איש על העדה

"ניצבת, אפוא, השאלה באיזו מידה מוכשר מנגנון המודיעין שלנו, על כל שלוחותיו להתרות מבעוד מועד בדבר התרחשויות נכבדות בארצות שכנות, כוונתי להתרחשויות והחלטות מדיניות והכנות צבאיות? אדגים זאת לגבי ארבעה אירועים: העיסקה הצ'כית, הלאמת תעלת סואץ, גירוש גלאב פחה מעבר הירדן והתגברות פעולות הפידאיון.

ההסכם על העיסקה הצ'כית היה בו משום הפתעה גמורה למודיעין שלנו, אגב, גם לשירותי המודיעין של המעצמות הגדולות. הפרסום הראשון בעולם על עצם העיסקה הופיע ב-17.8.1955 בעיתון צרפתי. דבר ההצעה הסובייטית לאספקת נשק נודע באמ"ן ב-15.8.1955... המשלוח הראשון של הנשק הצ'כי ב-25.10.1955.

ההכרזה על הלאמת תעלת סואץ פורסמה ע"י גאמל עבד אל נאצר ב-16.7.1956. היה בה משום הפתעה גמורה לנו ולעולם.

הידיעה על סילוק גלאב פחה נתפרסמה ב-1.3.1956 והיה בה משום הפתעה לנו ולבריטים.

גלי הפעילות של הפידאיון בסתיו 1955 הגיעו לשיאם ב-4.9-22.8.1955 ואחר כך ב-21.11-5.11.1955. מכתב התראה חמור על סכנות הפידאיון נשלח ע"י ראש אמ"ן לשר הביטחון והרמטכ"ל ב-22.9.1955. אשגר בנושא זה פורסם ב-10.1956.

מסקנתי היא, אפוא, שבשטח זה יש עוד מקום למאמצי שיפור ניכרים. קשה להניח שנגיע לכושר התראה מספיק מבלי שנחדיר משוֹשים הגונים למרכזי ההכרעות המדיניות והצבאיות של ארצות ערב ולכך יש לחתור."

(קטע מתוך תזכיר שאול אביגור (מאירוב) על קהילת המודיעין בישראל, שהוגש לראש הממשלה ושר הביטחון דויד בן-גוריון לפי בקשתו של האחרון, 22 בפברואר 1957)

"ראיתי בדו"ח (ועדת אגרנט) ניסיון חמור ופסול לקבוע נורמות חדשות, בלתי מקובלות, במערכת היחסים בין הדרג המדיני והצבאי. הטלת האשמה בלעדית על הדרג הצבאי וזיכוי הדרג המדיני מכל אשמה, מערערת באופן חמור את סמכותה של הממשלה כלפי הדרג הצבאי. כאשר המלחמה מסתיימת בהצלחה גם הממשלה וגם הצבא מתחלקים באחריות להישג. כאשר מדובר בכישלון או מחדל, הצבא נשאר יתום. לעתיד יגיד לעצמו כל רמטכ"ל "אני מניח את כל החומר המצוי ברשותי על שולחן הממשלה בצירוף המלצתי". "עד כה היה ברור מעבר לכל ספק, כי מרגע שהדרג המדיני סמך ידיו על המלצתי (כרמטכ"ל), והורה לי לפעול על-פיה, הדרג המדיני נושא יחד עימי באחריות!"... כראש ממשלה לא עלה כלל על דעתי לאמץ את התפיסה, המונחת ביסוד מסקנותיה של ועדת אגרנט בדבר החלוקה המעוותת של אחריות הממשלה האזרחית והמטה הכללי של צה"ל".

