אינתא עומרי

סיפור האהבה שלפנינו אכן קרה, הוא קרה כפי שקרתה האינתיפאדה, באותו נוף, עם אותם גיבורים, אבל לא זה מה שחשוב. הניסיון לתאר אותה בכתב, גם הוא, כשלעצמו, אינו חשוב במיוחד. מה שנראה לי חשוב הוא הניסיון לגרות את הנפש הנמוכה, זו שרובצת כמי תהום מתחת להבדלים הדקים. הנימוסים, המסורות, הבגדים, השפות, כולם רק הבדלים דקים בעינַי. מתחת ללבוש נמצא תמיד ריח הגוף, אותו הבל שעולה מן התאים הקטנים, מן הכיסים והגומחות שאנו נושאים איתנו תמיד: מתנוכי האוזניים ומבתי השחי, אחורי הברכיים, הקרסוליים, מהחריץ הצר שבאחוריים והאזור השעיר של איבר המין. סיפור האהבה שלי מתרחש במקומות האלה: בשיפולים הרכים והמוצנעים, המבושמים, של העולם. ובלב הרעש הנורא של תחילת האינתיפאדה, בירושלים הפוליטית, הצבועה והמרושעת כמו מכשפה יפה, קלטנו שנינו, פתאום, את הריח ההוא הנסתר. ושאפנו מלוא ריאותינו. לא הרבינו לדבר.

אחר–כך רצינו לגעת. רצינו למצוא את מקור הריח, לגלות מנַין הוא בא. הושטנו ידיים וחיפשנו, ליטפנו וחיטטנו זה אצל זה.

גם היום הוא שלי, הוא הערבי שלי, קרוב ואינטימי כמו סיגריה בפה, ואני היהודייה שלו. אבל איננו נפגשים עוד. שלושה קיצים חלפו מאז קרו הדברים, וגם עכשיו קיץ, אלא שאז הקיץ התחיל ועכשיו הוא נגמר. הצבעים החזקים מחווירים, צהוב הופך ללבן והתכלת לאפור. אחרי הצהריים עוברת כאן רוח קרה וצובעת את העיר בוורוד של פורצלן. האינתיפאדה לא נגמרה, אבל היא הולכת ומזדקנת. אני גרה בדירה משופצת, בקומה הרביעית של בית דירות ישן. יש לי שולחן כתיבה לבן וחלון גדול שפונה אל העיר העתיקה. ממקומי אצל השולחן אני יכולה לראות את המסגדים הכפריים מזדקרים כמו נרות בין בתי אבן קטנים, שטוחי גג. אני יכולה לראות את הגבעות החשופות שמפרידות בין הכפרים, ואני יודעת ששם, על הטרשים הסלעיים, מסתובבים כבשים, עִזים, חמורים, ילדי רועים. ואני יודעת שמעבר לכל זה, הרחק מעבר לכפרים ולגבעות החשופות, נמצא המזרח.

איני יכולה לראות אותו, אבל אני יודעת שכאן, בנקודה הזאת, מתחיל המזרח. שמכאן הוא הולך ומתרחק אל מרחבים גדולים, זרים ומפחידים.

תמיד ידעתי שמשם, מן המרחבים ההם, יבואו אנשים רעים. האנשים הרעים יבואו לבושים בכאפִיוֹת. הם יעמדו בשורה לכל אורך המזרח, זה לצד זה, ויביטו בנו בכעס. מסביבי יצעקו, יתחבאו, יברחו בסירות, אבל אני לא אצעק ולא אתחבא ולא אברח. אני אלך מזרחה, אעמוד מול אחד האנשים הרעים ואביט לו ישר בעיניים, אעשה צעד ימינה ואסתכל באיש לצִדו. כך אעבור אחד–אחד, צעד אחר צעד, אעבור ואביט בכל האנשים הרעים. תמיד ידעתי שהיכן שהוא לאורך חומת האנשים יימצא הערבי שלי, האחד, זה שלא יניח לי למות. זה שלא ירצה במותי אלא ירצה בחיי. זה שיסכן את חייו למעני. זה שבעיניו אראה את ה"כן", ה"כן" שבגללו אנשים בוטחים זה בזה ועושים כל מיני שטויות אחד למען השני, ואפילו נהרגים על זה.

השנים חלפו ועִמן כל מיני עיניים. היו עיניים של משכילים, חדות ומאשימות, והיו העיניים של כל השאר - מלצרים, סבלים, פועלי בניין, מנקי רחובות - תמיד בורחות לצדדים, נוטות למטה, מושפלות. במשך השנים למדתי באוניברסיטה, התאהבתי בגברים ואחר–כך שכחתי אותם, כתבתי ספר על אלוהים, כתבתי ספר על ילדים, נסעתי לאמריקה וחזרתי, שרפתי את הספר על אלוהים, שרפתי את הספר על הילדים, חפרתי בארונות ומצאתי מאות דפים עם רשימות, שיעורים, מאמרים, אספתי אותם בדליים והשלכתי אותם לפח. וכשלא היה עוד מה לשרוף, או מה לזרוק, ירדה עלי שלווה מוזרה.

חיי הואטו. עבדתי בחנות ספרים קטנה. גידלתי צמחים בעציצים וציפורים בכלובים. היו לי תוכים תכלכלים, זוג קנריות ורודות, וציפור גן–עדן בודד שקראתי לו שָׂרָף. ובערבי החורף הארוכים התחלתי לצייר. במכחולים דקיקים, כמעט חסרי שׂערות, ציירתי תמונות דמיוניות, קטנות וצבעוניות, של גן העדן ושל הגיהינום. בשני העולמות מצאתי מִגְוון מפליא של מלאכים ומכשפות. המלאכים באו מחופשים לחסידות, פרפרים, נחשים לבנים, סוסים מדברים. המכשפות באו מן האדמה ומן הלילה והיו אדומות או שחורות. הלילות שלי רחשו כמו התפרצויות וולקניות. בבקרים הייתי מתעוררת לוהטת וכואבת, עם עיניים רטובות. וכל הזמן התגעגעתי.

