אלף חתיכות שבורות

פרולוג

סוואנה גיל שלוש־עשרה בלוסום גרוב, ג'ורג'יה

לא יכולתי לשמוע כלום חוץ מהדפיקות המחרישות של ליבי. מהירות מדי, רועמות כמו סופות הקיץ ההרסניות שהשתוללו בג'ורג'יה כשהחום הרקיע.

הנשימות שלי הפכו מאומצות כשהריאות שלי החלו אט־אט להפסיק לתפקד. האוויר שהיה לי בחזה התקשה כסלע גרנית, שהכביד עליי כל־כך שעמדתי קפואה במקום. קפואה מלהסתכל על פופי מתפוגגת במיטה, לראות את ההורים שלי נאחזים אחד בשני כאילו גם הם גססו. התינוקת שלהם, הבת הבכורה שלהם, מפסידה מול עינינו במלחמה שלה נגד הסרטן, והמוות מרחף לצידה כמו צל מבשר רעות, שמתכונן לקחת אותה מפה. דודה דידי עמדה עם הזרועות שלה כרוכות סביב מותניה כאילו זה הדבר היחיד שהשאיר אותה עומדת.

הרגשתי את איידה לוחצת לי על היד חזק כל־כך שכמעט נשברו לי העצמות. הרגשתי את גופה הרזה של אחותי הצעירה רועד מפחד או מכאב או מהלם מוחלט שזה אמיתי.

שזה באמת קורה.

הפנים שלי היו רטובות מדמעות שזלגו ללא הרף מעיניי.

"סוואנה? איידה?" אימא שלי אמרה בשקט. מצמצתי דרך הערפל הרטוב עד שראיתי את אימא מולנו. התחלתי להניד בראשי, וגופי הרגיש כאילו התעורר לפתע לחיים מהמצב הקטטוני המשותק שלו.

"לא..." לחשתי, כשהרגשתי את מבטה המבועת של איידה ננעל עליי. "בבקשה..." הוספתי, והתחינה הלוחשת שלי התפוגגה לאדים באוויר העומד סביבנו.

אימא התכופפה והעבירה את ידה הרועדת במורד הלחי שלי. "את צריכה להיפרד לשלום, בייבי." קולה רעד, צרוד ומותש. היא הביטה מעבר לכתפה, למקום שבו רון ישב על המיטה, ונישק את ידיה של אחותי הגדולה, את אצבעותיה, את פניה, כשהוא מסתכל על פופימין שלו כמו שתמיד עשה — כאילו היא נוצרה רק בשבילו. יבבה חנוקה נפלטה משפתיי כשצפיתי בהם.

זה לא היה אמיתי. זה לא יכול להיות אמיתי. היא לא יכולה לעזוב אותו. היא לא יכולה לעזוב אותנו...

"בנות," אימא דחקה שוב בקול לחוץ. ליבי נסדק כשהשפה התחתונה של אימא החלה לרעוד. "היא..." אימא עצמה את עיניה, בניסיון למצוא מידה כלשהי של קור רוח, וקטעה את מה שעמדה להגיד. לא ידעתי איך היא עושה את זה. אני לא יכולתי. לא יכולתי להתמודד עם זה. לא יכולתי לעשות את זה.

"סוו," איידה אמרה לידי. הסתובבתי והסתכלתי על אחותי הקטנה — על השיער הכהה שלה, על העיניים הירוקות, על גומות החן ועל העור שלה, שהיה אדום מבכי. על פניה המתוקות ושבורות־הלב. "אנחנו חייבות." קולה רעד, אך היא הנהנה בראשה אליי בעידוד. ברגע זה, לאיידה היה יותר כוח משאני הצלחתי למצוא.

איידה קמה, ולא שחררה את אחיזת הצבת שלה על ידִי כשמשכה אותי לעמידה. כשהייתי על הרגליים, הבטתי מטה על ידינו המשולבות. בקרוב, זה יהיה ככה לנצח, רק שתי הידיים שלנו, בלי יד שלישית להחזיק, שתוביל אותנו.

הלכתי אחרי איידה, וכשהתקרבנו למיטה, כל צעד הרגיש כאילו דשדשתי דרך ביצה טובענית. המיטה הייתה ממוקמת כך שאפשר להשקיף החוצה מהחלון, כדי שפופי תוכל לראות החוצה. עלי כותרת ורודים ולבנים של פריחת הדובדבן התעופפו ברוח העדינה, והתפזרו על האדמה בזמן שנפלו מהעצים. רון הרים את מבטו כשהתקרבנו, אבל לא יכולתי לפגוש את עיניו. לא הייתי חזקה מספיק לראות אותו ברגע זה, הרגע שממנו כולנו חששנו, זה שעמוק בפנים לא באמת האמנתי שיגיע.

