איש המעלית

דינג ישבה על ספסל העץ ברחוב ההומה בבנגקוק. אך אתמול הגיעה. כל חייה מקופלים בקופסת הקרטון, אין לה מושג מה יהיה...

דינג גדלה בכפר הקטן בווייטנאם, והייתה לה ילדות מושלמת. הבית שגרה בו היה בית קטן וחמים עשוי עץ. הפינה האהובה עליה הייתה "פינת האש" - הפינה הכי חמימה בבית. תמיד דלקה בה המדורה, שם אימא בישלה. האורז התבשל כמעט באופן קבוע, וריחו משך אותה כמו סוג של מגנט. היא כל כך אהבה אורז - אורז הוא ארוחת בוקר וארוחת צהריים וארוחת ערב; לפעמים מתוק, לפעמים חריף. אבל אורז הוא לא רק טעם החיים, אמרה לה פעם אימא כדבר הפרסומת המפורסמת, אורז הוא החיים.

לדינג הייתה ילדות מאושרת. היא נקטעה די מהר עת נדרשה דינג לצאת עם אבא לעבוד בשדות האורז. העבודה הייתה קשה, אבל לא היו לה תלונות. ככה זה אצלנו, נהגה לומר. היא אהבה לבוסס בבוץ בשדה המוצף במים, לקטוף לקטים של צמח האורז, להניח את הלקטים בעגלה שאותה סוחב שנים רבות אותו פר עיקש שרק אבא יודע לדבר איתו. הכול בהקפדה על לבוש ארוך וכיסוי לפנים. על פי המסורת האסייתית, חשוב לשמור על פנים לבנות. עור לבן מגדיל את הסיכוי להתחתן, אמרה אימא.

מסלול חייה של דינג היה ברור לה, כמו אחותה הגדולה, כמו בת דודתה, כמו מרבית בנות הכפר. היא תלמד שש, שבע שנים, וכשתגיע לגיל המתאים אבא ידאג להביא לה בעל. היא תראה אותו בהסתר ממתחם השינה שבצריף הקטן, מקווה שיהיה אחד הבחורים שלמדו איתה בכיתה. היא כמובן לא תוכל לראות אותו או לדבר איתו לפני שאביה ואביו יסכמו ביניהם את העניינים. אבל אימא תיתן לה להציץ - הרי הסקרנות יכולה להרוג - והיא תראה אותו. היא התפללה שייראה כמו אביר חלומותיה; קיוותה שיהיה יפה, שיהיה לו שיער שחור ומבריק, שיהיה גבוה, שיהיו לו עיניים יפות.

אחרי שאבא שלה ואבא שלו יסכמו מי משלם למי וכמה, הם יאפשרו לה לראות אותו, לשבת איתו, לדבר איתו קצת - לא לבד כמובן. היא בטח תמות ממבוכה, לא יהיה לה מה להגיד... ואם תגיד משהו, היא כנראה תגמגם ויתבלבלו לה המילים. היא קיוותה שתמצא חן בעיניו. את כל חייה תיתן למענו. היא שמעה מדי פעם מתיירים שמגיעים לעשות טרקים באזור כי במקומות אחרים בעולם לא ההורים בוחרים את בן הזוג אלא הנערה עצמה... לא נורמליים! כמה מסובך...! מי צריך את זה? ואם נטעה? ההורים מנוסים, יודעים, לא מהמרים בדברים האלה.

והיא תתחתן בטקס מרהיב, תלבש את בגדי הכלה הצבעוניים, תאופר בכבדות כמו שלא התאפרה מעולם. ראש הכפר והנזיר המקומי יקדשו את הזוג הצעיר, מוזיקה וייטנאמית אותנטית תתנגן... ובתום ארוחה דשנה עם הרבה אורז טעים, יעזבו האורחים. הזוג הצעיר יפרוש לצריף הקטן שבעלה המיועד בָּנה מבעוד מועד סמוך לבית הוריו. וכך תתחיל דינג את חייה הבוגרים בביתה הצנוע, והיא תמשיך ותעבוד בשדות האורז כל יום, כל היום. וכשתביא ילדים תישא אותם על מנשא מיוחד המותאם לגב כדי שתוכל להמשיך ולקטוף את הלקטים ולהביא אורז הביתה, כי אימא אמרה: אורז הוא לא טעם החיים, אורז הוא החיים.