עכשיו אני יושבת אל השולחן במכנסיים קצרים, בתוך החום המטורף של שלהי הקיץ, ומתגעגעת לחורף. מדי יום, בין הערביים, החום הולך ונשבר. בכל יום הוא נשבר קצת יותר מוקדם, קצת יותר חזק, מן היום שלפניו. הצבעים החזקים מחווירים, צהוב הופך ללבן והתכלת לאפור. כל מחשבה ותנועה וכל מילה שאני כותבת מקרבות אותי אל הדבר שאני מתגעגעת אליו: אל החורף. אני מתגעגעת לחורף כמו שאז התגעגעתי לאהבה, לסיפור האהבה שלי, באותה שלווה חיצונית, באותה תחושה מתוקה של משהו סודי לגמרי, לא הגיוני בכלל, אותו כיווץ של הבטן כשאני חושבת עליו.

אני מדברת על זמן: על שנתיים מוזרות שבהן ריחפתי כמו עש בחלל סגור, דחוס במלאכים ובמפלצות. אני מדברת על הזמן כשעדיין לא נפגשנו: על הימים שבהם הייתי נכנסת לבית הקפה של מר אלישע ורואה איזו יד, רק יד, מגישה כוס קפה על צלוחית. אני מדברת על עיוורון: איך לא ראיתי שום גוף ושום פרצוף ושום עיניים, רק משהו שידעתי שקוראים לו ערבי. אני מדברת על הזמן העיוור שלפני ההתפרצות, על תקופת האינקוּבּציה של סיפור אהבה. ואני מספרת על געגועים, מספרת איך הפכתי לעיוורת מרוב געגועים, עד שברגע אחד, דומה לכל קודמיו, כשנשענתי על הדלפק וינקתי מהקפה, שמעתי אותו אומר: "יש לך עיניים קפוצ'ינו."

הבטתי בו בחזרה. וכשידעתי מה קורה, נבהלתי והתחבאתי. יצאתי מהמחבוא אחרי שבועיים, שוב נשענתי על הדלפק וינקתי מהקפה שהוא הגיש לי. עומָר. כן, קוראים לו עומָר. הבטתי לו בעיניים וראיתי "כן". אחרי העבודה נפגשנו פגישה אסורה ראשונה. מדי יום, בצהריים, היינו הולכים לאיבוד בסניף הדואר המרכזי, ובתוך המקום העסוק הזה פוגשים זה את זה, חומקים החוצה, מתחילים להסתובב.

כל פגישותינו התנהלו באור העז של הקיץ, אני בשמלות דקיקות, ורודות ולבנות, והוא בג'ינס ובחולצות מגוהצות, מכופתרות, עם שרוולים קצרים. במיוחד אני זוכרת חולצת משבצות צבעונית, בגוני ארגמן, וכותונת לבנה, חצי שקופה, שהבליטה את מה שמתחתיה. אהבתי לראות אותו מתנועע מתחת לבד הלבן כמו חיה אפלה, אהבתי לחשוב על אישה בשמלת צינור לבנה ותחתונים שחורים. לא הרביתי לדבר בפגישותַי הראשונות עם עומָר, אבל חשבתי הרבה. כמה שבועות הסתובבנו, לא נוגעים זה בזה אבל חושבים הרבה. וכל הזמן הסתובבנו. הלכנו ושוב הלכנו באותם שבילים ריקים, ישבנו ושוב ישבנו על אותם ספסלים ועל אותם סלעים, הולכים ושבים וסובבים בין המדשאות הגזוזות של שכונת ימין משה לבין גבעות הפרא המשתפלות מזרחה, באזור המסוכן שפעם היה שטח הפקר, ולאט–לאט נגענו. התחלנו לגעת זה בזה.

ובאחת השבתות, חודשים אחדים אחרי פרוץ האינתיפאדה, יצאנו עומָר ואני לטיול בארץ.

אני זוכרת את האוויר. את הצבעים. את הריח.

אני זוכרת שהאוויר להט כמו גיהינום. אני זוכרת את הצבעים הירוקים נעלמים, ואיך גוֹנֵי זהוב–חום–שחור של תערובת טבק משתלטים על העולם כולו, וריח שרוף עומד בנחירַי, חודר לגרוני וממלא אותי יובש מתקתק. בשנה ההיא היה ניחוח השריפה עז במיוחד. נערים ערבים הציתו אש בשדות ובחורשות, מן הדרך הראשית נראו פרצות שחורות ביערות האורן, וכוויות מכוערות פשטו על עורם הצהבהב של שדות החיטה העמוסים.

בהתחלה סגרנו את החלונות, הפעלנו את המזגן, הפעלנו את הרדיו, והעולם חלף על פנינו כמו קרוב שיצא לדרך ושולח גלויות צבעוניות. אנשים לא מוּכרים הביטו בנו בשתיקה מנייר פיתוח ישן. המחוג של הרדיו נעצר במוזיקה לפסנתר וצלילים רכים, לא–מציאותיים, עטפו כמשי את פנינו. עומָר צחק: עכשיו נמות כמו ילדים במשחק "מחבואים", דלת של מקרר ננעלת והטמפרטורות יורדות.

וכדי להעביר את הזמן עד למותנו עישנו. הסיגריות - כמו גז, כמו המוזיקה של שופּן - פועלות באיטיות יציבה. אני שומעת את עומָר: קול צרוד ונרגש, עובר באדישות בין צלילי הפסנתר.