איידה ואני עקפנו את המיטה, והכנסתי את הנשימה הכי עמוקה שיכולתי. הדבר הראשון ששמעתי היו נשימותיה של פופי. הן השתנו. הן היו עמוקות ומשקשקות, ויכולתי לראות את התשישות, את המאבק על פניה היפות...

המאמץ שנדרש ממנה כדי להחזיק מעמד רק עוד כמה דקות, להישאר איתנו עד כמה שהיא יכולה. ועדיין, למרות הכול, החיוך שלה גדל כשהיא ראתה אותנו — האחיות שלה, החברות הכי טובות שלה.

פופי שלנו... האדם הכי טוב שהכרתי בחיי.

פופי הרימה את ידיה הדקות והשבריריות, והושיטה יד לכל אחת מאיתנו כדי שנחזיק. עצמתי עיניים כשהרגשתי כמה קרה היא הייתה, כמה חלשה הייתה האחיזה שלה עכשיו.

"אני אוהבת אותך, פופי," איידה לחשה. פקחתי את עיניי ונלחמתי לא להתמוטט על הרצפה, כשאיידה הניחה את ראשה על החזה של פופי וחיבקה אותה חזק. פופי עצמה את עיניה ונתנה נשיקה מרפרפת לראשה של איידה.

"אני גם אוהבת... אותך... איידה," היא ענתה, וחיבקה את אחותנו הצעירה כאילו לא רצתה לשחרר אותה לעולם. איידה הייתה הכפילה של פופי בכל צורה — באישיות שלה, במראה שלה, בגישה החיובית התמידית שלה לחיים. אצבעותיה של פופי ליטפו את שערה הכהה של איידה. "אל תשתני לעולם," היא מלמלה כשאיידה הרימה את ראשה. פופי הניחה את ידה הנחלשת על הלחי של איידה.

"אני לא," איידה אמרה, וקולה נשבר כשהיא זזה לאחור, ונתנה ליד שלה ליפול מידה של פופי בחוסר רצון. התמקדתי על השחרור הזה. לא ידעתי למה, אבל רציתי שאיידה תמשיך להחזיק באחותנו. אולי אם פשוט נמשיך להחזיק בה, יחד, פופי לא תצטרך ללכת. אולי נוכל להשאיר אותה פה, היכן שהיא הייתה מוגנת...

"סוו..." פופי לחשה, ועיניה נצצו כשפגשתי את מבטה.

התמוטטתי, ופניי נפלו כשהתחלתי להתייפח. "פופי..." אמרתי, אחזתי בידה והצמדתי אותה אליי. הנדתי בראשי פעם אחר פעם, התחננתי בדממה לאלוהים, ליקום, למישהו שיעצור את זה, שיברך אותנו עם נס ושישאיר אותה פה איתנו, גם אם זה רק לעוד זמן קצר.

"אני... בסדר..." פופי אמרה, וקטעה את תחינותיי הדוממות. ידה רעדה, והצמדתי אותה לשפתיי כדי לנשק את עורה הקר, אך כשעשיתי את זה, ראיתי שידה של פופי יציבה והיד הרועדת הייתה שלי. דמעות זלגו במורד לחיי. "סוואנה," פופי אמרה, "אני... מוכנה... ללכת..."

"לא," אמרתי והנדתי בראשי. הרגשתי יד נוחתת על הגב שלי וזרוע נכרכת סביב מותניי. ידעתי שאלו אימא ואיידה שמשאירות אותי עומדת. "אני לא מוכנה... אני זקוקה לך... את אחותי הגדולה... אני זקוקה לך, פופי."

החזה שלי התכווץ עד כאב, וידעתי שזה הלב שלי שנסדק לרסיסים קטנטנים.

"אני... תמיד... אהיה... איתך," פופי אמרה, והבחנתי בצהבהבות בעורה. שמעתי את השקשוק המחריד בנשימותיה מעמיק והופך לבלתי יציב. לא... לא, לא, לא... "אנחנו..." פופי הכניסה נשימה חלושה, נשימה מתפוגגת של אוויר. "ניפגש שוב..."

"פופי..." הצלחתי להגיד לפני שיבבות מזעזעות של בכי השתלטו עליי. הורדתי את הראש לחזה של פופי והרגשתי את זרועותיה החלושות עוטפות אותי. היא אולי איבדה את כוחה, אבל האחיזה הזו הרגישה כמו שמיכת ביטחון סביבי. לא רציתי לשחרר.

"אני... אוהבת אותך... סוואנה, כל... כך," פופי אמרה, ונאבקה בנשימותיה המאטות כדי לדבר. עצמתי את עיניי בחוזקה, וניסיתי לשווא להחזיק אותה. פופי הצמידה נשיקה לשערי.