(ראש הממשלה רבין, לאחר שהתמנה לראשות הממשלה בעקבות פרסום דו"ח ועדת אגרנט והתפטרות ממשלת גולדה מאיר, 1974)

המושג "מודיעין" בצבא ומחוצה לו הוא מושג רחב ומופשט. כדי לבחון אותו אין די בהגדרה מילונית ויש צורך בפירוט ובסיווג, מה גם שאמ"ן, אגף המודיעין בצה"ל, אינו ארגון צבאי קלאסי. דב תמרי מציע שלושה קריטריונים לבחינה ולסיווג: הראשון הוא צורת הארגון הצבאי המקובלת בצה"ל כיום. פרקש, אומר תמרי, יכול לבסס את ההגדרה שלו על ניסיונו כמי שעמד בראש ארגון צבאי שייעודו מודיעין, אבל אין די בכך אם ברצוננו לבחון את מהות המושג "מודיעין", שכן מבנה הארגון מושתת על היגיון שימיו כימי מדינת ישראל. הארגון גם עלול להיות מיושן, לא רלוונטי, ולא בהכרח ערוך למלא את ייעודיו ולהסתגל לשינויים שאולי דרושים בו. עם זאת, מסכים תמרי, כל דיון נרחב לא יוכל להתעלם מן המודיעין הצבאי וממקומו הדומיננטי בקהיליית המודיעין.

הקריטריון השני שמציע תמרי הוא אופני הארגון של המודיעין ותהליכי הפעולה שלו, כלומר "איסוף", "הערכה", "הפצה" וכדומה, שהן דיסציפלינות מקצועיות המבטאות סדר טורי ומעגלי כאחד. תהליכים אלה הם יישומים מעשיים שמכתיבים גם את מבנה הארגון הבסיסי של המודיעין.

הקריטריון השלישי הוא אולי המעניין ביותר: ניסוח הגדרת המודיעין על-פי תחומי העיסוק הרלוונטיים שלו. אין הכוונה ליֶדע המודיעיני כשלעצמו אלא לתחומים שהמודיעין מצוי בתוכם או משיק להם, ועוסק בהם מלכתחילה בשל המחויבות לשרת ישויות צבאיות ומדיניות שונות, שכל אחת מהן זקוקה למידע וליֶדע שונה. מדובר בידע טקטי, בידע מערכתי ובידע אסטרטגי, ושלושתם פתוחים לדיון עקרוני. דיון כזה לא יהיה פורה ללא הבנה של יחסי הגומלין בין סוגי הידע בסביבות הללו ושל השפעותיהם ההדדיות זה על זה.

לפני שצוללים לשימוש במושג "מודיעין" ראוי לזהות ולהצביע על ההבדל הלוגי בין מודיעין טקטי, המתבסס על כלים קוגניטיביים אנליטיים, לבין הבניין המכוון של מודיעין מערכתי. מודיעין מערכתי/אופרטיבי הוא אודות הרציונליזציה של היריב, במובנה התרבותי, האסטרטגי והאופרטיבי, על מנת שנוכל לבנות מערכת המגלמת את הגיונו של היריב.

שלא כמו המודיעין הטקטי, אשר אמור לספק לכוחותינו תנאים לפעולה, דוגמת מודיעין למטרות על מנת לפגוע בהן, מבנה כוחות אויב, מיקומם והימצאותם ודומיהם, ההיגיון העומד בבסיס המודיעין המערכתי הוא ליצור את התנאים להבנה וללמידה של ההקשר הייחודי של המערכה המתהווה, אם היריב כפה אותה עלינו או שאנו יזמנו אותה. זה תחום מודיעיני שונה מזה הטקטי ובכמה היבטים; ההקשר (Context) אינו צירוף של עובדות, אלא הסתכלות והבנה סובייקטיבית של תופעה המתהווה, אותה יוצרים ביחד המודיעין והמפקד/מפקדים של המערכה הצפויה. זה דורש חקירה ולמידה של מערכת רבת ניגודים במסגרתה נמצאים היריבים, אנחנו, שחקנים חיצוניים שיש להם נגיעה ישירה או עקיפה למערכה ולהשלכותיה. מכאן שהתכלית של המודיעין למערכה היא לספק למפקד המערכה ולממונים עליו את התנאים להשתקפותם של היריב ושלנו במערכת אחת, המאפשרת לנו ראייה עצמית לאור תופעה חדשה, בהקשר חדש, של משבר מתהווה.

