איקס עיגול

1. ספי

נענעתי את בהונות הרגליים, נהניתי מתחושת החול החם שהחליק ביניהן כמו טלק עדין. תחבתי את כפות הרגליים שלי עמוק עוד יותר לתוך החול היבש, הצהוב־לבן, והטיתי את הראש לאחור. זה היה אחר־צהריים יפה כל כך של אוגוסט. שום דבר רע לא יכול לקרות ביום כזה. ומה שעשה את הכול לטוב עוד יותר היה העובדה שיכולתי לחלוק אותו עם מישהו – דבר נדיר ומיוחד בפני עצמו, כפי שידעתי היטב. פניתי אל הנער שלצִדי, והפנים שלי כמעט נקרעו מהחיוך הרחב שעליהם.

"אני יכול לנשק אותך?"

החיוך שלי דהה. לטשתי עיניים בחבר הכי טוב שלי. "סליחה?"

"אני יכול לנשק אותך?"

"אבל בשביל מה לך?"

"רק כדי לראות איך זה," ענה קלום.

איכס! זאת אומרת, איכס!! קימטתי את האף – לא יכולתי לשלוט בזה. להתנשק! למה שקלום ירצה לעשות משהו כזה... כזה דפוק?

"אתה באמת רוצה?" שאלתי.

קלום משך בכתפיו. "כן, אני רוצה."

"נו טוב, בסדר." קימטתי שוב את אפי במחשבה על הצפוי לי. "אבל תעשה את זה מהר!"

קלום כרע ברך לפניי. הטיתי את ראשי מעלה לעבר ראשו, וצפיתי בו, בסקרנות גוברת, לדעת מה הוא יעשה עכשיו. הטיתי את הראש שמאלה. גם הוא היטה את הראש שמאלה. הטיתי את הראש שלי ימינה. קלום עשה כמוני. הוא הזיז את הראש כאילו הוא ההשתקפות שלי או משהו. הנחתי את הידיים שלי על הפנים של קלום כדי שהוא לא יזוז, ויישאר בדיוק באמצע.

"אתה רוצה שאני אזיז את הראש שמאלה או ימינה?" שאלתי בחוסר סבלנות.

"אה... לאיזה צד בנות בדרך כלל מזיזות את הראש כשמנשקים אותן?" שאל קלום.

"זה משנה? וחוץ מזה, מאיפה לי לדעת?" הזעפתי פנים. "אני התנשקתי אי־פעם עם בן?"

"אז תזיזי את הראש שמאלה."

"שמאל שלי או שמאל שלך?"

"אה... שמאל שלך."

עשיתי כפי שהתבקשתי. "מהר, לפני שייתפס לי הצוואר."

קלום ליקק את שפתיו ואז פניו התקרבו לאט־לאט אל פניי.

"בשום אופן לא," נסוגותי. "קודם תנגב את השפתיים."

"למה?"

"בדיוק ליקקת אותן."

"אה! אוקיי!" קלום ניגב את פיו בגב כף היד.

נעתי קדימה כדי לחזור לתנוחתי המקורית. שפתיי היו צמודות זו לזו ותהיתי מה אני אמורה לעשות אִתן. לשרבב אותן כדי שיבלטו מעט? ואולי עליי לחייך כדי שייראו רחבות ומושכות יותר? עד אז התאמנתי על נשיקות רק עם הכרית שלי. מה שקרה עכשיו היה שונה מאוד – ונראה טיפשי באותה מידה!

"נו כבר!" דרבנתי אותו.

עיניי היו פקוחות לרווחה והתבוננתי בפניו של קלום הנעים לעבר פניי. גם עיניו האפורות של קלום היו פקוחות. בניסיון להמשיך להתמקד בפניו, התחלתי לפזול. ואז נגעו שפתיו בשפתיי. מוזר כל כך! ציפיתי ששפתיו של קלום יהיו קשות ויבשות ומחוספסות כמו עור של לטאה. אבל הן לא היו כאלה. הן היו רכות. קלום עצם את עיניו. כעבור רגע עשיתי כמוהו. שפתינו עדיין נגעו. פיו של קלום נפתח, וגרם גם לפה שלי להיפתח. הבל פיו התערבב בהבל הפה שלי והיה חמים ומתוק. ואז, בלי אזהרה, הלשון שלו נגעה בלשון שלי.

