אלנטריס – מהדורת העשור

רָאוֹדֶן נסיך אָרֶלוֹן התעורר מוקדם בבוקר, בלי לדעת שהוא ארור לנצח נצחים. ראודן התיישב, עדיין ישנוני, ומצמץ בעיניו לנוכח אורו הרך של הבוקר. מחלונות המרפסת הפתוחים הוא ראה את העיר האדירה אלנטריס, חומותיה המוצקות והמתנשאות על העיר הקטנה יותר, קַאֶיי, שבה חי ראודן. חומותיה של אלנטריס היו גבוהות להדהים, אך ראודן ראה את גגות המגדלים השחורים שהתנשאו מאחוריהן, צריחיהם השבורים מרמזים על הפאר האבוד הנח בפנים.

העיר הנטושה נראתה אפלה מהרגיל. ראודן בהה בה לרגע והסב את מבטו. לא היה ניתן להתעלם מחומותיה העצומות של אלנטריס, על אף מאמציהם הניכרים של תושבי קאיי. מכאיב להיזכר ביופייה של העיר, לתהות כיצד, לפני עשר שנים, הפכה ברכת השאוד לקללה...

ראודן נד בראשו ויצא מהמיטה. האוויר היה חם יחסית לשעה המוקדמת; הוא לא חש כל צינה בעודו לובש את גלימתו ומושך בחוט הפעמון ליד מיטתו, להודיע שהוא מעוניין בארוחת בוקר.

גם זה היה מוזר. הוא היה רעב — רעב מאוד. כמעט גווע. הוא מעולם לא אהב ארוחות בוקר גדולות, אך הבוקר מצא שהוא מחכה בחוסר סבלנות לסעודה המתקרבת. לבסוף, החליט לשלוח מישהו לבדוק מדוע נדרש זמן רב כל-כך.

"אַייֵן?" קרא בחדר החשוך.

לא הייתה תשובה. ראודן קימט קלות את מצחו לנוכח היעדרו של הסֶאוֹן. איפה איין יכול להיות?

ראודן נעמד על רגליו, ובתוך כך נח מבטו שוב על אלנטריס. בהשוואה לעיר הגדולה שבצילה נחה, קאיי נראתה כמו כפר חסר חשיבות. אלנטריס. מסה אדירה, שחורה כהובנה — לא עוד עיר אמיתית, אלא גוויית עיר. ראודן נרעד.

נשמעה נקישה על הדלת.

"סוף-סוף", אמר ראודן, וניגש לפתוח את הדלת. אֶלָאוֹ הזקנה עמדה בחוץ ובידיה מגש פירות ולחם חם.

המגש החליק מאצבעותיה של המשרתת ההמומה כאשר ראודן ניסה לקבלו, ונפל לקרקע בקול התרסקות. ראודן קפא. צלצולו המתכתי של המגש הדהד במסדרון השקט בשעה זו של הבוקר.

"דוֹמי הרחום!" לחשה אלאו, עיניה מבועתות וידיה הרוטטות לופתות את המדליון הקוֹרָאתי על צווארה.

ראודן הושיט את ידו, אך המשרתת פסעה לאחור ברעד, מועדת על מלון קטן בחפזונה להימלט.

"מה?" שאל ראודן. ואז ראה את ידו. המראה שנסתר מעיניו בצללי החדר החשוך נגלה כעת, לאורה המרצד של המנורה במסדרון.

ראודן הסתובב, מסלק מדרכו פריטי ריהוט, ומיהר בצעד כושל לעבר המראה הארוכה שבחדרו. אור השחר התגבר כעת, ואפשר לו לראות את הבבואה שהשיבה לו מבט. בבואתו של זר.

עיניו הכחולות לא השתנו, אך הן היו קרועות באימה. שערו, לעומת זאת, הפך מחום כגוון החול לאפור דהוי. העור היה החלק הגרוע מכול. הפנים במראה היו מכוסות בטלאים שחורים חולניים, כמו חבורות כהות. משמעותם של הכתמים הייתה אחת ויחידה.

