איפה היהודים שלי?

1 מדוע אני כותב

מדוע אני כותב? אולי כדי שלא תיטרף עלי דעתי. או, שמא ההפך מזה, כדי להגיע עד לתחתית הטירוף.

בדומה לסמואל בקט, הניצוֹל מבטא עצמו "מתוך ייאוש", שהרי אין דרך אחרת.

בדברו על בדידות הניצול, פנה המשורר העברי־האירי והוגה הדעות, אהרון צייטלין, אל אלה שעזבוהו: אביו, אחיו, ידידיו, כולם מתים, ואמר: "הפקרתם אותי". כן, כך אמר להם, והוסיף: "הנכם יחדיו. בלעדי. אני כאן. לבדי. ואני יוצר מילים".

כך עושה גם אני במוחי. אומר מילים. כותב מילים. שלא ברצון.

ישנם עיסוקים קלים מזה. נעימים בהרבה. אך לגבי הניצול, הכתיבה אינה מקצוע אלא עיסוק, חובה. קאמי מכנה זאת "כבוד". הוא אומר: "חדרתי לספרות בדרך המלאכה". סופרים אחרים אמרו: "בדרך הזעם, באמצעות האהבה". אדבר בשם עצמי ואומר: "בדרך האלם".

בחיפושי, בגישושי, בשתיקתי התחלתי לגלות את הסכנות ואת הכוח הטמונים במילה.

*

מעולם לא התכוונתי להיות פילוסוף או תיאולוג. התפקיד היחיד שביקשתי לעצמי היה זה של עד. האמנתי, כי מאחר שניצלתי באורח מקרי, חלה עלי החובה להעניק משמעות להיוותרותי בחיים, להצדיק כל רגע בחיי.

ידעתי שיש לספר על המעשה. אי־העברת נסְיון חיים כמוה כבגידה באותו ניסיון: זה מה שמלמדת אותנו המסורת היהודית. אך כיצד עושים זאת?

"כשישראל בגולה, גולה גם המילה" אומר "הזוהר". המילה הפקירה את המשמעות. אותה התכוונה להעביר לאחרים. אי אפשר להפגישן. התזוזה, שינוי המקום, הם בלתי חוזרים. הדבר לא היה מעולם נכון יותר מאשר בזמן שלאחר התהפוכה הגדולה.

כולנו ידענו, כי לעולם - לעולם - לא נוכל לומר את שיש לומר, כי לעולם לא נוכל לבטא במילים, בצורה מגובשת. במילים מובנות. בקנה מידה אבסולוטי, את ניסיוננו עם הטירוף. את הצעדה בליל הבלהות. את הדממה לפני הסלקציה ואחריה, את התפילה המונוטונית של הנידונים. את הקדיש של המתים, את הפחד ואת הרעב של החולים. את הבושה ואת הסבל, את העיניים היוקדות. את מבטי הטירוף.

חשבתי, כי לעולם לא אוכל לדבר עליהם. כל המילים נראו כבלתי מתאימות. כבּלוֹת, כמגוחכות, חסרות חיוניות, בעוד שאני רציתי כי יצרבו, היכן יכולתי לגלות אוצר מילים חדש. שפה ראשונית, לשון הלילה לא היתה אנושית. היא היתה פרימיטיבית, כמעט חייתית - צעקות צרודות, צווחות, גניחות מובלעות, צריחות פראיות, קולות ההלקאות... פרא־אדם המכה בטירוף, גוף אדם נשמט: קצין מרים זרועו וקהילה שלמה צועדת לקראת קבר האחים: חייל מושך בכתפו, ואלף משפחות מופרדות. נקרעות, ומתאחדות שוב רק מיידית למוות.

זו שפת מחנה הריכוז. היא שללה כל לשון אחרת ותפסה את מקומה. במקום שתהיה חוליה, היא הפכה לחומה. האם ניתן לדלג על פניה? האם אפשר להעביר את הקורא אל הצד השני? ידעתי כי התשובה שלילית, ובכל זאת גם ידעתי. כי "לא" חייב להפוך ל"כן". זה היה רצונם, בקשתם האחרונה של המתים. היה עליך לנפץ את הקליפה שמסביב לאמת הכהה. ולתת לה שם. היה צורך לאלץ את האדם להביט.

