בשביל מה? גם ככה כבר שכחתי ממנו.
"אני אחשוב על זה, בסדר?"
"אין פה מה לחשוב. אנחנו נוסעות לשם וזהו. אנחנו הולכות להתפרע. כן. את ואני. את זוכרת איך שתינו פעם את הוודקה הרוסית שלך וצעדנו על הכביש המהיר שיכורות לגמרי, ושרנו בקולי קולות?"
חייכתי בעל כורחי. בוודאי שזכרתי, גם את תחנת המשטרה.
"מטריושקה! אני איעלב ממך ואכניס אותך לרשימה השחורה בכל מקום שרק אפשר. אני לא אבוא ליום ההולדת שלך, לא אעיר אותך בימי שני בבוקר, ואני אפסיק לקרוא לך מטריושקה! את לא תקראי אף סטטוס שלי בפייסבוק, ולא תדעי שום דבר על החבר החדש שלי, החבר הסקסי בטירוף שלי."
פרצתי בצחוק. חתיכת איום. לי תמיד הייתה לצידי. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה. לעזאזל, אם הייתי מספרת לאנשים כמה שנים אנחנו חברות, אפשר היה בקלות לנחש את הגיל שלנו.
"אוקיי, אוקיי, אבל זה רק בגלל הסטטוסים שלך. אני בטוח לא אצליח לשרוד אפילו יום אחד בלי לדעת פרטים על כל השטויות שאת עושה." היא פרצה בצחוק כשאמרתי.
"את לא תתחרטי על זה."
חזרתי לספה והבטתי ביומן של אניטה. זו הייתה מחברת בית ספר רגילה לחלוטין בצבע תכלת, קצת מרוטה, בלויה בקצוות, שחיים שלמים חבויים בה. חיים של מישהו אחר.
שוש טורג’מן –
אלים מידיי, לטעמי. הפסקתי לקרוא אחרי מספר פרקים
לימור ראובן –
העלילה קצת מוזרה אבל בסך הכל נחמד יותר לכיוון 3.5 כוכבים