אישה בגן

פְלוֹרְבֵּלָה, שכתבה שירים רבים, אמרה:

"חיי הכול דומים, אין זו אלא רשת של אשליות ואכזבות. הציור הוא אחד, רק המסגרת שונה."

האומנם?

פְלוֹרְבֵּלָה אֶשְפַּנְקָה היתה משוררת פורטוגלית שחייתה במפנה המאה העשרים. היא נולדה לאנטוניה דה קונסיסאו לוֹבּוֹ, שנטשה אותה ואת אחיה הבכור, אַפֵּלֶס. הילדים נאספו על ידי אביהם ואשתו. פלורבלה, שגדלה בעיר הקטנה אֵבוֹרָה, היתה הילדה הראשונה בפורטוגל שסיימה בית ספר תיכון. בת שבע התחילה לכתוב שירים. ב־1919 ראה אור כרך שיריה "ספר הכאבים", שזכה מיד להצלחה. היא נישאה שלוש פעמים. אחיה האהוב אפלס נהרג בתאונה. פלורבלה לא התאוששה ממותו, שקעה בדיכאון וניסתה להתאבד.

פלורבלה ניצלה ואובחנה כחולה בנפחת ריאות. בשניים בדצמבר 1930 סיימה את היומן שלה במשפט "ואין עוד מעשים חדשים, אף לא מילים חדשות".

שישה ימים אחר כך, ביום הולדתה, התאבדה בבליעת מנת יתר של ורונאל.

הערה:

היה זה בעיר אבורה, עיר מולדתה של פלורבלה, שבמחוז אָלֶנטֵז'ו בשנת 1497 כשהמלך מנואל הוציא צו לקחת בכוח את כל ילדי היהודים שטרם מלאו להם ארבע־עשרה שנים ביום ראשון של פסחא ולחלקם במחוזות שונים בפורטוגל כדי לגדלם כנוצרים. ב־1542 החלה האינקוויזיציה לפעול באבורה. לפי ההיסטוריון הפורטוגלי אלכסנדר הרקולנו אחד הראשונים שהועלו שם על המוקד היה דוד הראובני. שם משפחתה של אמהּ של פלורבלה, לובו, רווח בין היהודים בצורות שונות: לופו, זאב, וולף. אברהם לובו היה אנוס שהתיישב בעיר האיטלקית אַנקונה והועלה שם על המוקד בגלל יהדותו עם עוד עשרים וארבעה יהודים. כתוצאה מרדיפת היהודים באנקונה אסרה הגבירה, דונה גרסיה מנדס נשיא, על סחר של יהודים או נוצרים חדשים עם אנקונה.

הרהור על טבע דומם

ציורים של טבע דומם עוצרים את זמנם; הם מציירים את הבל ההבלים שאנו מדמים כי הוא מרומם אותנו ומעניק לחיינו יתר יופי, ומשמרים אותו על בד או על קלף, בצבע ובדיות שהציירים מאמינים שלא ידהו לעולם.

כך הם מביסים את קיקיוניותם של חפצים, שמשך זמנם הטבעי או ההיסטורי הוא הרף עין, זולת גולגולת המת שהם מניחים לעתים ברקע או בחזית, כדי להזכיר לנו שאין זה אלא שקר, שהכול אינו אלא הבל הבלים.

וכך, דרך גביע זכוכית שקוף על רגל, שאבן כבר אינה יכולה לנפץ, נשקפים אפרסקים שלא יירקבו לעולם, ענבים שחורים על אשכול יבהיקו לעַד והפרחים – יהיו אלה צבעונים או ורדים, חבצלות או פעמוניות – לא יכמשו אף פעם. אלה יחיו לעולם. כך הם מנצחים את הכְּלָיה ואת המוות, והזיכרון מזדקק.

מה אופייני הוא הדבר שנשים עסקו בציור טבע דומם, ואולי אף המציאו אותו, באיטליה.

לאצור את הזיכרון

בחרתי לכתוב על נשים לא מוכרות, שחלקן התמחו בציור טבע דומם כמו פֵדֶה גליציה, שנחשבת חלוצה של ציור טבע דומם (1630-1578).

