אי-סבירות האהבה

 פרולוג המכירה הפומבית (3 ביולי)

זאת היתה אמורה להיות מכירת המאה.

מעלות השחר החל הקהל להתקבץ ועד שעות אחר הצהריים הוא השתרע מרחבת הכניסה האפורה של בית המכירות הפומביות מוֹנָכּוֹרוּם ובניו (נוסד ב־1756), על פני המדרכה הרחבה ואל רחוב הוּטוֹן. בשעה שתים־עשרה בצהריים הוצבו במקום מחסומי ברזל, לשמור על מעבר פנוי במרכז, ובשעה ארבע אחר הצהריים שני שוערים במדים של מונכורום גלגלו שטיח אדום עבה, מן העמודים הדוריים המעוטרים עד לקצה המדרכה. השמש קפחה על ראשי ההמונים, וכמחווה של רצון טוב, חילק בית המכירות בקבוקי מים קרים ושלגונים. כשהביג־בן השמיע שישה צלצולים עגמומיים, הפנתה המשטרה את התנועה לדרך חלופית ושלחה שני שוטרים רכובים על סוסים ושמונה רגליים לפטרל ברחוב. הפפראצי, שנשאו סולמות קטנים, מחשבים ניידים ומבחר עדשות, הושמו במכלאה קטנה בצד, משם הציצו בערגה, מבעד לדלת, בשלושת צוותי הטלוויזיה וכל מיני עיתונאים מוכרים שהצליחו להשיג אישורים לסיקור האירוע מבפנים.

"מה קורה כאן?" שאל עובר אורח מישהו מהקהל.

"מוכרים את התמונה ההיא, אתה יודע זאת שבחדשות," הסבירה פֶלישָה ספּירס, שהיתה שם מאז ארוחת הבוקר. "'אי־היתכנות האהבה'."

"'אי־סבירות האהבה'," תיקנה חברתה דון מוֺרֶלוֺס. "אי־סבירות," אמרה שוב, מגלגלת בלשונה את ההברות.

"מה שלא יהיה. כולם יודעים על מה אני מדברת," אמרה פליסיה, וצחקה.

"הם צופים שיהיו בעיות?" שאל עובר אורח, שהתבונן בסוסי המשטרה ובאנשי הביטחון החסונים של בית המכירות.

"לא בעיות — רק כל המי ומי," אמרה דון, שהחזיקה גבוה את הטלפון החכם שלה ופנקס חתימות שבחזיתו מוטבעות בזהב המילים "רוק ומלוכה".

"כל המהומה הזאת בשביל תמונה?" עובר האורח שאל.

"זאת לא סתם יצירת אמנות ישנה, אה?" אמרה פלישה. "בטח קראת על זה."

בראש גרם המדרגות הרחב של מונכורום עמדו ארבע נשים צעירות בשמלות שחורות ונעליים גבוהות עקב, שהחזיקו בידיהן לוחות כתיבה והמתינו לסמן את שמות המגיעים. זה היה אירוע למוזמנים בלבד. הקהל שבחוץ היה יכול להביט בחטף בַּפְּנים המהודר רק מכמה נקודות תצפית. הבניין של מונכורום, לשעבר מקום מושבו הלונדוני של הדוכס מדַרטמוּת, היה אחד הארמונות הפלאדיאניים1 המרשימים ששרדו באירופה. המבואה שלו היתה כה רחבה, שיכלה להכיל שני אוטובוסים דו־קומתיים, זה לצד זה. תקרת הגבס, אנדרלמוסיה של תינוקות שמנמנים ובתולות ים יפהפיות, היתה צבועה בגוונים של ורוד וזהב. גרם מדרגות ענקי, כה רחב ששמונה פרשים יכלו לדהור בו זה לצד זה, הוביל את המבקרים למעלה אל אולם המכירות הגדול, בעל תקרת הזכוכית, שקירותיו מכוסים שיש לבן וירוק והוא מואר מלמעלה באמצעות שלוש כיפות. מבחינות רבות, הוא לא התאים לתלייה ותצוגה של יצירות אמנות; אבל הוא כן יצר סערה של יראת כבוד ותשוקה.

בחדר צדדי, עשרים וארבעה נשים וגברים צעירים, לבושים ללא דופי, קיבלו הוראות אחרונות. המזגנים, למרבה המזל, שמרו בערב חם ביותר זה על טמפרטורה קבועה של שמונה־עשרה מעלות. הרוזן בִּיצֶ'נדוֹן, הכרוז הראשי ומתכנן המכירה, לבוש לכבוד הערב בטוקסידו, עמד לפניהם. הוא דיבר, בתקיפות ובשקט, בקול שהשחיזו שמונה דורות של חיים אריסטוקרטיים מעודנים ואימוץ של תחושת עליונות. ביצ'נדון קיבל את חינוכו באיטון ובאוקספורד, אבל הודות לחיבתו המיוחדת של אביו לשולחן הרולטה, הרוזן השמיני היה הראשון במשפחתו המהוללת שחיפש עבודה סדירה.

הרוזן ביצ'נדון בחן את הצוות שלו. בארבעת השבועות האחרונים הם ערכו חזרות, כשהם מביאים בחשבון כל אפשרות, החל בעקב שבור וכלה בנסיון לרצח. בנוכחות התקשורת העולמית ורבים מלקוחותיו החשובים ביותר של בית המכירות שנאספו במקום אחד, היה חיוני שאירועים ינוהלו בדייקנות של שעון שווייצרי מכוון היטב. הערב הזה היווה נקודת מפנה בהיסטוריה של שוק האמנות: כולם ציפו שיישבר מחיר השיא לתמונה בודדת.

"תשומת לבה של התקשורת העולמית מרוכזת בנו," אמר ביצ'נדון למאזיניו המרותקים. "מאות אלפי זוגות עיניים יתבוננו בנו. שגיאה אחת קטנה תהפוך ניצחון לאסון. לא מדובר רק במונכורום, בבונוסים שלנו או במכירה של תמונה אחת. האירוע הזה ישקף תעשייה בשווי של מאה מיליארד דולר בשנה, והשמועה על ניהול הערב הזה על ידינו תהדהד על פני זמן ויבשות. אין צורך להזכיר לכם שזוהי זירה בינלאומית. הגיע הזמן שתוכר תרומתנו לעושרן ולרווחתן של האומות."