והיא חיכתה, חיכתה לרגע שבו אימא תרמוז לה כי היום הגיע ומשפחה עם בחור צעיר מגיעה לבקש את ידה. היא חיכתה לרגע שבו תצטרך לרוץ מהר למטבח כדי שהוא לא יראה אותה והיא לא תראה אותו. היא חיכתה לרגע שבו אימא תיתן לה להציץ ולראות את יופיו, היא ציפתה לדקה שבה יתאפשר לה לשבת איתו, קרוב, לבחון את עיניו ולראות אם הן טובות כפי שחלמה, לבחון את ידיו ולראות אם הן עדינות כפי שקיוותה ואם שערו חלק כפי שדמיינה.

והיום הזה הגיע, במפתיע וללא אזהרה מוקדמת, ללא רמז או התראה, והיא בת 16. היא שהתה בשדה האורז כרגיל, מלקטת לקטים.

אימא קראה לה: "בואי מהר, מהר, לכי תלבשי משהו יפה. תיכנסי למטבח ואל תצאי בלי שאגיד לך".

"זה זה, אימא?" שאלה דינג.

"כן, זה זה, היכנסי הביתה".

והיא נכנסה ולבשה משהו יפה והמתינה. התרגשות כזו מעולם לא חוותה. היא רעדה מאושר ומחשש, משמחה ומחרדה. ליבה הלם, היא ידעה - זה היום. רק יום החתונה יוכל לרגש אותה עוד יותר...

והיא המתינה. כעבור מספר דקות שמעה קולות זרים בבית. היא לא העזה להציץ. אימא שהייתה במטבח הכינה תה ועוגיות אורז. דינג ספרה ארבע כוסות, כלומר באו שלושה - חוץ ממנו, "בעלי", באו עוד שניים, הוריו. מכובד... אמרה לעצמה דינג, והצמידה את אוזנה לקיר העץ בניסיון לשמוע את השיחה.

היא שמעה את מילות הנימוסין, היא שמעה את השיחות על מזג האוויר הלח, על היבול השנה בשדות האורז, והיא שמעה את המשא ומתן... החתן היה מוכן לשלם הון עתק תמורת דינג, שישה פרים הוא היה מוכן לתת, שישה! לאף אחד בכפר לא היו שישה פרים. מעולם לא חשבה שהיא שווה כל כך הרבה. שאלוהים ישמור... מי זה?

כשאימא נכנסה למטבח להוציא לאורחים עוגיות אורז נוספות שרק נאפו, ביקשה ממנה דינג שתאפשר לה להציץ.

"לא", אמרה אימא, "לא עכשיו". בעיניה נראתה תוגה.

לא עכשיו? אז מתי? עכשיו מציצים! ככה עשתה חברתה, כך עשתה אחותה הגדולה עת סוסו החמוד בא לבקש את ידה.

דינג, שבאמת לא הצטיינה במשמעת יתר, החליטה להציץ. היא תציץ. הרי הסקרנות יכולה להרוג. מה יכול להיות? היא מתה לראות אותו. והיא מצאה את החריץ הגדול ביותר בקיר העץ והתקרבה אליו לאט, כמעט זוחלת.

היא קירבה את העין אל הסדק שבקיר וראתה את מזרני פינת הישיבה שכוסו במיוחד לרגל האירוע בסדין לבן ומבריק, ועל המזרנים ישבו ארבעה אנשים כפי שחשבה. היא ראתה את אביה יושב שכול רגליים, מלטף את זקנו הלבן, אומר משהו שלא הצליחה לשמוע אך ודאי היה מצחיק, כך הבינה מהחיוכים.