"איכס!" נסוגותי מייד, הוצאתי את הלשון וניגבתי אותה ביד שלי. "בשביל מה עשית את זה?"

"זה לא היה כזה נורא, לא?"

"אני לא רוצה שתיגע בלשון שלי עם הלשון שלך." נדתי בראשי.

"למה לא?"

"כי..." נרעדתי למחשבה על כך, "הרוק שלנו יתערבב."

"אז מה? הוא אמור להתערבב."

שקלתי את הדברים.

"מה את אומרת?"

"אוקיי! אוקיי!" הזעפתי פנים. "מה אני לא עושה בשבילך!" הוספתי. "בוא ננסה שוב."

קלום חייך אליי, ובעיניו הופיע הנצנוץ המוכּר. זה העניין עם קלום – הוא מסתכל עליי בצורה מסוימת, ואני אף פעם לא יודעת אם הוא צוחק עליי. לפני שהספקתי לשנות את דעתי, השפתיים של קלום כבר נגעו בשפתיים שלי – והן היו רכות ועדינות כמו קודם. לשונו שוב השתחלה לפה שלי. אחרי רגע קצר שבו חשבתי, "בלעע!" התברר לי שזה לא כל כך נורא. למעשה, זה היה די נעים, בקטע של משהו שמגעיל לחשוב עליו אבל בעצם הוא די בסדר כשעושים אותו. עצמתי עיניים והתחלתי לנשק את קלום בחזרה. הלשון שלו ליקקה את שלי. היא הייתה חמה ורטובה אבל זה לא עשה לי חשק להקיא. ואז הלשון שלי עשתה לו אותו הדבר. התחלתי להרגיש קצת מוזר. הלב שלי התחיל לפעום בצורה משונה, קופצנית, שגרמה לי להרגיש כאילו אני נוסעת ברכבת הרים דוהרת שיוצאת משליטה. נהיו לי פלונטרים בתוך הבטן. התרחקתי ממנו.

"מספיק."

"סליחה." קלום נשען לאחור.

"למה אתה מתנצל?" הזעפתי פנים. "לא אהבת את זה?"

קלום משך בכתפיו. "זה היה בסדר."

התעצבנתי. לא ידעתי למה אני מתעצבנת, אבל לא הצלחתי לשלוט בזה. "נישקתָ בנות אחרות חוץ ממני?"

"לא."

"איקסיות?"

"לא."

"עיגולות?"

"אמרתי לך שלא," נשף קלום ברוגז.

"אז למה רציתָ לנשק אותי?"

"אנחנו חברים טובים, לא?" קלום משך בכתפיו.

נרגעתי מעט וחייכתי. "בטח."

"ואם אי־אפשר לנשק חברה טובה, את מי אפשר לנשק?" חייך קלום.

הסתובבתי שוב אל הים. הוא בהק כמו מראה מנופצת, כל רסיס ורסיס החזיר השתקפות מסנוורת. היופי של החול ושל הים ושל הרוח העדינה על הפנים שלי הדהים אותי תמיד. החוף הפרטי של המשפחה שלי היה המקום האהוב עליי בעולם כולו. קילומטרים של קו חוף שכל־כולו שלנו, ורק כמה שלטים שעליהם כתוב שזהו שטח פרטי, וגדר־עץ ישנה בכל קצה, שקלום ואני עשינו בה פִּרצה. והייתי כאן עם האדם האהוב עליי. פניתי והסתכלתי על קלום. הוא הביט בי, ועל הפנים שלו הייתה הבעה מוזרה מאוד.

"מה קרה?"

"שום דבר."

"מה אתה חושב?" שאלתי.

