אירית שחורה

בלשית אַבְּסָלוֹם קירני פנתה ביציאה לכביש העילי, והפורד התקדמה לאיטה, טיפסה עם האספלט האפור. ימת אירי הייתה קפואה הרחק מתחתיה ומימין; משמאלה, מול החוף, התנמנם אזור התעשייה של באפלו, שקט ודומם כמו ציור שמן. היא חלפה על פני ארובות המפעל, שהזדקרו בקו ישר עם השמשה הקדמית, אבל לא נישא מעליהן אפילו כתם עשן קטן. אזור החוף היה מת, רדום זה שלושה עשורים. כשנסעה אבסלום עם אביה בחלק הזה של הכביש המהיר עשרים שנה לפני כן, הייתה שומעת לפעמים את קינת הארובות כשהכו בהן רוחות הסערה.

היא פתחה את החלון. הארובות החרישו. הסופה הפתאומית עוד לא הגיעה לשיאה.

מרום הכביש היה לפניה, ומעבר לו רק שמיים בצבע צפחה. הכביש העילי, בגובה שלוש קומות, היה רצועת בטון שנשפכה על פני העננים. הרוח טלטלה את המכונית בשקשוק מגומגם. אַבּי לפתה בחוזקה את ההגה.

היא חשה בפחד הגדֵל שוב בתוכה, מלבלב כמו שושנה צומחת בסרט מואץ. היא עלתה על הכביש העילי בכל פעם שהיה עליה לנסוע לדרום באפלו במקום לנסוע בכביש 90, שנצמד אל פני הקרקע כל הדרך עד היציאה ברחוב סנקה, ליד מגרש הגרוטאות שנדמה שהיו בו בדיוק אותם מאה פגרי מכוניות שראתה שם בילדותה. אבּי סיפרה לעצמה שהיא נוסעת בכביש שמעל לאגם כי היא רוצה להימצא פנים אל פנים מול הדבר שמהלך עליה אימים. מה הדבר הזה בדיוק?

קנוקנות שלג לבנות נגרפו לפני הפורד קְרָאוּן וִיק שלה, נהדפו ברוח. חזית הסערה כבר נשבה קרוב, סחררה רשת קורי עכביש של תחרה קפואה על האספלט. עיניה עקבו אחריהם כשהכביש התרומם. דפוסים מורכבים לבלי סוף, מהפנט לצפות בהם מתהווים ומתפרקים, מתהווים ומתפרקים.

לא היו מכוניות לפניה, אפילו לא אור בלמים אדום יחיד במסכי השלג הגבוהים, המתפשטים. הכביש הריק העלה בדעתה את המחשבה שאם תזיז את ההגה רק חמישה סנטימטרים ימינה, היא תתנגש עם המכונית במעקה. רגע הפוגה, התנפצות קרח, ואז מים. ימת אירי בינואר היא מצבה מקפיאת דם. מוות בתוך רבע שעה. היא ביררה את זה, ולא היה לה מושג אם עשתה זאת כדי להרגיע או כדי להפחיד את עצמה.

היא כמעט שמעה את גבישי השלג מקרצפים את האספלט. הם הפיקו צליל מחוספס, לחשושי, שגירד את עור התוף. כמו אוושוש של מזחלת כלבים מתרחקת אל תוך הלובן, נעלמת אל תוך הסערה המתקדמת...

אבּי רכנה והדליקה את הרדיו. הבלש הקודם כיוון אותו לתחנת קאנטרי, והיא לא טרחה להחליף אותה. היא מצאה את התחנה של אוניברסיטת באפלו, שניגנה מוזיקת סינתיסייזר מעורפלת משנות השמונים.

