אלוהים אתה שם, זאת אני מרגרט

אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט.

אנחנו עוברים דירה היום. אלוהים, אני מתה

מפחד. אף פעם לא גרתי במקום אחר.

מה יהיה אם אשנא את בית הספר החדש?

מה יהיה אם כולם שם ישנאו אותי?

בבקשה, אלוהים, תעזור לי. תעשה שניו ג'רזי לא תהיה כזאת נוראית. תודה!

עברנו ביום שלישי לפני לייבור־דֵיי. וכבר בשנייה שהתעוררתי ידעתי מה מזג האוויר. ידעתי את זה כי קלטתי את אמא שלי מרחרחת את בית השחי. היא תמיד עושה את זה כשחם ולח כדי לוודא שהדיאודורנט שלה עובד. לא נראה לי שאנשים מסריחים מזיעה לפני גיל שתים־עשרה, ככה שיש לי עוד כמה חודשים.

הייתי ממש מופתעת כשחזרתי מהמחנה־קיץ וגיליתי שהדירה שלנו בניו יורק הושכרה למשפחה אחרת, ושאנחנו קנינו בית בניו ג'רזי, בשכונת פַרבּרוּק. דבר ראשון, בחיים לא שמעתי קודם על פרברוק. ודבר שני, בדרך כלל ההורים משתפים אותי בהחלטות משפחתיות.

אבל כשהתעצבנתי, "מה פתאום ניו ג'רזי?" אמרו לי ש"לונג אַיילֶנד סנובית מדי, וֶסטצֶ'סטֶר יקרה מדי, ולקוֹנֶטיקֶט התחבורה בעייתית".

אז פרברוק, ניו ג'רזי, שיהיה. אבא שלי יגיע ממנה בקלות לעבודה שלו במנהטן, אני אלמד בבית ספר ציבורי, ולאמא שלי יהיו כל הדשא, העצים והפרחים שהיא רוצה. רק שלא שהיה לי מושג שזה מה שהיא רוצה.

הבית החדש שלנו נמצא ברחוב מוֹרנינגבֶּרד. הוא לא רע. חלק ממנו מעץ, חלק מלבֵנים. התריסים ודלת הכניסה צבועים בשחור. ויש מקוש נחושת יפה על הדלת. כל הבתים ברחוב החדש שלנו נראים פחות או יותר אותו דבר. כולם בני שבע. גם העצים.

לדעתי, עזבנו את ניו יורק בגלל סבתא שלי, סילביה סַיימון. אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה אחרת למעבר. בעיקר מפני שאמא שלי אומרת שלסבתא יש יותר מדי השפעה עלי. זה לא סוד במשפחה שלנו שסבתא מממנת לי את המחנה־קיץ בניו המפשייר. ושהיא שמחה לשלם את שכר הלימוד שלי בבית הספר הפרטי (מה שהיא לא תוכל להמשיך לעשות, כי עכשיו אלמד חינם בבית ספר ציבורי). היא אפילו סורגת לי סוודרים עם תווית תפורה מבפנים: סרוג במיוחד בשבילך... מסבתא.

ואת כל זה היא עושה לא מפני שאנחנו עניים. ברור לי שאנחנו לא עניים. כלומר, אנחנו לא עשירים, אבל יש לנו מספיק. בעיקר מפני שאני בת יחידה. זה מצמצם מאוד את ההוצאות על אוכל ועל בגדים. אני מכירה משפחה אחת עם שבעה ילדים, ובכל פעם שהם הולכים לקנות נעליים זה עולה להם ים כסף. אבא ואמא שלי לא תיכננו שאהיה בת יחידה, אבל זה מה שיצא, ומבחינתי זה בסדר גמור, כי ככה אין לי עם מי לריב.

בכל מקרה, ברור לי שכל העסק הזה של המעבר לניו ג'רזי הוא תכסיס של ההורים כדי להרחיק אותי מסבתא. אין לה מכונית, היא שונאת אוטובוסים, והרכבות, לדעתה, מלוכלכות. אז אלא אם סבתא מתכננת לצעוד ברגל, מה שלא נראה הגיוני, לא אתראה איתה הרבה. בטח יהיו ילדים שיחשבו, מי בכלל רוצה להיפגש עם סבתא? אבל סילביה סיימון היא ממש כיפית, בשביל הגיל שלה, שהוא, עד כמה שידוע לי, שישים. הבעיה היחידה איתה היא שתמיד היא שואלת אותי אם יש לי חברים בנים ואם הם יהודים. זאת שאלה מגוחכת כי דבר ראשון, אין לי חברים בנים. ודבר שני, מה אכפת לי אם הם יהודים או לא?