אישה בכלוב

1

2007

קארל התקרב אל המראה והעביר אצבע על הרקה במקום שבו שרט הקליע את ראשו. הפצע הגליד, אבל בקלות היה אפשר להבחין בצלקת מתחת לשיער.

אבל מי, לכל הרוחות, רוצה להסתכל, חשב כשבחן את פניו.

הוא השתנה. הקמטים סביב הפה העמיקו, הצללים מתחת לעיניים כהו, וכל הבעתו שידרה אדישות עמוקה. קארל מֶרְק איננו מי שהיה, הבלש הפלילי המנוסה שחי ונשם את העבודה. הוא כבר לא האיש הגבוה והאלגנטי מיוּלנד שעליו הסתכלו בהערצה. ומה זה משנה, לעזאזל?

הוא כיפתר את החולצה, לבש את הז'קט, רוקן לכיור את מה שנשאר מהקפה וטרק את דלת הכניסה מאחוריו, לסמן לשאר דיירי הבית שהגיע הזמן להוציא את התחת שלהם מהמיטה. הוא הסתכל על השלט שעל הדלת. הגיע הזמן להחליף אותו. עבר הרבה זמן מיום שוויגָה עזבה, ואף שהם עדיין לא גרושים זה בהחלט נגמר.

הוא הסתובב ויצא אל הֶסְטֶסְטִין. אם יתפוס רכבת בעוד עשרים דקות יוכל לבלות איזה חצי שעה טובה עם הארדי בבית החולים לפני העבודה.

הוא ראה את מגדל הכנסייה עם הלבנים האדומות נישא מעל העצים העירומים וניסה להזכיר לעצמו איזה מזל היה לו למרות הכול. סנטימטר ימינה, ואַנְקֶר עדיין היה בחיים. חצי סנטימטר שמאלה, והוא היה נהרג בעצמו. הסנטימטרים הגחמניים שחסכו ממנו את המסע בשדות הירוקים אל הקברים הקרים שהיו כמה מאות מטרים לפניו.

קארל ניסה, אבל הבין בקושי. הוא לא ידע הרבה על המוות. רק שהוא בלתי צפוי כמו רעם, ושקט אינסופי אחריו.

עם זאת, הוא ידע בדיוק כמה אלים וחסר תוחלת הוא יכול להיות. את זה ידע טוב מאוד.

שבועות ספורים בסך הכול אחרי שגמר את האקדמיה לשוטרים נצרב בעיניו מראה קורבן הרצח הראשון שלו. אישה קטנה וזעומת גוף שנחנקה על ידי בעלה וגמרה את חייה על הרצפה בעיניים כבויות ובהבעה שגרמה לקארל בחילה במשך שבועות. מאז היו עוד עשרות מקרים. כל בוקר היה מכין את עצמו לקראתם. הבגדים המגואלים בדם, הפנים דמויי השעווה, התצלומים הקפואים. מדי יום הקשיב לשקרים ולתירוצים. כל יום צצו פשעים במסווה חדש, ואלה אט־אט הפסיקו להשפיע עליו. עשרים וחמש שנים במשטרה ועשור במחלק רצח הקשיחו אותו.

כך התנהלו העניינים עד היום שבו רצח מסוים אחד חדר בעד השריון.

שלחו אותו, את אנקר ואת הארדי לאיזה חור על דרך עפר חבוטה, שם חיכתה גופה עם סיפור לסַפֵּר.

כמו פעמים רבות בעבר, הסרחון הוא שהניע את השכן. הקורבן סתם נשכב בשלווה בטינופת ושאף אדי אלכוהול אחרונים. או לפחות זה מה שחשבו, עד שמצאו מסמר שנורה מאקדח מסמרים תקוע לו באמצע הגולגולת. אז הזעיקו את מחלק הרצח של משטרת קופנהגן.

באותו יום היה תורו של הצוות של קארל לצאת. זה לא הפריע להם, אבל כמו תמיד, קארל קיטר על שאותו מעבידים, בעוד הצוותים האחרים משתמטים. אבל איך היה אפשר לדעת שהקריאה תהיה כה גורלית? איך היה אפשר לדעת שחמש דקות אחרי שייכנסו לחדר עם הגופה המצחינה ישכב אנקר על הרצפה בשלולית דם, הארדי יעשה את צעדיו האחרונים, והאש בתוך קארל — הלהבות החיוניות כל כך לבלש במחלק הרצח של משטרת קופנהגן — תכבה?