אישה עם כתם לידה

היה לה קר.

בתחילת היום ירד שלג קל ומבטיח, אבל ככל שהתקרבה שעת הצהריים הפכה אותו הרוח החזקה שנשבה מן הים לגשם אלכסוני שוטף מהסוג הגרוע ביותר. גשם שמקפיא אותך עד העצם. הוא כפה על בעלי הדוכנים בנמל לארוז את מרכולתם שעות לפני המתוכנן, ובבר של זימרמן הוגשו פי שלושה כוסות ויסקי חם בדבש מאשר בכל יום אחר בדצמבר.

ואם לא די בכך, בית הקברות פנה לכיוון דרום־מערב, על גבי צלע גבעה מתונה, נטולת עצים, חשופה לגמרי לכל פגעי מזג האוויר. כשהקבוצה הקטנה הגיעה לבסוף אל הקבר הטרי, הבוצי, הכתה בה שוב אחת המחשבות ההן.

לפחות הקבר שכן בנקודה מוגנת מפני הרוח. אין שום סיבה לקחת איתך אל תוך האדמה את הרוח ואת הגשם המחורבן הזה. מאחורי כל ענן קודר מסתתרת קרן שמש.

הכומר משך באפו, ושותפו לפשע — או איך שנגדיר את התפקיד שלו — נאבק במטרייה. הוא ניסה להציב אותה כך שתגן גם על האיש בשחור וגם עליו, אבל משבי הרוח היו גחמניים והזווית הנדרשת השתנתה משנייה לשנייה. נושאי הארון נעצו את כפות רגליהם באדמה הרטובה והחלו להנמיך את משאם. כבר עכשיו נראה הזֵר שעל הארון נורא. כמו תבשיל ירקות שעמד על האש יותר מדי זמן. אחד מנושאי הארון החליק, אבל הצליח להתייצב שוב. הכומר קינח את אפו והחל להקריא את התפילה. שותפו לפשע התקשה להתמודד עם האת. הגשם נעשה כבד יותר.

כמה צפוי, אמרה לעצמה בשעה שקפצה את אגרופיה בכיסי מעילה ורקעה ברגליים בניסיון לחמם אותן. חייבים להודות.

כל כך, כל כך צפוי. טקס לא מאורגן ולא מכובד, בדיוק כמו חייה של האישה ששוכנת כעת בארון. אפילו קבורה ראויה לשמה היא לא מקבלת. ביום שלפני ערב חג המולד. מעט שמים כחולים, או שלג עדין שיימשך גם אחר הצהריים — זאת בקשה גדולה מדי? זה מאמץ גדול מדי?

ברור שכן. חיי אמהּ היו רצופים תבוסות וכישלונות מפוארים. למען האמת, לא רק שהיה אפשר לצפות למזג אוויר כזה, אלא שהוא גם הלם את המעמד, והיא נשכה את שפתה כדי לא לפרוץ בבכי.

כן, סיום הולם והגיוני. המשכיות בין חיים ומוות. ובלי בכי. עדיין לא.

מאיזושהי סיבה סתומה ומרגיזה התעקשה אמהּ: אל תבכי! מה שלא תעשי, אל תייללי מעל הקבר שלי בהלוויה. דמעות אף פעם לא עזרו לאף אחד, תאמיני לי. אני בכיתי בחיים שלי מפה ועד להודעה חדשה. לא, תעשי משהו, בת שלי. את צריכה לפעול! תעשי משהו מדהים שאני אוכל להתגאות בו בגן עדן!

כשאמרה זאת, לחצה את כף ידה של בתהּ בשתי ידיה האדומות החלושות. היא הישירה אליה מבט בעיניה הגוססות, והיה ברור שהפעם היא רצינית: לשם שינוי, אמהּ התחננה בפניה שתעשה משהו. אמנם זה בא מעט מאוחר מדי וקשה לומר שהניסוח היה ברור, אבל לא היה שום ספק באשר לכוונתה. או שאולי כן?

חצי שעה אחר כך כבר מתה.

תעשי משהו, בת שלי. את צריכה לפעול!