השאוד הכה בו.

שערי העיר אלנטריס נסגרו מאחוריו בקול הדהוד, שהסופיות שלו הכתה אותו בהלם. ראודן קרס כנגדם, מחשבותיו עדיין קהות מאירועי היום.

נדמה שזיכרונותיו השתייכו לאדם אחר. אביו, המלך אָיאַדוֹן, לא הישיר מבט לעיניו של ראודן בעוד הוא מצווה על הכוהנים להכין את בנו ולהשליכו לתוך אלנטריס. הדבר נעשה בזריזות ובשקט; איאדון לא היה יכול להרשות לעצמו לחשוף כי נסיך הכתר היה אלנטרי. לפני עשר שנים, השאוד היה הופך את ראודן לאל. כעת, במקום להפוך את בני האדם ליצורים שמימיים וכסופי עור, הוא הפך אותם למפלצות חולניות.

ראודן נד בראשו באי-אמון. השאוד היה אירוע שקרה לאנשים אחרים — אנשים מרוחקים. אנשים שהיו ראויים לקללה. לא לנסיך הכתר של ארלון. לא לראודן.

העיר אלנטריס נפרשה לפניו. על חומותיה הגבוהות ניצבו עמדות שמירה וחיילים — שתפקידם לא היה לדאוג שאויבים יוותרו מחוץ לעיר, אלא לוודא כי תושביה יישארו בתוכה. מאז הרֶאוֹד, כאשר אלנטריס נפלה, כל אדם שהשאוד פגע בו, הושלך להירקב דרך השערים; העיר הפכה לקבר מפואר עבור אלה שגופיהם שכחו כיצד למות.

ראודן זכר כיצד עמד על החומות הללו, מביט מטה על תושביה המבעיתים של אלנטריס, ממש כפי שהשומרים הביטו בו עכשיו. העיר נראתה אז מרוחקת, אף שעמד ממש על גבולה החיצוני. הוא תהה אז, באופן מופשט, מה תהיה ההרגשה ללכת ברחובות המושחרים.

הוא יגלה בקרוב.

ראודן דחף לרגע את השערים, כאילו ניסה לעבור ביניהם, לטהר את גופו מהנגע. הוא הרכין את ראשו ופלט גניחה שקטה. הוא חש רצון להתכרבל על המרצפות המזוהמות ולהמתין עד שיקיץ מהחלום. אך הוא ידע שלעולם לא יתעורר. הכוהנים אמרו שהסיוט לא יסתיים לעולם.

בכל זאת, משהו בתוכו האיץ בראודן להתקדם. הוא ידע שעליו להישאר בתנועה — הוא חשש שפשוט יוותר אם יעצור. השאוד הרס את גופו. הוא לא ירשה לו להרוס גם את נפשו.

וכך — כשגאוותו משמשת כמגן מייאוש, מיגון וחשוב

מכול, מרחמים עצמיים — ראודן זקף את ראשו והישיר מבט לעיני האבדון.

בעבר, כאשר עמד ראודן על חומות אלנטריס והשפיל את מבטו — תרתי משמע — אל תושביה, הוא ראה את הטינופת המכסה את העיר. כעת הוא עמד בתוכה.

כל משטח — החל מקירות הבניינים וכלה בסדקים הרבים במרצפות — היה מצופה בקרום של לכלוך. החומר החלקלק והשמנוני השפיע באופן דומה על כל צבע באלנטריס, והעניק לכולם גוון אחיד ומדכא — צבע שבו התמזגו שחור קודר עם גוני ירוק וחום של ביבים.

