אלמה ולורן

חשתי ערפול חושים בתוך שנתי העמוקה המתוקה. צלצול טלפון הדהד באוזניי, ובשניות הראשונות התעלמתי. רציתי להמשיך בחלומי, אך הצלצול נמשך. נכנעתי. השבתי רק כדי לנער מעליי את החצוף שהעז להתקשר ולהטריד אותי באמצע הלילה.

"אל תנתקי, נסיכה..." שמעתי ברקע לפני שהנחתי את שפופרת הטלפון במקומה, "אני מקווה שלא הערתי אותך, נסיכה מזדקנת שלי", צרחה חברתי הניו יורקית ישר לתוך אוזני.

"אלמה? מה קרה? השעה חמש בבוקר".

"באמת? אצלנו..."

"וכדאי לך מאוד שזה יהיה מוצדק", קטעתי אותה, "להתקשר אליי בשעה כזאת".

עיניי ניסו להתרגל לעלטה שבחדר.

"מוצדק מאוד, יש לי חדשה נפלאה לספר לך".

"או־קי, מה החדשה?" המהמתי.

"ישנת, נסיכה? הערתי אותך משינה מתוקה?"

"לא. בדיוק רקדתי ואלס עם נסיך מארמון באוסטריה".

"יופי, אני שמחה בשבילך, אחלה חלומות יש לך..."

"אלמה, שוּט, את הרי יודעת שישבתי וחיכיתי כל הלילה לטלפון ממך".

בדרך כלל אינני צינית, אך התסכול — להעיר אותי בשעה כזו — השתלט עליי. טפטפתי טיפות עיניים כדי להסיר את שאריות קורי השינה.

"אלמה? אני מקשיבה לך".

"תתעוררי, ישנונית. יש לי בשבילך בשורה טובה ומשהו מסעיר להציע לך..." המשיכה באנרגיה מתפרצת בלתי מובנת.

למתבוללים שחיים בחו"ל יש הרגל מגונה להתקשר לארץ בשעות לא שעות, רק כי זה בתעריף מוזל אצלם.

"אל תכעסי עליי. את יודעת שזה תעריף מוזל אצלנו, סורי".

"או־קי, ספרי מה חשוב ומסעיר כל כך".

"תקשיבי לי טוב, נסיכה מזדקנת", המשיכה. "את יודעת שהגשתי מועמדות להיות אחת מחבר המושבעים לפני כשנה?"

"כן, אני זוכרת ועוד איך".

"אז קיבלתי את התפקיד..."

קטעתי אותה בקריאת התפעלות:

"וואו... איחוליי, אמיגה".

היא השתתקה לרגע והמשיכה:

"להיות אחת מצוות חבר המושבעים זו אחריות גדולה. את מבינה? משפט פלילי בבית משפט בניו יורק. זה לא היה קל, מבדקים ותחקירים בלי סוף..."

"עברת את זה כמו גדולה, ולפני שאני טורקת לך את הטלפון, תפסיקי לכנות אותי 'מזדקנת'".

"או־קי, לורן, נסיכה מתבגרת יפה שלי... מבטיחה!"

"טוב, תירגעי, בלי חנופה עכשיו".

"את שמחה על הבשורה שלי, נכון?"

"אני מאושרת בשבילך".

עיניי החלו להתרגל לאור שבחדר והוקל לי מעט. שמעתי אותה נאנחת.

"זה תפקיד מחייב ותובעני מאוד".

"יופי לך, זה מה שהיית צריכה בחיים, להכניס קצת אקשן, נכון?"

"המשפט לקראת סיום, אבל עדיין לא הייתה הכרעה, אז תבואי לסיום... אני מתקשרת אלייך גם כי זכיתי בסוף שבוע במלון יוקרתי באטלנטיק סיטי. זכיתי בו בחידון ריאליטי שהשתתפתי בו, ורציתי שתבואי איתי..."

"רגע, רגע", קטעתי את רצף דבריה, "אמרת שתזמיני אותי להגיע לדיונים של המשפט, לא?"

"אז זהו, המשפט התקיים בדלתיים סגורות, ולא הרשו להזמין אורחים מבחוץ".

"מה? את מספרת לי עכשיו שהמשפט כבר הסתיים?"

"זה לא חשוב, יקירה, אני רוצה שתבואי לכאן לבקר אותי. אני זקוקה לך בסוף השבוע הזה, ואני שולחת לך כרטיס טיסה להיות נוכחת בדיון האחרון וגם לבלות איתי. מה לא בסדר פה?"

"אהה... זה לא מה שרציתי לשמוע ממך — לבילוי סוף שבוע תיקחי חברה או את עומרי".