"בלי לחץ, אדוני הלורד," העיר מישהו.

הרוזן ביצ'נדון התעלם ממשרתו הנאמן. "לפי המחקר המעמיק שערכנו, המטרות של כל אחד ואחד מכם יהיו המציעים את הסכומים הגבוהים ביותר — כל אחד מכם צריך לטפח, לשדל ולעודד אותם לעלות עוד קצת. שכנעו אותם שהגדוּלה נמדדת ברכישות. הלהיבו את סקרנותם ואת דחף התחרות שלהם. השתמשו בכל הנשק שלכם. רחצו אותם בים של חלקלקות מדודה. הזכירו לכל אחד מהם כמה הוא מיוחד, כמה חיוני, כמה מוכשר, כמה עשיר, והכי חשוב, שרק כאן בבית הזה מוערך ומובן ערכו האמיתי. לערב אחד בלבד, שכחו חברות ומוסריות: התרכזו אך ורק בזכייה."

ביצ'נדון התבונן בשורת הפנים, כולן סמוקות מהתרגשות.

"כל אחד מכם צריך לגרום לאורח שהוקצה לו להרגיש מיוחד. מיוחד באותיות מודגשות. אפילו אם לא יצליחו לקנות את מה שרצו, אני רוצה שעשירי־על אלה יצאו הערב עם רצון עז לחזור, משתוקקים לזכות בסיבוב הבא. אף אחד לא צריך להרגיש מנוצח או מובס; כל אחד חייב להרגיש שנקשר איזה קשר קטן נגדו, אבל בפעם הבאה הוא ינצח."

ביצ'נדון פסע לאורך שורת העובדים, מתבונן בכל אחד ואחת. עבורם הערב היה חוויה מרגשת עם פוטנציאל לבונוס; עבורו הוא הצטמצם לעוני ולגאווה.

"זכרו, במיוחד הגברות, אתן אמורות לשרת ולגרום הנאה. את הפירוש ל'לשרת ולגרום הנאה' אני משאיר לחלוטין לכל אחת מכן, אבל שם המשחק הוא שיקול דעת." צחוק עצבני חלף בין העובדים.

"בזמן שאני קורא את שמות האורחים אבקש מהממונה המתאים לעשות צעד קדימה. על כולכם להכיר את מראה בן חסותכם, מה חביב עליו ומה לא ומהם חטאיו הקטנים." ביצ'נדון עצר לרגע לפני שהציע את בדיחתו המכוונת להיות אי־תקינה פוליטית, ושעליה התאמן הרבה: "אין להציע אלכוהול למוסלמים או כריכי חזיר ליהודים."

מאזיניו צחקו בצייתנות.

"מי מטפל בוולד אנטיפובסקי ודמיטרי ווֹלדָקוב?"

שתי נשים צעירות, האחת בשמלת משי שחורה צמודה, השנייה בשמלה ירוקה עם מחשוף גדול בגב, הרימו ידיים.

"וֶנישָה ופלורה, זכרו, בהינתן ההזדמנות, שני הגברים האלה יכולים לשחוט זה את זה. הצלחנו להקטין למינימום את מספר שומרי הראש שלהם וביקשנו מהם להשאיר את הנשק שלהם בבית: מניעה היא המדיניות הטובה ביותר. תפרידו ביניהם. מבינות?"

ונישה ופלורה הנהנו.

ביצ'נדון בחן את רשימתו וקרא בשם הבא. "הוד מלכותם, האֶמיר והשייחית של אלוואבִּי."

טָבִּיתָה רולי־הַטצ'ינסון, העובדת הוותיקה ביותר של מחלקת קשרי אורחים, היתה ארוזה בסאטן בצבע כחול עמוק; מתוכו הגיחו צווארה הארוך ומפרקי כפות ידיה הדקים.

"טביתה — מאיזה נושא תימנעי בכל מחיר?"

"לא אזכיר את תמיכתה כביכול של אלוואבי באל־קאעידה, את נשותיו האחרות של האמיר ולא את הדו"ח בנושא זכויות האדם במדינה."

"לי האן טה. קיבלת את כל המידע על מר לי לאן פוֹק?"

לי האן טה הנהנה בהבעה חמורת סבר.

"זכרי: ייתכן שהסינים לא ינצחו היום, אבל הם העתיד." הוא סקר במבטו את החדר וראה שכולם מסכימים איתו.

"מי משגיח על הוד מעלתו נשיא צרפת?"

מארי דה ננסי לבשה טוקסידו ממשי בצבע כחול ומכנסיים תואמים.

"אני אשאל אותו על גבינה, על הגברת הראשונה ועל הציור הצרפתי, אבל לא אזכיר ניצחון בריטי נוסף בטור דה פראנס, לא את הפילגש שלו ולא את דירוג הפופולריות שלו," אמרה.

ביצ'נדון הנהן. "מי מטפל בכבוד שר התרבות בַּרנַבּי דֵמסוֹן?"

איש צעיר קפץ קדימה. הוא לבש חליפת קטיפה ורודה ולראשו תסרוקת שנקראה בעבר "תחת של ברווז".2

ביצ'נדון גנח. "קצת תחכום בבקשה — ייתכן שהשר שייך ל'תפיסת העולם' הזאת, אבל הוא לא אוהב שמזכירים לו את זה בציבור."

"חשבתי לדבר על בלט — הוא אוהב בלט."

"תיצמד לכדורגל ולקולנוע," הורה ביצ'נדון.

"מי מטפל במר מ' פאואר דאבּ־בּוֹקס?"

בחודשים האחרונים, הראפר המצליח ביותר בעולם הפתיע את עולם האמנות כשרכש כמה יצירות אמנות איקוניות. את מר מ' פאואר דאב־בוקס, שנישא לגובה של כשני מטרים, שקל מאה ועשרה קילו והיה מוקף בפמליית שומרי ראש בחליפות שחורות ונשים כמעט עירומות, לא היה אפשר לפספס ולא להתחרות בהצעות המחיר שלו. התנהגותו, שתודלקה על ידי סמים ואלכוהול ושולהבה על ידי שערוריות, הובילה לעתים קרובות למעצרים, אבל, בינתיים, לא להרשעות. שני גברים גדולים בטוקסידו פסעו קדימה. ואסילי היה אלוף אִגרוף במשקל בינוני ואֶלמור היה בעבר סטודנט על מלגת ספורט בהרווארד.