בפעם ההיא, ראה ראודן כמה מתושבי העיר. כעת גם שמע אותם. כתריסר אלנטרים שכבו פזורים על המרצפות המבאישות בחצר. רבים ישבו בחוסר אכפתיות, או בחוסר מודעות, בשלוליות מים כהים שנותרו מהסופה בלילה. והם גנחו. רובם היו די שקטים, ממלמלים לעצמם או מייבבים בכאב עלום כלשהו. לעומת זאת, בחלק המרוחק של הכיכר צרחה אישה אחת בקול מלא סבל טהור. היא השתתקה כעבור רגע, כשכוחה או האוויר בריאותיה אזלו.

רובם עטו סחבות — מלבושים כהים ורפויים, מזוהמים כרחובות עצמם. עם זאת, במבט מקרוב זיהה ראודן את מלבושם. הוא השפיל את מבטו אל תכריכי הקבורה הלבנים שעטה. אלה היו ארוכים וגולשים, כמו סרטים שנתפרו יחד כדי ליצור גלימה רפויה. הפשתן על רגליו ועל זרועותיו כבר התלכלך במקומות שנגע בהם, בשערים ובעמודי האבן. ראודן הניח שבקרוב לא יהיה ניתן להבדיל בינם ובין בגדיהם של יתר האלנטרים.

זה מה שאהפוך להיות, חשב ראודן. התהליך כבר החל. בתוך כמה שבועות אהיה לא יותר מגופה עלובה, גופה מייבבת בפינה.

תנועה קלה מצידה השני של החצר הסיחה את תשומת ליבו של ראודן מרחמיו העצמיים. כמה אלנטרים כרעו מולו בפתח מוצל של דלת. הוא התקשה להבחין בפרטי הדמויות המוצללות, אך היה נדמה כי הם ממתינים לדבר-מה. הוא חש במבטיהם הנחים עליו.

ראודן הרים את ידו על מנת לסוכך על עיניו, ורק אז נזכר שבידו סל מכוסה קטן. הסל הכיל את המנחה הקוֹרָאתית הטקסית עבור המתים המשולחים אל העולם הבא — או במקרה שלו, אל אלנטריס. הסל הכיל כיכר לחם, כמה קלחי ירק דקים, חופן דגנים ומכל קטן של יין. מנחות רגילות היו גדולות בהרבה, אך אפילו לקורבן השאוד חייבים להעניק משהו.

ראודן הסתכל שוב בדמויות שבפתח הדלת, מוחו התמלא בשמועות ששמע בחוץ — סיפורים בדבר אלימותם של האלנטרים. הדמויות המוצלות עדיין לא נעו, אך בחנו אותו באופן מטריד.

ראודן נשם נשימה עמוקה, פסע צעד לאורך החומות לעבר הצד המזרחי של החצר. הדמויות עדיין צפו בו, כמדומה, אך לא הלכו בעקבותיו. כעבור רגע כבר לא ראה מבעד לדלת, ושנייה לאחר מכן נכנס בבטחה לאחד הרחובות.

ראודן פלט את האוויר מריאותיו. הוא חש שהצליח להימלט ממשהו, אך לא ידע ממה. כעבור כמה רגעים היה משוכנע שאיש לא בא בעקבותיו, וחש מטופש על שנבהל. עד כה לא ראה דבר שאישש את השמועות על אלנטריס. ראודן נד בראשו והמשיך ללכת.

הצחנה כמעט היממה אותו. הרפש המצוי בכל מקום הדיף ריח רקוב ומעופש, שהזכיר פטרייה גוועת. הריח הטריד את ראודן במידה כזו שכמעט דרך על גופו המעוות של אדם זקן שהשתופף ליד קיר. האיש גנח באורח מעורר חמלה, והושיט אליו זרוע כחושה. ראודן הביט בו, וחש צינה פתאומית. ה'זקן' היה בן לא יותר משש-עשרה. עורו המפויח של היצור היה כהה ומוכתם, אך פניו היו פני ילד, לא גבר. ראודן פסע צעד לאחור בלי משים.

דומה שהנער הבין כי ההזדמנות תיעלם בקרוב. הוא הושיט זרוע בכוח פתאומי ומיואש. "אוכל?" מלמל בפה שמחצית משיניו חסרות. "בבקשה?"