כשסיפרה לשותף שלה זֵד כמה מוזר היא מרגישה כשהיא נוהגת בכבישים המהירים של באפלו, הוא שאל אותה למה. באותו רגע התייחסה לזה בביטול, אבל עכשיו ידעה. זאת הריקוּת. הריקוּת העצומה. או הבדידות, זה העניין, התחושה שהיא לבד במקום שהיה צריך להיות מלא אנשים, מכוניות מלאות משפחות בדרך לסופרמרקט, למסעדה על שפת האגם, למשחק הוקי. בשנות הפריחה הכלכלית נסללו בבאפלו קילומטרים רבים של כבישים מהירים, מספיק למיליון אנשים. האנשים שעמדו לבוא ולא באו. למה לא? לאן הם נעלמו? מה קרה להם?

עכשיו הכבישים האפורים התפצלו ברחבי העיר, ריקים חצי מהזמן. הבדיחה המקומית הייתה שהסיבה האפשרית היחידה לעומסי תנועה בבאפלו היא אם פצצה גרעינית תנחת על טורונטו, וקנדים מבועתים ינהרו דרומה. אפשר היה לנהוג עשרים דקות רצופות בשלוש אחרי הצהריים ביום חול בלי לראות עוד מכונית. מערכת הכבישים המהירים הייתה רשת ורידים שנפרשו על פני לב מת.

אלא שהיא לא יכלה לדבר על הדברים האלה כי היא כבר משכה מבטים. היא הייתה במשטרת באפלו רק שנה. בגיל שלושים ואחת כבר שירתה בתפקיד השני שלה במשטרה. אם היא תדפוק גם את זה כמו שעשתה במיאמי...

הקֶשֶר השמיע קול מתפצח. "מוקד לבלשית קירני. מֶקְ'דאנה רוצה לדעת את זמן ההגעה המשוער שלך".

מקרה של נעדר במחוז. משפחה עם קשר למשטרה מן הסתם כי הטיפוס שנעדר נעלם רק מיום שני. לא יותר מיומיים. השוטר בזירה קרא למוקד ובדק מתי היא מגיעה, נתן למשפחה את הרושם שבנם או בתם נמצאים בעדיפות גבוהה. בדרך כלל היו פשוט שואלים את המשפחה אם דני או מָאוּרָה מעדיפים קריסטל מֵת' או אלכוהול.

בלי להסיר את העיניים מהפס הצהוב היא שלחה יד והרימה את מכשיר הקשר. הוא הותקן רחוק מספיק להשאיר מקום לרגליים של מישהו גדול יותר — כלומר אחד הגברים המתנשאים לגובה מטר שמונים פּלוּס, שנראה שהמשטרה משריצה כמותם — ולא לאבּי שגובהה ממוצע.

בסופו של דבר שלתה את החוט בציפורן בוהקת ותפסה במכשיר.

"קירני למוקד", אמרה בקול צרוד במקצת, "עשרים דקות".

"רות, קיבלתי".

היא ירדה במדרון האחורי, האגם כמו עלה לקראתה מימין, ואחריו המעגן הקטן המוזנח שאביה אהב לדוג בו באביב. לידו היו מעליות התבואה הענקיות, ממגורות מבטון, שכמו כל המבנים הישנים באזור החוף עמדו ריקות כבר עשרות שנים. פעם היו ספינות מלאות בחיטת זהב מן המערב נכנסות לנמל במלוא הקיטור ופורקות את המטען שלהן. במערב גידלו אותן ובבאפלו טחנו. עכשיו החברות כבר פשטו את הרגל, וילדים אירים פחוסי אף ונטולי פחד נפלו שם אל מותם אחרי שפרצו את מנעולי הממגורה וטיפסו מבפנים בסולמות התחזוקה החלודים.

לא היו עוד הרבה דברים לעשות במחוז בערבי שבת.

היה אחד רק בשבוע שעבר, נער בן שבע עשרה בשם פֵנוֹר שרצה להרשים את החברה השמנמנה שלו. הם מצאו אותה בוכה בהיסטריה לרגלי הממגורה. אבּי הייתה במשימת חילוץ אחת בלבד, וזה הספיק לה. במקומות האלה תמיד עמד ריח בירה מעופש, ובתחתית תמיד היו הגופות מרוצצות.