ביצ'נדון התבונן בגברים המיתמרים והודה בלבו למשאבי אנוש על ששכרו את שירותיהם של שני הענקים האלה מתוך עולם המאוכלס באסתטיקנים דקיקים.

"הלאה. מי מטפל בסטיבי בּרֶנט?" שאל בינצ'נדון.

דוטי פֵיירקלאף־הוס היתה לבושה כמעודדת אמריקאית, בחצאית פסים קטנטנה וגופיית בטן.

"זה לא גמר הבייסבול," סינן ביצ'נדון.

"אולי זה יגרום לו להרגיש בבית," אמרה דוטי.

"הוא מנהלה של קרן גידור שמנסה ליצור מסך עשן סביב הפסדים ניכרים שהיו לה לאחרונה. הדבר האחרון שהוא צריך זה שאיזה אוהד מפגר של הבוסטון רד סוקס ימשוך תשומת לב לעובדה שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לרכוש את התמונה הזאת. דוטי, את האדם היחיד כאן שמשימתו היא לא לתת לסטיבי ברנט לקנות. לפי המקורות שיש בידינו הוא בעל הון שלילי של ארבעה מיליארד דולר. לא אכפת לי אם הוא ירים את היד בהתחלה, אבל תעכבי אותו כשהמחיר יעבור את המאתיים מיליון פאונד."

דוטי יצאה לאתר את שמלת הנשף שלה ממשי כחול.

"אה, דוטי," קרא אחריה ביצ'נדון. "אל תציעי לו קוקה־קולה — הוא מכר את המניה שלה בחסר — ומחירה עלה בשמונה־עשר אחוז."

הרוזן ביצ'נדון המשיך עם רשימת האח"מים שלו, ובדק שכל אחד מהם מקושר למלווה מתאים.

"גברת אפּלדור? תודה, סלין."

"הרוזן והרוזנת של ראגסטון? תודה, ג'ון"

"מר וגברת הרקולס כריסטַנטופּוליס? תודה, סאלי."

"מר וגברת מחמוד? לוסי, טוב מאוד."

"מר וגברת אליוט סלַייסֶר הרביעי? יפה, רוֹד."

"מר לי הונג קוויאוּ — קסו? תודה, בַּאי."

"מר וגברת באסטרי? תודה, טאם."

ונישה טרַמפּינגטון־טרנר הרימה את ידה. "מי ישגיח על המוכרים?"

"התפקיד החשוב והעדין הזה ניתן ליושב־ראש שלנו," ענה הרוזן ביצ'נדון.

כולם הנהנו בידענות.

"כל האחרים צריכים לוודא שבני התמותה הנחותים יהיו במקום הנכון," המשיך הרוזן ביצ'נדון. "מנהלי המוזיאונים מכל העולם יושבים בשורה H. עורכי העיתונים בשורה I. יתר אנשי התקשורת אינם רשאים לצאת מהמכלאה שלהם, פרט לכמה עיתונאים בעלי שם — הפרטים שלהם אצל קמילה. עשירי־העל האחרים ישבו בשורות J, K, L ו־M. הסוחרים הראשיים בשורות P ו־Q. אני רוצה שכמה שחקניות ודוגמניות יהיו מפוזרות בין האחרים רק כדי להכניס קצת זוהר, אבל לאף אחת מעל גיל ארבעים או מידה 36 לא מגיע שדרוג. כל ידוען שאינו 'נחשב' יכול לעמוד."

ביצ'נדון עמד זקוף והתבונן סביבו. "בנות, לכו לשים ליפ גלוס. בנים, ישרו את העניבות שלכם ותעמדו בשורה ליד הכניסה. עשו כמיטב יכולתכם."

הלימוזינה של גברת אפלדור התקדמה לאט. הנסיעה ממלון קלרידג'ס לרחוב הוּטון ארכה בדרך כלל עשר דקות, אבל בשל עבודות בכביש והפניית התנועה לדרכים חלופיות התנועה במקום האטה והזדחלה סביב כיכר ברקלי. היה זה ערב יולי חם במיוחד. לונדונים, שהיו משוכנעים שזאת הצצתה האחרונה של השמש, זרמו מן הפאבים אל המדרכות שבחוץ. גברים הסירו את הז'קטים וחשפו כתמים כהים ולחים מתחת לזרועותיהם, בעוד שהנשים לבשו שמלות קיציות וחשפו זרועות ורגליים ורודות כמו סרטנים. לפחות פעם אחת הם נראים עליזים, חשבה גברת אפלדור. הבריטים כל כך קודרים ושתקנים במשך החורף. בשעה שמכוניתה הזדחלה במעלה רחוב ברקלי, היא תהתה אם תהיה זאת המכירה הגדולה האחרונה שלה. בשנה הבאה היא תהיה בת שמונים, ונסיעתה השנתית למכירות הפומביות של לונדון החלה לאבד את זוהרה. פעם הכירה את כולם בחדר המכירות, ומה שחשוב יותר, כולם הכירו אותה.