אז צנחה הזרוע באפיסת כוחות, והגוף שוב נפל על קיר האבן הצונן. בו-בזמן, עיניו המשיכו להביט בראודן: עיניים עגומות ומלאות כאב. ראודן ראה בעבר קבצנים בערים החיצוניות, ומן הסתם הולך שולל כמה פעמים בידי שרלטנים. אך הנער הזה לא העמיד פנים.

ראודן שלח יד, שלף את כיכר הלחם מתוך המנחה הטקסית והושיט אותה לנער. חוסר האמון שהופיע על פניו של הנער היה, במובן מסוים, מטריד יותר מהייאוש שכיסה אותן קודם לכן. היצור הזה ויתר על כל תקווה לפני זמן רב; קרוב לוודאי שהתחנן לנדבה מתוך הרגל ולא מתוך ציפייה לתמורה.

ראודן הותיר מאחוריו את הנער, פנה והמשיך ללכת ברחוב קטן. הוא קיווה שהעיר תהפוך מחרידה פחות ככל שהתרחק מהחצר המרכזית — בהנחה, אולי, שהלכלוך נבע מהשימוש התכוף יחסית באזור. הוא טעה; הסמטה הייתה מכוסה באותה כמות זוהמה שכיסתה את החצר, אם לא יותר מכך.

קול חבטה עמום נשמע מאחוריו. ראודן הסתובב בהפתעה. קבוצת דמויות אפלוליות עמדה סמוך לפתח הרחוב הצדדי, משתופפת סביב עצם כלשהו שנח על הקרקע. הקבצן. ראודן צפה ברעד בחמשת הגברים טורפים את הלחם, מתקוטטים בינם ובין עצמם ומתעלמים מקריאותיו הנואשות של הנער. לבסוף, אחד הבאים — נרגז בבירור — הנחית אלה מאולתרת על צווארו של הנער, בקול פצפוץ שהדהד בסמטה הצרה.

הגברים סיימו את הלחם, ואז פנו להביט בראודן. הוא צעד לאחור בחשש; ככל הנראה, הוא נחפז מדי להניח שלא עקבו אחריו. חמשת הגברים התקדמו באיטיות, וראודן פנה על עקבותיו והחל לרוץ. מאחוריו נשמעו קולות מרדף. ראודן מיהר קדימה בפחד — כנסיך, מעולם לא נאלץ לעשות כן בעבר. הוא רץ כמטורף, מצפה לקוצר נשימה או לדקירת כאב בצידו, כפי שקרה לו בדרך כלל בעקבות מאמץ יתר. הם לא הופיעו. במקום זאת, הוא החל לחוש עייף עד אימה; הוא ידע כי חולשה זו תמוטט אותו בקרוב. התחושה הייתה מייסרת — כאילו כוח החיים זלג ממנו לאיטו.

בייאושו, השליך ראודן את סל המנחות מעבר לראשו. התנועה המגושמת ערערה את שיווי משקלו, והוא מעד על חריץ בלתי נראה במרצפות. הדילוג המסורבל הסתיים בתוך תלולית עץ נרקב.

העץ — שייתכן שהיה פעם ערמת ארגזים — חרק בקול רטוב ובלם את נפילתו.

ראודן התיישב במהירות. הפגיעה פוררה את עיסת העץ והיא התפזרה לכל אורך הסמטה הלחה. אך תוקפיו איבדו את עניינם בו. חמשת הגברים כרעו ברפש המכסה את הרחוב, אוספים ירקות וגרעינים פזורים מהמרצפות ומתוך השלוליות הכהות. ראודן חש את קיבתו מתהפכת כאשר העביר אחד הגברים אצבע לאורך סדק, גירד מתוכו חופן כהה שהכיל יותר טיט מתירס, ותחב את הגוש כולו לבין שפתיו הלהוטות. ריר דלוח זלג במורד סנטרו, מטפטף מפה שהזכיר סיר בוץ מבעבע על כירה.