החשש מהשיכחה: דאגתם הרודפת היחידה של אלה. אשר חלפו דרך עולם הנידונים. האויב סמך על אי־אמונם של הבריות, על השיכחה. כיצד ניתן היה להכשיל קשר זה? ואם הזיכרון עומעם, התרוקן מתוכן. מה היה קורה לכל אשר צברנו לאורך הדרך?

זכור - אמר האב לבנו והבן לידידו.

אסוף את השמות. את הפנים, את הדמעות. אם בדרך נס כלשהי, תצא מזה בחיים, נסה לגלות הכול, מבלי להשמיט פרט כלשהו, מבלי לשכוח דבר, זו היתה השבועה שכולנו נשבענו: "אם בדרך נס כלשהי אוותר בחיים, אקדיש את חיי כדי להעיד בשמם של אלה שצילם יאפיל על שמי לנצח נצחים".

על כן, אני כותב דברים מסוימים, ולא אחרים: לשמור אמונים.

*

7מובן שישנם ימי ספקנות לניצוֹל, ימי הססנות, שבהם הוא נכנע לחולשה או מבקש עידוד. אני שומע קול בתוכי האומר לי לחדול מן האֶבל על העבר. גם אני רוצה לשיר שיר על אהבה, על קסמה. גם אני רוצה לשיר שיר תהילה לשמש, ולשחר המבשר את השמש. אני רוצה לצעוק, בקולי קולות:

"שִׁמעו, שמעו היטב! גם אני מסוגל לניצחון. השומעים אתם? גם אני פתוח לצחוק ולשמחת חיים! אני רוצה לצעוד בראש מורם, פני חשופות, מבלי שאצטרך להצביע על האפר, שם באופק, מבלי שאטפל בעובדות כדי להסתיר את כיעורן הטרגי. לגבי אדם שנולד עיוור, גם אלוהים הוא עיוור. אך ראו נא, אני רואה עיוור".

רוצה הנך לצעוק זאת, אך הצעקה הופכת ללחישה. חייב אדם להחליט ולבחור; חייב אדם לשמור אמונים. מילה גדולה, אני יודע. ובכל זאת אני משתמש בה, כי היא מתאימה לצרכי, אחרי שכתבתי את אשר כתבתי, אני חש כי שוב איני יכול לשחק במילים. אם אני אומר, כי הסופר שבי מבקש להישאר נאמן, הרי זה משום שזה נכון. רגש זה מניע את כל הניצולים; אין הם חבים דבר לאף אחד, אך הכול למתים.

אני חב להם את שורשי ואת זיכרוני. מוטלת עלי החובה לשמש להם כשליח, להעביר את תולדות היעלמותם, אפילו מפריע הדבר את השלווה. אפילו מעורר הוא כאב. אי־עשיית הדבר הזה, הרי זו תהיה בגידה בהם, ועל כן גם בעצמי. ומאחר שאיני חש עצמי מסוגל להעביר את זעקתם בצעקה, הריני סתם מביט בהם. אני רואה אותם ואני כותב.

בעודי כותב אני מציג להם שאלות, כפי שאני מציג שאלות לעצמי. סבורני, כי אמרתי זאת כבר בעבר. במקום אחר: אני כותב כדי להבין לא פחות מאשר כדי שיבינו אותי. מדוע אני מצליח ביום אחד? מכל מקום, כשהנך מתחיל הנך מגיע אל החשיכה. אלוהים? הוא נותר אלוהי החושך. האדם? הוא מקור החושך. ריטוני הרוצחים, דמעות הקורבנות, אדישות המסתכלים מן הצד, שותפותם לדבר עבירה והלא אכפתיות שלהם. התפקיד המקודש בכל זאת: זה איני מבין. רצח מיליון ילדים: לעולם לא אבין.

ילדים יהודים: רוחם שורה על כתפי. אני רואה אותם שוב ושוב. לעולם אראה אותם. נרדפים. מושפלים. כפופים מזקנים שסובבו סביבם להגן עליהם ואינם יכולים לעשות כן. הם צמאים, הילדים, ואין מי שייתן להם מים לשתות. הם רעבים, הילדים, ואין מי שייתן להם קרום לחם. הם פוחדים, ואין מי שירגיע אותם.