גברת אפלדור הביטה לעבר העתיד בלבד אבל השתוקקה לנימוסים ולמודוס אופרנדי של העבר. היא נולדה בשם אִינה פולוקובסקי בפולין בשנת 1935, וכל משפחתה נרצחה על ידי חיילים סובייטים בטבח יער קאטין. אִינה הצעירה נשארה בחסות נזירות עד תום המלחמה, ובשנת 1948 נשלחה, יחד עם שלוש מאות יתומים אחרים, לאמריקה. על ספינת הפליטים "משא התקווה" היא פגשה את בעלה לעתיד יאניק, ולמרות היותם בני שלוש־עשרה בלבד, כשחלפו ליד פסל החירות, הוא הציע לה נישואים. היא הבטיחה ללדת לו שישה ילדים (היא היתה תשע פעמים בהיריון) והוא נשבע לעשותם מיליונרים (כשמת ב־1990 נאמד רכושו בשישים מיליארד דולר). ביום נישואיהם ב־1951, אינה ויאניק שינו את שמותיהם למֶלאנִי והוראס אפלדור ולעולם לא הוציאו מפיהם מילה נוספת בפולנית. העסק הראשון שלהם, שהחל לפעול יום לאחר נישואיהם, היה השכרת חליפות ונעליים למהגרים חסרי כול שהיו צריכים להיראות מהוגנים בראיונות עבודה. עד מהרה התרחבה אפלדור בע"מ למקרקעין, סדנאות יזע ואחר כך להשקעות פרטיות. מאחר שניסיונם האישי של בני הזוג אפלדור לימדם שמהגרים עובדים קשה יותר מהילידים, הם סיפקו את ההון הראשוני לחברות בתחילת דרכן בתמורה לנתח מהון החברה בתוספת ריבית על השקעתם. הודות ל"חוק העקורים",3 גל אחר גל של מהגרים הגיע לחופי אמריקה, והאפלדורים עזרו לאירופים ועשקו אותם, וכך גם לגבי מקסיקנים, קוריאנים, בני האיים הקאריביים וּוייטנאמים. עד מפנה המאה, היו למלאני והוראס השקעות קטנות, אך משמעותיות ונושאות רווחים גבוהים, בעסקים משפחתיים בכל חמישים המדינות של ארצות הברית.

מלאני הבינה שכסף בלבד אינו מבטיח מקום בצמרת. נחושה להשאיר רושם עז על הדרגים הגבוהים בחברה של פארק אווניו, היא ידעה שעליה ללמוד על הסטנדרטים והציפיות על מנת להיות חלק מזרם רציף של גינונים ללא רבב והתנהגות מקובלת. על מנת להשיג את המטרה הזאת, היא העסיקה זוכי פרס נובל, מנהלי מוזיאונים ונשות חברה שנקלעו לזמנים קשים, כדי שילמדוה כל נושא שיכול לעזור לה להתקדם. היא למדה איך לסדר את הסכו"ם על השולחן; על זני הענבים השונים; על תנועות אמנותיות; על ההבדל בין אלגרו לסטקטו; איזה תשר יש לתת לבטלר של דוכס; לאיזה כיוון לפנות בארוחת ערב; ולאן לנסוע בשביל בקבוק פורט. בני הדור החדש, חשבה גברת אפלדור בעגמומיות, מציגים את המוניותם לראווה כאילו היתה אות כבוד.

הוראס ומלאני תרמו להרבה מוסדות תרבות. הם תמכו בבנייתו מחדש של בית האופרה לָה פֶניצֶ'ה שבוונציה ובשימור של כנסייה קטנטנה באֶקס־אן־פּרובנס. אולם בעיקר היתה אהבתם נתונה לאחוזה שבנה, ב־1924, התעשיין ד' סמית כמחוות אהבה לאשתו הצרפתייה פּיפֵּט. האחוזה נבנתה על גדות נהר ההדסון, שבעים ושניים קילומטר צפונית למנהטן. חזיתה היתה באורך תשעים ואחד מטר ושטחה קרוב לשנים־עשר דונם. לרוע המזל, פיפט מתה מיד לאחר שהבית היה גמור, והמיליארדר שבור הלב מעולם לא עבר להתגורר בו. הוא נותר ריק ולא אהוב עד שב־1978 קנו אותו הוראס ומלאני תמורת הסכום המכובד של מאה דולר.

שמו של בית סמית הוחלף ל"מוזיאון אפלדור לאמנויות דקורטיביות צרפתיות". את העשורים הבאים ואת חלק הארי של הונם המופלא בזבזו הוראס ומלאני על שיקום הבית ויצירת אחד האוספים הגדולים של ריהוט וחפצי אמנות צרפתיים מחוץ לאירופה. הבעלות על דברים חומריים גרמה להם להרגיש חשובים. עתה, בשנת השמונים לחייה, עם לב חלש ומקרה קשה של אוסטיאופורוזיס, החליטה גברת אפלדור להוציא כל סנט שנותר בקרן הנדיבה שלה על "אי־סבירות האהבה". לא היה לה אכפת אם מעשה זה ירוקן את הקרן: בלאו הכי היא כבר כמעט מתה, ולילדים שלה לא חסר דבר.

את שמלת השאנל של גברת אפלדור, ממשי בצבע ירוק־ליים, גוון זהה כמעט לזה של העלווה ב"אי־סבירות האהבה", בחרו היא וקארל לגרפלד בהתאמה לתמונה. את הבגד השלימו שרשרת יהלום פשוטה ועגילים — אסור ששום דבר יסיח את הדעת מרכישתה הגדולה האחרונה. באותו בוקר ביקשה סלסול חדש בשיער, עם תלתלים מעט יותר חופשיים וסומק בצבע ורוד. היא רצתה להיראות מושלמת בקריאת ההידד האחרונה שלה. מחר בשעה הזאת תופיע בכל עיתון תמונה של הציור ובעליו החדשים. במסיבת העיתונאים היא תכריז על התרומה המידיית של האוסף האישי שלה, כולל "אי־סבירות האהבה", למוזיאון אפלדור האהוב עליה. הלוואי שבעלה היקר היה בסביבה לראות את הצעד הגאוני הזה.

ולאדימיר אנטיפובסקי ישב מול המחשב בביתו החדש שבכיכר ברקלי, הקיש שבעה־עשר קודים שונים, הצמיד את עינו אל קורא הקשתית, העביר טביעת אצבעות בסורק האולטרה־סגול והעביר חמש מאות מיליון דולר לחשבונו הנוכחי. הוא היה מוכן לסכן יותר מאשר כסף על מנת לרכוש את היצירה.

