אלה החיים

א“ר אחא:

מעשה באדם אחד שהיה מוכר כל כלי ביתו ושותה בהן יין,

והיו בניו מלינים ואומרים לית הדין סבא אבינו נפיק מן עלמא ולא שביק לן לאחר מיתתיה כלום.

מה נעביד ליה,

איתין ונשקוניה ונשכרוניה ונטענוניה ונפקוניה ונימר דהוא מית ונשכביניה בגו משכביה.

עבדין כן, נסוניה ואשקוניה ושכרוניה ואפקוניה ויהבוניה בחד בית עלם.

עברון שפאין בתרע בית עלם,

עברון ציבחד חמרין למעול לההיא קרתא,

שמעון דאנגריא במדינתא.

אמרין איתון ונפרוק אילין זיקיא בהדין משכבא ונערוק.

עבדין כן.

פרקון טעוניהון בגו בית עלם ואזלון למיחמי מה קלא במדינתא.

והוה ההוא גבר תמן חמון יתיה סברון הוא מת.

מן דאיתער משינתיה חמא זיקא יהיבא לעילא מן רישיה, שרא יתה ויהבה בפומיה שרי שתי, כיון דרוי שרי זמר.

בתר תלתא יומין אמרון בניה לית אנן אזלין וחמן ההוא אבון מה עביד,

אי חיי אי מיית.

אתן אשכחוניה והא זיקא יהיבה בפומיה והוא יתיב שתי.

אמרון ליה אף הכא ביני מיתיא לא שבקך ברייך וביני חייא שביק לך,

הואיל ומן שמיא יהבו לך לית אנן ידעינן מה נעביד לך,

איתון נעליניה ונתקניניה ונעביד ליה קטסטסיס.

עבדין ליה תקנה כל חד וחד

משקי ליה יומיה.

תרגום

אמר רב אחא: מעשה באדם אחד שהיה מוכר כל כלי ביתו ושותה בהן יין.

והיו בניו מלינים ואומרים:

אין אבינו הזקן הזה יוצא מן העולם ואינו משאיר לנו לאחר מותו כלום, מה נעשה לו?

בואו ונשקנו ונשכרנו ונטענו ונוציאו ונאמר שהוא מת ונשכיבו בתוך קברו.

עשו כן, לקחוהו והשקוהו ושיכרוהו והוציאוהו ונתנוהו בבית עולם אחד. עברו מוכרי יין בשער בית הקברות.

עברו קצת חמרים להיכנס לאותה עיר,

שמעו קול של גובי המיסים במדינה.

אמרו: בואו נפרוק נאדות אלו בקבר זה ונברח.

עשו כן.

פרקו מטענם בתוך בית הקברות והלכו לראות מה קול נשמע במדינה. והיה אותו איש מונח שם, ראו אותו סברו שהוא מת.

כשנתעורר משנתו ראה נאד נתון למעלה מראשו,

התיר אותו ונתנו בפיו והתחיל שותה,

כיוון שרווה התחיל מזמר.

לאחר שלושה ימים אמרו בניו: וכי אין אנו הולכים ורואים מה אבינו עושה אם חי הוא או מת?

באו ומצאוהו והנה נאד נתון בפיו והוא יושב ושותה.

אמרו לו: אף כאן בין המתים לא עזבך בוראך, האם בין החיים יעזבך? הואיל ומן השמיים נתנו לך אין אנו יודעים מה נעשה לך.

בואו נכניסנו ונתקננו ונעשה לו חוק קבוע.

עשו לו תקנה כל אחד ואחד יהיה משקה אותו יומו.