"עלייך ועליי."

"מה אִתנו?"

קלום הפנה את מבטו אל הים. "לפעמים הייתי רוצה שנהיה רק את ואני, ושלא יהיו עוד אנשים בכל העולם."

"היינו משגעים אחד את השני, לא?" התגריתי בו.

בהתחלה חשבתי שקלום לא יענה.

"ספי, את חולמת לפעמים פשוט... לברוח? לעלות על הסירה הראשונה או על המטוס הראשון שתמצאי ופשוט להסתלק?" לא היה אפשר לטעות בנימת הכמיהה והעצב בקולו של קלום. "אני כן..."

"לאן היית נוסע?"

"זה בדיוק העניין," אמר קלום במרירות פתאומית. "המקום הזה הוא כמו כל העולם, וכל העולם הוא כמו המקום הזה. אז לאן אני יכול לנסוע?"

"המקום הזה לא רע כל כך, נכון?" שאלתי בעדינות.

"תלוי בנקודת המבט," ענה קלום. "את שייכת, ספי. אני לא."

לא הצלחתי לחשוב על תשובה, ולכן לא עניתי. שנינו ישבנו ושתקנו עוד כמה רגעים.

"הייתי הולכת אִתך לכל מקום," החלטתי. "אבל היית משתעמם די מהר אִתי."

קלום נאנח אנחה ארוכה שנובעת מעומק הלב, ואני מייד הרגשתי שנכשלתי במבחן כלשהו, ואפילו לא ידעתי שאני נבחנת בו.

"כדאי שנתחיל," אמר לבסוף. "מה לומדים היום, המורה?"

התמלאתי אכזבה. אבל לְמה ציפיתי, בעצם? "ספי, אני לעולם לא אשתעמם ממך, אִתך, בחברתך. את מרגשת, מלהיבה ומדהימה!" כן, בטח! תמשיכי לחלום, ספי!!

"אז מה עושים היום?" קולו של קלום נצבע בחוסר סבלנות.

"אוקיי! אוקיי!" אמרתי, מרוגזת. באמת! השמש הייתה חמה מדי, והים כחול מדי בשביל לימודים. "קלום, כבר עברת את בחינת הכניסה. למה אנחנו עדיין צריכים לעשות את זה?"

"אני לא רוצה לתת לאף אחד מהמורים תירוץ להעיף אותי."

"עוד לא התחלת ללמוד אפילו, וכבר אתה מדבר על זה שיעיפו אותך?" תמהתי. למה הוא כל כך ציני לגבי בית הספר שלי? "אין לך ממה לחשוש. אתה בפנים. התקבלת."

"להתקבל ולהיות שייך – אלה שני דברים שונים." קלום משך בכתפיו. "חוץ מזה, אני רוצה ללמוד כמה שיותר, כדי לא להיראות לגמרי כמו אידיוט."

התיישבתי לפתע. "בדיוק חשבתי על משהו. אולי תהיה בכיתה שלי. אני מקווה שתהיה," אמרתי בהתלהבות. "נכון שזה יהיה נפלא?"

"את חושבת?"

ניסיתי – ולא הצלחתי, כנראה – להסוות את העלבון שבקולי. "אתה לא?"

קלום הביט בי וחייך. "אל תעני על שאלה בשאלה," התגרה בי.

"למה לא?" הכרחתי את עצמי להחזיר חיוך.

קלום הפתיע אותי ודחף אותי אל החול. התרוממתי ועמדתי גם אני על ברכיי מולו, נרגזת ונעלבת.

"אִכפת לך?" רשפתי.

"לא. בכלל לא," גיחך קלום.

הבטנו זה בזה ופרצנו בצחוק. אני הפסקתי לצחוק ראשונה.

"קלום, לא... לא היית רוצה להיות בכיתה שלי...?"

קלום לא הסתכל לי בעיניים. "זה קצת... משפיל בשבילנו, העיגולים, להיות תקועים בכיתה של התינוקות."

