אלילי רוק 3: גוסט נוט

rock3-7 1 כעבור חמש שנים

״בבקשה, גברת ראפרטי.״ הושטתי שקית נייר מלאה בחפצי נוי ובכדורי צמר לגברת הקשישה, שהייתה לקוחה קבועה. ״תדאגי לשמור על עצמך. אל תיתני לשמש לבלבל אותך. שמעתי שיהיה קצת סוער מאוחר יותר.״

״אני אף פעם לא נותנת לתחזיות מזג האוויר המטופשות האלה לבלבל אותי. אני מספיק זקנה כדי להרגיש את הגשם מתקרב. תאמיני לי, יהיה בסדר גמור היום.״

״אני שמחה לשמוע.״ חייכתי, כשהיא לקחה את השקית בידיה העדינות. העור שמעל מפרקי אצבעותיה היה כמעט שקוף עכשיו והדגיש את עצמותיה הדקות ואת שבריריותה. ״אם תצטרכי עוד משהו, תתקשרי ואכין לך.״

״את כזאת מתוקה, דייזי פייפר,״ גברת ראפרטי אמרה בחיוך נוקשה משלה.

לא נדרש לה זמן רב לדשדש ליציאה, שם חיכה לה בן והחזיק את הדלת פתוחה, עד שהיא יצאה, כשהיא מנופפת לו לשלום.

הפעמון צלצל, כשבן סגר את הדלת ופנה אליי, חיוכו הזחוח קבוע במקומו.

״את ממש מקסימה,״ הוא אמר בחנופה, לפני שניגש אליי בהליכתו האיטית והבטוחה.

״אני יודעת.״ נשענתי על הדלפק והנחתי את הסנטר על היד שלי.

שערו של בן היה קצר וכהה, ועורו היה שזוף תמיד מהעבודה בחוץ. הוא היה ימאי עם צי סירות קטן שהשכיר לתיירים באביב ובקיץ, כך שהוא תמיד היה בהרבור ביץ', שם תיקן או צבע משהו חדש. עיני הענבר שלו נצצו תחת אורות החנות הזוהרים, וחיוכי גדל ככל שהוא התקרב עד שעמד מולי.

״אתה נועץ בי את המבט הזה,״ אמרתי לו. ״המבט שאומר לי שאתה חרמן.״

״איתך, דייז, אני תמיד חרמן.״

״אל תנסה לגרום לי להרגיש מיוחדת. ראיתי אותך קודם. נעצת מבט אפילו בגברת ראפרטי.״

״ראית את זה, אה?״

״כל מי שגר בהופ קוב רואה את זה על בסיס יום־יומי, מר אטווד.״

״את אומרת שאני פלרטטן, מיס פייפר?״

הזדקפתי, הושטתי את ידיי לפניי והתחלתי לטפס איתן באוויר. ״יש פלרטטן קטן. יש פלרטטן בינוני. יש פלרטטן גדול. ויש אותך.״ ידי השתהתה מעל ראשי. בן תפס אותה ומשך אותי קדימה, כך שרכנתי מעל הדלפק.

״האישה היחידה שאני מעוניין בה מביטה בעיניי ברגע זה.״ הוא הצמיד נשיקה עדינה לשפתיי המחייכות. שמרתי על עיניים פקוחות והתבוננתי כשהוא עצם את שלו. תמיד עשיתי את זה איתו. הנשיקות שלו היו נחמדות, אבל כבר לא היה לי קל ללכת לאיבוד ברגע.

״אני עובדת,״ הזכרתי לו בערמומיות. בן נאנח, התרחק ואפשר לי לנחות בחזרה על רגליי ולהסיט את שערי מפניי. ״אולי כדאי גם לך לשקול לעשות את זה.״

״שקט היום.״

״איזה כיף לך.״ הסתכלתי עליו בגבה מורמת. ״לחלקנו עדיין יש תיירים שבאים לקנות.״

ובאותו רגע הפעמון שמעל הדלת צלצל שוב, וזוג תיירים נכנס כשהם לובשים מכנסי באגי, כובעי שמש וגופיות כמעט תואמות.

בן פנה אליהם, וראיתי אותו מגלגל עיניים, לפני שהוא החזיר את מבטו אליי ונאנח.

״אפשר לחשוב שאת מנסה להיפטר ממני בכוונה, דייזי.״

״אני באמת מנסה. לך מכאן.״

״נתראה הערב?״

״בטח.״

״בשבע?״

״בהחלט. ניפגש במסעדה, אם זה בסדר מצידך. אני צריכה לתת טפסים לג'ינה.״

״מה שמסתדר לך.״

בן תחב את ידיו לכיסי מכנסיו הדהויים, קרץ ויצא מהחנות, שהפכה למרכז חיי בשנים האחרונות.

הדֵבוֹן של דייזי היה בוטיק קטן במרחק של שש מאות מטרים בקושי מקו החוף, מלא עד אפס מקום במציאות יוצאות דופן, בעיצובים מיוחדים, בחפצי נוי למכביר ובמרתף מלא בצמר צבעוני... במיוחד לגברת ראפרטי. מי יכול למנוע מאישה קשישה ומתוקה את ההנאה היחידה שלה בחיים? בטח שלא אני.

בהופ קוב הסתמכו על העונות החמות יותר כדי להביא את התיירים האמיתיים, וברגע שהבניין המקסים הזה הוצע להשכרה, חטפתי אותו עם ג'ינה, חברתי הטובה ביותר. שתינו הקמנו את העסק — ג'ינה הייתה שותפה שקטה שלא רצתה להיות מעורבת בניהול היום־יומי של המקום, רק לקבל נתח מהרווחים בתמורה להון שהשקיעה, שעזר לי להקים את החנות. זה היה מצב שבו שני הצדדים הרוויחו, והייתה לי שליטה מסוימת על חיים שמעולם לא תכננתי.