לסיפור זה קודמת דרשה של שני פסוקים: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא י, ט); ו"אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (משלי כג, ל). הפסוק הראשון, נאמר כציווי ייחודי לאהרון אחרי מות שני בניו על שנכנסו שתויי יין למשכן, ובאמצעות הפסוק ממשלי המוצמד אליו, הדרשן נותן לו פירוש אוניברסאלי והופך אותו לציווי המכוון לכל אדם. בדרשתו מתאר הדרשן שרשרת של נזקים שגורם היין לשותיו, ומסקנתו היא שמי שנותן בכוס עינו סופו שהוא בא לידי קלקול מוסרי – “שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא“, וגם לידי שבר כלכלי – מוכר כל כלי ביתו ושותה בהן יין. זה הקשרו של הסיפור, וכפי שאמר אביגדור שנאן: “ההקשר הוא הפרשן העיקרי של הדברים“.1 ואומנם, סיפורנו ממחיש את שנאמר בדרשה ואף מוסיף עליה; מי שנותן בכוס עינו, סופו שהוא מאבד לא רק את כלי ביתו אלא אף את ביתו, את בני ביתו ואת עולמו,2 אולם הטקסט עצמו אינו מקבל קריאה פשטנית זו, שהרי לפיה השיכור יוצא נשכר!3

יתר על כן, הכתיבה המצפינה, שבה כתוב סיפור מקאברי זה, מזמינה ואף מחייבת חיפוש הבנות שהן מעבר להבנה הראשונית. לפיכך, נראה לי, שהיין וסכנותיו אינם אלא מוסרו הגלוי של הסיפור, בעוד שמוסרו הסמוי הוא יחסי אבות ובנים. כלומר לא רק על כישלונו של אב בא הסיפור ללמד, אלא גם על כישלונם של בנים. בסופו של דבר הם, אף שלא שתו יין, הגיעו לקלקול מוסרי במעשה שעשו לאביהם, שהניחוהו למות בבית הקברות, ולבסוף גם נגרם להם נזק ממוני, וגם זה במעשה שעשו לאביהם, שנטלו עול שתייתו על צווארם. ללמדך, שפעמים מה שעושים בנים בפיכּחותם גרוע ממה שעושה אב בשכרותו.

* * * בניו של אב

עמידתם של בנים נוכח אביהם השיכור היא סיטואציה קשה מאוד עבורם, שהרי במצב זה האב נגלה לעיניהם במלוא “עירומו“. “עירום“ כפשוטו וכמשמעו – ביזיון ורפיון הדעת. בעניין זה אומר הרמב“ם שהשכרות היא חרפה גדולה יותר מהעירום, כי היא “הפסד השכל והגוף“.4 סיטואציה זו קשה היא ואולי אף בלתי אפשרית מבחינה רגשית. יאנוש קורצ’ק היטיב לתארהּ:

שלוש מלחמות ראיתי. ראיתי פצועים שנקטעה ידם, שנפרמה בטנם ומעיהם יצאו, ראיתי פצעים בפנים ובראש – חיילים ומבוגרים וילדים פצועים. אבל אומר אני לכם: הרע והנורא ביותר שאפשר לראותו הוא [...] ילד המוביל את אביו השיכור ומתחנן: אבא, אבא, בוא הביתה.5

אולם לא זו התמונה המצטיירת כאן, ולא זה הדבר שהביא את הבנים בסיפורנו לעשות את אשר עשו. אמרו הבנים: “לית הדין סבא אבינו נפיק מן עלמא ולא שביק לן לאחר מיתתיה כלום“ [אין אבינו הזקן הזה יוצא מן העולם ואינו משאיר לנו לאחר מותו כלום]. לא כבודו ושלומו, גם לא כבודם ושלומם הטרידו את מנוחתם, אלא ממונו, שבעיניהם הוא ממונם, ירושתם, על זה היה חרד ליבם – להציל את ממונם משתיינותו של אביהם. והם כאומרים: ‘מתי ימות זקן זה ואנו נירש את ממונו’. הדבר הזה, הציפייה למותו של האב כדי לרשת אותו, מזכיר את חטאם של נדב ואביהוא, כפי שהוא מסופר במדרש:

וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא היו מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה מי קובר את מי.6