אבּי התחילה לחשוב עליהם בתור סרקופגים, מצבות אנכיות בגובה עשרים קומות המשקיפות על האגם כמו פירמידות פוסט־תעשייתיות, עצמות הצעירים בתוכן. העיר כולה הייתה קבורה תחת השרידים של ימי הזוהר שלה.

היא ירדה ברחוב טיפְט, שוחקת את הגלגלים הקדמיים בפנייה שמאלה, טסה דרך שמורת הטבע.

להגיע לדרום באפלו זה להגיע הביתה, היא הניחה. אבל ילדונת אירית למחצה שבאה מחוץ לשכונה לעולם לא תוכל להרגיש כאן בבית, גם אם אימץ וגידל אותה שוטר אירי אגדי, ג'ון קירני האדיר והנורא. לא כל שכן בת לאב לא ידוע, שהוריש לה רעמת שיער שחור כמו הלילה, מה שמכונה במחוז "אירית שחורה". ואם זה לא מספיק, בעיני המקומיים, בוגרות הארוורד כמו אבּי היו לא פחות מחייזריות בעלות שני ראשים.

הם קראו לדרום באפלו המחוז העשרים ושבעה או בקיצור "המחוז", פיסת אירלנד בערבות הפרא של אמריקה. שחורים — לא, תודה; זרים — תמשיכו הלאה; הומואים — האקדח מכוון אליכם. בימי התיכון השכנים שלה — משפחת שיהאן — אפילו לא נתנו לנער הג'ינג'י המסכן ההוא ג'ון קוֹנֶל לבוא למרפסת שבחזית הבית שלהם וללוות את בתם מוֹירָה לנשף של תלמידי כיתה ט. לא מפני שהוא היה איטלקי או גרמני או, אלוהים ישמור, פורטוריקני, לא מפני שהיה עני מדי או מכור לאלכוהול או בעל נטייה מינית חשודה או מלא פצעי בגרות. לא. התברר שהמשפחה שלו באה מהחלק הלא נכון של אירלנד, החברים של אבּי הסבירו לה בסבלנות אחר כך. הקוֹנלים היו ממָאיוֹ והשיהאנים היו קילקֵנים טהורים. "את מבינה עכשיו? הוא במחוז הלא נכון; שיהאן בחיים לא ייתנו לילד של מָאיוֹ להתקרב לכניסה של הבית שלהם". הפנים שלהם ברקו בדאגה, והם עמדו על כך שהיא חייבת להבין את הדקויות המורכבות של יחסים איריים־אמריקאיים.

"כן, כן", היא אמרה להם, "עכשיו אני קולטת את זה".

בליבה היא חשבה, אני יכולה כנראה לשכוח מיציאות עם בנים בתיכון. והיא צדקה. שערה השחור כעורב, שרק הודגש בעור החיוור ובעיניים הכחולות כשמיים, אימהּ המכורה לסמים שמתה מזמן, אביה הלא ידוע — אלה דנו אותה לחיים של אָאוּטסַיידרית במחוז שמוצא משפחתי היה בו הכול.

היא זכרה את הרגע הזה בתור ראשית ההיסטוריה הרומנטית הרת האסונות שלה, וכנראה גם של לשונה המושחזת.

זה היה בשנות התשעים. עכשיו אומרים שדברים השתנו. פה ושם תוּבּלה אוכלוסיית המחוז גם בכמה שחורים ולטינים, אם כי נדמה שלא רואים אותם אף פעם סתם הולכים ברחובות. אולי הם נוסעים יחד לעבודה או ללימודים כדי להרגיש בטוחים יותר או כדי לפטפט בדרך.

אלא שכמה דברים בשכונה לא השתנו מעולם. ההיגיון השבטי. העוינות לאנשים מבחוץ. החמימות העתיקה, הסודית. האלכוהוליזם.

כמו שהשותף שלה זֵד אמר בכל פעם שמישהו מהחלק הזה של העיר עשה משהו שאין לו הסבר או שהיה על טוהרת ההרס העצמי: "כז"מ".

"ככה זה במחוז".

שום הסבר אחר לא נחוץ. או אפשרי.