האמיר של אלוואבי ישב במכוניתו המשוריינת מחוץ למלון דורצ'סטר שבלונדון והמתין שאשתו, השייחית מידוֹרָה, תצטרף אליו. המכירה הפומבית היתה עינוי בעיני האמיר. כאדם פרטי, הוא נמנע כל חייו מהבזקי מצלמות, מחטטנות והצקות של עיתונאים, וכמובן מכל סוג של הופעה פומבית. הפעם יוצאת הדופן היחידה היתה כאשר סוסו, "רוח לחימה", זכה בדרבי, וביום הנהדר ההוא, סיכום חלום חייו, האמיר לא היה יכול להתאפק וצעד אל הוד רוממותה המלכה כדי לקבל את הפרס המכובד בשם נסיכותו הזעירה. הכאיב לאמיר שרק אחדים הבינו שכל סוסי התוֹרוֹבּרֶד הם צאצאים של ארבעה סוסים ערבים. האנגלים, באופן מיוחד, נהנו לחשוב שבאמצעות אלכימיה משונה של גידול טוב וברירה טבעית, החיות המקסימות הללו נוצרו איכשהו משינוי הצורה של פוני אדמות הבור השפוף שלהם, בעל הרגליים הקשתיות והשיער המדובלל.

האמיר רצה להקים, בארצו הרוחקה מהים, מוזיאון שיוקדש לסוס. מחייתה של משפחתו היתה במשך שנים תלויה בגמל ובסוס הערבי. הנפט התגלה בשלושים השנים האחרונות. אבל אשתו אמרה שאף אחד לא יבקר במקום כזה, רק לאמנות יש את הכוח לשכנע אנשים לנסוע. היא הצביעה על ההצלחה של פרויקטים במדינות השכנות קטאר ודובאי, על השינוי שהתחולל בערים חסרות משמעות כמו בילבאו והוֹבָּרט. כשהטיעונים לא הצליחו לשכנע את בעלה, אמרה השייחית בזעם שצריך פחות מתפוקה של שבוע של נפט גולמי כדי לבנות את המוזיאון הגדול ביותר בעולם. האמיר נכנע. המוזיאון שלה נבנה. היתה הסכמה כלל־עולמית שמדובר ביצירת מופת של הארכיטקט המוביל בעולם, מקדש לתרבות ואנדרטה לאמנות. אולם היתה בעיה אחת יסודית שלא השייחית ולא לגיונות היועצים שלה צפו מראש: בתוך המוזיאון לא היה כלום. מבקרים שוטטו בחללים הלבנים הריקים והתפעלו מקווי הצל, מבַּקרת הטמפרטורה המושלמת, מרצפת השיש הקרירה, מהתאורה הגאונית, אבל כמעט שלא היה מה שישבור את החד גוניות של אינסוף קירות לבנים: הוא היה נטול אמנות.

בסוויטה המלכותית, ארבע קומות מעל בעלה, ישבה השייחית אל שולחן האיפור שלה. השייחית, שהתארסה בגיל תשע, נישאה בגיל שלוש־עשרה ובגיל עשרים כבר היתה אם לארבעה, היתה עכשיו בת ארבעים ושתיים. כאמו של נסיך הכתר, עתידה היה מובטח. בעלה או אנשי החצר לא יכלו לעשות דבר כדי לרסן את הבזבזנות שלה, הם רק יכלו להתבונן בה כשגרפה את המיטב מאולמות המכירה הפומבית בעולם והעלתה את המחירים לגבהים חדשים. השיחיית היתה זקוקה להזדמנות פז, אבל לרוע המזל רוב היצירות הגדולות כבר נמצאו במוזיאונים לאומיים או באוספים פרטיים. ברגע שראתה את "אי־סבירות האהבה", היא ידעה שהיא תהיה היהלום שבכתר המוזיאון שלה. שלא כמו אלה שרצו לרכוש את הציור במחיר סביר, השייחית רצתה שהצעות המחיר יצאו מכלל שליטה. היא רצתה שתמונתה (היא הניחה זאת כבר מזמן) תהיה היקרה ביותר שנקנתה אי־פעם במכירה פומבית; כמה שיותר פרסום יותר טוב. בעוד בעלה זוכה במירוצי סוסים, היא תנצח בזירה הגלדיאטורית הגדולה של אולם המכירות הפומביות — מראה השייחית הנלחמת על התמונה יהבהב על כל מסך בעולם. לאחר קרב ארוך ומר, שליטי אלוואבי יחטפו את הניצחון מציפורניהם של האספנים העשירים ביותר ורודפי הבצע הגדולים ביותר בעולם. אלה יהיו המימוש הסופי של חלומה והפרסום האולטימטיבי. השייחית ישבה בסוויטה של המלון וציירה פס אחרון של כחל סביב עיניה הכהות היפות.

היא מחאה כף, ושבע משרתות הופיעו, כל אחת מחזיקה בידיה שמלה בתפירה עילית. השייחית לבשה רק אחוז זעיר מהבגדים שתפרו לה, אבל היא אהבה שיש לה אפשרות בחירה. היא הביטה בשמלות של הערב — בזו של אֶלי סאאבּ, של מקווין, של בלנסיאגה, של שאנל ודה לה רֶנטה — אבל לאחר דיון קצר החליטה ללבוש שמלת ערב חדשה של ורסצ'ה, העשויה משי שחור וחוט מזהב אמיתי ובשוליה מטבעות זהב אמיתיים שצלצלו בעדינות כשהלכה. השמלה תוסתר על ידי עבאיה שחורה ארוכה, אבל לפחות מגפוני המָנולו בּלאניק שלה ייראו: עשויים מעור גדי לבן, מרופדים בפרוות מינק ועקביהם משובצים יהלומים בני עשרים וארבעה קרט שיבזיקו בפנסי הצלמים כשתעלה אל הבמה לבחון את רכישתה האחרונה, הגדולה ביותר.

בפינה אחרת של לונדון, מזרח קלַפּהַם, ישבה מבקרת האמנות דֶלוֹרֶס ראיין בדירת שני החדרים שלה, שקועה בדיכאון. הדרך היחידה להציל את שמה, חשבה, היא להרוס את התמונה או את עצמה, או את שתיהן. כבר נודע בכל העולם, שהיא, בין המומחים הגדולים באמנות צרפתית מהמאה השמונה־עשרה, החזיקה בידה את היצירה וקבעה שהיא העתק עלוב. בייחוס שגוי ועלוב זה, בקביעה מוטעית אחת, היא חיסלה עבודה של חיים שלמים, מוניטין הבנוי על עבודה וידע. למרות שלדלורס כבר היו ארבעה ניצחונות באמתחתה, כולל הבּוּשֶה שבאחוזת סטוּרהֶד, הפְרָגוֹנאר שבמצודת פוֹנטהִיל, והמדהים מכול, הוואטוֹ שהיה תלוי עם תווית שגויה במזנון הצוות של מוזיאון הרייקס באמסטרדם, כל אלה נשכחו עכשיו. היא לעולם תיזכר כמטומטמת שהובסה על ידי "אי־סבירות האהבה".