וכמובן גם היין קושר את סיפורנו לסיפורם: “שנכנסו שתויי יין“ למשכן.7 יושם לב, שבבוא הבנים לעשות לאביהם את אשר עשו, אין הם פונים אליו ואינם אומרים לו ולוּ מילה אחת. מה פשר השתקה זו שהם נוהגים בו? הכיצד אין איש שואל את פי האב על אף שבו מדובר? והוא, נושאו של הסיפור, הופך למוּשאו. נראה לי, שהשתיקוהו משום שלא החשיבוהו, בעוד המספר קוראו: “אדם אחד“, בפיהם הוא קרוי: “אבינו הזקן הזה“ שהוא כמי שעבר ובטל מן העולם.8 ובעיניהם הוא מי שלא מצא לגוף טוב אלא שתייה וגם זה רק בעיניהם, שהרי המספר אינו מייחס לו שכרות במפורש.9 שכרות נאמרת רק ביחסם של הבנים אל אביהם, בתחילה כשהם זוממים: “בואו ונשקנו ונשכרנו“, ולבסוף כשהם עושים את אשר זממו: “השקוהו ושיכרוהו“. ושיכור כמובן אינו ראוי לשיחה ובוודאי לא לעצה, או אולי השתיקוהו דווקא משום שהחשיבוהו וחששו מפניו, שמא יאמר דברים של טעם ויסתור את דבריהם.10 דיבורם הוא עליו ולא עימו, הם נועצים עליו יחדיו ואינם נועצים בו. משל היה זה חפץ שאדם נוטלו ממקום אחד ומניחו במקום אחר ועושה בו ככל העולה על רוחו. “הַחְפָּצָה“ זו (Depersonalization), יוצרת חיץ המבודד בינם לבינו, ושומר עליהם מִלַּחוּש אותו ואת כאבו. זה המנגנון הנפשי המאפשר לאדם לעשות בזולתו מעשים שלא יֵעשו. המשוררת זלדה, נתנה ביטוי עז לתחושה קשה זו שחשה במיטת חוליה בבית החולים:

כִּי יִמָּכֵר סוּס בַּשוּק

אִיש לֹא יִשְׁאַל אֶת הַנֶּפֶשׁ הַסּוּסִית

אִם מַרְשָׁה הִיא

לִפְתוֹח אֶת פִּי הַסּוּס בְּיָד זָרָה

וּבְאֵיבָרָיו לָגַעַת.

אֶת בְּשָׂרִי הַנִּכְלָם הִנִּיחוּ

לִפְנֵי דְּרָקוֹן הַמַּדָּע

בְּלִי לִשְׁאוֹל אֶת נַפְשִׁי

עֲשָׂרָה רָאשִׁים שֶל דְּרָקוֹן נַעֲלֶה

הִתְבּוֹנְנוּ בְּעָנְיִי

בְּלִי לִשְׁאֹל אֶת נַפְשִי.11

בנים אלו, דוברים בקול אחד, עצתם עצה אחת והם פועלים באופן הנראה החלטי ונחוש: “לקחוהו, והשקוהו, ושיכרוהו, והוציאוהו, ונתנוהו בבית עולם אחד“, רצף של חמישה פעלים, פועל רודף פועל. עשייה מרובה זו קרויה במינוח הפסיכולוגי: overdoing, שהיא כמעטה חיצוני המכסה את הספקות והחששות שכרסמו בליבם בבואם לעשות את המעשה הנורא הזה, או אולי אובדן מעצורים ואובדן שליטה יש כאן.12 מכל מקום, הם מנצלים את חולשתו של אביהם, תהא זו שכרות כפשוטה או כמשמעה: חולשת הדעת או חולשת הגוף, או זו וזו גם יחד, כדי לנסות להשתלט על נכסיו, אם בדרך של הערמה ואם בדרך של התאכזרות. “נתנוהו בבית עולם“, כלומר קברוהו בעודו חי – “רצח אב“ פשוטו כמשמעו! זהו מעשה בלתי אנושי, אכזרי, אבסורדי ומקומם, ואף-על-פי-כן אין לומר עליו: “בלתי אפשרי“,13 אפשר ואפשר שכך יעשו בנים לאביהם מולידם, וסוגיית “גנב הבא במחתרת“ תוכיח.