אף-על-פי-כן, בשיחות לא יושם הדגש על המודיעין הטקטי הדרוש לכוחות לוחמים לצורך פעולה ישירה נגד כוחות יריבים. אין חולק על חיוניותו של המודיעין הטקטי, שאמור לספק את התנאים לפעולת הכוחות הלוחמים. אבל מושג המודיעין שבו נדון הוא מודיעין לסביבה האסטרטגית ולסביבה האופרטיבית. מודיעין לסביבה האופרטיבית הוא מודיעין שמלמד אותנו לשקול ולהבין את תרבות היריב, את האסטרטגיה שלו, את היכולות האופרטיביות שלו, את הפוטנציאל שאותו הוא עלול לגייס כנגדנו, ולא פחות חשוב - עד כמה הוא מסוגל ומוכן להוציא לפועל את הרצונות והכוונות שלו. המודיעין האופרטיבי נועד לספק לנו תנאים ללמידה, בעיקר מחדשת, ולהבנה של תופעות סינגוּלריוֹת מתהוות, סיבוכיות באופיָן. ראוי להוסיף שהמודיעין האופרטיבי, גם האסטרטגי, הוא סובייקטיבי, רב-ממדי, ולא נוצר אך ורק על-ידי אנשי מודיעין אלא בשיח בינם לבין המפקדים האופרטיביים והממונים עליהם, ותוך בירור לא רק של כוונות היריב אלא גם של אלה שלנו.

זאבי: אני מציע מדד נוסף, התואם לדעתי את הצרכים של מקבלי ההחלטות הצבאיים והמדיניים - מידת היכולת של ארגון מודיעין לתרום להשגת היעדים הלאומיים. זהו המודיעין האסטרטגי. לשם כך אני מצביע על שלושה סיווגים; הסיווג הראשון הוא השגת המודיעין הרלוונטי לקבלת החלטות, המכונה בקיצור מל"ר, מודיעין לאומי רלוונטי. שאלתי את עצמי מה מטריד את ראש הממשלה או את שר הביטחון והרמטכ"ל, ובחיפוש התשובה הגעתי לשלושה סוגי מודיעין. הראשון הוא השגת מידע רלוונטי באמצעות ארגון מודיעיני צבאי. הגישה הזאת עלולה להביא לטעויות. מקבל ההחלטות מוטרד מנקודה מסוימת מאוד, ואינו חושב כפי שחושב הארגון אלא באופן פונקציונלי. קברניט עלול להיות מוטרד מסוגיה טקטית שנהפכת מהר מאוד לשאלה אופרטיבית עם השלכות אסטרטגיות. לבסוף, לפני שהוא מקבל החלטה, עליו להיות מודע להשלכות הטקטיות של ביצוע כושל או בלתי צפוי. למשל שאלת חלוקת מסכות המגן בעת מלחמת המפרץ ב-2003. במקרה כזה לא המודיעין הממסדי והמאורגן משפיע על ההחלטה אם לחלק מסכות. מה שמשפיע על החלטה כזאת יותר מכול היא המצוקה של מקבלי ההחלטות, שעושה אותם קשובים יותר לסביבה הפוליטית והחברתית, החיצונית והפנימית. אם שר ממונה וחברי קבינט או ממשלה חשים שהתקשורת לוחצת לחלק מסכות מגן, הערכת המודיעין לא תהיה השיקול המכריע. משמעות הדבר היא שיש לבנות מערך מודיעין שיספק מקורות ויכולת הערכה אשר יאפשרו לראש אגף המודיעין לתת תשובות מנומקות לשאלות הקברניטים, וכך לשפר את תהליך קבלת ההחלטות ולהקטין השפעות בלתי ענייניות על מקבלי ההחלטות.