ייתכן שלפני שנים רבות, היתה צריכה לקבל את הצעת הנישואים של לורד ווֹלרֶדוֹן. היא היתה יכולה להיות עכשיו הליידי של האחוזה, שחיה בפאר מתפורר עם קקופוניה של ילדים ולברדורים שחורים מזדקנים. אבל אהבתה הראשונה והיחידה של דלורס היתה האמנות. היא האמינה בכוחו המשקם של היופי. השהייה בחברתו של ג'וני וולרדון שיעממה אותה עד ייאוש. העמידה לפני תמונה של טיציאן הביאה אותה לכדי דמעות של עונג מתוק. כמו נזיר שנמשך אל הכמורה, היא הניחה לתענוגות הארציות (לרובן) במטרה להגיע לממלכה גבוהה יותר.

הכישלון להכיר בחשיבות היצירה, יחד עם הטירוף שהיה סביב מכירתה, ייצגו עבור דלורס לא רק אובדן מעמד אלא גם אובדן אמונה. היא לא רצתה ליטול חלק במקצוע שבו האמנות והכסף הפכו לבלתי־ניתנים להפרדה, שבו רוחניות ויופי היוו רק הערות שוליים. עכשיו אפילו דלורס הביטה על ציורים כשהיא תוהה כמה כל אחד מהם שווה. ציוריה האהובים הפכו לעוד סחורה עוברת לסוחר. אף גרוע מכך, הענף המעודן הזה, על השפה והקודים המיוחדים לו, איבד ממסתוריותו: רק אתמול שמעה שני בריונים בבית קפה משוחחים על ערכם היחסי של בּוּשֶה ופרגונאר. דלורס כבר לא היתה יותר הכוהנת הגדולה של האמנות הגבוהה, היא היתה סתם עוד רווקה זקנה ובודדה שגרה בדירה שכורה.

דלורס בכתה על כל אותן שנים שבוזבזו על לימודים, על השעות שבהן קראה מונוגרפיות והרצאות, על החופשות שבהן היתה תקועה בספריות תת־קרקעיות. היא בכתה על התמונות שעברו תחת ידיה, שאילו היתה יותר חריפה בענייני כספים, יכלו לספק לה פאר תמידי. היא ייבבה על הילדים שאין לה ועל חיים אחרים שיכלו להיות לה. היא היתה הרוסה מכך שבצעירותה היו חסרים לה החזון והחוכמה לִצפות משהו מההתפתחויות הללו.

בשעה שבע בדיוק, שעה לפני תחילת המכירה הפומבית, ריחפה המיה צפויה מעל רחוב הוטון כשהלימוזינה הראשונה התקדמה בטרטור חרישי לעבר בית המכירות. לודמילה ידעה איך לבצע כניסה: באטיות רבה היא שלפה רגל ארוכה, ושחררה אותה סנטימטר אחר סנטימטר אל מחוץ למכונית. פנסי הפפראצי הבזיקו ואילולא התרחשו אירועים מסוימים, התמונה של רגליה האיקוניות של לודמילה, עטויות גרבי רשת שחורים ומגיחות ממכונית בנטלי שחורה, היתה מעטרת את העמודים הראשונים של העיתונים הצהובים מקרוֹידוֹן4 ועד כורדיסטן. ארוסה, דמיטרי וולדקוב, ששלט על שישים ושמונה אחוז משוק האשלג העולמי ושוויו נאמד בעשרות מיליארדי פאונד, לא משך אליו שום מצלמה. לא היה לו אכפת: ככל שמספר האנשים שיודעים איך הוא נראה יהיה קטן יותר, כך יקטנו סיכוייו להירצח או להיחטף. דמיטרי הביט למעלה אל גגות הבתים מסביב, והוקל לו כשראה את אנשיו עומדים על משמרתם, חמושים ודרוכים. שומרי ראשו, שרק שניים מהם הורשו להיכנס לבניין, כבר נדחקו משני צדיו. דמיטרי הניח שהמצליחן הקטן ולאד ינסה להציע הערב הצעה גבוהה משלו. "שרק ינסה," חשב.

שתי מכוניות ריינג' רובר בהזמנה מיוחדת, בצבע לבן מסנוור, כל אחת הולמת בהתאמה למוזיקת הראפ הרועמת, נעצרו לפני הכניסה הראשית.

לחישה התפתלה בתוך הקהל המצפה. "מר פאואר דאב־בוקס. פאואר דאב־בוקס."

צמד שומרי ראש גדולים בחליפות שחורות עם אוזניות בולטות קפצו מתוך המכונית הראשונה ורצו אל השנייה. כשנפתחה הדלת, רטט הרחוב לקצב שירו הכי מוכר של מר מ' פאואר דאב־בוקס: "אַיי אִיז דָה קינג". מי שמשח את עצמו לכוהן הגדול של הראפ ונראה כפסל, לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טי, ובעקבותיו שלוש נשים שנראו כעירומות.

"הן בטח מרוצות שחם הלילה," אמרה פלישה לדון, כשהיא מתבוננת בהשתאות.

"האם האחרונה לובשת משהו?" שאלה דון.

"הגוזייה שלה בצבע העור שלה," הבחינה פלישה.

"אני לא מדברת על החלק העליון," אמרה דון והזדרזה לצלם בטלפון את ישבנה העירום של האישה שנעלמה בתוך בית המכירות.