* * * כרחם אב על בנים

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ..." (שמות כב, א-ב). חכמים פירשו פסוקים אלו במדרשם: גנב שהיה חותר תחת הבית ובתוך כך הוכה על ידי בעל הבית ומת, “אין לו דמים“ כלומר אין זה רצח, משום שעל מנת כן הוא בא, שאם יעמוד בעל הבית נגדו להציל ממונו – יהרגנו הגנב. אבל אם ברור כשמש שלא על מנת להרוג בא, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות. כלומר ההנחה הבסיסית היא שאין בכוונת האב להרוג את הבן אם הוא יעמוד נגדו. אולם מה הדין במצב הפוך? הבן הוא החותר לגנוב ממון האב – האם גם אז נאמר: “בידוע שרחמי הבן על האב ואינו בא על עסקי נפשות“? התשובה היא:

אב הבא על הבן במחתרת – מספק אל יהרגנו בנו, דוודאי רחמי האב על בנו ואפילו הוא מציל ממונו לא יהרגהו, אבל בן על האב [...] הרגהו מספק, דודאי אדעתא דהכי אתא, דאי קיימת ליה לאפיה קטיל לך [בודאי על דעת זאת הוא בא, שאם תעמוד כנגדו יהרוג אותך].14

כלומר ביחס לבן, ההנחה הבסיסית היא שיש בדעתו להרוג את אביו אם המצב ידרוש זאת. סוגיה זאת כמו סיפורנו, מפגישה את האדם עם החריג והסוטה, מפגש המעורר בו דחייה וסלידה עד כדי התעלמות ממנו ואף הכחשתו, או תיוגו בתג של “חולי“, “סטייה“ וכיוצא בזה. אולם תגובה מן המין הזה אינה אלא בריחה מהתמודדות עם האתגר שמפגש זה מציב בפניו של אדם, והוא - לראות ב“אחר“ (החיצוני) השתקפות של ה“אחר“ (הפנימי) החבוי בו, כפי אימרתו הידועה של הבעל שם טוב: “כשם שהמסתכל בראי רואה חסרונו, כך כשרואה חסרון בזולתו ידע שיש אף בו שמץ הימנו“.15

אכן, סיפורנו הוא סיפור קיצוני ומבעית, אבל הוא ממחיש ומייצג את הצד האפל שבאדם, שהאדם מסרב להכיר בקיומו בתוכו, והוא יוצא נגד הניסיון לדחוק את החריגוּת ואת הסטייה אל מחוץ לגדר התודעה. העובדה שדמויות הגיבורים חסרות מאפייני אישיות ייחודיים, חסרות שם וחסרות זהות, מזמינה את הקורא למלא חסרים אלו על ידי “הלבשת“ מאפייניו שלו על אחת מן הדמויות והתאמת סיפורה של הדמות לעצמו, כך הופך הסיפור להיות סיפורו של כל אדם.16

* * * אביהם של בנים

ואביהם של הבנים אם לא מת מצער חיבוט הקבר שבתוכו הניחוהו, הרי מת מחמת שציערו אותו מן היין ואולי גם מחמת דברים אחרים שמנעו ממנו. נראה שכך סברו הבנים ואולי אף ציפו לכך, שהרי הם קברוהו. ר’ יששכר בער הכהן כץ, בעל הפירוש “מתנות כהונה“ על המדרש, אומר זאת במפורש: “הוציאוהו וקברוהו, וכוונת בניו היה שימות שם“. אך כשבאו לאחר שלושת ימים לבדוק מה עלה בגורלו נדהמו לראות:

והנה נאד (של יין) נתון בפיו והוא יושב ושותה. אמרו: אף כאן בין המתים לא עזבך בוראך, האם בין החיים יעזבך? הואיל ומן השמיים נתנו לך אין אנו יודעים מה נעשה לך. בואו נכניסנו ונתקננו ונעשה לו חוק קבוע. עשו לו תקנה כל אחד ואחד יהיה משקה אותו יומו.