הם צועדים באמצע הדרך, כמו עזובים. הם בדרך לתחנה. והם לעולם לא ישובו עוד. בקרונות חתומים, ללא אוויר וללא מזון, הם נוסעים אל עולם אחר; הם מנחשים לאן מועדות פניהם, הם יודעים זאת, והם שומרים על שתיקה. מתוחים, מהרהרים. הם כורים אוזן לריח. לקול המוות הנשמע מרחוק.

כל הילדים האלה, הזקנים האלה, אני רואה אותם. לעולם איני חדל לראותם. אני שייך להם.

אבל הם, למי הם שייכים?

*

אנשים סוברים שהרוצח נחלש כשהוא ניצב פנים אל פנים מול ילד. הילד מחייה את החוש האנושי ברוצח, חוש שאבד לו. הרוצח שוב אינו מסוגל לרצוח את הילד שניצב בפניו, את הילד שבתוכו.

לא בפעם הזאת. איתנו זה קרה אחרת. לילדינו היהודים לא היתה השפעה על הרוצחים. גם לא על העולם. ולא על אלוהים.

אני חושב עליהם, על ילדותם. ילדותם היא עיירה יהודית קטנה. ועיירה זו שוב איננה. הם מפחידים אותי: הם משקפים תמונה שלי עצמי, תמונה שאני רודף אחריה ונמלט ממנה בעת ובעונה אחת - תמונת נער יהודי שלא ידע פחד, מלבד יראת אלוהים, שאמונתו היתה שלמה, מעודדת, לא פגומה על ידי הדאגה.

לא, אינני מבין. ואם אני כותב, הרי זה כדי להזהיר את הקורא, שגם הוא לא יבין. "לא תבין, לעולם לא תבין", היו המילים שנשמעו בכל מקום בתקופת החושך. אני יכול רק לחזור עליהן. אתה. שמעולם לא היית תחת שמי הדם, לעולם לא תדע איך זה היה. אפילו תקרא את כל הספרים שנכתבו אי־פעם, אפילו תאזין לכל העדויות שניתנו, תישאר בצד הזה של החומה, תחזה בגסיסתם ובמותם של אנשים מרחוק, דרך מסך הזיכרון, שאינו הזיכרון שלך עצמך.

הודאה בחדל אונים ובאשמה? איני יודע. כל שאני יודע הוא, כי טרבלינקה ואושוויץ אינן ניתנות לסיפור. אבל אני ניסיתי בכל זאת. אלוהים עדי, כי ניסיתי.

האם השתדלתי יותר מדי או לא מספיק? מתוך כ־15 כרכים, רק שלושה או ארבעה חודרים לתוך ממלכת הטשטוש של המתים. בספרי האחרים, אני מנסה ללכת בדרכים אחרות. כי מסוכן להתמהמה בקרב המתים; הם אוחזים בך, ואתה מסתכן בכך, שבסופו של דבר תדבר רק עִמם.

וכך היה שאילצתי את עצמי להפנות להם גב ולחקור תקופות אחרות, לבחון גורלות אחרים וללמד סיפורים אחרים: התנ"ך והתלמוד, החסידות והלהט שבה, השטעטל ושיריו, ירושלים והדיה; יהודי רוסיה ודאגותיהם, התעוררותם, אומץ לִבּם. לעתים נדמה לי, שאני מדבר על דברים אחרים במטרה היחידה לשמור על העיקר - הניסיון האישי - למען יישאר בלתי נאמר.

לעתים אני תוהה: ומה אם אני טועה? שמא לא צריך הייתי לשמוע בעצת עצמי ושמא צריך הייתי להישאר בעולמי, עם המתים.

*

אולם אני לא שכחתי את המתים. שמוּר להם מקומם הנכון אפילו ביצירות על ריז'ין וקוריץ. ירושלים ווילנה. אפילו בסיפורי התנ"ך והמדרש שלי, אני דבק בנוכחותם, אילמת ודוממת. נוכחות המתים קורצת אז בצורות כל כך בולטות, עד שהדבר משפיע אפילו על הדמויות הנידחות ביותר.

כך הם מופיעים על הר המוריה, שם עומד אברהם להקריב את בנו יצחק, קורבן לאלוהים המשותף להם. הם מופיעים בהר נבו, שם הולך משה אל ההתבודדות ואל המוות. ושוב בפרדס, שם איזה אלישע בן־אבויה, הרותח מזעם ומכאב, מחליט לנטוש את אמונתו. הם מופיעים באגדות החסידיות והתלמודיות, שבהן זקוקים הקורבנות, בכל עת, להגנה מפני הכוחות המבקשים לדרוס אותם.