הכומר השתתק. הוא הביט בה מתחת למטרייה הנוטפת והיא הבינה שהוא מחכה שגם היא תעשה משהו. אבל מה? היה קשה לדעת. זאת היתה הפעם השנייה בלבד בחייה שהשתתפה בהלוויה; בפעם הראשונה היא היתה בת שמונה או תשע, וגם אז באה רק בשביל אמא שלה. כעת עשתה כמה צעדים מהוססים לפנים. היא השתופפה במרחק בטוח מהקבר כדי לא למעוד בצורה מביכה ולהצטרף לאמהּ בתוך האדמה. היא הרכינה את הראש ועצמה עיניים. שילבה אצבעות.

הבני זונות האלה בטח חושבים שאני מתפללת, אמרה לעצמה. או שהם מעמידים פנים שזה מה שהם חושבים. להתראות, אמא! תסמכי עלי. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. את תוכלי לנוח בשקט בחברת המלאכים.

וכך נגמר הטקס. הכומר ושותפו לפשע לחצו את ידיה בכפות קרות ורטובות, ואחרי עשר דקות היא כבר עמדה מתחת לגגון הדולף של תחנת האוטובוס והשתוקקה לאמבטיה חמה ולכוס יין אדום.

או ברנדי. או שניהם.

מתאבלת אחת בלבד, חשבה. בהלוויה של אמא שלי היתה מתאבלת אחת בלבד. אני. וזהו זה.

אבל אני מקווה בכל לבי שבקרוב יתאבלו עוד כמה אנשים.

נאה דרשת, אמרה לעצמה, ובעודה נאבקת בקור וברטיבות וברצון לבכות חשה שהמילים האלה הציתו בה להבה קטנה. סוף־סוף הוצת בה משהו דליק, משהו שהחל אט־אט להלהיט את העץ הקפוא והנוקשה ששכן זה זמן רב בתוך נפשה.

תבערה שלמה, לא פחות, שעד מהרה תתחיל להתפשט ותאכל גם אחרים בלשונותיה... היא תגרום גם לאחרים לפחד מיָם הכעס הזה, שבבוא העת יבלע וישמיד אותם!

המחשבה העלתה בה חיוך. היא בטח קראה את זה איפשהו; ואולי צדק אחד מבני הזוג הראשונים שלה כשאמר שיש לה כישרון. זיקה לשירה ולניסוח רעיונות במילים.

לאמת ולתשוקה. ואולי לסבל. כן, זה בלי שום ספק נשמע מדויק יותר. היא אכן סבלה. לא כמו אמא שלה, כמובן, אבל גם היא זכתה למנה נאה של סבל. נאה עד מאוד.

אני קופאת מקור, חשבה. נו כבר, אוטובוס מזדיין!

אבל לא היה שום סימן לאוטובוס. לא היה שום סימן לשום דבר, ופתאום היא הבינה, בזמן שעמדה שם ורקעה ברגליה מתחת לגגון הדולף בחושך ההולך וגובר, שככה בדיוק נראו כל חייה. שזאת התמונה שמסכמת באופן מושלם את הסיפור כולו.

תמונה שבה היא עומדת ומחכה למשהו שלעולם לא בא. לאוטובוס. לגבר הגון. לעבודה טובה.

להזדמנות. פשוט הזדמנות אחת מחורבנת לעשות משהו בעל ערך עם החיים שלה.

היא בת עשרים ותשע, וכבר מאוחר מדי.

אמא שלי ואני, חשבה. האחת מתאבלת לצד הקבר. האחרת שוכבת בתוכו. באותה מידה היינו יכולות להחליף מקומות. או לשכב זו לצד זו. אף אחד לא היה מוחה. אלא ש...

ושוב הרגישה שהלהבה מציתה בה נחישות, והרגשות גאו בתוכה ומילאו אותה בחום. חום עז, כמעט מוחשי, שהעלה על פניה חיוך בעיצומו של האבל וקפץ את אגרופיה חזק אפילו יותר בתוך כיסי מעילה.

היא הביטה עוד פעם אחת אחרונה בעיקול, אבל לא ראתה שום פנס מתקרב. ואז הפנתה את גבה אל הכביש ואל כל שאר הדברים והחלה לצעוד לכיוון העיר.