מה פשר בדיקה זו שביקשו לעשות “לאחר שלושה ימים“? אפשר שזה רומז למנהג קדום: “יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד ג’ ימים“.17 פירוש: “שרואין אחריו דלמא חי הוא עדיין“,18 בדיוק כפי שעשו הבנים הללו, כלומר “ווידוּא הריגה“! יהושע לוינסון אומר שאכן זה היה המניע לבדיקה זו: “הבנים הולכים לא כדי לראות אם אביהם חי, אלא כדי להבטיח לעצמם שאכן ‘אותו הזקן’ מת“.19 אך התמונה שנגלתה לעיניהם לעגה להם לעג מר. האב המושתק, שקולו לא נשמע מתחילת הסיפור ועד סופו, זה שלא מצא לגוף טוב אלא שתיקה, משמיע כאן לראשונה את קולו, ובשיר! והוא כאומר: ‘גם כאן (בקבר!) מצאתי דרך להיות מחובר לעורק של חיים, שהרי מפתח של קברות20 בידיו של הקב“ה ולא בידיכם’.

יתר על כן, למרבה האירוניה, הם שבתחילה חרדו לבזבוז ממונו שלו, נמצאים עתה “מבזבזים“ עליו את ממונם שלהם: “עשו לו תקנה כל אחד ואחד יהיה משקה אותו יומו“. קודם לכן הם פעלו כגוף אחד, בקול אחד ובדעה אחת. כעת הגוף הזה נפרט לפרטים המרכיבים אותו, דבר שכנראה אִפשר להם לשמוע גם קולות אחרים, ובעיקר את קול ליבם האומר: “אף כאן בין המתים לא עזבך בוראך, האם בין החיים יעזבך? הואיל ומן השמיים נתנו לך [...]“.

עתה, באקורד האחרון של הסיפור נגלה דבר שהיה מכוסה מעיניהם של הבנים עד כה וגם מעינינו: אכן יש יראת א-להים במקום הזה. הנכַּחתו של הקב“ה בשעה זו ובמקום זה, נותנת למערכת יחסים זו ממד מטאפיזי המטעין אותה במטען אחר. דבר זה פוקח את עיניהם לראות את מה שלא ראו קודם לכן, לשמוע את מה שלא שמעו קודם לכן, ולהבין את מה שלא הבינו קודם לכן והוא, שגם במצב שבו התנהגותו של אב נראית פסולה, ומעשיו אינם ישרים בעיניהם, כיוון שזה רצונו – זה כבודו.21 אב הוא תמיד אב, והם בנים החייבים לנהוג בו כבוד ולהתחשב כמידת האפשר בדעתו וברצונו, ואת זאת הם עושים עתה: “עשו לו תקנה כל אחד ואחד יהיה משקה אותו יומו“. הנכַּחתו של הקב“ה גם מחוללת תיקון ביחסם של הבנים לאביהם, וביחסם אל היין. הלא יין ביסודו אינו “סם המוות“ אלא “סם החיים“, שהרי הוא משמש כמשקה של ברכה, שמחה וקדושה וגם מנסכים אותו על גבי המזבח.22 ולכן: “עשו לו תקנה כל אחד ואחד יהיה משקה אותו יומו“. אין פירושו של דבר שמכאן ואילך ישקוהו יין עד כדי שכרות וכילוי ממון, אלא מכאן ואילך שתייתו תהיה שתייה מתוקנת, שתייה סדירה וסדוּרה שאינה מביאה בהכרח לשכרות, כפי שאמר יהושע לוינסון: “שתיית קסיט [=כד של יין] אחד ליום, אינה שתייה מופרזת“.23 ובתקנתו של האב נמצאו הבנים מתקנים גם את עצמם, אם בתחילה מזימתם הייתה להוציאו ולהשקותו למיתה: “בואו ונשקנו ונשכרנו ונטענו ונוציאו ונאמר שהוא מת“, הרי עתה עצתם היא להכניסו ולהשקותו לחיים: “בואו נכניסנו ונתקננו [...] כל אחד ואחד יהיה משקה אותו יומו“.