"לְמה אתה מתכוון? אני לא תינוקת." זינקתי על רגליי והבטתי בו בזעף.

"באמת, ספי, אני בן חמש־עשרה! בעוד שישה חודשים אני אהיה בן שש־עשרה, והם עדיין תוקעים אותי בכיתה של בני שתים־עשרה ושלוש־עשרה. לָךְ היה נעים להיות בכיתה עם ילדים שקטנים ממך בשנה לפחות?" שאל קלום.

התיישבתי. "אני... אה..."

"בדיוק!"

"בעוד שלושה שבועות אני אהיה בת ארבע־עשרה," אמרתי. לא הייתי מוכנה להניח לנושא.

"זה לא העניין, ואת יודעת את זה."

"אבל בבית ספר הסבירו למה. כולכם מפגרים אחרינו לפחות בשנה ו..."

"ומי אשם בזה?" אמר קלום במרירות מתפרצת. "עד לפני כמה שנים הרשו לנו ללמוד רק עד גיל ארבע־עשרה – ורק בבתי ספר לעיגולים, שאין להם רבע מהכסף ומהמשאבים שיש לבתי הספר שלכם."

לא הייתה לי תשובה.

"אני מצטער. לא התכוונתי לצעוק עלייך."

"לא צעקת," אמרתי. "יש לך חברים מבית הספר הישן שיבואו גם להִיתְקְרוֹפְט?"

"לא. אף אחד לא התקבל," השיב קלום. "גם אני לא הייתי מתקבל אם לא היית עוזרת לי."

מפיו נשמעו הדברים כמו הַאֲשמה. רציתי להתנצל ולא היה לי מושג למה.

קלום נאנח. "בואי, כדאי שנתחיל לעבוד..."

"אוקיי." התחלתי לחפש את הספרים בתיק שלי. "מה אתה רוצה לעשות קודם? מתמטיקה או היסטוריה?"

"מתמטיקה. אני אוהב מתמטיקה."

"איכס!" נדתי בראשי. איך בן אדם שפוי יכול לאהוב מתמטיקה?! שפות היו המקצועות האהובים עליי, ואחריהן ביולוגיה, סוציולוגיה וכימיה. מתמטיקה התחרתה עם פיזיקה על תואר המקצוע השנוא עליי. "בסדר. מתמטיקה." קימטתי את האף. "אני אספר לך על מה חזרתי בשבוע האחרון, ואתה תסביר לי את החומר!"

קלום צחק. "כדאי לך להיכנס לעניין של מתמטיקה. זאת השפה האוניברסלית."

"מי אמר?"

"כל מי שיש לו שֵׂכֶל אומר את זה. תראי כמה שפות שונות מדברים בכדור הארץ. הדבר היחיד שלא משתנה, לא חשוב באיזו שפה, הוא מתמטיקה. וזה בטח אותו דבר גם בכוכבי לכת אחרים."

"סליחה?"

"בטח ככה נדבר עם חוצנים מכוכבי לכת אחרים כשהם יגיעו לכאן, או כשאנחנו נגיע אליהם. נשתמש במתמטיקה."

לטשתי עיניים בקלום. לפעמים, כשדיברנו, שבעה־עשר החודשים שמפרידים בינינו התמתחו ונראו כמו שבעים שנים. "אתה... אתה צוחק עליי?"

חיוכו של קלום לא סיפק תשובה.

"תפסיק! אתה עושה לי כאב ראש." זעפתי. "אפשר פשוט לעבור על המתמטיקה בספר שלי ולשכוח בינתיים משיחות עם חוצנים?"

"אוקיי," אמר קלום לבסוף. "אבל ספי, את צריכה לחשוב מעל ומעֵבר רק לנו. את צריכה לשחרר את המחשבות שלך ולחשוב על תרבויות אחרות ועל כוכבי לכת אחרים, ו... אני לא יודע, פשוט לחשוב על העתיד."