הסיווג השני נוגע לשאלה איך משיגים עליונות מודיעינית שמאפשרת להתמודד בהצלחה עם מדינה יריבה או עם ארגון יריב שאינו מדינה? הסיווג הזה מכונה באגף המודיעין בראשי התיבות עלמ"א, עליונות מודיעינית אסטרטגית. ברור שלא מדובר רק במודיעין טקטי ובמודיעין למטרות, אלא במגוון רחב ועמוק של מודיעין שעלינו להכיר, לדעת ולהבין. למשל תופעת רקטות קרקע-קרקע שמצויות בידי חיזבאללה; עצם הימצאותן שם הוא גורם אחד מבין גורמים אחדים שנוגעים ליחסים בין לבנון לישראל, יחסים שחיזבאללה מעצב אותם מן הצד הלבנוני. כאן יש צורך להכיר את הארגון, את המבנה, את מערך הרקטות, את שגרת הפעילות שלהם, היומית, החודשית והשנתית, את אזורי האימונים והתרגילים, את רמת הכשירות והכוננות, את הפריסה, את היכולת להגדיל את הכוח הלוחם באמצעות מילואים וכו' וכו'.

הסיווג השלישי נוגע ליכולת של אגף המודיעין לספק מודיעין מדויק למטרות לכל גורמי הלחימה המעורבים באוויר, ביבשה, בים ובלחימה החשאית. הסיווג הזה מכונה באגף המודיעין דמ"א, דומיננטיות מודיעינית אופרטיבית, שמבטיחה את היכולת המיטבית של הכוחות הלוחמים לפעול בשדה הקרב על בסיס תמונת היערכות מעודכנת של הכוחות היריבים, ועל בסיס מודיעין מדויק למערכות הנשק, גם לאלה המדויקות ביותר הדורשות מודיעין ברמת דיוק של מטר אחד, לשם סיכול ממוקד לדוגמה.

תמרי: בנקודה זו אני רוצה להקשות עליך. מדבריך אפשר להבין לכאורה שמודיעין רלוונטי, בסביבה הרלוונטית לשאלות הנוגעות ליחסים עם מדינות שכנות ועם העולם כולו, הוא מה שדרוש למפקדי הצבא או לממשלה. מדבריך אפשר להבין שהקברניטים יודעים ומבינים מהו הידע והמידע החסר להם. אני מטיל ספק בכך.

זאבי: אני מסכים איתך באופן חלקי בלבד. הקברניטים בדרך כלל מבקשים לדעת מה מאיים עליהם, מה מסכן את הצלחתם ומה רלוונטי להם על-פי תמונת המציאות שלהם. התמונה הזאת, מניסיוני, אינה שלמה, ולא פעם היא מוטעית ומוטית עקב האירועים הדחופים והמיידיים שהקברניט נאלץ לנהל, ולא בהכרח לפי החשיבות הלאומית... ולא תמיד בראייה ארוכת טווח.

תמרי: האם אתה, כראש אגף המודיעין, אמור ומסוגל לדעת מהם המרכיבים שחסרים להם, ושבעזרתם הם יוכלו לבנות תמונת מציאות נכונה?

