אי הדובים החולמים

פרק 1 ג'ורג' הדבר הראשון ששמעתי הבוקר, עוד לפני שפקחתי עיניים, היה את מיקי לוחש לי באוזן. הפנים שלו היו ממש סמוכות וקרובות לשלי, מחייכות לעברי, אפילו לפני שהצלחתי להתעורר לחלוטין או למצמץ כמו שצריך. מיקי הוא חבר שלי מאז שאני זוכר את עצמי, גם הוא בן שמונה והוא דוב חלומות לבן כמוני. "קום", שמעתי את מיקי לוחש, "השמש התעוררה כבר מזמן, אתה לא מריח? הלביבות כבר מוכנות". התמתחתי והבטתי לצדדים, השעה הייתה כבר כמה דקות לפני עשר בבוקר והגיע זמן האוכל. באי הדובים החולמים אוכלים לארוחת בוקר לביבות תפוחי אדמה. גם לארוחת צוהריים אוכלים לביבות תפוחי אדמה. הדובים החולמים אוהבים מאוד לביבות תפוחי אדמה. נחשו מה אנחנו אוכלים בארוחת ארבע ובארוחת ערב. נכון! לביבות תפוחי אדמה. התחלתי להתמתח בערסל, אבל פתאום הרגשתי משהו מוזר. הרגשה של חוסר נוחות בגב, זה היה משונה, בדרך כלל אני רגיל שנוח לי מאוד בערסל שלי. באי הדובים החולמים לכל דוב יש ערסל משלו, האימהות הדובות סורגות את הערסלים לפני שגורי הדובים נולדים, והערסל - יש לו תכונה מיוחדת מאוד, הערסל גָּדֵל ונמתח לפי גודלו של הדובון. כל דובה בוחרת לערסל צבע מיוחד, ואין ערסל אחד הדומה לאחר. אנחנו, הדובים באי החלומות, אוהבים לישון. אנחנו ישנים מייד לאחר ארוחת הבוקר, מאוד אוהבים לנמנם אחרי ארוחת עשר, מקפידים לישון אחרי ארוחת הצוהריים ואנחנו אפילו ישנים לפני שהולכים לישון בלילה. אני כל כך אוהב את הערסל שלי ורגיל אליו, כך שמייד הרגשתי שמשהו מאוד לא רגיל התרחש. ניסיתי לבדוק מה יש לי שם בגב שמפריע לי, ניסיתי להגיע עם הידיים ולמשש את הגב, אבל אנחנו, דובי חלומות, אנחנו גדולים מאוד, ויש לנו ידיים קטנות מאוד, ולא הצלחתי להגיע ולמשש את הגב. ואז עלה במוחי רעיון, אני יודע מה אעשה! אלך אל המעיין ואסתכל במים השקטים! נזכרתי שפעם, כשעברתי ליד המעיין עם אימא ראיתי בבירור את ההשתקפות שלי במים הצלולים. הבטתי ימינה ושמאלה וחיפשתי את מיקי, אבל הוא לא היה בשום מקום. טוב, בטח הוא הלך לעמוד בתור לחלוקת הלביבות, חשבתי לעצמי. החלטתי ללכת לבד לראות את ההשתקפות שלי במי המעיין, אבל בכל פעם שהסתובבתי וניסיתי לראות את הגב שלי בהשתקפות המים, זה לא הצליח לי! מה שהצלחתי לראות היה רק את הפנים שלי, הרגשתי כמו חתול שמנסה לתפוס את הזנב שלו, ואז הבנתי. אי אפשר לראות השתקפות של הצד האחורי של הגב! אולי, חשבתי לעצמי בקול רם, אולי אחכה שאחד הדובים יעבור ליד המעיין ויוכל לומר לי מה משתקף במים כשאני מסובב את הגב, או רגע, אולי פשוט מישהו יביט בגב שלי ויראה מה מפריע לי לישון. אבל אף דוב לא עבר. כולם היו עסוקים. כשחזרתי מהמעיין התברר לי שפספסתי כבר את ארוחת הבוקר. כל הדובים היו בערסלים שלהם וישנו את שנת הבוקר. ניגשתי אל מיקי בשקט ועל קצות האצבעות, החלטתי להעיר אותו. נענעתי את הערסל של מיקי וחיכיתי עד שמיקי פיהק, נהם, מצמץ ואז – מצמץ, נהם ופיהק. כשמיקי התעורר סוף־סוף סיפרתי לו על הבעיה שמציקה לי בגב. "מיקי", לחשתי, "תעזור לי בבקשה! מה יש לי בגב? משהו מפריע לי שם!" מיקי הסתכל בחצי עין פקוחה, פיהק, שוב הסתכל ואמר: "ג'ורג', לך לישון, אין לך שום דבר בגב". "אבל אני מרגיש שם משהו!" התעקשתי. "אני לא רואה שום דבר מיוחד בגב שלך", אמר מיקי לאחר שפקח את עיניו, "בוא נלך לאכול, אני מת מרעב, לא אכלתי כבר שנים. הבטן מקרקרת לי, ומרוב רעב אני לא מצליח לשמוע את עצמי נושם". הלכנו לאכול לביבות תפוחי אדמה ואכלנו כל כך הרבה שמייד הפכנו לישנוניים, עייפים, ופרשנו לישון. מיקי עלה על הערסל הלבן-ירוק שלו, ואני עליתי על הערסל הלבן-חום שלי. מיקי מייד נרדם והחל לנחור וגם אני כבר הייתי מותש ומייד הרגשתי עייף ורדום, ורציתי מאוד לישון! אבל.... שוב משהו הציק לי בגב, הצצתי לכיוון מיקי אבל מיקי כבר נחר בקולי קולות. דובי החלומות, יותר מלביבות תפוחי אדמה, אוהבים...? נכון! לישון! אנחנו, דובי החלומות, יש לנו את העבודה החשובה ביותר בעולם, אנחנו מייצרים את כל החלומות הטובים הקיימים! החלומות של כל האנשים בכל העולם נרקמים ומיוצרים אצלנו באי החלומות ונשלחים לכל קצווי העולם עם הרוחות המזרחיות החמות. אנחנו אלה שדואגים שתמיד יהיו חלומות מתוקים לילדים הקטנים ולמבוגרים שעדיין זוכרים איך לחלום. החלומות נחוצים מאוד בכדור הארץ. כבר שנים רבות כדור הארץ הולך ומתייבש מחלומות רעננים, ועבודתם של הדובים הכרחית וחיונית ביותר. בלי חלומות כדור הארץ לא יוכל לשרוד! אני כבר גדול ממש, בן שמונה. אבא תמיד אומר לי שאני ממש אמיץ, אז ניסיתי להתעלם, להתגבר, לומר לעצמי שהכול בסדר, אבל הרגשתי שמשהו היה שונה בי באותו היום. שוב לא הצלחתי להירדם. זמן השינה חשוב כל כך לנו הדובים, והתעצבתי בשל החלומות שמתפספסים לי, כי כל חלום שלא נחלם הוא כמו סיפור שלא נכתב. מה אעשה עכשיו? למעיין ההוא כבר הלכתי, את מיקי כבר הערתי, מי יעזור לי?