"יהיה לי מלא זמן לחשוב על העתיד כשאני אהיה הרבה יותר גדולה ולא יישאר לי הרבה עתיד, תודה רבה. והמחשבות שלי מספיק משוחררות."

"באמת?" שאל קלום באִטיות. "יש עוד דברים בחיים חוץ מאִתנו, העיגולים, ומכם, האיקסים."

הבטן שלי התהפכה. המילים של קלום הכאיבו. למה הן מכאיבות? "אל תגיד ככה..."

"לא להגיד מה?"

"מאִתנו העיגולים ומכם האיקסים." נדתי בראשי. "זה נשמע כאילו... כאילו אתה במקום אחד ואני במקום אחר, ויש בינינו חומה ענקית."

קלום הביט אל האופק. "אולי אנחנו באמת במקומות שונים..."

"לא, אנחנו לא. אלא אם אנחנו רוצים להיות." רציתי שקלום יסתכל עליי.

"הלוואי שזה היה פשוט כל כך."

"זה פשוט."

"אולי מהמקום שלך זה נראה פשוט." סוף־סוף קלום פנה אליי, אבל הבעת פניו החניקה את הדברים שעמדתי לומר. ואז, בלי שום סיבה, התבהרו פניו והחיוך הקליל שלו חזר. "את צעירה מאוד, ספי."

"אני צעירה ממך רק בשנה וקצת, אז אל תתחיל להתנשא עליי." זעמתי. "מספיק מתנשאים עליי בבית."

"אוקיי! אוקיי! סליחה!" קלום הרים את ידו במחווה מרגיעה. "ועכשיו, מה עם קצת מתמטיקה?"

עדיין הייתי מרוגזת, אבל פתחתי את הספר. קלום התקרב עד שזרועו נגעה בזרועי. העור שלו היה חמים, כמעט חם – ואולי זה היה העור שלי? קשה לדעת. הושטתי לו את הספר וראיתי איך העמודים שעוסקים במצולעים מושכים את תשומת לבו ומרתקים אותו.

קלום היה האדם היחיד בעולם שיכולתי לספר לו כל דבר ללא היסוס. אז למה עכשיו אני מרגישה כל כך... מפגרת אחריו? כאילו הוא משאיר אותי מאחור? פתאום הוא נראה מבוגר הרבה יותר, לא רק בשנים אלא גם בדברים שהוא יודע ובדברים שהוא חוֹוה. הגיל של עיניו עלה בהרבה על חמש־עשרה. העיניים שלי היו שונות – הן שיקפו בדיוק את גילי, ארבע־עשרה, עוד פחות מחודש. לא יום אחד פחות, ובהחלט לא יום אחד יותר. לא רציתי שהיחסים בינינו ישתנו אף פעם. אבל באותו רגע הרגשתי שאני יכולה באותה מידה לעמוד על החוף ולצַוות על הים שלא יזוז יותר לעולם.

"איך החלק הזה עובד?" שאל אותי קלום והצביע על הזווית הפנימית של מתומן רגיל.

נדתי בראשי ואמרתי לעצמי לא להיות טיפשה.

שום דבר לעולם לא יחצוץ ביני לבין קלום. אני לא אתן שזה יקרה. גם קלום לא ייתן. הוא זקוק לידידוּת שלנו לא פחות ממני.

זקוק... איזה ניסוח מוזר. למה חשבתי על זה בצורה כזאת? כעל ידידוּת ששנינו זקוקים לה? אין בזה שום היגיון. יש לי חברים בבית ספר. ומשפחה מורחבת ענקית, עם בני דודים ודודות ודודים, והרבה מה־שמם ואיך־קוראים־לזה־רבא־רבא לשלוח להם ברכות בחג המולד ובימי הולדת. אבל זה לא אותו דבר כמו קלום ואני. קלום שלח אליי מבט חסר סבלנות. חייכתי אליו. לרגע הביט בי בתמיהה, ואחר כך חייך גם הוא.

"זה עובד ככה," פתחתי, ושנינו הבטנו מטה אל הספר בעודי מסבירה.