פֵֶדֶה גליציה קדמה לצייר הספרדי סוּרְבָּרָאן שהיה צעיר ממנה בעשרים שנה והשפיע על הציירים בסביבתו ועל ז'וזפה דה אוֹבּידוֹס הפורטוגלית.

פדה גליציה, ילידת מילנו, ציירה בצפון איטליה יחד עם אביה, וכבר היתה ציירת והיא אך בת שתים־עשרה. היא התמחתה בציור טבע דומם. בציוריה היא מציגה בדרך כלל סלסילה או קערה באמצע הבד ובה סוג אחד של פרי. סגנונה פשוט, ציוריה מעודנים ומאוזנים. מושקעת בהם תשומת לב לאור, צל וטקסטורה. אין בהם צפיפות. אחד מציוריה החתומים נעשה ב־1602, כשהיתה בת עשרים וארבע, והוא כנראה הציור הראשון המתוארך של טבע דומם באיטליה.

אבל במרחק שבע מאות עשרים וחמישה קילומטרים לערך משם, שש־עשרה שנים אחרי הולדתה של פדה גליציה מגיחה לאור העולם בעיר הפלמית אנטוורפן ילדה ושמה קלרה לבית משפחת פֵּטֶרס, אולי בת למשפחת הציירים פטרס, ובלא דעת היתה האישה הפלמית היחידה שהתמחתה כה מוקדם בז'אנר זה. לא ידוע כמעט ולא כלום על חייה. אם נישאה, נישאה מאוחר, בת שלושים וחמש. היא אינה רשומה בגילדה של ציירי אנטוורפן שבה חיה רוב ימיה. לפי הדיוקן העצמי שלה לא היתה יפה. פניה ומבטה נחושים ומרים. עליה אומרים שהמציאה את הציור של ארוחת הבוקר. ארוחה דשנה היתה זו, מלווה על פי רוב בפירות ים, צדפות וחסילונים, מוגשת בכלים נאים ומקושטת בפרחים. אי־אפשר לומר עליה שלא היתה בעלת סגנון, אבל הקומפוזיציות שלה מגושמות ודשנות מדי.

באחד הציורים, למשל, קערת חרסינה מלאה בזיתים ירוקים מימין, צלחת בדיל משמאל, סכין נשענת עליה ובה לחמנייה עגולה. מאחור, במרכז, צלחת עגולה גדולה ובה עוגה מקושטת. משמאלה פלחי לימון ותפוח עץ, מימינה צלחת שעליה עופות צלויים – אולי יונים – ברקע ארבעה כלים, כוס זכוכית כרסתנית מלאה נוזל צהבהב, אולי בירה, וכלי מתכת גבוה וגלילי שאולי יש בו אורז, או רפרפת לבנה. כך או כך, עומס רב מדי, שאולי מצביע על אישה שאפתנית וחסרת גבולות. סגנונה קרוב קרבה גדולה לצייר הפלמי אוזיאש בֵּיירט וסבורים שהוא היה המורה שלה. קצת קשה לקבל את הסברה הזאת, משום שביירט מבוגר מקלרה פטרס רק בחמש־עשרה שנה. הוא היה חבר הגילדה של הציירים באנטוורפן ואפשר שכילדה עבדה בסדנתו. אולי הוא היה האיש אשר לו נישאה. לפעמים קשה להבחין בין ציוריו לציוריה. אפילו הכלים דומים.

בחרתי לכתוב על ציירות טבע דומם וציירות אחרות שציירו דיוקנאות או מחזות היסטוריים ומיתולוגיים, כי הן עדיין לא מוכרות דיין, אבל בעיקר כדי להגיד דבר־מה על מציאות העכשיו והכאן – המקום שאני חיה בו.

ההיעדר מגיד דברים בלי שייאמרו. הוא אומר אותם בחלל הריק שהוא יוצר, שהוא הצהרה על אי־האפשרות לומר אותו כי הוא נורא מדי, לא מובן, מעורר חששות וחרדה.

בריחה?

אכן. אבל תחת המיידיות, אני מקבלת פרספקטיבה.