"סוואנה." קולה של אימא ריחף לתוך אוזניי. "בייבי..." היא מלמלה. הרמתי את ראשי ופגשתי את חיוכה החלוש של פופי.

"אני אוהבת אותך, פופס," אמרתי. "היית האחות הגדולה הכי טובה שיכולתי לבקש." פופי בלעה את הרוק ועיניה נצצו מדמעות. בחנתי את פניה. היא הייתה קרובה כל־כך לעזוב אותנו. שמרתי בזיכרון את הירוק בעיניה, את הפסים החמימים הטבעיים בשערהּ הכהה. היא הייתה חיוורת עכשיו, אבל נאחזתי בזיכרון של גוון האפרסק בעורה הרך. נאחזתי בזיכרון של הריח המתוק שלה נכרך סביבי, בפניה המלאות צחוק וחיים.

לא רציתי לשחרר את ידה, לא ידעתי אם אהיה מסוגלת אי־פעם. אבל כשאימא לחצה על כתפיי, שחררתי, אך סירבתי להתנתק מהמבט שלה עד שאימא ואבא זזו לעמוד ליד המיטה והסתירו אותה מעיניי.

מעדתי לאחור כשההלם התנחל. איידה אחזה בידי והתכרבלה לתוך החזה שלי. צפיתי, מנותקת כמעט, כשאימא ואבא נישקו וחיבקו את פופי ונפרדו ממנה לשלום. רעש לבן מילא את אוזניי כשאימא ואבא זזו לאחור ורון התקרב למיטה. עמדתי שם, מהופנטת, עם איידה מתפרקת על החזה שלי, ודודה דידי, אימא ואבא, מתפרקים בפינת החדר, כשרון אמר משהו לפופי, ואז נשען מטה ונישק אותה על השפתיים...

החזקתי את הנשימה, כששניות לאחר מכן הוא זז באיטיות לאחור, וצפיתי בזה. הסתכלתי על הפנים של רון וראיתי את הבעתו המרוסקת שהיא איננה, שפופי עזבה אותנו...

ראשו של רון זז מצד לצד, כשהלב שלי, באופן בלתי־אפשרי, נסדק עוד יותר. הוא ברח מהחדר, וכשהוא עשה את זה, התרסקתי בחזרה לכאן ועכשיו ברעש מחריש אוזניים. רעש של בכי מתייסר היה הדבר הראשון שקיבל את פניי, הרעשים ההרסניים שפילחו את נשמתי. הסתכלתי על אימא, ואז על אבא. אימא נפלה על הרצפה, ואבא ניסה להשאיר אותה בזרועותיו. דודה דידי הייתה שעוּנה על הקיר שהחזיק אותה עומדת, מתייפחת בחוסר שליטה.

"סוו." איידה בכתה, ונאחזה חזק יותר במותניי. הצמדתי את איידה אליי. חיבקתי אותה כשבהיתי במיטה. בהיתי בידה של פופי, היד שלה שנחה חסרת תנועה על המיטה. היד הריקה והדוממת שלה. הכול נראה כקורה בהילוך איטי, כמו תכסיס של מצלמה בסרטים.

אבל אלה היו החיים האמיתיים. זה היה הבית שלנו. וזו הייתה האחות האהובה שלי על המיטה. לבדה על המיטה.

אימא הושיטה ידיים לאיידה. אחותי הקטנה נפלה לתוך החיבוק של הורינו, אבל אני זזתי קדימה כאילו מגנט משך אותי קרוב לפופי, כאילו כוח בלתי נראה, חוט שקוף כלשהו, משך אותי למקום שבו היא שכבה.

בנשימה מגמגמת עקפתי את המיטה, וקפאתי במקום. קפאתי כשבהיתי מטה בפופי. שום נשימה לא יצאה מפיה. בית החזה שלה לא התרומם, ולא היה לה שום סומק בלחיים. ולמרות זאת, היא הייתה יפהפייה במוות כמו שהייתה בחיים. המבט שלי ירד שוב ליד הריקה שלה — היא הייתה הפוכה, כאילו רצתה שיחזיקו אותה, רק פעם אחת אחרונה.

התיישבתי על קצה המיטה, וכרכתי את ידי סביב ידה. וכשישבתי שם, הרגשתי שמשהו בי משתנה. באותו רגע, איבדתי משהו בנשמתי שידעתי שלעולם לא אוכל לקבל בחזרה. הרמתי את אצבעותיה המתקררות של פופי לשפתיי והצמדתי נשיקה לעור הרך שלה, ואז הורדתי את ידינו המשולבות לחיקי. ולא שחררתי. לא אשחרר.

לא הייתי בטוחה שאוכל אי־פעם.