"כדאי שנתחיל לחזור – לפני שאמא שלך תשלח כל שוטר במדינה לחפש אותך," אמר קלום לבסוף.

"כן." הרמתי את הסנדלים שלי וקמתי. ואז חשבתי על רעיון נהדר. "למה שלא נלך אליך הביתה? לא הייתי אצלך שנים, ואני אוכל להתקשר משם לאמא ו..."

"עדיף שלא," אמר קלום ונד בראשו. הוא התחיל לנוד בראשו ברגע שההצעה יצאה מפי. הוא הרים את התיק שלי והניף אותו על כתפו.

הסתכלתי על קלום במבט רציני. "פעם היינו באים אחד לשני הביתה כל הזמן..."

"פעם. בואי נניח לזה לכמה זמן. טוב?"

"למה אני לא באה אליך יותר? אני כבר לא מוזמנת?"

"ברור שכן, אבל עדיף להיפגש בחוף," קלום משך בכתפיו והתחיל ללכת.

"זה בגלל לינֶט? כי אם כן, באמת לא אִכפת לי שאחותך... שאחותך..." השתתקתי כי קלום נעץ בי מבט זועם.

"שאחותי מה?" חקר קלום בתוקפנות.

"שום דבר," משכתי בכתפיים. "סליחה."

"זה לא קשור ללינֶט," חתך קלום.

השתתקתי מייד. נראה שאני סובלת מנטייה להגיד את הדבר הלא־נכון. הלכנו בשתיקה בדרך חזרה. עלינו במדרגות האבן, שנעשו חלקות כמו משי מרוב רגליים שפסעו עליהן במשך מאות שנים, הלכנו לאורך הצוק והתקדמנו עוד ועוד אל תוך היבשה, הרחק מהים. הסתכלתי אל מעֵבר לערבה הפתוחה המתפרשׂת, אל הבית האחד שחלש על כל הנוף הזה, קילומטרים לכל כיוון. בית הכפר של הוריי. שבעה חדרי שינה וחמישה חדרי אירוח לארבעה אנשים. איזה בזבוז. ארבעה אנשים בבית עצום כזה – ארבעה אפוּנים בודדים שמתגלגלים להם בפחית שימורים. עדיין היינו רחוקים למדי מהבית, אבל הוא התנשא מעלינו כמו ענק רואה־כול. העמדתי פנים שאני לא רואה את קלום נרתע למראה הבית. מה הפלא שהעדפתי את קולות הצחוק בבית שלו על השתיקה המכובדת ששררה אצלי? פסענו בדממה עוד כמה דקות, ואז הואטו צעדיו של קלום ובסופו של דבר נפסקו לגמרי.

"מה קרה?" שאלתי.

"פשוט..." קלום נפנה אליי. "לא משנה. תיתני לי חיבוק?"

למה קלום במצב רוח רגשני כל כך היום? אחרי רגע של היסוס, החלטתי לא לשאול. קלום נראה שונה. בעיניו לא היה זכר לנצנוץ השובב שהיה בהן תמיד כשהביט בי. עיניו היו אפורות כמו סערה ונראה שבאמת התחוללה בהן סערה. הוא החליק בידו על שׂערו החוּם הקצר, בתנועה שנראתה מתוחה. פתחתי את זרועותיי ופסעתי לעבר קלום.

כרכתי את זרועותיי סביבו, הנחתי את ראשי על כתפו. הוא אימץ אותי אליו בחיבוק חזק מדי, אבל לא אמרתי כלום. עצרתי את הנשימה כדי שיכאב לי פחות. בדיוק כשחשבתי שלא תהיה לי ברֵרה אלא להשתנק או למחות, קלום הרפה ממני לפתע.

"אני לא יכול להמשיך," אמר.

"רק עד גינת הוורדים."

"לא היום." קלום נד בראשו. "אני צריך ללכת." הוא הושיט לי את התיק שלי.