נקודות המָגוֹז של ההווה שלי מצביעות על חורבן. אין לי ברירה אלא לברוח מנקודות המגוז הללו ותוך כדי בריחה הן נעלמות במרחבי האופק האינסופי, שם אני נשארת לבדי, זוכרת דברים שאיני רוצה לזכור, שעליהם לא סיפרתי מעולם וכבר לא אספר.

העבר הוא כמו ציור של אוּצֵ'לוֹ – מבט ממעוף הציפור. בתו אנטוניה היתה גם היא, כבנותיהם של ציירים רבים, ציירת. אבל היא לא השאירה אחריה דבר, ואם השאירה, אבדו ציוריה באבק הפורח של השנים.

אוצ'לו עצמו הוא מקרה מיוחד. רבים מן הציורים המיוחסים לו התגלו מאוחר, יש שהתגלו רק בזמננו. ציורים עלומים, לא חתומים, הנחשבים כיום על ידי חוקרים כפרי מכחולו. אבל אם הוא היה המורה של בתו, האין זה אפשרי שציורים עלומים אלה, הם דווקא הציורים האבודים של אנטוניה? גם היא היתה לנזירה, כציירות אחרות.

זו אינה היסטוריה והסיפורים לא יסופרו באופן כרונולוגי. בסיפורים מותר להקדים את המאוחר ולהפך. ממהותם שהם מעניקים לכותב חירות לספר בדותות. על כן גם לא יהיה בהם דיוק היסטורי, מה שממילא לא קיים. ממילא קיימות רק גרסאות כאלה ואחרות.

פֵדֶה, שפירוש שמה אמונה, ציירה בדרך כלל קערת פירות או סלסילה בחזית הציור. בכלי היה רק סוג אחד של פרי, נניח אגסים, או נניח אפרסקים. לפעמים היתה מניחה או מפזרת פלחי פירות לרגלי הקערה. הסגנון שלה פשוט, משולל תחכום. הציור הרמוני. תשומת לבה נתונה לאור, צל וטקסטורה. יש הרבה אוויר בציורים, וכשמסתכלים בפירות, נדמה שאפשר לקחת אחד מהם ולאכול אותו. הציירות האחרות בנות התקופה מציירות דיוקנאות או מזבחות ואין רואים עוד טבע דומם עד אמצע המאה השבע־עשרה. פדה גליציה היתה גם ציירת דיוקנאות, מזבחות ומיניאטורות, אבל היא הביאה דוגמאות ראשונות של ציור טבע דומם.

במובן מסוים הביוגרפיה של הציירות האלה היא גם הביוגרפיה שלי. אחדות מהן היו מלאות זעם ולא הסוו אותו כשציירו את יהודית והולופרנס, למשל. יש דוגמאות אחדות כאלה, שבהן ניגר כל זעמן ומתנקז בראשו הכרות של הגבר החזק השליט, ובחרב שהן מחזיקות בידן, החרב שכרתה את ראש האויב. בציור מעין זה מממשות לפעמים הנשים המציירות את תשוקתן לנקמה. הבולטת שבהן היא ארטמיסיה ג'נטילסקי, שמעולם לא התאוששה מן המעשה המיני שנעשה בה בכפייה על ידי המורה שלה, מן ההתעללות בה ומחילול תומתה. את סיפורה סיפרו פעמים רבות ולא אחזור עליו. גם פדה גליציה, שנמלטה לדממה של טבע דומם וכמו המציאה את הסוגה הזאת, ציירה את יהודית והולופרנס, וכך גם לוויניה פונטאנה וּוירג'יניה דה וֵצִי. אמת, גם ציירים זכרים ציירו את התמונה הזוועתית הזאת, קראוואג'ו, למשל, שאין לדעת אם שיגעונו והרצחנות המיוחסת לו אינם נובעים מהתעללות מינית, שהתנסה בה בילדותו, מה שלא אוכל לייחס למַאנְטֵנִיָה, לקְרָאנָאך האב ולאחרים. הנושא משך אליו ציירים רבים, הוא איפשר להם לתת ביטוי לכעס, לתוקפנות או אף לאלימות שנכבשה בהם והם המירו את ההתפרצות שלהם במציאות בציור.