* * * המשולש האדיפלי

שני סיפורים מן המקרא, שגם בהם מסופר שהיין גרם לפירוד בין אב לבניו,24 ושהבנים נכשלו בכישלונות חמורים ביחסם אל אביהם, מהדהדים בסיפורנו. האחד הוא סיפור שכרותו של נח, שבו נאמר: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא). על כך אמרו חכמים במדרשיהם: “שתה שלא במידה ונתבזה“,25 ו“מי גרם לו להתבזות? היין, וגרם לו להביא קללה על זרעו“.26 ועוד נאמר: "וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן" (שם, כד), בפירושו של זה נחלקו חכמים: “חד אמר סֵרסו וחד אמר רבעו“.27 הסיפור האחר הוא סיפור שכרותו של לוט: "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (בראשית יט, לא-לב). פירש רש“י: “אבינו זקן – שמא ימות או יפסוק מהוליד“.

שני הסיפורים הללו נקשרים אל סיפורנו בשלושה עניינים:

[א] שכרותו של אב מביאה את הבנים לעשות לאביהם מעשים אשר לא יעשו.

[ב] המניע שהביא את הבנים לעשות לאביהם מעשים אלו הוא הדאגה שמא אין האב מותיר אחריו מאומה. בסיפורי המקרא – זרע, ובסיפורנו – ממון.

[ג] שלושת הסיפורים יוצרים יחדיו את “השילוש האדיפלי“28 (Oedipus complex) מבית מדרשו של פרויד.29

הצלע הראשונה במשולש זה, זו משאלתו של הבן לשאת את אימו לאישה, ומשאלתה של הבת לשאת את אביה לאיש, כמסופר על לוט ומה שעשו בו בנותיו. הצלע השנייה, זה “תסביך הסירוס“, (Castration complex), פחדיו של הבן שאביו יסרסו כעונש על תשוקתו לאימו, וזה מתקשר לסיפור שכרותו של נח ומה שעל פי המדרש, עשה לו בנו.30 והצלע השלישית, “רצח אב“, (Patricide), כמסופר בסיפורנו על מה שעשו הבנים לאביהם.31

בכל העניינים הללו, בא הסיפור ללמד על חובתם של שני הצדדים זה לזה, חובתם של בנים לאביהם וחובתו של אב לבניו. כשם שיש “מצוות הבן על האב“, כך יש גם “מצוות האב על הבן“. 32 האב מצווה לא להביא את בניו למצב בלתי אפשרי שמא ייכשלו בו, בבחינת "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד),33 כלומר האחריות למצב המביש שאליו הגיעו הבנים ביחסם אל אביהם, מוטלת גם על כתפיו של האב וכישלונם של הבנים הוא גם תוצאת כישלונו של האב. כמו כן, מצווה האב לתת את דעתו על כך שמגיע זמן שהוא צריך ל“צמצם“34 את נוכחותו ולעשות את עצמו ל“מיותר“, כדי לא לאלץ את בניו לנשוף בעורפו ולבקש לדחוק את רגליו, כמסופר על נדב ואביהוא במדרש שהובא לעיל, וכפי שעשו הבנים לאביהם בסיפורנו. את תורת הצמצום הזאת ביקש ר’ יהושע בן קרחה ללמד את רבי (=ר’ יהודה הנשיא) בסיפור הבא:

שאל רבי את ר’ יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו: קצת בחיי? אמר לו: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך... בשעת פטירתו (של ר’ יהושע בן קרחה) אמר לו: רבי, ברכני. אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי. (אמר לו): ולכולהו לא? אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו?!35