"אני אראה אותך מחר אחרי בית־ספר, נכון? במקום הקבוע שלנו?"

קלום משך בכתפיו. הוא כבר התחיל ללכת משם.

"קלום, חכה! מה ק..."

אבל קלום רץ במהירות הולכת וגוברת. הסתכלתי על החבר הכי טוב שלי בורח ממני, מכסה את אוזניו בידיו. מה קורה? המשכתי ללכת לעבר הבית בראש מורכן, מנסה לפענח את המצב.

"פֶּרְסֶפוֹנֶה! תיכנסי הביתה! עכשיו!"

זקפתי את ראשי בבת־אחת לשמע קולה של אמא. אמא רצה במורד המדרגות, ארשת פניה עיקשת ואכזרית כמו תמיד. כנראה היא שתתה פחות כוסות יין מהרגיל, אחרת לא היה מצב רוחה רע כל כך. נפניתי לאחור, לקלום, אבל הוא כבר יצא מטווח הראייה – וטוב שכך. אמא אחזה בזרועי באצבעות גרומות שלפתו אותי כמו צבת.

"אני קוראת לך כבר חצי שעה."

"אז היית צריכה לצעוק חזק יותר. הייתי בחוף."

"אל תתחצפי. אמרתי לך לא להסתובב בחוץ היום." אמא התחילה לגרור אותי אחריה במעלה המדרגות.

"אאוץ'!" השוק שלי נחבטה באחת ממדרגות האבן כי לא הרמתי את הרגל בזמן. ניסיתי להתכופף ולשפשף את העור החבול אבל אמא עדיין גררה אותי.

"תעזבי אותי. תפסיקי למשוך אותי. אני לא מזוודה." עקרתי את זרועי מאחיזתה של אמא.

"תיכנסי הביתה עכשיו."

"מה דחוף כל כך?" הסתכלתי על אמא בכעס ושפשפתי את הזרוע.

"היום את לא יוצאת שוב מהבית." אמא נכנסה לתוך הבית, ולא הייתה לי ברֵרה אלא להיכנס בעקבותיה.

"למה?"

"כי ככה אמרתי."

"מה קרה?"

"ותפסיקי לשאול כל כך הרבה שאלות."

הסתכלתי על אמא במבט רצחני אבל היא התעלמה – כמו תמיד. מבחינתה, למבטים הרצחניים שלי לא הייתה שום משמעות, לא יותר מטיפת מים על נוצות של ברווז. אחר־הצהריים החם, הנפלא, נשאר בחוץ כשדלת הבית נסגרה מאחורינו. אמא הייתה אחת מהנשים ה"מעודנות" האלה שיכולה לסגור דלת בעדינוּת ולפעולה שלה תהיה עוצמה של טריקה. בכל פעם שאמא הסתכלה עליי הרגשתי שהיא רוצה שאני אהיה אצילית יותר, כמו אחותי הגדולה המגעילה מִינֶרְוָוה. קראתי לה מיני בקיצור כשרציתי לעצבן אותה, כי היא שנאה את זה כל כך. קראתי לה מיני כל הזמן. היא אהבה את הבית שלנו כמו שאני שנאתי אותו. היא אמרה שהוא "מפואר". מבחינתי הוא היה כמו מוזיאון גרוע – מלא רצפות קרות ועמודי שיש וגילופי אבן מהסוג שמתנוסס על דפי מגזינים בוהקים, אבל אף אחד שיש לו אפילו טיפה שכל לא היה רוצה לגור במקום כזה.

תודה לאל על קלום. אימצתי אליי את היום שעבר עליי בחיוך סודי. קלום נישק אותי. וואו!

קלום ממש נישק אותי!

וואו! יש!

החיוך שלי התפוגג לאִטו כשמחשבה לא קרואה התגנבה לראשי. היה רק דבר אחד שמנע מהיום שלי להיות מושלם לגמרי. לוּ רק קלום ואני לא היינו צריכים להתגנב ולהתחבא.

לוּ רק קלום לא היה עיגול.