לידו ישב גבר זר, מבוגר מאוד, שפם לבן ענק מעל שפתו העליונה, לבוש בבגדי חג יקרים ושרשרת זהב על צווארו, גדולה ונוצצת. רק השרשרת שווה פר אחד לפחות.

לצידו ישבו שתי נשים כבדות מראה וגדולות מידה. איפה החתן? היא העבירה שוב מבט מהיר על פני היושבים. אין זכר לפנים צעירות, אין זכר לבחור צעיר ויפה עם שיער חלק וידיים עדינות.

פניה נפלו, הפכו לבנות כסיד. היא הביטה מבעד לחריץ וראתה את החבורה המחויכת, ואט-אט חדרה בה ההבנה כי הזקן בבגדי החג והשפם הענק הוא-הוא החתן...

ההבנה הובילה לחולשה, החולשה להתמוטטות, ההתמוטטות לבכי שקט ועצור שלא נשמע.

למה?

למה אני?

כשביקשו ממנה לצאת לברך את החתן המיועד לשלום, הבינה שאביה הסכים לתנאי העסקה. את הדרך מהמטבח לפינת הישיבה עשתה בצעדים קטנים ואיטיים. היא לא רצתה להגיע, הלוואי שלעולם לא תגיע. היא שמעה את אביה מברך על המוגמר ואת הנשים הכבדות מחייכות בפה חסר שיניים.

היא התיישבה מול האיש, מבטה נטוע ברצפה, אינה מעיזה להביט. רגליה היו צמודות, ברכיה רועדות, ידיה קפוצות ומנסות להרגיע את תנועת הברכיים.

הנוכחים קמו, השאירו את הזוג לבד. כשפתח את פיו ראתה רק את שיניו הכהות, את קמטי עיניו, את לובן שערו הדליל. היא הסתכלה על ידיו חרושות הקמטים בדיוק כמו ערוגות שדות האורז בעת החריש. היא לא שמעה את דברי החנופה ואת המחמאות שהרעיף עליה.

הדקות הספורות שבהן ישבו יחד היו כנצח בעיניה, אבל בדקות האלה גם גמלה ההחלטה בליבה. היא ידעה שאביה לא ישעה לתחנוניה, היא ידעה שאין לאימהּ כוח לסייע בידה - היא ידעה שגורלה נתון בידיה, רק בידיה.

כשסיים הזקן את הנאום, שלח יד גרומה, הרים את סנטרה באצבעו והסתכל בעיניה. עיניה בהו באופק ריק.

"ניפגש ביום שישי הקרוב בחתונה, יפתי", אמר.

דינג השפילה את מבטה, הנהנה בחיוב בראשה ונותרה לשבת עת עשה הזקן את דרכו החוצה.

***

כשירד החושך והכפר נרדם, צררה בצרור קטן מספר פריטי לבוש ושלפה מתחת למזרן את התכשיטים שקיבלה לפני שעה קלה לצורך התקשטותה לחתונה הקרובה. היא יצאה בשקט ובמהירות מהבית, ניגשה לווספה הוורודה השייכת למשפחה, הובילה אותה בלי להניע אל הכביש הראשי, ומשם קצרה הייתה הדרך להאנוי הבירה.

החיים לא האירו לה פנים בהאנוי. קשים החיים בעיר הגדולה. כספה הלך ואזל, והאפשרות לחזור - אינה קיימת. כשנתקלה במודעה בעיתון המקומי, "דרושים עובדים לעבודות בנייה בתאילנד", הרגישה שאולי זה הפתרון לעתידה חסר המשקל וחסר הצורה.

הטיסה לבנגקוק הייתה קצרה.

אך אתמול הגיעה, חייה מקופלים בתוך ארגז. גם כאן תמשיך לשמור על גון העור. כך זה במסורת האסייתית - גון עור לבן מגדיל את הסיכוי להתחתן.