הזוג הרים סוף־סוף מבט ממדף עמוס במסגרות תמונות מעוצבות, והבחור הציע לי חיוך נוקשה ששידר לי שהוא רצה לערוך קניות, בדיוק כמו שהוא רצה לעבור ניתוח לב פתוח בשוק השחור. כשאשתו לכדה את עיניי, גם היא חייכה. ההתרגשות שלה הייתה אמיתית, כשהיא ריחפה בחנות והבחינה בכול.

״החנות שלך יפהפייה,״ היא השתפכה והצמידה את התיק שלה לבטנה. ״אני מסוגלת לרוקן את המדפים שלך תוך שעה.״

״בבקשה,״ גיחכתי, ״תרגישי חופשי.״

״ג'ואן...״ בעלה רטן.

״או שאולי קודם תתייעצי עם הג׳נטלמן שמאחורייך?״ הצעתי.

ג'ואן גלגלה את עיניה וביטלה אותו בהינף יד. אחר כך היא הביטה במדף שמתחת לדלפק, שהיה מלא בכדורי סבון לאמבטיה, בנרות ובסבונים שהדיפו ריח ממש מעורר תיאבון.

״תתעלמי ממנו. הוא זקן ובהחלט לא ג'נטלמן,״ היא רטנה. ״הכול כאן יפה כל כך.״ ג'ואן הציצה אליי מתחת לגבות דלילות. ״כמו בעלת הבית. אני מניחה שאת דייזי מהדבון של דייזי.״

״נכון.״ קרנתי אליה, וסומק כיסה את לחיי למשמע המחמאות שלה. ״ותודה. אני אוהבת את החנות הזאת. כבר שנתיים שהיא כל חיי.״

ג'ואן הרימה אוסף של כדורי סבון בשלל צבעים והניחה אותם על הדלפק שבינינו. ״אני רואה, דייזי. רק תדאגי שכל עוד את צעירה, עבודה לא תבוא לפני הנאה.״ היא פשפשה בתיקה עד שמצאה שטר של עשרה פאונד וכשהושיטה לי אותו, חיוך קל דגדג את שפתיה. ״את צריכה ליהנות מהנעורים שלך. תני לדברים הרציניים להגיע מאוחר יותר בחיים. יש מספיק דברים שיעסיקו אותך בבוא העת.״ היא קרצה.

אני לא יודעת למה דבריה גרמו לחיוכי לדעוך, אבל הוא דעך. לקחתי ממנה את השטר, פתחתי את הקופה ואספתי את העודף בשבילה.

״תשמרי את העודף. כדורי הסבון האלה שווים יותר ממה שאת גובה,״ היא אמרה לי, הכניסה את הכדורים לתיק הכותנה שלה ופנתה ללכת. ״חנות יפהפייה, דייזי מהדבון של דייזי. בדיוק כמו הבעלים שלה.״

ג'ואן ובעלה הלכו והשאירו אותי עומדת שם. פעמון הדלת המשיך לצלצל מעל הדלת הסגורה, ופי היה פעור כשהסתכלתי עליהם הולכים.

צמרמורת משונה כיסתה את עורפי ואילצה אותי למצמץ, ללקק את שפתיי ולטרוק את מגירת הקופה בתנועה נחושה.

את צריכה ליהנות מהנעורים שלך.

כיף.

בהחלט עבר זמן.

נזכרתי בעצמי מתגלגלת בין הסדינים, כשחיוך מוכר של נער מרחף מעליי, בעוד קרני השמש חודרות מבעד לחלון חדר השינה שלו. נזכרתי באותו נער רודף אחריי בחוף הים, תופס אותי וזורק את שנינו על החול.

צחוק — צחוק אמיתי — הדהד במוחי והתגרה בי, כשנזכרתי בקולו, במאות הבדיחות הטיפשיות שחלקנו בזמן שרבצנו על הספה שלו או הלכנו יד ביד לאורך מסדרונות בית הספר.

ליבי המתוקן ניתץ תחת כובד הזיכרונות והזכיר לי שהוא חלש מדי מכדי לתת לזמנים מאושרים יותר להשתהות זמן רב מדי. הלב הזה שוקם בעזרת דבק, והחתיכות היו כעת מסורבלות ולא ממש התמזגו יחד בצורה חלקה כמו פעם.

אל תקשי עליי יותר ממה שצריך.

הפעמון צלצל שוב. הרמתי מבט וראיתי את ראשו של בן מציץ פנימה.

כחכחתי בגרוני, אחזתי בדלפק וזקרתי לעברו גבות. ״אפשר לעזור לך?״

״רק מציץ אלייך פעם אחת אחרונה לפני הערב.״

״אתה שוב מפלרטט.״

״דייזי, עוד לא התחלתי להראות לך אפילו מה אני מסוגל.״

גלגלתי עיניים, הרמתי סוכריית מנטה עטופה מהקערה שליד הקופה וזרקתי אותה עליו. הוא תפס את הסוכריה בקלות, חיוכו השחצני הקבוע נכח, כשהוא פתח את העטיפה בקלות וזרק את המנטה לפיו.

״נתראה אחר כך.״

״אחר כך.״ פלטתי נשיפת צחוק.

הדלת נסגרה שוב, ואף שעדיין ראיתי את בן, שרידי זיכרונות מדני דגדגו את מוחי.

״חתיכת בן כלבה מחורבן,״ לחשתי לעצמי, לפני שנאנחתי בכבדות והמשכתי עם יומי. יום רגיל. יום רגיל בחיים רגילים של בחורה רגילה.

בחורה ששמחה להמשיך עם מה שהיא הכירה — מה שהיה בטוח.