"כמה נעים להכיר אותך, מר מ' פאואר דאב־בוקס," אמר הרוזן ביצ'נדון, ופסע קדימה ללחוץ את ידו של המוזיקאי. הוא ניסה, ונכשל, לא להסתכל על האישה החצי עירומה שעמדה לצדו של הראפר. מ' פאואר הרים בעצלתיים את כף ידו להחלקה ואחר פנה אל צוות ההסרטה הממתין. שלושת בנות הלוויה הסתדרו סביבו כמו עלי כותרת סביב אבקן גדול.

"הַיי," קראה מרינה פֶרָנטי, המגישה הזערורית של התוכנית "ארט לייב" של הבי־בי־סי, שקיבלה את פניו של מ' פאואר דאב־בוקס כאילו היה חבר אובד. "למה אתה כאן הערב?"

"אני אוהב לעשות קניות," הוא אמר.

"אלה קניות די יקרות!"

"נכון."

"אתה מקווה לקנות את התמונה הזאת?"

"כן."

"כמה תוציא?"

"כמה שצריך."

"היא תהיה טובה לעטיפה של אלבום?"

"לא." מ' פאואר דאב־בוקס הביט במגישה בפקפוק. בטח בבי־בי־סי יודעים שאלבומים הם לגמרי מאה שעברה, לא? בימים אלה זה רק מה שקורה בעולם הוויראלי הסימולטני.

"אז למה אתה רוצה לקנות אותה?" שאלה מרינה.

"היא מוצאת חן בעיני," הוא אמר והתרחק.

מרינה וצוות הטלוויזיה שלה לא התרשמו, והם הקיפו את הרוזן ביצ'נדון.

"לורד ביצ'נדון, האם אתה מופתע מתשומת הלב הרבה שהתמונה הזאת קיבלה?"

"'אי־סבירות האהבה' היא יצירת האמנות הכי משמעותית שלמונכורום היה העונג למכור," הוא אמר.

"מומחים רבים טוענים שהתמונה הזאת היא רק סקיצה וההערכה הכספית היא לחלוטין לא ביחס ישיר לחשיבותה," המשיכה מרינה.

"הרשי לי לענות לך בשאלה: איך מעריכים את שוויה של יצירת אמנות? זה בוודאי לא לפי המשקל של הצבע והבד או אפילו של המסגרת המקיפה אותה. לא, ערכה של יצירת אמנות נקבע על ידי התשוקה: מי רוצה להיות בעליה ועד כמה הוא רוצה."

"האם אתה חושב שהציור הקטן הזה באמת שווה עשרות מליוני פאונד?"

"לא, הוא שווה מאות מיליונים."

"איך אתה יודע?"

"אני לא מחליט מהו ערכה. תפקידי הוא להציג את התמונה באור הטוב ביותר. המכירה הפומבית תקבע את המחיר." הרוזן חייך.

"האם זאת הפעם הראשונה שציור משווק באמצעות סיור עולמי, ביוגרפיה, אפליקציה, אתר אינטרנט משלו, סרט עלילתי וסרט דוקומנטרי?" שאלה מרינה.

"חשבנו שזה חשוב להאיר את ההיסטוריה שלו באמצעות כל סוגי הטכנולוגיה המודרנית. זהו ציור שהתחיל תנועה, ששינתה את ההיסטוריה של האמנות. גם הייחוס אין שני לו: הוא היה שייך לכמה מהדמויות ההיסטוריות החזקות ביותר. הציור הזה היה עֵד לגדוּלה ולזוועה, לתשוקה ולשנאה. אילו רק היה יכול לדבר."

"אבל הוא לא יכול לדבר," התערבה מרינה.

"אני מודע לכך," ענה הרוזן בהתנשאות מביכה. אבל אלה שיש להם שמץ של ידע על העבר יכולים לדמיין אילו אירועים מרהיבים, אילו דמויות חשובות שויכו לתכשיט המעולה הזה. הבעלים החדשים יהיה קשור להיסטוריה הזאת בעבותות."

מרינה החליטה ללחוץ קצת יותר. "הערב שוחחתי רק עם אדם אחד, מ' פאואר דאב־בוקס, שבאמת אוהב את התמונה. נראה שכל האחרים רוצים אותה מסיבות אחרות," אמרה. "שר התרבות הצרפתי והשגריר שלו אומרים שיש לה חשיבות לאומית משמעותית. מנהל הגלריה הלאומית אמר לי שאין כמעט ייצוג של אמנות צרפתית מהמאה השמונה־עשרה בכיכר טרפלגר. משפחת טאקרי רוצה אותה למוזיאון החדש שלהם בסינגפור. סטיב ברנט רוצה אותה לקזינו החדש שלו בווגאס. והרשימה עוד ארוכה. אתה חושב שאהבת אמנות אינה רלוונטית בימינו, שבעלות על תמונות הפכה להיות דרך נוספת להציג עושר?"

"מגיעים כמה אורחים חשובים. עלי לקבל את פניהם," אמר ביצ'נדון בחלקלקות.

"שאלה אחת אחרונה?" קראה אחריו מרינה. "כמה אתה מקווה שהתמונה תעשה הערב?"

"אני בטוח שייקבע שיא עולמי חדש. עכשיו אם תואילי לסלוח לי..." מודע לכך שאמר יותר מדי, הרוזן ביצ'נדון הזדרז לגשת לקבל את פני האמיר והשייחית של אלוואבי.

כעבור חצי שעה, לאחר שכל השחקנים המרכזיים הגיעו וחברו בהצלחה למלוויהם, חמק הרוזן מאחורי שתי דלתות מהגוני ענקיות אל מקדש חדר המכירות של מונכורום. הוא נשען על דוכן העץ הכהה, בחן את הכיסאות הריקים שמתחתיו והעביר מבט על שורות הטלפונים שכיסו את צדו האחורי של החדר. זה היה האמפיתיאטרון שלו, הזירה שלו, ובעוד עשרים דקות בדיוק הוא ינהל את אחד הקרבות האכזריים בהיסטוריה של האמנות. הנשקיות של המתמודדים מלאות בפאונדים, בדולרים ובמטבעות אחרים. כלֵי הנשק היחידים שעמדו לרשותו הם פטיש וקול סמכותי. הוא יצטרך לעמוד בקצב של התוקפים, למשוך אותם לבצע את מהלכיהם הטובים ביותר ולמנוע מהפלגים לחסל זה את זה מהר מדי. ביצ'נדון ידע שכאשר הרגשות מגיעים לרמה גבוהה כמו הערב, כאשר על כף המאזניים מונחים הרבה יותר מאשר גאווה וכסף, כאשר אֶגו ענקי ופצעים עתיקים מונחים זה לצד זה, הרבה עלול להתקלקל.