אחד הגברים הבחין בראודן הצופה בהם. היצור נהם, מושיט את ידו אל האלה שלצידו, שכמעט נשכחה ממנו. ראודן חיפש בקדחתנות כלי נשק, ומצא פיסת עץ מעט פחות רקובה מחברותיה. הוא הרים את נשקו בידיים מהוססות וניסה להשרות אווירת סכנה.

הבריון נעצר. כעבור רגע, משכה את תשומת ליבו קריאת חדווה מאחוריו: אחד האחרים מצא את נאד היין הזעיר. המאבק שהתחולל לאחר מכן השכיח מהגברים לחלוטין את ראודן, ככל הנראה. החמישה נעלמו במהרה — ארבעה מהם רודפים אחר האחד שהצליח, למזלו או בטיפשותו, להסתלק מהמקום ובידו המשקה היקר.

ראודן התיישב על החורבות, המום. זה מה שאהפוך להיות...

"נראה שהם שכחו ממך, סוּל", העיר קול.

ראודן קפץ והביט לעבר מקור הקול. במרחק מה משם, היה שרוע בעצלתיים על המדרגות גבר, שראשו החלק והקירח הבהיק באור הבוקר. לא היה ספק כי הוא אלנטרי, אך לפני השינוי בוודאי היה בן לגזע אחר — לא מארלון, כמו ראודן. על עורו של האיש התנוססו הכתמים השחורים האופייניים לשאוד, אך העור שלא נפגע לא היה חיוור, אלא חום כהה.

ראודן נדרך לנוכח הסכנה האפשרית, אך האיש לא הראה כל סימן לתוקפנות הפראית או לניוון החלוש שהבחין בהם אצל האחרים. האיש היה גבוה ומוצק, בעל ידיים רחבות ועיניים חודרות. הוא בחן את ראודן בהבעה מהורהרת.

ראודן פלט אנחת רווחה. "לא משנה מי אתה, אני שמח לראות אותך. התחלתי לחשוב שכולם כאן גוססים או מטורפים".

"אנחנו לא יכולים לגסוס", השיב האיש בנחרה. "אנחנו כבר מתים. קוֹלוֹ?"

"קולו". המילה הזרה הייתה מוכרת במעורפל, ממש כמו המבטא החזק של האיש. "אתה לא מארלון?"

האיש נד בראשו. "אני גָלַדוֹן, מהרפובליקה הריבונית של דוּלָאדֶל. בזמן האחרון אני מאלנטריס, ארץ הטינופת, הטירוף והאבדון הנצחי. נעים מאוד".

"דולאדל?" אמר ראודן. "אבל השאוד פוגע רק באנשי ארלון". הוא התרומם, הבריש מעליו פיסות עץ בשלבי ריקבון שונים והתכווץ לנוכח הכאב בבהונו הפצועה. הוא היה מכוסה בלכלוך, וצחנתה הגולמית של אלנטריס נדפה כעת גם ממנו.

"דולאדל היא מדינה מעורבת, סוּל. אָרֶלים, פִיוֹרְדים, טֶאוֹדים — תמצא שם הכול. אני —"

ראודן קילל חרש, קוטע את האיש.

גלדון הרים גבה. "מה יש, סול? נתקע לך שבב במקום הלא נכון? אין הרבה מקומות נכונים בשביל שבב, אני מניח".

"הבוהן שלי!" אמר ראודן, צולע על המרצפות החלקלקות. "משהו לא בסדר איתה — היא נפצעה כשנפלתי, אבל הכאב לא דועך".

גלדון נד בראשו בצער. "ברוך הבא לאלנטריס, סול. אתה מת — הגוף שלך לא מתקן את עצמו כמו שצריך".

"מה?" ראודן צנח בחבטה על הקרקע, ליד המדרגות שעליהן ישב גלדון. הבוהן המשיכה לכאוב באותה עוצמה כברגע שבו נפגעה.