מבחינה טכנית, אם ניתן להתבטא כך, מובן שהם במקום אחר, בזמן ובמרחב. אך במישור העמוק יותר, האמיתי יותר, המתים הם חלק של כל סיפור, של כל תמונה. הם מתים עם יצחק, מקוננים עם ירמיהו, שרים עם הבעש"ט, ובדומה לי, הם ממתינים לנִסים - אבל, למרבה האסון, אלה אינם קורים.

אבל, מה הקשר? - תשאלו אותי.

האמינו לי, יש כזה. אחרי אושוויץ, הכול מחזירנו לאושוויץ. כשאני מדבר על אברהם, יצחק ויעקב, כשאני מזכיר את יוחנן בן־זכאי ורבי עקיבא, מוטב להבינם לאור אושוויץ. ובמה שנוגע למגיד ממזריץ ותלמידיו - הרי זה כדי לפגוש בממשיכי הדרך של ממשיכי דרכם, שאני מנסה לשחזר את עולמם הקסום, המקסים. אני אוהב לדמיין לעצמי כי הם חיים, תוססים, חוגגים למען החיים והתקווה. אושרם נחוץ לי כפי שהוא היה פעם נחוץ להם. ובכל זאת.

כיצד עלה בידיהם לקיים את אמונתם מבלי שתיפגע? כיצד יכלו לשיר, בעודם הולכים אל המִפגש עם מלאך המוות? אני מכיר חסידים, שאף לרגע לא היססו; אני מכבד את כוחם. אני מכיר אחרים שהתמרדו, שמָחוּ, שזעמו: אני מכבד את אומץ לִבּם, כי ישנה עת שבה רק אותם אנשים שאינם מאמינים באלוהים, לא יקראו אליו בזעם ומתוך דאגה.

אל תשפטו אותם, לא את אלה ולא את אלה. אפילו הגיבורים מתו כקורבנות מעונים, אפילו המעונים מתו כגיבורים. מי יעז להעמיד סכינים מול תפילות? אמונתם של אלה שקולה לכוחם של אחרים. לא אנו שנשפוט: אבל עלינו מוטלת החובה לספר את אשר התרחש.

אבל ממה אפשר להתחיל? את מי יש לכלול בסיפור? הנך פוגש בחסיד בכל אחד מספרי. וילד. וזקן. וקבצן. ומטורף. כל אלה הם חלק מתמונת הרקע שלי. מדוע? כי הם נרדפים ומעונים על ידי הרוצחים. ואני מעניק להם מקלט. האויב ביקש להקים חברה, שתהיה נקייה מנוכחותם, ואני החזרתי כמה מהם. העולם התעלם מהם, דחה אותם. אך יאופשר להם לחיות לפחות במסגרת החלומות הקודחים של דמויותי.

בשבילם אני כותב.

*

ובכל זאת, הניצוֹל עלול לחוש רגשי חרטה. הוא ניסה להעיד. הכול היה לשווא.

אחרי השחרור עיצבו האשליות את התקוות. היינו משוכנעים, כי עולם חדש יקום על חורבות אירופה. כי תקום תרבות חדשה. לא עוד מלחמות, לא עוד שנאה. לא עוד חוסר סובלנות. לא עוד קנאות בשום מקום. וכל זאת, משום שהעדים יכלו לדבר. והם דיברו, לשווא.

הם יתמידו, כי אינם יכולים אחרת. כשאדם משתתק ביגונו - אומר גתה - מעניק לו אלוהים את הכוח לשיר על יגונו. מאותו רגע והלאה אין הוא מסוגל עוד שלא לשיר, בין ששירו יישמע או לאו. מה שחשוב הוא: המאבק במילים נגד האלם, או המאבק באלם באמצעות דרך אחרת של שתיקה. מה שחשוב הוא לקצור חיוך פה ושם. דמעה פה ושם, מילה פה ושם, ובכך להצדיק את האמון שניתן לך, לפני זמן רב, על ידי קורבנות רבים כל כך.

מדוע אני כותב? כדי לנתק את הקורבנות האלה מהשיכחה. כדי לעזור למתים לגבור על המוות.

ערב ראש השנה תשמ"ב (28.9.1981)