פירושם של הדברים: ר’ יהודה הנשיא זכה לחכמה, לתורה, לעושר ולכבוד. אם גם אריכות ימים תינתן לו, מה יישאר לבניו? אם לא ימצאו מקום פנוי להתגדר בו, במה יגדל שמם? חייב האב ביוזמתו, לְפַנוֹת מרחבי מחיה כדי שהבנים ימצאו להם בקעה פנויה להתגדר בה, ולא יצטרכו לייחל למותו כדי לרשת אותו. אכן, ממונו של אב הוא שלו ורק שלו, וכל עוד נשמת חיים באפיו, אין לבנים כל זכות או תביעה בממון זה. אבל בסופו של דבר, וכך דרכו של עולם, ממון זה לעתיד לבוא יהיה ממונם של הבנים, בבחינת "וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם" (תהלים מט, יא). הלא פירות שאדם אוכל בעולמו הם מאילן שאבותיו נטעו לו, וכשם שאבותיו נטעו לו, כך מצווה הוא לנטוע לבניו אחריו. אב המכלה את ממונו, מה יותיר לבניו אחריו? ואין לראות את השכרות רק כפשוטה, יכולה היא להתפרש גם כביטוי לצריכה מעל למידה, צריכה מופרזת ובזבזנית, וזו, פרט לנזקיה המיידיים, גורמת גם לנזקים לעתיד לבוא; היא מחסרת ממונם של הדורות הבאים. צריכה מופרזת ובזבזנית בדור האחד, דור האבות, גורמת למחסור בדור האחר, דור הבנים.

כאמור, לא סוגיית השכרות היא ליבו של הסיפור כי אם יחסי אבות ובנים. החובות ההדדיות שבין בנים לאבותם – “מצוות האב על הבן“ ו“מצוות הבן על האב“ – הן הן המשיבות "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד).

* * * היכן האם?

כאמור, העיסוק בסוגיה זו הביאני אל הקומפלקס האדיפלי מבית מדרשו של פרויד, שעיקרו – עיסוקו הרב של הילד בדמויות הוריו – אביו ואימו, שהם שני היסודות העמוקים ביותר בהתפתחותו. אם כך, עיקר חסר מן הסיפור! איה האם, צלעו השלישית של המשולש?

לשם פתרונה של חידה זו, נשוב ונתבונן במחזה שנגלה לעיני הבנים בבואם לבקר את אביהם בבית הקברות:

והיה אותו איש מונח שם (בקבר) [...] וכשנתעורר משנתו ראה נאד נתון למעלה מראשו. התיר אותו ונתנו בפיו והתחיל שותה, כיוון שרווה התחיל מזמר.

מנקודת מבט פסיכו-אנליטית ניתן לראות כאן תמונה של תינוק ישן המעורסל בחיק אימו, וכשהוא מתעורר משנתו הדבר הראשון שהוא רואה “למעלה מראשו“ זה את שַד האם (=נאד)36. הוא נותנו בפיו ויונק ממנו את מה שמחיה אותו (יין), כיוון שינק דיוֹ התחיל מזמר. תמונה זו מכילה את כל הייצוגים הנפשיים הקשורים בדמות האם,37 והיא מזכירה את הפסוק: "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (תהלים קלא, ב), שפירושו: התינוק שזה עתה סיים לינוק חלב מאימו, שוכב בחיקה מתוך תחושה של שובע, והוא שקט ושלֵו.38 זהו הדימוי המוצלח ביותר להתפייסות הנפש עם עצמה ועם זולתה.39 זאת ועוד, קראנו לעיל שלאחר שלושה ימים הלכו הבנים אל קבר אביהם לבדוק אם חי הוא אם מת. “פתיחת הקבר“ מופיעה בתלמוד גם במשמעות של לידה, על אישה שרחמהּ נפתח לקראת לידה נאמר: “אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם“,40 כלומר המחזה שראו הבנים בעומדם לפני קבר אביהם היה, שהקבר – חלל של מוות, נעשה לרחם – חלל של לידה, לידתו המחודשת של האב בעיניהם. כיוון שראו את היין כדבר המחיה את אביהם,41 חדלו להתנגד לו, ואף עשו את “שתיינותו“ לשתיה מתוקנת. עתה שראו נכוחה את מצוקתו של אביהם, למדו הבנים לקבלו והתגייסו לתמוך בו ולסעדו. יושם לב שמה שהיה בפיהם בתחילת הסיפור: “אבינו הזקן“ הפך בסופו ל“אבינו“. וכך סיפור שראשיתו הייתה מזימה וקלקלה, אחריתו תיקון, השלמה ופיוס.42

* * *