"כל כאב, סול", לחש גלדון. "כל חתך, כל שריטה, כל חבורה, כל מכה — הם יישארו עד שתשתגע מרוב סבל. כפי שאמרתי, ברוך הבא לאלנטריס".

"איך אתם עומדים בכך?" שאל ראודן, מעסה את בהונו. הפעולה לא עזרה. זו הייתה פציעה קטנה כל-כך וחסרת חשיבות, אך הוא נאלץ להיאבק בדמעות הכאב שאיימו לזלוג מעיניו.

"אנחנו לא עומדים בכך. או שמאוד זהירים, או שגומרים כמו הרוּלוֹס שראית בחצר".

"בחצר... אידוֹס דומי!" ראודן קם על רגליו ודידה לעבר החצר. הוא מצא את הנער הקבצן באותו מקום, ליד פתח הסמטה. הוא עדיין חי... במובן מסוים.

עיניו של הנער בהו בריקנות באוויר, אישוניו רוטטים. שפתיו נעו דומם, בלי לפלוט קול. צווארו של הנער רוסק לחלוטין, כשבצידו פצע גדול ובתוכו נראו חוליות וגרון. הנער ניסה לשווא לנשום דרך הבשר המרוטש.

לפתע, בהונו של ראודן לא נדמתה גרועה כל-כך. "אידוס דומי..." לחש, מפנה את ראשו, קיבתו מתהפכת. הוא נאחז בצד הבניין לייצב את עצמו והרכין את ראשו, מנסה להימנע מלתרום תוספת לזוהמה שעל הקרקע.

"אין הרבה מה לעשות בשבילו", אמר גלדון בנימה עניינית, כורע לצד הקבצן.

"איך...?" פתח ראודן, ועצר כשקיבתו שוב איימה לבגוד בו. הוא התיישב בקול נתז בתוך הרפש והמשיך לדבר, לאחר כמה נשימות עמוקות. "כמה זמן הוא יחיה כך?"

"אתה עדיין לא מבין, סול", אמר גלדון, וקולו בעל המבטא היה עצוב. "הוא מת — כולנו מתים. לכן אנחנו כאן. קולו? הנער יישאר כך לנצח. אחרי הכול, זהו פרק הזמן הממוצע לקללה נצחית".

"לא נוכל לעזור לו כלל?"

גלדון משך בכתפיו. "נוכל לנסות לשרוף אותו, אם נצליח להבעיר אש. גופיהם של אלנטרים ככל הנראה בוערים טוב יותר מאלה של אנשים רגילים, ויש החושבים שזה המוות ההולם עבורנו".

"ו..." אמר ראודן, עדיין לא מסוגל להביט בנער. "ואם נעשה זאת, מה יקרה לו — לנשמתו?"

"אין לו נשמה", אמר גלדון. "כך לפחות אומרים הכוהנים. קוראתים, דרתים, יסקרים — כולם אומרים אותו דבר. אנחנו ארורים".

"לא ענית על השאלה. האם הכאב ייפסק אם נשרוף אותו?"

גלדון השפיל את מבטו אל הנער. לבסוף הסתפק במשיכת כתפיים. "יש האומרים שאם שורפים אותנו, או כורתים את ראשנו, או עושים כל דבר שהורס את הגוף לחלוטין, אנחנו פשוט מפסיקים להתקיים. יש אחרים האומרים שהכאב ממשיך — שאנחנו נהפכים לכאב. הם חושבים שנרחף ללא מחשבה, ולא נרגיש דבר פרט לייסורים. אף לא אחת מהאפשרויות מוצאת חן בעיניי, לכן אני פשוט מנסה להישאר בחתיכה אחת. קולו?"

"כן", לחש ראודן. "אני קולו". הוא הסתובב, אוזר סוף-סוף אומץ להביט בנער הפצוע. היה נדמה שהפצע העצום משיב לו מבט. דם זלג מהפצע באיטיות — נדמה שהנוזל פשוט נח בוורידים, כמו מים עומדים בבריכה.