"את קוטעת אותי כל הזמן, תקשיבי לי עד הסוף. תני קצת רספקט לחברה ותיקה שלך", רטנה. "אני מתנצלת שקטעתי את השינה המתוקה שלך, אך אל דאגה, נסיכה, כבר יש לך כרטיס טיסה ממני, מוזמן..."

"אלמה, תהיי ברורה", קטעתי אותה, "למתי זה? זה לא כזה פשוט, אני גאה בך מאוד ותודה על ההזמנה, אבל..."

"בלי 'אבל' — תגידי שאת באה, ואת השאר בארבע עיניים. שום דבר לא צריך לעצור אותך מלהגיע, ויש לך יומיים להתארגן. אם אני מבינה נכון, את לא בפרויקט חשוב כעת שאת לא יכולה לקחת כמה ימי חופש. אני צודקת, נכון? אני זקוקה לך! אז בלי תירוצים, נסיכה".

"את לא נותנת לי להשחיל מילה ולהבין כלום..."

"אין לי חברות חוץ ממך, ועומרי זה סיפור ארוך. הוא לא איתי עכשיו, וזה לא לטלפון".

שניות ארוכות שרר שקט בקו, ואז היא הוסיפה:

"אה, עוד דבר חשוב: לא הצלחתי להשיג לך טיסה ישירה לניו יורק, אז..."

"למה? לא, אני מוותרת על זה, אין סיכוי".

"נו, באמת, אל תעשי דרמה, בבקשה! אחר כך את כועסת שאני אומרת עלייך שאת מפונקת!"

"זה לא קשור לפינוק", עניתי. "אני אוסיף את מה שצריך לטיסה ישירה".

"די, נו, לא תשיגי עכשיו טיסה בעונה הבוערת", ענתה בפסקנות. "תראי בזה יתרון: במדריד יש לך חניה קצרה, אולי בברצלונה... בספרד, תנוחי מנוחה קצרה, אולי תכירי שם איזה לטיני שווה. את הרי אוהבת אותם. תבואי, בבקשה".

חשבתי כמה שניות.

"לא... תוותרי עליי, אלמה. קחי איזו חברה מהקלאב שלך".

אבל אלמה לא יודעת לוותר:

"די, נו, יש במלון טיפולי ספא וכל הפינוקים הפאנסיים שאת אוהבת. נתראה ביום חמישי אחר הצהריים ב'ג'י־אף־קי'".

לרגע היה לי פלאש בק לאותה שיחת הטלפון של אלמה באמצע הלילה, שלא הייתה בכלל תמימה כפי שהיא נשמעה.

"רגע, אלמה, תעצרי רגע", ניסיתי לעצור את רצף דבריה. "אני בטוחה שזה אמיתי ולא סתם משחק ילדים, יקירה". אלמה שתקה. "אז מה בדיוק הבעיה פה? זה גדול עלייך?" ניסיתי לדובב אותה. "מה בדיוק מפריע לך עם זה? תובעני מדי? יש דרישות שאת לא יכולה לעמוד בהן?"

"די. את מלחיצה אותי עם השאלות האלה, אני בסדר. יאללה, נסיים עכשיו, ביי".

"רגע, אלמה", ניסיתי בכל זאת, "אם זה כבד עלייך, את הרי יכולה לפרוש מזה?" ניסיתי לרכך אותה קצת, אבל היא רק השמיעה אנחה.

"אלמה", ניסיתי שוב, "תני לי רק עוד רגע להבין אותך, בבקשה ממך. אני חייבת להבין אותך קצת יותר טוב. את בסדר? עומרי בסדר? אני מבינה שהמשפט מטריד אותך מאוד, אז אולי תפרשי אם קשה לך."

"לא מדובר בזה. את יודעת, לפעמים לא כל המושבעים מסכימים פה אחד".

"אני יודעת. אז מה? תלכי עם האמת שלך, ממה בדיוק את חוששת?"

"אני חוששת שהנאשמים זכאים. יש איזה ערפול בעדויות".

"מה זאת אומרת? אבל זו החלטה שכולכם הגעתם אליה, לא? אתם חבר המושבעים, מה קבעתם, שהם זכאים? מחוסר ראיות?"

"לא, עזבי! זה מורכב מאוד ואני לא יכולה להסביר לך את כל התהליך של המשפט הפלילי כאן על רגל אחת. תגיעי לכאן ואסביר לך הכול. אני זקוקה לך פה, נסיכה. תגיעי בבקשה".

לבסוף סיימתי את השיחה המוזרה עם אלמה. אומנם משהו לא הסתדר לי, אבל עזבתי את זה לאור הבקשה שלה. אולי היא באמת זקוקה לי...

אבל למה אני מקדימה את המאוחר? אלמה היא חברה ואני אסע כדי להיות לצידה, אף שלא אהבתי את טיסת הקונקשיין לניו יורק. שטויות, אעבור את זה בקלות. אני רק מקווה שהיא לא בצרה.