הוא הביט מטה על ספרו השחור הסודי שהכיל הערות על כל הקונים, איפה הם יושבים וכמה הם עשויים להציע. בשוליים הכין הרוזן רשימות טלפונים של המתמודדים ושל אלה שהתעקשו להישאר בעילום שם. באותו יום אחר הצהריים, נרשמו ארבעה־עשר חדורי תקווה חדשים, ועמיתיו של הרוזן נאלצו לספק בדחיפות המלצות בנקאיות וביטחונות אחרים. כבר היה לו מישהו שהציע מראש והבטיח מאתיים וחמישים מיליון פאונד, והשיא נקבע עוד לפני שהתקבלה הצעה ראשונה מהציבור. אם אף אחד לא יוסיף למחיר הזה, מנהל המכירה יכריז שהתמונה שייכת לקונה אנונימי באמצעות הטלפון. ביצ'נדון עשה סיבוב הכנה, צעק סכומים דמיוניים מכיסאות ריקים ומקווי טלפון לא מאוישים. "שבעים מיליון, שמונים מיליון ומאתיים אלף, תשעים מיליון ושלוש מאות אלף, מאה מיליון וארבע מאות אלף. ההצעה הגבוהה ביותר היא בטלפון. לא, היא באולם. עכשיו זה אצלך, אדוני. מאתיים וחמישים מיליון וחמש מאות אלף." מאוחר יותר, כל הצעה תתורגם בו זמנית לדולרים, יורו, ין, רֶנמינבּי, רופי ורופיה, ותוקרן על מסכים אלקטרוניים גדולים.

הרוזן נשמע רגוע ושולט בעצמו. בתוכו התחוללה סערה. קצת יותר ממאה שנים קודם לכן, התמונה היתה שייכת למישהו ממשפחת אמו, המלכה ויקטוריה בכבודה ובעצמה. הסתלקותה היוותה דוגמה נוספת להתמוטטותה הנחרצת של שושלתו האצילית. עתה, מחירה המדהים של התמונה והמוניטין שלה התגרו בביצ'נדון, הזכירו לו את כל מה שאבד: 360,000 דונם בווילטשייר, בסקוטלנד ובאירלנד; חלקים מהקאריביים, יחד עם ציורים גדולים של ון דייק, טיציאן, רובנס, קנלטו וליאונרדו. אילו רק היינו נאחזים בתמונה האחת הזאת, חשב הרוזן בעצב, כשהוא מביט בציור הקטן המונח בתיבת הזכוכית המשוריינת. הוא דמיין חיים אחרים לעצמו, כאלה שלא כללו את הרכבת התחתית, את ההתרפסות בפני העשירים להפליא ולהקות הטפילים שלהם, את הסוחרים, היועצים, הסוכנים, המבקרים והמומחים שמקיפים את לווייתני הכסף הגדול כמו דגים דִבקיים בַּמים של עולם האמנות הבינלאומי. תוך חצי שעה הרצפה שמתחתיו תוצף בטיפוסים הללו, והרוזן ביצ'נדון יצטרך להוציא מהם את המחירים הטובים ביותר. לפחות, ניחם הרוזן את עצמו, גילוי התמונה על ידו הוכיח שלמרות שמשפחת ביצ'נדון איבדה הון גדול, היא מעולם לא איבדה את טביעת העין שלה.

יחד עם כל העולם, תהה ביצ'נדון כמה תכניס התמונה הקטנה. אפילו לפי ההערכה הנמוכה ביותר, הסכום יספיק לקניית שני בתים מפוארים בשכונת מייפר, אחוזה בסקוטלנד ובקאריביים, לשלם את חובות ההימורים של בנו ויורשו הוויקונט דרֵייקוֹט, ולרכוש דירות ראויות לכל אחת מבנותיו, הליידיז דזדמונה, קורדיליה, ג'ולייט, ביאטריס, קרסידה ופורשה האפפֶּני.

למרות היותו איש ללא אלוהים, ביצ'נדון היה מעשי והפנה תפילה קטנה אל השמים.

הרוזן היה כה שקוע בפנטזיה הפרטית שלו, שלא ראה צעיר ממוצא סיני בבגדי סבל בוחן את המעמד המכוסה קטיפה. שעות רבות אחר כך, כשצוות הביטחון והמשטרה בחנו את הקלטת מצלמות האבטחה, הם תהו כיצד הצליח אדם אחד לבצע מעשה כה נועז מתחת לאפם של הרוזן הערמומי, המצלמות השקטות ואנשי האבטחה. הרוב הניחו שהוא היה בן של מישהו שהיה בהתלמדות, אחד מתוך המוני הצעירים שעבדו תמורת משכורת רעב בשביל התהילה שבעבודה בבית מכירות גדול, והיו זקוקים למשהו שיבדיל את קורות חייהם מן האחרים. מובן שמנהלי כוח אדם וביטחון נפלו על חרבותיהם והתפטרו מיד, אבל כבר היה מאוחר מדי. מאוחר מדי בהחלט.

1 סגנון בנייה שמקורו בתכנוניו של האדריכל האיטלקי אנדריאה פלאדיו (1508-1580). מקור ההשראה הישיר היה קבוצה של מבנים שבנו פלאדיו ותלמידיו באזור ונטו והעיר ויצ'נצה. אדריכלות פלאדיאנית היתה פופולרית מאוד באנגליה ובצפון אמריקה בראשית המאה ה־18.

2 תסרוקת של גברים שהיתה פופולרית בשנות החמישים של המאה הקודמת והיתה מזוהה עם ״ילדים רעים״. מדובר בשיער משוך לאחור ונפגש (במעין שביל) במרכזו.

3 החוק, משנת 1948, בתקופת הנשיא טרומן, אישר, למשך זמן מוגבל, הכנסת עקורים מאירופה לארצות הברית להתיישבות קבע.

4 רובע של לונדון.