בתחושת צינה פתאומית, הושיט ראודן את ידו ומישש את חזהו. "אין לי דופק", הבין לראשונה.

גלדון הביט בראודן כאילו פלט כרגע הצהרה מטומטמת לחלוטין. "סול, אתה מת. קולו?"

הם לא שרפו את הנער. לא היו להם האמצעים הדרושים להצתת אש, ומלבד זאת, גלדון אסר על כך. "אנחנו לא יכולים להחליט עבורו. מה אם באמת אין לו נשמה? מה אם הוא יפסיק להתקיים כשנשרוף את גופו? עבור רבים, עדיף להתקיים בכאב מאשר לא להתקיים כלל".

וכך הם עזבו את הנער במקום שנפל בו. גלדון לא הקדיש לעניין מחשבה שנייה, וראודן הלך בעקבותיו משום שלא הצליח לחשוב על שום דבר אחר לעשותו — אבל חש את כאב האשמה בעוצמה רבה אף יותר מהכאב בבהונו.

היה ברור כי לגלדון לא אכפת אם ראודן פוסע בעקבותיו, הולך לכיוון אחר, או עומד ובוהה בנקודה מעניינת של לכלוך על הקיר. הגבר המגודל והכהה חזר בדרך שבא ממנה, חולף על פני גוף גונח מזדמן בביוב, גבו מופנה אל ראודן באדישות מוחלטת.

ראודן ניסה להכניס סדר במחשבותיו בעודו צופה בדולאדי הצועד. הוא חונך לחיים של פוליטיקה; שנים של הכנה הטביעו בו את היכולת לקבל החלטות מהירות. הוא עשה זאת באותו הרגע. הוא החליט לבטוח בגלדון.

משהו בדולאדי עורר מייד חיבה. ראודן מצא תכונה זו נעימה ביותר, אף שהסתתרה תחת שכבת פסימיות עבה כמו הרפש על הקרקע. זו לא הייתה רק צלילותו של גלדון, לא רק גישתו הנינוחה. ראודן ראה את עיניו של האיש כאשר הביט בילד הסובל. גלדון טען שהוא מקבל את הבלתי נמנע, אך חש צער על שעליו לעשות כן.

הדולאדי שב למרבצו הקודם על המדרגות והתיישב. ראודן נשם נשימה החלטית ונעמד בציפייה מול האיש.

גלדון הרים את עיניו. "מה?"

ראודן השתופף על הקרקע סמוך למדרגות. "אני זקוק לעזרתך, גלדון", אמר.

גלדון פלט נחרה. "אתה באלנטריס, סול. אין כזה דבר, עזרה. הדברים היחידים שתמצא כאן הם כאב, שיגעון, והרבה מאוד רפש".

"אתה כמעט נשמע כאילו אתה מאמין בכך".

"אתה פונה לאדם הלא נכון, סול".

"אתה האדם היחיד שפגשתי כאן שלא היה חסר הכרה ולא ניסה לתקוף אותי", אמר ראודן. "מעשיך משכנעים אותי יותר מדבריך".

"אולי לא ניסיתי לפגוע בך פשוט כי אני יודע שאין לך דבר שאפשר לקחת".

"אני לא מאמין לך".

גלדון משך בכתפיו, כמבקש להבהיר "לא אכפת לי במה

אתה מאמין" ופנה ממנו. הוא חזר להישען על צד הבניין ועצם את עיניו.

"אתה רעב, גלדון?" שאל ראודן חרש.

עיניו של האיש נפקחו לרווחה.