זאבי: זו שאלה קשה. המודיעין חייב להסתכל קדימה, להצביע על התהליכים המתהווים ולהעביר את המסקנות שלו לקברניטים. אם המודיעין מתעלם מתהליכים עתידיים ומהשלכות אפשריות, יעמדו המנהיגים במצב שבו יגיבו ויחליטו ללא הבנה מספקת של ההיגיון העומד בבסיס ההחלטה שלהם. הקברניט עשוי להבין היטב את המציאות, אבל אין לו פנאי להתעסק במה שהמודיעין רואה וחוקר. רוב הקברניטים הצבאיים והאזרחיים מתייחסים למציאות כאל בסיס להצלחה או כישלון אפשריים. מכאן שעל המודיעין לעצב, קודם כול לעצמו ואחר-כך למקבלי ההחלטות, את תמונת המציאות, ולהעריך על-פיה מה עלולות להיות השלכותיה של כל פעולה במוקדם או במאוחר. תמונת מציאות כזאת מוכרחה להביא בחשבון לא רק את היריב ואת האויב אלא גם אותנו, את מדינת ישראל, ולעיתים גם את עם ישראל כולו, ברחבי העולם. ראה למשל הפיגוע של חיזבאללה בבואנוס איירס וכן המאמצים של נסראללה להגיב על הריגתו של עימאד מורניה בפגיעה בשגרירות ישראל באזרביג'אן.

תמרי: אם הבנתי אותך נכון, אתה לא רואה במושג "מציאות" תופעה אובייקטיבית אלא פירוש אישי של המתבונן. אם המודיעין לא ישפיע, היא לא תישאר סטטית אלא תפותח על-ידי אחרים, יריבים כידידים. המדינאי או הרמטכ"ל/המטכ"ל מבינים אותה בדרכם ומגדירים את הידע וההבנות החסרים להם. לך יש הפריווילגיה לפרש את המציאות מזווית שונה משלהם. בהייררכיה של מנגנון המדינה אתה פועל על-פי ההנחיות של מי שהזכרתי לעיל. האם בעבודתך עם הקברניטים הגדרת לעצמך את תחומי הידע או חוסר הידע שלהם?

זאבי: אפשר למצוא תשובה לשאלה בשיחת הפרידה שלי מראש הממשלה שרון עם סיום תפקידי כראש אגף המודיעין. הוא העתיר עלי שבחים רבים על האופן שבו עשיתי את עבודתי - את שליחותי - באגף המודיעין, וחלק גם שבחים רבים לחיל. אבל בדבריו בלטה אמירה אחת: שהצלחתי לנתק אותו מן העיסוק, האובססיבי כמעט, בפלסטינים ולהציג בפניו נושאים משמעותיים אחרים לביטחון ישראל, שחשיבותם רבה ואולי אף עולה על זו של הסוגיה הפלסטינית, שבתקופתי כראש אגף המודיעין היתה מרכזית ותובענית מאוד בעקבות האינתיפאדה השנייה וטרור המתאבדים. הכוונה לסוגיות כמו הגרעין האיראני, סוריה וחיזבאללה.

משמעות האמירה הזאת, להבנתי, היא שראש אגף המודיעין ובכירי אגף המודיעין מחויבים לומר לראש הממשלה, עם כל הכבוד, שיש נושאים קריטיים לא פחות מאלה המטרידים אותו וכי הם דורשים את תשומת ליבו. למשל תהליך התגרענות של איראן, המגמות המתגבשות אצל חיזבאללה, הקשר והמשקל של סוריה ביחסים בין איראן לחיזבאללה, מדינות במרחב שיש להן קשרים והסדרים עם ישראל, הקרע הסוני-שיעי וכו'. לטעמי, על אגף המודיעין לנסות להעריך מהו המודיעין שהקברניט יזדקק לו בעתיד. כשנכנסתי לתפקיד ראש אמ"ן איתרתי פער בין אספקת מודיעין רלוונטי ונקודתי לבין תמונת מציאות רחבה ומורכבת יותר, תהליכית. ציפיתי מראש הממשלה שיגדיר לי את נושאי ההתעניינות שלו ושל המדיניות שלו.

תמרי: זו גישה צבאית טיפוסית. בעל הבית המדיני יגדיר את המטרה ואנחנו נבצע. כי הלוא בתרבות הצבאית הישראלית מתחילים מן המטרה בלי לתת את הדעת על כך שהמטרה המכוננת את העשייה, מעוצבת ומגובשת רק בסופו של תהליך ממושך של חשיבה מופשטת.