"פעם תהיתי מתי המלך מאכיל את האלנטרים", הרהר ראודן בקול. "מעולם לא שמעתי על משלוחי אספקה לעיר, אך תמיד הנחתי שהם קיימים. אחרי הכול, האלנטרים נותרים בחיים. מעולם לא הבנתי. אם אנשי העיר הזאת יכולים להתקיים ללא דופק, קרוב לוודאי שהם מסוגלים להתקיים ללא מזון. מובן שזה לא אומר שהרעב נעלם. גוועתי ברעב כשהתעוררתי הבוקר. אני עדיין גווע. מהמבט בעיניהם של אלה שתקפו אותי, אני מניח שהרעב רק מחמיר".

ראודן הושיט יד מתחת לגלימת הטקס המוכתמת ושלף עצם דק, מרים אותו כדי להראותו לגלדון. פיסת בשר מיובש. עיניו של גלדון נפערו, וארשת פניו השתנתה משעמום לעניין. בעיניו עמד ניצוץ — שמץ מאותה פראות שאותה ראה ראודן קודם לכן בקרב הגברים התוקפניים. הוא שלט בה טוב יותר, אך היא עדיין הייתה שם. ראודן הבין לפתע כמה הסתכן כשסמך על הרושם הראשוני שהותיר עליו הדולאדי.

"מניין זה הגיע?" שאל גלדון לאיטו.

"זה נפל מהסל שלי בזמן שהכוהנים הובילו אותי הנה. תחבתי אותו בחגורה. אתה מעוניין בו או לא?"

לרגע, גלדון לא השיב. "מדוע אתה חושב שלא אתקוף אותך ופשוט אקח את זה בכוח?" זו לא הייתה הצהרה תיאורטית; ראודן ראה כי חלק מנפשו של גלדון אכן שקל נתיב פעולה כזה. נותר רק לקבוע מה גודלו של אותו חלק.

"קראת לי 'סול', גלדון. איך תוכל להרוג אדם שכינית חבר?"

גלדון ישב, מרותק לפיסת הבשר הקטנה. שובל דק של ריר נזל מזווית פיו, בלי שישים לב. הוא נשא את עיניו אל ראודן, שעצבנותו הלכה וגברה. משהו ניצת בגלדון כשהצטלבו מבטיהם, והמתח נשבר. הדולאדי פלט לפתע צחוק עמוק ומהדהד. "אתה מבין דולאדית, סול?"

"רק כמה מילים", אמר ראודן בצניעות.

"מלומד? מנחה נאה הגיעה היום לאלנטריס! בסדר, רולו ערמומי שכמוך, מה אתה רוצה?"

"שלושים יום", אמר ראודן. "אתה תכיר לי את העיר ותספר לי את כל מה שאתה יודע, במשך שלושים יום".

"שלושים יום? סול, אתה קָאיַאנה".

ראודן התחיל להשיב את הבשר לחגורתו. "למיטב הבנתי", אמר, "האוכל היחיד שמגיע לכאן נכנס עם התושבים החדשים. אתם בוודאי די רעבים פה, יש כל-כך מעט מנחות ופיות רבים כל-כך להאכיל. אפשר לחשוב שהרעב יכול כמעט להטריף את דעתך".

"עשרים יום", אמר גלדון, מפגין שוב משהו מנחישותו הקודמת.

"שלושים, גלדון. אם אתה לא תעזור לי, מישהו אחר יעזור".

גלדון חרק לרגע בשיניו. "רוּלוֹ", מלמל, ואז הושיט את ידו. "שלושים יום. למרבה המזל, לא תכננתי אף נסיעה ארוכה בחודש הקרוב".

ראודן צחק והשליך אליו את הבשר.

גלדון חטף אותו. אז נעצר, אף שידו כבר זינקה מוכנית לעבר פיו. הוא הכניס את הבשר לכיסו בתנועה זהירה, ונעמד. "אז איך לקרוא לך?"

ראודן השתהה לרגע. מן הסתם עדיף שאיש לא ידע שאני בן מלוכה, בינתיים. "'סול' בסדר גמור לטעמי".

גלדון צחקק. "חובב פרטיות, אני מבין. טוב, בוא נלך. הגיע הזמן לסיור המורחב".